תגית: תל-אביב

שכונת מונטיפיורי בתל אביב בת 90 שנים

שכונת מונטיפיורי בתל אביב בת 90 שנים

מגדל מים בשכונת מונטפיוריבשנת 1839 נודע בציבור היהודי, שמשה מונטיפיורי עומד לבקר בארץ ישראל בפעם השנייה וברצונו לרכוש שטח חקלאי גדול להתיישבות יהודית. רבני ארץ ישראל שידעו והכירו את פועלו הרב לטובת היהודים שלחו לו מכתב התראה. "השנה הבאה 1840, תהיה שנת שמיטה מעוברת, זאת אומרת שיהיו בה 385 ימים ולא תהיה אפשרות ליהודים לעבד את האדמה ולכן לא כדאי לך לקנות עכשיו קרקע להתיישבות חקלאית".

משה מונטיפיורי הגיע ארצה ולא קנה דבר אבל התעניין בנושא לעומק שכן היו מספר יהודים שעסקו בחקלאות יחד עם פלאחים מקומיים. כמובן שהוא מיד הוצף בעצות ובהצעות של 'כוללים' שעסקו בחקלאות בעזרת הפלחים הערביים. משה מונטיפיורי עזב את הארץ לאחר הביקור עם מידע רב על החקלאות בארץ ישראל שאותם קיבל מישראל בק, מרדכי צורף, אריה נאמן ויצחק אשכנזי שכל אחד מהם עסק בצורה זו או אחרת בחקלאות ביחד עם פלחים מקומיים. בהגיעו למצרים פנה אל מושל הארץ מוחמד עלי והציע לו כי הוא ירכוש כפרים אחדים שיהיו בבעלות יהודית אבל יעבדו בהם פלחים ערביים מקומיים המושל מוחמד עלי, לא הסכים. בחזרתו לאנגליה כבר החל לטפל בבעיית "עלילת הדם" בדמשק.

גם בשנת 1849 הגיע מונטיפיורי ארצה והוא ממשיך לטפל בהתיישבות יהודית חקלאית בהתאם לרעיונו של קולונל ג'ורג' גאולר, שערך מחקר מקיף על נושא ההתיישבות החקלאית בארץ הקודש שיפתור את מצוקת היהודים.

מונטיפיורי הגיע בפעם הרביעית ארצה בשנת 1855 בזמן מלחמת קרים. מלחמה ארורה בין שתי אימפריות הגדולות של התקופה, האימפריה הרוסית והעות'מני אלפי בני אדם ללא שום תועלת. אף אימפריה לא התקדמה אפילו מטר אחד קדימה. משה מונטיפיורי הבין שבמלחמה זו סובלים כולם אבל בעיקר היהודים כי העות'מנים התייחסו אליהם כנתיני אויב ואילו הרוסים עצרו את משלוח הכסף ארצה כי זו מדינת אויב. משה מונטיפיורי מגיע עם הרבה מאוד כסף. אבל גם עם פירמן (רישיון סולטני) לרכישת קרקע שזה היה מחווה גדולה מאוד לכבודו של מונטיפיורי. שכן העות'מנים אסרו באיסור חמור למכור קרקע ללא מוסלמים. הפירמן ניתן לצורך בניית בית חולים לעניי ירושלים.

סיפור הרכישה הוא משעשע אבל לא נספר עליו כרגע. לאחר שסיים את פעולת הרכישה בא אליו הרב יהודה מירקדו הלוי והציע לו הצעה שמשה מונטיפיורי חיכה לה 15 שנים, לקנות חלקת קרקע חקלאית, שעליה פרדס הדרים, מהמוכן, ולהעניק אותה ליהודי יפו. זו הייתה משאת נפשו של מונטיפיורי מזה 15 שנים. משה מונטיפיורי לא מתווכח בכלל על המחיר ולא שואל איפה הפרדס הוא מאמין לרב, ומשלם, ומעניק את הפרדס ליהודי יפו.

מוחמד עלי מושל מצרים שינה בשנת 1833 את חוק הצבא הפאודלי ובעקבות זה גם את חוקי הקרקע וכל מי שלא עיבד את הקרקע המושל היה מחרים לו את הקרקע ומוכר אותה לכל המרבה במחיר. המושל יכול היה לצוות על בעל הקרקע איזה גידול הוא רשאי לגדל בשטח שלו.

החוק החדש הזה נקרא חוק המחלול שהוא נבע מתוך שאיפת השלטונות למנוע מקרקע שתהפוך שוממה ללא כל ניצול יעיל. מטרת החוק הייתה להרים את קרנה של החקלאות. חוק המחלול קובע שאחרי תקופה מסוימת שהבעלים לא מעבדים את הקרקע ולא מנצלים אותה בצורה יעילה הם מאבדים את הזכות על הקרקע והיא עוברת לידי הסולטן או נציגיו שרשאים להעביר את הזכויות על הקרקע למישהו אחר.

בביקורו השישי בארץ בשנת 1866 היה מונטיפיורי כבן 82 והחליט לבקר בפרדס. הוא נעצב אל ליבו שהפרדס לא נושא את עצמו והוא נאלץ כל שנה להוסיף 40 לירות שטרלינג לאיזון התקציב.

השכונה נוצרה בגלל מלחמת העולם הראשונה. רבי יהודה מרקדו מקבל מעמד של רב העיר בשנת 1840 באותה השנה מתחילות לשוט בים אוניות הקיטור והסולטן מכריז על הנמל כנמל רשמי ופעיל.

כתוצאה מפתיחת תעלת סואץ, המסחר בארץ גובר. רבי יהודה מבין ויודע שמשכורתו לא תהיה גבוהה והוא מחליט לעסוק במסחר כהכנסה צדדית. הוא רוכש ביחד עם עוד שני יהודים שטח לפרדס. הוא לא מבין בחקלאות ולא מבין מה מכרו לו. השטח הוא בעומק של לפחות שלושה מטרים מפני השטח שמסביבו. הוא מקבל הצהרה מקלורינדה מינור שהיא לא תעסוק במיסיון ותלמד את היהודים חקלאות לכן הוא מסכים ללמוד אצלה חקלאות ולומד כיצד שותלים עצי פרי.

בתקופת המלחמה כרתו העות'מנים כל עץ שיכלו לכרות. לאחר המלחמה לא נשארו עצים רבים מניבים בפרדס. דוד ילין החליט שלא לחדש את הפרדס כי אם למכור את הקרקע לציבור שיבנה לעצמו את ביתו.

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

נושא

תוכן ההודעה

פסל פסיפס נחום גוטמן

"תולדות תל אביב" על פסל פסיפס של נחום גוטמן

פסל פסיפס "תולדות תל אביב"

עת"א הזמינה אצל האמן התל אביבי נחום גוטמן פסל שיספר את תולדות העיר. הוא עשה שלושה לוחות מרכזיים הניצבים בלב מזרקה ועוד הוסיף מסביב למזרקה 12 תמונות שיספרו את האירועים שקרו לפני שנולדה העיר שהוא כה אהב. נחום גוטמן כתב ספרים אחדים על העיר וצייר ציורים שיתארו אותה והפעם העירייה ביקשה פסל. הפסל הוצב בינואר 1976 בכיכר שלפני בניין העירייה שהיה ברחוב ביאליק קרוב לביתו של המשורר.

פסל פסיפס נחום גוטמן

בעירייה הועלה רעיון להקים חניון מתחת לכיכר ביאליק ולצורך זה הועבר הפסל ממקומו בשנת 2008 ואופסן באחד ממחסני העירייה. בינתיים התברר שהחניון לא מתאים להיות ברחוב ביאליק. העירייה קיבלה החלטה להעמיד את הפסל בכיכר החדשה שהוקמה בתחילת שדרות רוטשילד.

בשנת 2011 הוצב הפסל בכיכר שלפני בית מספר 1.

לאחר שהכין את הסקיצות הדרושות להכנת הפסיפס נסע לרוונה שבאיטליה ושם היה כעשרה חודשים ובנה את הפסיפס. המיקום בשדרות רוטשילד מספר 1 היה מאחר ומאחורי הבית במבואה המערבית של מגדל שלום יש קיר גדול עם פסיפס מעשה ידיו של האמן ומצד שני ברחוב רוקח שבלבה של שכונת נווה צדק נמצא המוזיאון הנושא את שמו.

נתאר בקצרה את הנראה בפסל:

IMG_7602על הלוח הימני רואים את ארזי הלבנון בדרכם לירושלים לבניית בית המקדש בידי שלמה המלך.

וַאֲנַחְנוּ נִכְרֹת עֵצִים מִן-הַלְּבָנוֹן, כְּכָל-צָרְכֶּךָ, וּנְבִיאֵם לְךָ רַפְסֹדוֹת, עַל-יָם יָפוֹ; וְאַתָּה תַּעֲלֶה אֹתָם, יְרוּשָׁלִָים. (דברי הימים ב'  פרק ב'  פסוק 15)

שלמה, בנם של דוד המלך ובת שבע, עלה לכס המלוכה עם מותו של דוד. הוא כונן את בית המקדש בירושלים ומסופר עליו כי היה החכם מכל אדם ואף ידע את שפת החיות. לשם בניית המקדש כרת שלמה ברית עם חירם מלך צור אשר סיפק ארזים מן הלבנון. הספינות הפניקיות הביאו את הארזים עד יפו, כשהם צפים ע"פ המים, ומשם העלה אותם שלמה לירושלים.

בארץ ישראל היו לאורך שפלת החוף "עצי שקמים לרוב". אבל העץ גדל כפי שהוא רצה וענפי העץ היו לא ישרים וגם רכים כך שלא ניתן להשתמש בענפי העץ לבניית בית כלשהו ובוודאי שלא גג. לשלמה המלך לא הייתה ברירה הוא היה חייב להביא עצי ארזים מהלבנון שהם בעלי גזע וענף קשיח ובעיקר ישר כך שניתן לבנות ממנו גג לבית. לאחר שהגיע עם המלך חירם להסדר ומשלם את שכר העבודה מביאים עבדי חירם את ארזי הלבנון בשיט לאורך חוף הים עד שהם מגיעים לפתחו של נמל יפו שהיה בשפך הירקון עד כאן יכולים עבדי חירם המלך להגיע ומכאן הם נכנסים לטריטוריה של המלך שלמה ועבדיו הם שמקבלים את הטיפול בהובלת העצים בנהר הירקון עד למעיינות ראש העין ומשם הדרך קצרה לירושלים.

בלוח המרכזי:

IMG_7603עכשיו רואים את "אחוזת בית". במרכז את רחוב הרצל ובקצהו העליון את גימנסיה הרצליה  בקצה השני רואים את הרכב כשהיא חוצה את העיר. את ד"ר חיים חיסין הרופא של השכונה החדשה, כשהוא רכוב העייר ומחפה על גופו בשימשיה מפני השמש הלוהטת, אפשר לראות את שמואל הגר משקה את העצים הרכים שזה עתה נשתלו ברחובות העיר.

בלוח השמאלי:

IMG_7604אפשר לראות את המאורע החשוב שארע בנמל יפו. יונה שרצה לברוח דרך נמל יפו לתרשיש נבלע על ידי הדג הגדול ורק לאחר ששהה במעי הדג שלושה ימים הוא מוחזר ליבשה בנמל יפו.

"וַיְהִי, דְּבַר-ה', אֶל-יוֹנָה בֶן-אֲמִתַּי, לֵאמֹור. קוּם לֵךְ אֶל-נִינְווֵה, הָעִיר הַגְּדוֹלָה-וּקְרָא עָלֶיהָ: כִּי-עָלְתָה רָעָתָם, לְפָנָי. וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹוחַ תַּרְשִׁישָׁה, מִלִּפְנֵי ְה'; וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳונִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ, וַייִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִימָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה, מִלִּפְנֵי, ְהָ'. ו־ה', הֵטִיל רוּחַ-גְּדוֹלָה אֶל-הַיָּם, וַיְהִי סַעַר-גָּדוֹל, בַּיָּם; וְהָאֳונִיָּה, חִשְּׁבָה לְהִישָּׁבֵר."

יונה בן אמיתי נשלח על ידי אלוהים להכריז על חורבנה של העיר נינווה, הנמצאת בתחומי עיראק של ימינו. נינווה הייתה עיר מפוארת וגדולה מכל ערי הסביבה. יונה בן אמיתי מבקש להימלט מביצוע השליחות. הוא בורח ליפו, מוצא בה ספינה ומשלם את שכר האוניה כדי שתצא מיד לדרך, הכול כדי לברוח מפני אלוהים. בים מתחוללת סערה, המלחים מבינים כי הסערה איננה אקראית ונגרמה בשל סיבה כלשהי. הם מפילים גורלות ויונה שעלה בגורל מושלך למעמקי הים ונטרף על ידי דג גדול. בהיותו במעי הדג נושא יונה תפילה ומבקש רחמים. הדג מעביר את יונה אל אשתו הדגה והיא בהתאם לציווי מהאלוהים מחזירה את יונה אל הדג שמחזיר אותו לנמל יפו.


 

מסביב ללוחות יש 12 תמונות ונעבור עליהם בקצרה לפי הסדר:

 

1.  אגדה מהמיתולוגיה היוונית: על אנדרומדה ופרסאוס.

אגדה מהמיתולוגיה היוונית מספרת על גורלה של אנדרומדה בתה של קסיופיאה ומלך יפו. כמו כל אמא  גם האימא של אנדרומדה סיפרה לכל מי שרצה לשמוע כמה יפה וחכמה בתה. כמובן שהדבר הרגיז את בנותיו היפות של פוסידון אל הים והן תבעו מאביהן את עלבונן.

אל הים החליט לא לשתוק ולהחריב את יפו. פוסידון, הטיל את המשימה הקשה על מפלצת הים מדוזה והיא גרמה להצפת העיר. מלך יפו, הבין כי קסיופיאה סיבכה אותו ואת העיר בהתרברבותה הגדולה וחיפש דרך להרגיע את פוסידון. האורקל בדלפי יעץ עצה ואמר כי יש לרתום אל סלעי החוף את הנערה היפה שבעיר כקורבן למפלצת הים.

מי היא הנערה היפה בעיר כמובן, אנדרומדה, והיא נקשרה לסלע.  יוספוס פלוויוס מעיד בספרו שבזמנו עוד ראו את סמני השלשלאות על הסלע. למזלה של אנדרומדה בדיוק באותו זמן הגיע פרסאוס כשהוא רכוב על גבו של סוסו המכונף פגסוס, פרסאוס, ראה נערה יפה קשורה לסלע מברר מיד מה קרה משחרר אותה מכניע את מפלצת הים ומחזיר את אנדרומדה ליבשה המלך מסכים מיד ששני הצעירים יתחתנו ומרוב שמחה וצהלה הם עלו לשמיים ושם הם משייטים במערכת הכוכבים עד עצם היום הזה.

2. תחותומס השלישי

באמצע המאה ה-15 לפני הספירה ערך מלך מצרים, פרעה תחותומס השלישי, 16 מסעי מלחמה שיעדם איזור נהרות הפרת והחידקל.

בדרכו חצה תחותומס השלישי את ארץ ישראל. באחת הפעמים, משניסה לכבוש את העיר יפו, נתקל תחותמס בהתנגדות. מושל יפו לא הסכים להיכנע ולא פתח בפניו את שערי העיר. מסע זה מתואר בפפירוס האריס, שם מסופר על צוחותי, שר הצבא של המלך תחותמס, שנקט בתחבולה מחוכמת: הוא שיכנע את מלך יפו וביקש מקלט מדיני בתואנה כי גנב את שרביט המלך, וגנב ממלכו כסף וזהב אותם הוא מביא בתוך הכדים שעל גבי החמורים והכול ינתן תמורת הגנתו בתוך העיר. לאחר שהוכנסו החמורים לתוך העיר, פרצו מן הסלים 200 חייליו של תחותימס, אשר הסתתרו בתוך הסלים, אל מול התושבים המופתעים, וכבשו את יפו.

קצת מזכיר את הסיפור הטרויאני אבל זה קרה מאות שנים קודם לכן.

3. תל קסילה

הוא תל ארכיאולוגי השוכן כיום בתחומו של מוזיאון ארץ ישראל. במקום נמצאו ממצאים שתרמו רבות לידע אודות הפלשתים, אשר ישבו בתל החל ממאה ה-12 לפנה"ס זו התקופה של יציאת העברים ממצריים.

הארכיאולוג בנימין מייזלר החל לחקור את התל‏‏. זו הייתה החפירה הארכיאולוגית הראשונה שבוצעה לאחר קום המדינה.

רובע המגורים שנמצא בתל בנוי כך שהרחובות בנויים בתבנית של שתי וערב. הבתים עצמם נבנו לפי תוכנית אחידה של ארבעה מרחבים – שלושה חדרים האחד ליד השני והחדר הרביעי סוגר עליהם. כך נוצר מצב שהמבנה סגור מכל צדדיו. כך הוא זכה לכינוי השגור "בית ארבעת המרחבים" שמאפיין את תקופת יציאת מצריים. 1200 לפ"ה. לכן הבית נקרא "הבית הישראלי".

התרבות הפלשתית, היא תרבות עירונית בעיקרה. ובתל קסילה רואים את התכנון העירוני המדויק.

סוף התקופה  של העיר בא  בערך בשנת 950 לפנה"ס, כאשר היא נכבשה על ידי דוד  המלך.

4. הקרב בין צ'לאח א-דין וריצ'רד לב ארי.

בשנת 1191 נערך קרב קשה בין שניהם שנגמר בתיקו ולכן נחתם חוזה שלום ביניהם שבו סוכם שהצלבנים ישלטו במישור החוף ויוכלו לעלות לירושלים רק כצליינים ולא ככובשים.

צ'לאח א-לדין נולד בבגדאד, ולאחר שעזר לסולטן ז'נגי הוא גומל לו בחזרה ומינה אותו למושל בעלבך. צלאח נשלח ללמוד בדמשק ולהרחיב את השכלתו שם הוא חי בחסותו של הסולטן נור א-לדין ומקבל חינוך צבאי.

הוא משתתף במסעות המלחמה נגד הסולטן הפאטימי של מצריים. בשנת 1169 לספירה מונה לווזיר בתפקידו זה הוא האחראי על המלחמה כנגד הפאטימה שבמצריים וכנגד הצלבנים שהיו בהנהגתו של המלך הצלבני אמלריך הראשון.  בשנת 1171 צ'לאח א-דין מחסל את שלטון הסולטנים הפאטימים והופך לשליט מצריים.

צלאח א-דין הפך את מצרים לאחוזה משפחתית. במותו של נור א-לדין בשנת 1174 צ'לאח נהיה הסולטן של מצרים, צלאח א-לדין הוא מייסד השושלת האיובית במצרים.

צ'לאח א-לדין כבש את דמשק ללא קרב. תושבי העיר שמחים לקראת בואו. כמובן שהוא מיד מתחתן עם אלמנתו של נור א-לדין.

בזמן שצ'לאח א-דין חיזק את כוחו בסוריה, הוא משתדל שלא להילחם נגד הממלכה הצלבנית. בשנת 1177 נערך קרב באזור גזר והוא מפסיד בקרב אבל נסוג ומארגן מחדש את צבאו. בקרב ליד גשר בנות יעקב, שנערך בשנת 1179 הוא מנצח את הצלבנים. הצלבנים מתוך פחד ממנו ממשיכים להתגרות בו.

רנו משטיון, בעיקר תוקף את עולי הרגל למכה דבר שפוגע במוסלמים גם כלכלית.

בימים 3/4 ביולי 1187 ניצח בגדול את כל הצבא הצלבני שהיה בארץ ישראל בקרב "קרני חיטין". בקרב זה צ'לאח א-דין הרג את רנו משטיון, שנוא נפשו, וגם שבה את המלך הצלבני ג'י דה ליזיניאן. לאחר מכן צ'לאח כובש את ירושלים, ולאחר 88 שנות שלטון צלבני בארץ הקודש, הוא מטהר את המקומות הקדושים לאיסלאם.

הוא משאיר את כנסיית הקבר ומפקיד את מפתחות הכנסייה בידי משפחה מוסלמית, שעד היום אחראית על פתיחת הכנסייה וסגירתה, ועל מתן היתרי פעולה לעדות הנוצריות השונות. אחרי זמן קצר, כבש צלאח א-דין את כל הערים הצלבניות.

קרב "קרני חיטין" ונפילת ירושלים הביאו את האפיפיור אורבנוס השלישי לדרוש משלושת מלכי אירופה לצאת למסע הצלב השלישי. ברברוסה הגרמני, פיליפ הצרפתי וריצ'רד לב ארי האנגלי.

המלך ברברוסה יצא לדרך בראש צבאו וטבע בנהר. המלך הצרפתי פיליפ הגיע עד לעכו ונשאר שם. היחידי שהמשיך במסע עד הסוף היה ריצ'רד לב ארי, מלך אנגליה, מאחר ובאנגליה אספו כסף למימון המסע בעזרת מס "צ'לאח א-לדין". שיא הקרבות בין צ'לאח וריצ'רד היה בקרב רמלה בשנת 1192 שהסתיים בתיקו ובהסכם שנערך בין הצבאות הוסכם שהצלבנים יישארו במישור החוף ואילו המוסלמים ישלטו בהר כולל ירושלים.

בתקופה האחרונה נוקבים הפלסטינאים פעמים רבות בשמו של צ'לאח א-דין כגיבורם בשל הצלחתו לגרש את הצלבנים.

5. נפוליון הראשון

ב־3 ביולי 1799 כבש נפוליון בונאפרטה את יפו וחייליו שהגיעו חולים במגפה קשה. הם שוכנו במנזר הארמני.  נפוליון כדי לרומם את רוחם של חייליו ביקר אותם במנזר. הוא מן הדמויות המוכרות והמורכבות בהיסטוריה העולמית. הוא השפיע באופן דרמטי על התרבות האירופאית ושמו נקשר גם בתולדות יפו.

במסגרת מסעו למזרח, צר נפוליאון על יפו מכיוון דרום ודרש את כניעתה. על הנצורים פיקד עבדאללה אגא, שהחליט להתבצר עם ששת אלפים חיילים שעמם נמנו שכירי חרב אלבנים, כורדים, אנטוליים, מוגרבים, סורים, מצרים סודנים וקבוצה קטנה של ממלוכים שנמלטה ממצרים מפני נפוליאון. לרשות עבדאללה עמדה יחידת תותחנים בת כאלף איש, שאומנה ולמדה באיסטנבול תחת הדרכה צרפתית. ליחידה היו שלושים תותחים, וארבעים נוספים הוצבו על חומות העיר.

נפוליאון, שתכניתו הייתה כיבוש עכו לא רצה לבזבז זמן יקר. הוא שלח לעיר קצין ומחצצר שדרשו מעבדאללה אגא להיכנע, אלא שעבדאללה הוציא להורג את השליחים והציג את ראשיהם הכרותים מעל החומה.

למחרת עם שחר הפגיזו הצרפתים את חומת העיר ופרצו בה פתח. נפוליאון נתן את האות להסתערות. כוח צרפתי חדר אל מרתף הבניין, ובעקבותיו באו חיילים נוספים. כוח צרפתי אחר גילה סמוך לחוף הים מצד צפון פירצה נוספת בחומה וחדר דרכה לתוך העיר.

הצרפתים חידשו את תקיפתם מצפון העיר והצליחו לכבוש אותה בתנועת מלקחיים. שלושים חיילים צרפתים נהרגו בקרב הכיבוש. מחייליו של עבדאללה אגא נהרגו כאלפיים.

בשלב זה הוסר הרסן. הצרפתים השתוללו ברחובות, רצחו את תושבי המקום, אנסו, בזזו, הרסו ושרפו. לפי תיאורים שונים זרם הדם ברחובות. נפוליאון לא התערב בנעשה.

חלק מהשבויים קפצו לים ושחו לשוניות הסלעים הקרובות. רבים אחרים נורו תוך כדי שחייתם והאחרים נורו בידי החיילים שרדפו אחריהם ברפסודות. בשלושת ימי הטבח הוציאו הצרפתים להורג כ-3,000 שבויים.

מגפת דבר פגעה בצבא הצרפתי והפילה חללים רבים מקרב הצרפתים. כדי להוכיח שאין חשש להידבקות ביקר נפוליאון עצמו, בלוויית אנשי מטהו, במנזר הארמני כדי להפגין כי המחלה לא מדבקת ואף סייע לשאת את גופתו של חייל נגוע. לאחר מכן המשיך לעכו.

6. חצר היהודים

ישעיהו אג'ימן, היה הגזבר של חיל היניצ'רים. ביקר ב-1820 ביפו, בה פגש את היהודי היחיד ביפו, אהרון מטלון. הוא הפקיד בידי מטלון 150 לירות תורכיות, לאחר שהתרשם מחזונו להקים ביפו אכסניה ליהודים. ישעיהו אג'ימן עצמו נהרג שנים אחדות לאחר מכן, במהלך קרב שבו השתתפו היניצ'רים.

בכסף זה רכש אהרון מטלון מגרש במורד הצפוני מהכנסייה הפרנציסקאנית, שעליו עמד בית דו-קומתי שהפך לאכסניה ליהודים שהגיעו ליפו והחלה לפעול ב-1825. הבית, שנקרא "דאר אל יהוד" (בית היהודים), נרשם ע"ש ועד הקהילות הספרדיות בירושלים. במקום היו חדרי אירוח ובית כנסת.

הבית נהרס בפקודת עיריית תל-אביב בשנת 1965, בעת פינוי הריסות מיפו. סמוך למקום שהיה בית אג'ימן, עומדת כיום מצבת זיכרון לראשוני קהילת יפו.

7. משה מונטיפיורי

בביקורו הרביעי בשנת 1855 באמצע מלחמת קרים הגיע משה מונטיפיורי ליפו וקנה פרדס שהיה בצידה המזרחי של העיר. הוא מעניק אותו ליהודי יפו במתנה מתוך מטרה שהם יעבדו בגידול וכדי שתהיה להם פרנסה. לאחר מותו נמכר הפרדס בשנת 1922 והפך כעבור שנתיים לשכונת מונטיפיורי.

8.  הרצל ביפו

בשנת 1898 הגיע ד"ר הרצל ליפו בדרכו לפגוש את הקיסר וילהלם השני ושהה במלון קמיניץ.

לפני 153 שנים, (1860) נולד חוזה מדינת היהודים, בנימין זאב הרצל. יום זה, יום הולדתו,נקבע על ידי הכנסת בחוק בנימין זאב הרצל. מטרת החוק "להנחיל לדורות את חזונו, מורשתו ופועלו של בנימין זאב הרצל, לציין את זכרו ולהביא לחינוך הדורות הבאים ולעיצוב מדינת ישראל, מוסדותיה, יעדיה ודמותה בהתאם לחזונו הציוני".

הרצל ביקר בארץ ישראל למשך כעשרה ימים לפני 114 שנים בסוף אוקטובר ותחילת נובמבר 1898. הרצל הגיע לארץ ישראל בעקבותיו של הקיסר וילהלם השני, איתו נפגש באיסטנבול, כדי לבקש ממנו שיסייע לו במגעים אצל הסולטן התורכי עבדול חמיד השני, במתן אפשרות של התיישבות יהודית בתחומי ארץ ישראל. ביקורו של הרצל היה בראש משלחת של מנהיגי ההסתדרות הציונית ועד למפגש המיוחל של הרצל עם הקיסר הגרמני בירושלים, הם סיירו וטיילו במספר מקומות בארץ. המשלחת כללה גם את דוד וולפסון ומקס בודנהיימר, את הרופא ראובן שנירר ואת המהנדס יוסף זיידנר. במקומות שביקרו פגשו את המתיישבים הראשונים של ההתיישבות היהודית החדשה בארץ ישראל. אחדים ראו בביקורו של הרצל סמל להתעוררות הציונית החדשה ואחרים ראו בו סימן לביאת המשיח .

9. השכונות היהודיות של יפו

בתחילת המאה התשע-עשרה מנתה האוכלוסייה היהודית ביפו כ- 5,000 איש. קהילה זו שונה בהרכבה ובעיסוקה מאלו שהתקיימו בערים אחרות ירושלים, צפת וחברון. רוב יהודי יפו עבדו לפרנסתם ולא היו תלויים בתרומות מחוץ לארץ הם עסקו במסחר קמעוני וסיטונאי, היו ביניהם בעלי מלאכה ולאחר 'העלייה הראשונה' השתקעו בעיר גם פועלים, אנשי רוח, משכילים ובעלי הון.

הגידול באוכלוסייתה של יפו הגביר את הצפיפות, שכר הדירה עלה ללא כל קשר לטיב הדיור (בערך כמו היום) ואיכות החיים הייתה השפל המדרגה. רעיון היציאה מיפו היה להוזיל את שכר הדירה ולשפר את איכות החיים בשכונות יהודיות.

שלושה מנכבדי העדה הספרדית שהיה הממון בכיסם, אהרון שלוש, יוסף- בק מויאל  וחיים אמזלג, רכשו שטח של כ-100 דונם של כרמים מצפון ליפו. בשנת 1884 הציע שליחו של "וועד חובבי- ציון", סוחר התֵּה קלונימוס זאב ויסוצקי , להקים על שטח זה את יישוב חדש בעבור היהודים שייקרא "יפו היהודית". אולם היוזמה המעשית לבניית שכונה יהודית ראשונה באה מחברת "עזרת ישראל" שנוסדה בשנת 1886 ע"י האחים שמעון ואליעזר רוקח. הם יסדו את שכונת "נווה צדק" שבה התגוררו רק יהודים.

כעבור שנתיים בשנת 1890 רכש זורח ברנט חלקת אדמה ליד שכונת נווה צדק והקים את שכונת "נווה שלום".

10. נמל יפו – שער העלייה

נמל יפו שימש שנים רבות כנמל היחידי והראשי דרכו הגיעו ארצה צליינים עולים חדשים ותיירים. בתקופת התורכים יכול היה תייר להיכנס לארץ אם הוכיח שיש בידיו מספיק ממון כדי לחיות כחודש ועל כך קיבל פתקה אדומה עליה היה כתוב שמו מטרת בואו ומתי עליו לעזוב את הארץ.

11. תל אביב בראשיתה.

תל אביב נוסדה בשנת 1909 כשכונת מגורים ליהודים בני המעמד הבינוני שרצו להתנתק מהעיר יפו. הם קראו לשכונתם "אחוזת בית" כעבור כשנה הוחלף שם השכונה בהתאם להצעתו של מנחם שינקין "תל אביב". כתרגומו של ספרו של הרצל אלטנוילנד.

12. הכרזת המדינה.

 

ביום שישי 14 במאי 1948 התגשם חלומו של דוד בן גוריון להכריז על ייסודה של מדינת ישראל. ראשי היישוב התכנסו בביתו של מאיר דיזנגוף בתל אביב ושם בטקס שערך 22 דקות שלא לחלל את השבת הכריז על מדחנת ישראל. מדינות ערב הודיע והזהירו את העולם כולו שאם בן גוריון יכריז על מדינת היהודים הם יפלשו לתוך המדינה וייכבשו אותה. ביום שישי בלילה החל חיל האוויר המצרי להפגיז את תל אביב. מאחר ולא היה זמן להכין את המגילה שתהיה עשויה קלף, חתמו חברי מועצת העם על קלף ריק ורק ביום ראשון נמסר הקלף לסופר סתם שיכתוב את פרשת מגילת העצמאות של מדינת ישראל.

גבעת הרצל תל אביב

רחוב גבעת הרצל תל אביב

(מעשי השליחים ט') :36: ותלמידה ביפו ושמה טביתא תרגומו צביה והיא מלאה מעשים טובים וצדקות אשר עשתה: 37 ויהי בימים ההם ותחלה ותמת וירחצו אתה וישימוה בעליה: 38 ולוד קרובה היא ליפו וישמעו התלמידים כי פטרוס שם וישלחו אליו שני אנשים ויפצרו בו לבלתי העצל לעבור אליהם: 39 ויקם פטרוס וילך אתם ובבואו העלהו אל-העלייה ותגשנה אליו כל-האלמנות בוכיות ומראות לו את הכותונת ואת הבגדים אשר עשתה צביה בעודה עימהן: 40 ויוצא פטרוס את-כולם החוצה ויכרע על-ברכיו ויתפלל ויפן אל-גוויתה ויאמר טביתא קומי ותפתח את-עיניה ותרא את-פטרוס ותתעודד: 41 וישלח ידו ויקם אותה ויקרא את הקדושים ואת האלמנות ויעמד אתה חיה לפניהם: 42 ויוודע הדבר בכל-יפו ויאמינו רבים באדון: 43 ויואל לשבת ביפו ימים רבים עם-בורסי אחד ושמו שמעון.

 כך מתחיל סיפורינו על אזור רחוב גבעת הרצל.

 בשנת 1835 ביקר ביפו דיפלומט שהופיע כנזיר רוסי בשם קונסטנטין נורוב "שמצא" מערת קברים בתוך בית קברים יהודי מימי בית שני וייחס את המקום לקברה של טביתא שהרי בסופו של יום היא בכל זאת מתה מוות רגיל ובוודאי נקברה כיהודיה בבית קברים יהודי. כנראה שמציאת הקבר היה לצורך מציאת תירוץ או הסבר לרכישת השטח שהיה בשולי כפר ערבי מצרי גדול בשם "אבו כביר" על שמו של כפר שהיה בדלתא של הנילוס, ואנשיו הובאו לכאן על ידי איברהים פחה שכבש בשנת 1831 את הארץ מידי הסולטן התורכי, מהמוט השני. הכפר המצרי "אבו כביר" שהיה בדרך הראשית מיפו לירושלים גרם צרות צרורות ליישוב היהודי על ידי התקפת השיירות שעברו דרכו מיפו או מתל אביב לירושלים. במלחמת 1948 נכבש הכפר ונעלם.

לימים, מתברר שכל הגבעה הייתה אתר קבורה יהודי מהתקופה שאחרי בית שני, ולכן סביר בהחלט שטביתא קבורה בו. באתר זה נמצאו מספר מצבות עם כיתוב עברי הנמצאות במוזיאון יפו לעתיקותיה. גם מי שנוסע בכביש העובר בצד האתר ברחוב קיבוץ גלויות שם את ליבו לכך שפתאום הכביש מתרומם ללא כל סיבה סבירה. אז יש סיבה, חשובה. הכביש עובר מעל לקברים עתיקים ועל מנת לאפשר לנשמות הטהורות לצאת ולבוא ללא הפרעה הרימו את הכביש והכול בא על מקומו בשלום.

בשנת 1874 רכש הארכימנדריט אנטונין קספוטין בשליחות הרוסים את המתחם שמסביב למערת הקבר ובשנת 1888 החלו לבנות לידה את הכנסייה שנקראה "סנט פטרוס" לכבודו של הקדוש שהציל אותה בעבר, והיה על פי המסורת הנוצרית לאפיפיור הראשון. כעבור שש שנים הסתיימה הבניה והמקום הפך לתחנה בדרך, בעבור עולי הרגל הרבים שהגיעו בפקודת הצאר ניקולאי הראשון הרוסי לנמל יפו ועלו לירושלים.

הכנסיה בגבעת הרצל תל אביב

המתחם משתרע על שטח של 32 דונמים שבו נטעו עולי הרגל הרוסיים עצי אורן הסלע במקום עצי פרי ההדר שהיו בו קודם לכן.

 בפרוץ מלחמת העולם הראשונה גורשו כל הרוסים שהשתכנו בכנסייה וסביבתה מאחר ורוסיה נלחמה כנגד תורכיה. במקום רוסים השתכנו בכנסייה קצינים מהצבא התורכי. בסיום המלחמה החזירו השלטונות הבריטיים את המתחם לידי הרוסים הלבנים. זה החזיק מעמד עד לשנת 1948. בעקבות המהפכה שהייתה ברוסיה בשנת 1917 נוצרו רוסים לבנים שהיו בגלות, ורוסים אדומים שנשארו במוסקבה והיו שייכים לכנסייה הרוסית. נשאלה השאלה לאיזה רוסים שייכת הכנסייה והשטח שסביבה. על כך יש מאבקים משפטיים משנת 1968 ומדינת ישראל נמצאת בתוך המאבק.

סביל אבו נבוט

סביל אבו נבוט

סביל היא מילה בתורכית עותמנית אבל לקוחה לחלוטין מהשפה העברית. דת האיסלאם נולדה במדבר הגדול ובתוכה גם ארץ ישראל ולכן מצווה גדולה באיסלאם להעניק מים להלך המהלך בדרכי המדבר. כל מושל עיר ראה לנגד עיניו את המצווה הזו והקים מתקן לשתיית מים בדרך. גם מושל העיר יפו מוחמד אגא שאמי שהגיע לכאן בשנת 1807 כמינוי של סולימאן מושל עכו והחליט לשפר את העיר שנהרסה לאחר קרבות נפוליון כנגד תושבי העיר.
סביל אבו נבוטגם מוחמד החליט להעמיד סביל בעיר ומיהר לשפץ ולשחזר את הסביל שהיה בשער הכניסה לעיר וקרא לו על שמו של מיטבו סולימאן פחה. בערך בשנת 1814 או 1815 בנה סביל בצד הדרך ליפו (כיום רחוב בן צבי) הסביל לא מוקם ממש על הדרך כי אם בצד הדרך כלומר שביל קצר מוליך מהדרך הראשית אל הסביל.
לאחר שנת 1832 החלו להקים את שכונת אבו כביר שנשארה במקומה עד לשנת 1948 ואז פורקה במרכזה עובר רחוב גבעת הרצל שמצטלב עם הדרך הראשים מיפו לירושלים.
לאחר קום המדינה נמסר שטח קרקע צנוע לפסל יגאל תומרקין והוא הקים במקום גן פסלים שכולם מעשה ידיו להתפאר. הגן קרוי על שמו של מושל יפו מוחמוד אבו נבוט ששלט ביפו משנת 1807 ועד לשנת 1820. מבנה הסביל הוא בסגנון סלג'וקי בצידו המערבי קבועה קשת משיש ובמרכזה קבועים ברזי השתייה ומעליהם כתובת ההקדשה שהכול ידעו מי בנה את המבנה.

גן סביל אבו נבוט
"מה שירצה אללה היֹה יהיה.
בשם אללה הרחמן והרחום, מקום שתייה זה נבנה בימי המלך המנצח, כבוד אדוננו, הסולטאן ירום הודו "מחמוד כאאן",
יתמיד אללה מלכותו בכל הדורות והזמנים…
בריאות לכל שותה..
שנת 1230 להיג'רה.

מוחמד א-שאמי. מושל יפו.
"אבו נבוט" נולד בשנת 1770 בקווקז והיה כנראה ממוצא צ'רקסי, ככל הנראה הובא לתורכיה ונמכר לאחמד את ג'אזר כעבד ממלוכי.אחמד שהיה מושל עכו הטיל עליו משימות שונות שבכולן הצטיין מאוד. בשנת 1807 מינה אותו סולימאן פחה יורשו של אחמד אל ג'זאר כמושל יפו. מוחמד הגיע לעיר והחל מיד בשיקומה וקימום הריסותיה. הוא לא בחל בשיטה שבה הצטיין בעכו והחזיק בידו תמיד נבוט בנוסף לשומרי הראש שהילכו ליד. כשפקד על מישהו לבצע עבודה כלשהי לשיפור פני העיר והלז לא הבין טוב את הפקודה הסביר לו מוחמד בעזרת הנבוט שבידו את פירוש הפקודה. שאר תושבי העיר כבר הבינו היטב את הנאמר כדי שלא להיפגש עם האלה שבידיו. כל הבניינים העומדים עד היום ברחבי העיר העתיקה הם תוצאות פועלו של מחמוד ברחבי העיר בעזרת אלתו.

האמן: יגאל תומרקין
יגאל תומרקיןנולד ביום 23 באוקטובר 1933 בדרזדן שבגרמניה. בשם פיטר מרטין.
אביו מרטין היינריך הלברג היה שחקן ובמאי תיאטרון בגרמניה. יגאל עלה ארצה בהיותו כבן שנתיים עם אמו, ברטה גורביץ, שבארץ נישאה בשנית למהנדס הרצל תומרקין; שאימץ אותו והעניק לו את שם משפחתו, תומרקין. את שנות בחרותו בילה בשפת הים בבת- ים ושירת בצה"ל בחיל הים. בשנת 1954, השתחרר מהצבא, והחל לעבוד אצל הפסל והמורה רודי להמן, בעין הוד. כעבור שנה יצא לגרמניה לפגוש את אביו ועבד כשנה כתפאורן בתיאטרון "ברלינר אנסבל" אצל ברטולט ברכט. כאמן הוא עוסק גם בציור, בגרפיקה ובעוד מגוון רחב של תחומי אמנות.
בשנת 1956 חזר לארץ. בעידודו ובהשפעתו של יצחק דנציגר יצר את פסל הברזל הראשון שלו, שני ינשופים היושבים זה מול זה, כסמלה של אתֵנה [אתנה Athena – היא אלת החוכמה והמלחמה במיתולוגיה היוונית והינשוף מייצג אותה. היא נחשבת לפטרון של האמנויות וחכמת הקרב, היא מסומלת בעץ הזית].
לאחר מכן הוא נסע לעבוד בפיסול בגרמניה, בהולנד ובפריס.
הוא חזר לארץ והכין דגמים לפסלי חוץ בעבור דימונה וערד, שלהן התאים פסלים המתאימים לערי מדבר. משנת 1964 פיסל בכל חומר אפשרי מחלקי נשק ותחמושת ועד לבובות מחלונות ראווה, מפוליאסטר ועד ליציקות ברונזה. לאחר מלחמת ששת הימים התקרב לסגנון אדריכלות האדמה ובנה פסלים העשויים מחלקי בניין שונים.
הוא היה בין מייסדי סניף "הפועל-ים" שהיה בחוף הים (Sea Palace) בבת־ים.
פרסים רבים הוענקו לו על עבודותיו, פרס סנדברג הוענק לו מטעם מוזיאון ישראל בירושלים. הוענק לו פרס על בניית אנדרטת יורדי הים בחיפה. פרס הוענק לו על האנדרטה "לשואה ולתקומה" בתל־אביב, ועל אנדרטה לנופלים בבקעת הירדן. פרס ראשון הוענק לו בביאנאלה לרישום ביוגוסלביה. בשנת 1984 הוענק לו אות הצטיינות מטעם נשיא איטליה, על תרומתו בקשרי האמנות בין שתי המדינות. בשנת 1992 הוענק לו פרס רודן במוזיאון הפתוח ביפן. בשנת 1997 הוענק לו פרס "צלב המצוינות" מטעם נשיא גרמניה. בשנת 1998 הוענק לו פרס זוסמן בווינה, אוסטריה.
הוא הציג את עבודותיו הרבות בתערוכות בארץ וברחבי העולם; והשתתף בביאנאלה בוונציה בשנת 1964, ובביאנלה בסאו פאולו בשנת 1967.
בשנת 2004, הוענק לו פרס ישראל באמנות.
הוא העמיד את יצירותיו במספר גני פסלים ברחבי הארץ. ביניהם גם גן הפסלים "אבו נבוט" שקיים ליד הסביל הידוע העומד בדרך מיפו לירושלים.

גלריית תמונות מהגן ומהפסלים של האמן: יגאל תומרקין

 

 

הביתן הלבנוני

הביתן הלבנוני

הביתן הלבנוניעד שנת 1932 היו מספר ירידים שבהם הראו את התוצרת של ארץ ישראל. בשנת 1932 הציגו את היריד שקיבל את השם "יריד המזרח", בשטח שהוקצה על ידי העירייה בחלק הדרומי של העיר, כיום שטח התחנה המרכזית הישנה. ליריד הייתה הצלחה גדולה וביקרו בו הנציבים העליונים ואישים חשובים מהארץ והעולם. לכן החליט ראש עיריית תל אביב מאיר דיזנגוף שיש להקים מבני קבע ובהם ניתן יהיה להציג אחת לשנתיים את התוצרת הארץ ישראלית.

בהשפעתו של דיזנגוף העניק הנציב העליון ארתור ווקפ שטח קרקע בחלקו הצפוני של הירקון, ליד השפך שלו אל הים.

הביתן הלבנוניביום 26 באפריל 1934 נפתח בטקס חגיגי היריד בנוכחות הנציב העליון ארתור ווקפ, שתרם את השטח לעיריית תל אביב למטרה מיוחדת זו. ביריד זה השתתפו 30 מדינות שונות וביניהן השתתפה גם ממשלת לבנון בביתן מיוחד משלה. ראש ממשלת לבנון שלח טלגרמה להנהלת היריד ובו פירט את דעתו "שהיריד נועד לטיפוח הידידות המסורתית בין שתי השכנות". בחזית הביתן הלבנוני הוצב תבליט של הפסל אהרון פריבר על עתיקותיה של בעלבך. (לימים, פריבר יקים גם את התבליט לכבודם של מייסדי העיר תל אביב).

בעלבך הוא יישוב הנמצא בחלק העליון של בקעת הלבנון בערך בגובה של 1,200 מטר מעל פני הים. היישוב נמצא על פרשת המים שבין הליטני והאורונטס. האזור הוא בעל קרקע חקלאית פורייה, אך הוא עובר באזור של שבר גיאולוגי, דבר הגורם להרס וחורבן עקב רעידות האדמות שמתחוללות במקום. בזכות השרידים העתיקים שנשארו מההרס ורעידות האדמה שעברו עליה ברבות השנים, בנוסף לאתרים העתיקים שנמצאו בה והמשויכים לאלף השני לפני הספירה, היא משמשת כמקום שתיירים רבים וחוקרים מגיעים לבקר בו. בנוסף לאתרים ההיסטוריים, מייחסים לבעלבך גם אגדות הקושרות אותה לקין, בן האדם הראשון שבנה אותה כמקום מסתור בעבורו. מסורת מוסלמית נוספת משייכת את ייסוד העיר לנמרוד הגיבור, מאחר והמצודה המקומית בנויה מאבנים ענקיות, שאדם רגיל אינו יכול להזיזן אל אתר הבנייה. לכן גם  ייחסו את בניית העיר לאשמדאי שהוא בוודאי יכול היה להזיז אבנים גדולות שכאלו.

שם העיר כפי שהוא נקרא כיום, הוא כנראה לא המקורי כי במקורות התלמודיים מופיע השם "בעל הבכי". יש במקורות גם מקום קבוע לעבודה זרה הנקרא "עין הבכי" הנמצאה ליד היישוב הנקרא "בעל הבקעה" וזו כנראה בקעת הלבנון ואילו התעתיק של בעלבך הוא שיבוש השם לערבית של ימינו.

בתקופה ההלניסטית נקרא המקום הליופוליס שהיה מפורסם במקדש זאוס. המקום קיבל מהקיסר אוגוסטוס זכויות של מושבה רומית. בניית המקדש הסתיימה במאה השלישית לספירה, בימי הקיסרים נירון ואנטוניוס פיוס. בהשפעת הקיסרים הרומים הנאורים תרם גם המלך היהודי אגריפאס הראשון, בנו של הורדוס המלך (שעכשיו גילו חוקרים שהוא ואשתו נקברו בקבר שאנו קוראים לו "יד אבשלום" בירושלים) לשיפור העיר.

הקיסרים הנוצריים קונסטנטינוס הראשון וגם תאודיוס הראשון בנו בה כנסיות אחדות. מכך אנו מבינים שהאזור החל לנטות לנצרות והתושבים נאלצו לעזוב את הפגאניות.

הערבים כבשו את העיר והמחוז במסע לכיוון ארץ ישראל בשנת 635 ולמרות שהיו בעיר נוצרים עד לשנת 1042 שינו את שם העיר הליופוליס ומאז היא נקראת "בעלבך".

בתקופת השלטון התורכי משלו באזור כולו אמירים שונים מטעם השלטון התורכי, הם שייכו את בעלבך לדמשק. כאשר הצרפתים מקבלים את כל האזור תחת חסותם בהתאם להסכמי סייקס – פיקו, הם משייכים את האזור ללבנון הנוצרית.

The Lebanese Booth

In the 1930's several Fairs were held in young Tel Aviv, which were named 'The Levant Fair'.

During The Levant Fair of 1934, which took place at the Port of Tel Aviv area, the Lebanese Government sent a delegation to the Fair, which exhibited at the Lebanese Booth. The Prime Minister of Lebanon at the time sent a special telegram to the Mayor of Tel Aviv, Meir Dizengoff, mentioning the good friendship between both countries.

האיש שהציל את מנחם בגין ממוות בטוח

סיפורו של האיש שהציל את מנחם בגין ממוות בטוח

האיש שהציל את מנחם בגין[לפעמים צריך מזל כדי לחוות את ההיסטוריה. אני יושב ליד בן אדם נחמד ופתאום אני רואה שצלם מצלם אותו אני מצביע על הצלם ושואל אותו למה אתה מצלם? – אתה יודע מי זה? שואל הצלם. אני פונה אל האיש ובצניעות רבה, ואת זה אתם יכולים לראות בתמונה השנייה, אני שואל אותו מה הסיפור].

"הגעתי לארץ בשנת 1936 בהיותי כבן 13. הצטרפתי לסניף בית"ר בתל אביב, וכמו חברים אחרים בסניף גם אני הצטרפתי לתנועת האצ"ל בתחילתה המפקדים ראו שאני חרוץ ומהימן והשתתפתי בפעולות אחדות. למחייתי עבדתי במסגרייה. לאחר המלחמה הגיע ארצה מנחם בגין וכידוע לכל הוא קיבל על עצמו את הפיקוד על אצ"ל ואני השתתפתי בפעולה הראשונה כנגד מחלקת העלייה ששכנה ברחוב אלנבי בתל אביב. את בגין הכירו מספר מועט ביותר של אנשים בארץ כולל מבין חברי האצ"ל. בתחילת שנת 1945 העבירו את מנחם בגין להתגורר ביחד עם אישתו ובנו הקטן ברחוב הבשן שבקצה הצפוני של העיר. זה היה בית קטן חד קומתי עם גג רעפים שעמד בקצה החצר. באחד הימים קרא לי איתן לבני שידעתי שהוא קצין המבצעים של הארגון ואמר לי מאחר ואתר בחור מוכשר ואני סומך עליך לך לרחוב הבשן שם יש בית קטן עם זוג זקנים תגיד שאני שלחתי אותך אל תשאל שאלות ותסדר להם פעמון בשער הכניסה לחצר. הלכתי ראיתי יהודי עם זקן קטן יושב ולומד תורה. לא שאלתי שאלות פשוט התקנתי פעמון בשער הכניסה".

[יש הגיון בריא בהתקנת הפעמון כדי שדירי הבית יוכלו לדעת מי נכנס לחצר ויש לפחות חמישים צעדים עד שהאורח או האורחים יגיעו לדלת הכניסה לבית זה זמן מספיק להתכונן לקראת האורח]

שלמה דולה"למחרת דיווחתי לאיתן לבני המשימה הפשוטה בוצעה. יופי ענה לי איתן אתה יודע מי האיש עם הזקן שאצלו היית לא עניתי לו אמרת לי לא לשאול שאלות אז לא שאלתי ואני לא יודע. זה הזקן. עכשיו אתה מספר לי.

[לפי חוקי הקונספירציה של מחתרת אסור היה לספר לחייל מהשורה מי הוא המפקד ובוודאי שלא בארץ שבה שלטו הבריטים והיו עוד רבים שהיו שמחים לדעת מי זה בעל הזקנקן. אבל לדעתי איתן עשה נכון שסיפר לו. כדי שיידע שלא להשתמש בביצוע העבודה הזו כדוגמא לקבלת עבודה דומה אחרת במקום אחר. בנוסף איתן סמך את ידיו על הבחור הצעיר שהוא חייל נאמן בארגון].

"כעבור כמה ימים פנה אלי איתן שנית ואמר לי שצריך ללכת אל ביתו של הזקן ולסדר אצלו משהו. הזמנתי את חברי כאח לי שרגא עליס אותו הכרתי עוד מעיר הולדתי לודג' שבפולין להתלוות אלי לביתו של הזקן. שרגא היה אינסטלאטור מומחה. כשהגענו לבית הוסברה לי הבעיה שמצריכה פתרון אפשרות מילוט למפקד במקרה של חיפוש בריטי. מישהו הציע לבנות דלת אחורית לבית ובמקרה הצורך אפשר יהיה לצאת מהבית אל הפרדס שהיה מאחורי הבית. שללתי את זה במקרה של חיפוש הבריטים מקיפים את כל האזור בעשרות חיילים ושוטרים. הפרדס הוא לא מחסה במקרה הזה. הצעתי לפתוח פתח בתקרת החדר בכל בית היה בדרך כלל בוידעם בגג. צרפתי דיבור למעשה ולקחתי את השולחן הקטן ממרכז החדר אל הפינה ועליו הנחתי כסא ניסרתי ריבוע בגג שהיה עשוי מלוחות עץ. בבית המלאכה של שרגא הכנתי מסגרת מברזל ואת המתקן החדש קבעתי בגג. בתוך הגג הכנתי מסתור כך שגם אם מישהו ימצא את הפתח ויציץ פנימה הוא לא יראה דבר רק קורות עץ" קיבלנו כוס תה והלכנו הביתה שמחים.

[כעבור זמן לא רב התעוררו בני הבית מרעש כבד והציצו החוצה וראו שריוניות עם פרוז'קטורים שמאירים את הסביבה. מתברר שמול הבית הקטן היה סליק גדול של ההגנה והבריטים שבתקופה זו לא אהבו כל כך את ההגנה באו לעשות חיפוש אחרי כלי הנשק והתחמושת. בגין לא חשב פעמיים ולא חיכה שמישהו יבוא לבקרו ועלה עם בקבוק מים אל הגג. הוא חשב שזה יהיה רק מספר שעות ולכן לא לקח איתו סנדוויצ'ים ומשהו לקרוא. זה ארך שלושה ימים והוא שכב שם מכורבל כתינוק בן יומו. אז אני ישבתי ליד ההיסטוריה ומתברר שהאיש צנוע בקושי רצה לספר.]

שלושה אנשים חברים שהקימו את המשטרה העירונית הראשונה בתל אביב

שלושה אנשים חברים שהקימו את המשטרה העירונית הראשונה בתל אביב

 שלום פחטר
שלום פחטר, אברהם קריניצי, סעדיה שושני, הקימו את המשטרה העירונית הראשונה בתל אביבנולד בכ"ה שבט תרמ"ג (1883) בכפר קטן, בפלך גרודנה, שברוסיה. לאביו פרץ שהיה חסיד ליברלי, ציוני וסוחר ביערות. הסבא מצד אמו היה בעל מפעל לייצור טבק ברוסיה. שלום גדל בבית שהיה מרכז לציונים ולמד ב"חדר" ומפי מורים פרטיים רכש השכלה כללית.
הוא עמד בראש אגודת הנוער הציוני בעירו והשתתף בועידת "התחייה" במינסק ובוועידת הלסינגפורס הידועה. אגודת הנוער שעמד בראשה פעלה בחשאי מפני השלטונות הרוסיים וארגנו פלוגות להגנת יהודי העיר מפני התנכלויות הגויים.
בשנת 1910 עלה ארצה ונתקבל על-ידי חברו דוד פניג שהתגורר בנס ציונה. כעבור כשנה באה ארצה מסמיאטיץ ארוסתו שושנה, והם נכנסו לחופה בנס ציונה.
בסוף שנת 1910 יסד בית חרושת מכני בשותפות עם קלמן הופמן והשותפות קיבלה לרשותה גם את בית-המלאכה לרהיטי ברזל של ברוך טולצ'ינסקי, (ממייסדי אחוזת בית) ועל אף הקשיים, הצליחו למצוא קונים לתוצרתם אפילו בבירות, ובייחוד ייצרו קרוניות ומריצות וכבשו למפעלם מעמד של כבוד בין התעשיינים בארץ.
בעלותו ארצה הצטרף למפלגת "הפועל הצעיר". הצטרף ביחד עם אברהם קריניצי, דוד סברדלוב וסעדיה שושני לאגודת 'מרכז בעלי מלאכה'.
משפרצה מלחמת העולם הראשונה שערערה את מעמד הישוב העברי פעלה קבוצה זו בארגון סודי לסיכול מזימות השלטונות התורכיים העוינים, ולהקלת המשבר. הם ארגנו גרעין הגנה מבין בוגרי הגימנסיה הרצליה, ביניהם אליהו גולומב, דוב הוז ועוד, ובייחוד בארגון יציאת התושבים היהודים בסדר ובמשמעת מיפו ותל אביב בעת גזירת הגירוש מטעם השלטון הצבאי התורכי ביום ז' בניסן תרע"ז, ובארגון המתנדבים לשמירת הרכוש היהודי בתל אביב.

 לאחר המלחמה השתתף באספה המכוננת שהתכנסה לראשונה בתמוז תרע"ח ביפו. השתתף בהנחת אבן הפינה להקמת האוניברסיטה העברית בירושלים, כנציג בעלי המלאכה בארץ, היה חבר הוועד הזמני הלאומי, היה חבר אספת הנבחרים הראשונה והוועד הלאומי ובמועצה הראשונה והשנייה של העיר תל אביב.

 בשנת 1921 התקבל אישור משלטונות המנדט להקמת משטרה עירונית בתל אביב. שלום פחטר השתתף בצוות שיסד את המשטרה העירונית הראשונה. עד לשנת 1926 בה חלה במחלה קשה ונאלץ לפרוש מכל פעילות ציבורית.

 במפעלם המשותף של פחטר והופמן ייצרו בין היתר גם עמודי חשמל מברזל וקרוניות להובלה סחורות כבדות. פנחס רוטנברג בדק ומצא שתוצרת המפעל היא טובה והשתמש במוצרים אלה להקמת תחנת הכוח הראשונה שלו בנהריים.

בהמלצת רוזה כהן העמיד את מפעלו שהיה במקום שכיום נקרא רחוב מרכז בעלי מלאכה, לטובת עבודת "ההגנה" בלילות לצורך מילוי והכנת רימוני יד.

 אברהם קריניצי

נולד בגרודנה, הנמצאת בגבול המדינות בלרוס, ליטא ופולין, ביום כ"ט בכסלו תרמ"ז (1886), למד ב"חדר" עד שנתו ה-15. לאחר מכן עבד כשוליה אצל נגר ולמד את מלאכת הנגרות. הצטרף למפלגת "פועלי ציון" מיד בתחילת דרכה, הצטיין בפעילותו ונבחר לוועד המרכזי בעירו. השתתף בארגון ההגנה העצמית היהודית ובפעולותיה בימי הפרעות נגד היהודים.

בשנת 1904 החלה עלייה לארץ מעיר מגוריו וגם הוא ניסה לעבור את הגבול כדי לעלות ארצה אך המשטרה תפסה אותו והחזירה אותו הביתה. אביו חתם על תעודה שבה הוא מאשר כי בנו יתייצב לשרות הצבא ואז קיבל רישיון עלייה ארצה.

 חברי הוועד המרכזי באודסה ניסו להניאו מלעלות לארץ בגלל המצב הכלכלי הקשה אך הוא התעקש ועבד זמן מה כנגר באיסטנבול והגיע ארצה בחנוכה תרס"ו.

ארגן את שביתת פועלי היקב בראשון לציון והתוצאה הייתה שהוא פוטר מעבודתו וגם לא השכירו לו חדר למגורים. התגורר במחסן אצל ברוך פפירמייסטר עד יעבור זעמם של פקידי היקב.

בצר לו ירד למצריים ועבד בבית חרושת לנגרות שהיה בהנהלת איטלקים. למרות שקיבל משרת מנהל עבודה החליט לחזור ארצה לאחר כשנה ועבד בפתח תקווה בכל עבודה מזדמנת.

בהגיעו לגיל 18 התייצב לעבודת הצבא בגרודנה בהתאם להתחייבות אביו. למזלו שוחרר מהצבא בפקודת הרופא ומיד חזר ארצה.

פעולת ההגנה הראשונה שלו הייתה בפורים תרס"ח הוא אירגן מספר בחורים עם נשק קר. כאשר הגיעו הפורעים לאזור בית החרושת של ליאון שטיין כדי להתנפל על היהודים החוגגים, הבחורים שהתכוננו לכך הפליאו מכותיהם בפורעים כולל שוטרים ערבים שהגיעו במהרה לעזור לפורעים. במלחמה זו נדקר ערבי אחד ומת והמשטרה ביפו ידעה שאברהם קריניצי מעורב בזה וחיפשוהו הרבה זמן.

היה בין מייסדי שכונת נחלת בנימין ובנה את הבית השני למגוריו.

בתקופת המלחמה היה נאמנו של ג'מאל פחה מושל הארץ ודאג לאספקת עצים להסקת קטרי הרכבת התורכית. מרכז עבודתו היה בדמשק ולשם גם הגיע ידידו הטוב סעדיה שושני וקיבל ממנו מטען של רימוני יד ומוקשים שלא הגיעו בסופו של דבר ארצה.

בהיותו ביפו בתקופת המלחמה הצליח לסקל את האשמתו של השייח' ביאדס שביתו היפה והגדול עמד עד לא מזמן בשכונת מנשייה, על כך, שהיהודים מאותתים לצבא האנגלי ובכך גורמים נזק לצבא התורכי.

לאחר המלחמה החזיר את הפעילות לבית החרושת שלו לרהיטים שהיה בשותפות עם גורלסקי וייצר רהיטים מעולים (גילוי נאות: אמא שלי קנתה אצלו כסאות שאני עדיין שומר עליהם)

בשנת 1926 התבקש על ידי תושבי שכונת עיר גנים לבוא ולנהל את שכונתם שהפכה ברבות הימים לעיר רמת גן.

'גן אברהם' בעיר רמת גן נקרא על שמו ובו התמקם המטה הכללי של צה"ל בימיו הראשונים.

בהתאם להצעת ראש עיריית תל אביב מאיר דיזנגוף הקים ביחד עם שלום פחטר וסעדיה שושני את המשטרה העירונית והעמיד בראשה את חיים הלפרין.

 סעדיה שושני

נולד בבריאנסק שבפלך אוריול ברוסיה, ביום י"ט באדר א' תרמ"ט, 20.2.1889; למד ב"חדר" ורכש השכלה כללית בביתו ממורים פרטיים. לאחר שקיבל תעודת גמר עלה ארצה בחשוון תרס"ח (1907). היה מראשוני אגודת "מכבי יפו" וממייסדיה. הוא היה ממייסדי "התאחדות בעלי התעשייה" ו"התאחדות בעלי הבתים בתל אביב".

היה ממקימי "ההגנה" בתל אביב בשנת 1921. חבר וראש ה"קבוצה היפואית", הגרעין ממנו נוצרה "ההגנה", שארגנה את השמירה בתל אביב בעת גירוש תושביה לגלות בגליל בזמן השלטון התורכי ובאותה קבוצה היה חבר גם אליהו גולומב, שלימים עמד בראש ה"הגנה" – ודב הוז. הוא שימש כסגן ראש העיר בתקופתו של חיים לבנון, (1953) שימש כמנהל מחלקת התיעול והביוב וכמנהל מחלקת הגנים של העירייה. הוא דאג להביא ארצה את המהנדס ווטסון מלונדון, לצורך תכנון מקיף לפתרון בעיית התיעול ומערכת הביוב של העיר שהלכה וגדלה. מערכות אלו היו יקרות מאוד ואז הקים קרן על שמו, 'קרן סעדיה שושני לתיעול וביוב'.

דודו היה אהרון איתין שהביא בית דפוס עברי ראשון ליפו, והיה ממייסדי "אחוזת-בית". סעדיה, שימש כנשיא 'ארגון בעלי תעשיית הדפוס בישראל וממייסדי "בנק הלוואה וחסכון בתל אביב".

בעקבות המרד הערבי, בשנים 1936/39 הוקם מוסד שנקרא: "כופר היישוב" וסעדיה שימש כראש "ועדת כופר היישוב". על פועלו הרב למען היישוב קיבל את "אות המתנדב" מידי דוד בן-גוריון. כמו-כן ניטע יער על שמו ועל שם אשתו ביערות לטרון בדרך לירושלים. הוא היה אזרח כבוד של העיר תל אביב.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה, קראה הסוכנות, להתגייס לצבא הבריטי וסעדיה נתמנה לעמוד בראש לשכת הגיוס. הוא היה גם חבר המפקדה העליונה של ה"הגנה". גן ציבורי בשכונת הדר-יוסף נקרא על שמו.

יסד ביחד עם אברהם קריניצי ושלום פחטר את המשטרה העירונית בתל אביב ומינה את חיים הלפרין לעמוד בראש המשטרה.

נפטר ביום כ"ח בכסלו תשל"ה.

שכונת התקוה תל אביב

הגנת שכונת התקווה

הגנת שכונת התקווה

בסוף שנת 1947 מינה המופתי חג' אמין אל חוסייני למרות שלא היה פיזית בארץ, את חסאן סלמֶה כמפקד כל הכוחות הערביים באזור רמלה – לוד. שזה כולל את אזור יפו. בניין המפקדה שלו היה ברמלה.

שכונת התקווה הוקמה בשנת 1935 על אדמות בלתי מעובדות שנקנו מתושבי כפר סַלמֶה. בתחילה היו יחסי שכנות טובים. כאשר החלו פרעות בשנת 1936 נוצר מצב חדש שבו צעירי הכפר תקפו את תושבי השכונה ובזזו מה שרק יכלו. כדי להגן על תושבי השכונה נשלחו בחורי ה"הגנה" לשמור וליצור חיץ בין השכונה לכפר. בשוך הפרעות נרגעו גם הרוחות הסוערות בין הצדדים.

לאחר קבלת ההחלטה באו"ם על הקמת שתי מדינות בשטח ארץ ישראל החלו שוב פרעות והדבר משפיע גם על מערכת היחסים שבין תושבי הכפר לתושבי השכונה.

חסן סלמה חשב שיוכל לתקוף בעזרת כארבע מאות לוחמים מתוך כפר סלמה את שכונת התקווה ולהמשיך עד להתחברות הכוחות עם כוחותיו שישבו ביפו.

ה"הגנה" התכוננה להתקפה מעין זו ומינו את ישראל שחורי כמפקד החזית בכל שכונות הדרום, (נהרג בעלות הג'יפ שבו נסע עם עוד שני קצינים על מוקש. על שמו נקרא רחוב השלושה בתל אביב).

את קו ההגנה של האזור קיבלה חטיבת גיבעתי שהתכוננה להדוף את ההתקפה שנערכה ביום 8 בחודש דצמבר 1947 על ידי לוחמים ערביים בפיקודו הישיר של חסן סלַמֶה את השכונה, כוחות מוגברים של גבעתי הדפו את התוקפים. אבידות כבדות נגרמו לתוקפים והם נסוגו בחזרה לתוך הכפר.

בתחילת דצמבר החלו יריות מכיוון הכפר לעבר השכונה כנראה כהכנה לקראת המתקפה הגדולה ב-5 בדצמבר נשלחה חוליה אל הקו כדי להפריד בין המחנות הלוחמים ולהפגין נוכחות ונחישות לערבים שהגדוד 53 של גבעתי ישמור על השכונה. בחילופי האש נהרג ניסים עזיז וגופתו נשארה בשטח. לצורך הוצאת הגופה משדה הקרב נשלח פטרול נוסף של חיילים. בעקבות הירי המסיבי הגיע לאזור משוריין בריטי שירה על החיילים המחפשים את הגופה ומירי זה נהרג מיכאל פישר. המשוריין לא ראה בכך סיום תפקידו כי אם ערך סריקה קצרה בשטח ומצא באחת העמדות עוד מספר בחורים נושאי נשק. הסמל של המשוריין הבריטי, סמל פלאוור (Flower) (שרצח את ברכה פולד). ירה ממרחק נגיעה באחד הלוחמים והרגו זה היה יעקב שיף לידו עמד שלום שפילמן שאליו כיוון הסמל את נשקו אך קצין בריטי שהיה במשוריין צעק עליו שיחדל ממעשיו וכך ניצלו חייו של שלום שפילמן.

2013-05-09 12.43.57שלושת ההרוגים מהקרב על הגנת שכונת התקווה נקברו בבית הקברות בנחלת יצחק. על שמם הקימה העירייה כיכר בתל אביב.

  נסים עזיז בן ז'ויה ויעקב, נולד ביום ט"ו בתשרי התרצ"א, 7.10.1930, באיסטנבול שבתורכיה. משפחתו עלתה ארצה באוקטובר 1934, והם התיישבו בתל אביב. בצעירותו התגייס ל"הגנה" ויצא לקורס מדריכי נוער. בסיום הקורס היה למנהל מועדון "ביאליק" במסגרת הגדנ"ע בדרום תל אביב. על שמו נקראה קבוצת הכדורגל "השחר-נסים" ומחולק גביע נודד לקבוצת כדורגל.

 מיכאל פישר בן ברכה ומשה, נולד ביום כ"ח בניסן התרפ"ו, 12.4.1926, בתל אביב למשפחת פועלים המעורה בהווי הארץ ותנועת הפועלים. בהיותו כבן 10 הצטרף לתנועת הנוער "השומר הצעיר". היה גם חבר ב"הפועל" והצטיין בהופעותיו הספורטיביות. כמו כן היה חבר בלהקת הריקודים של "הפועל" והשתתף בהופעותיה בקיבוץ דליה, ועוד. מיכאל אהב מוסיקה וניגן בכינור ובמפוחית. כחבר בתנועת הנוער, וכן כחבר ב"הגנה", הירבה לשוטט בארץ. תקופה קצרה שירת גם בנוטרות. בתקופת המנדט, והמאבק בבריטים השתתף במבצעי "הגנה" שונים, כגון "ליל וינגייט".

יעקב שיף בן פנינה ואליעזר, נולד ביום ז' בכסלו התרפ"ט, 20.11.1928, בתל אביב. בעת לימודיו בבית ֿספר תיכון התגייס ל"הגנה" והשתתף בפעולות הגנה שונות.

שכונת התקוה תל אביבכיכר השלושה    כתובת: רחוב בני דן, קרן רחוב ויצמן.

האמן: רפי פלד

נולד ביום י"א בתמוז התש"ד, 2.7.1944, בקיבוץ הזורע שבעמק יזרעאל.

לאחר שסיים את שרותו בצבא, שירת בשרות הביטחון הכללי ולאחר פרישתו התגייס למשטרה. בחודש אפריל 1993 מונה למפכ"ל ה-11 של המשטרה. במאי 1994 התפטר מתפקידו כמפכ"ל.

בינואר 1995 התמנה למנכ"ל חברת החשמל לישראל ושירת בתפקיד זה עד אפריל 2000. כיהן חודשים אחדים כמנכ"ל משרד ראש הממשלה.

בשנת 2001 פנה לעסקים פרטיים שקרסו כעבור שנה והשאירו חובות של מיליוני שקלים. קבוצת בעלי העסקים הועמדה למשפט בעוון מרמה והפרת אמונים.

שנים רבות עסק בציור ובפיסול כתחביב והיה חבר באגודת הציירים והפסלים בישראל. הוציא לאור שני ספרים העוסקים באמנות.

Picture 265

דויד דוידוב מייסד התיאטרון העברי

 דויד דוידוב מייסד התיאטרון העברי בארץ ישראל

בימים אלו החליטה עיריית תל אביב להציב שלט לציון מקום מגוריו של הבמאי והשחקן דויד דוידוב

הוא נולד ביום 10 במאי 1890, בלודז' שבפולין, בן ליוסף וליהודית. המשפחה עברה להתגורר בגרמניה. דויד למד בקונסרבטוריון המלכותי בלייפציג ושיחק על הבמה הגרמנית. במלחמת העולם הראשונה עבר לאנגליה ושיחק שם במספר תיאטראות ביידיש.  בשנת 1916 עבר להתגורר ברוסיה ועבד כבמאי ושחקן והופיע ברחבי רוסיה.

בשנת 1919 עלה לארץ והיה בין מייסדי התיאטרון העברי ובשנת 1925 הצטרף לתיאטרון התא"י שבהנהלת מנחם גנסין. היה במאי של תיאטרון "האוהל" ששכן על שפת הים מול רחוב גורדון. השתתף בסרט "צבר" שנעשה בעבור הקק"ל.

דוידוב התגורר תקופה מסוימת ברחוב יוסף קארו בשכונת מונטיפיורי ולאחר מכן עבר להתגורר ברחוב יהודית 7 בשכונה.

בנו בכורו חיים, התגייס לצבא הבריטי בשנת 1941 ושירת בחיל הנדסה. היחידה בה שירת הגיע עד לבגדאד בירת עיראק ושם הוא נכווה קשות בתאונת עבודה ונפטר כעבור ימים אחדים בבית החולים הצבאי. הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי בבצרה. הניח אישה ותינוק.

ראש עירית תל אביב רון חולדאי בטקס בשכונת מונטפיורי
יעקב מרקל וספרו על שכונת מונטפיורי

סיור בעקבות פסלים ביפו

סיור בעקבות פסלים ביפו

"נעורים לנצח" את הפסל הזה העשוי ברונזה, יצר האמן אלי אילן והוא ממוקם ברחבה לפני כנסיית סנט פיטר ביפו

 האמן אלי אילן נולד בוויניפג, קנדה. נפטר בשנת 1982.ונטמן בקריית שאול.

אלי אילן החל ללמוד בשנת 1946 באוניברסיטת "בריטיש קולומביה" בוונקובר, קנדה. בשנת 1948 עלה לישראל והשתתף במלחמת הקוממיות. הוא למד ציור וארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1957 חזר לקנדה ולמד פיסול באוניברסיטה "אונטריו". הוא למד גם באקדמיה לשוטרים זיהוי פלילי ושיחזור. בשנת 1959 חזר לישראל והתגורר ביפו העתיקה. הוא התגייס למשטרה, ושירת בה 4 שנים. משנת 1960 הציג תערוכות יחיד בישראל ובארה"ב. בשנת 1965 לימד פיסול במכללת "רננים". הוא נפטר מהתקף לב בדרכו מיפו לקיסריה.

בפארק צ'ארלס קלור

פסל נוסף שלו "הקורבן" מוצב בפארק צ'ארלס קלור. גם הוא עשוי ברונזה.

פסל מפורסם שלו הוקדש לזכרם של י"א הספורטאים שנרצחו במינכן והוא נקרא "מלחמת בני אור בבני חושך"

את הפֶסל "שערי האמונה" יצר האמן דניאל כפרי. הפסל הוקם בשנת 1975 במרומי הגבעה ביפו, במקום שממנו ניתן לראות את הים והנמל. הפסל עשוי אבן גיר, והוא הוזמן בשנת 1975 בידי מרדכי מאיר, הבעלים של מגדל שלום.

שערי אמונה ביפו

בפסלו רצה האמן להראות את זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. לכן הפסל הוקם בצורת שער דרכו נכנסים אל הארץ המובטחת. הפסל מתחיל מתוך שתי אבני הכותל המערבי, וממשיך אל עמודי ההבטחה ומעליהם קורה המציינת את ההגשמה של ההבטחה. ההגשמה יכולה להתבצע רק אם יש אמונה מלאה בהבטחה ומכאן שמו של הפסל "שער האמונה". בעמוד הימני של הפסל, ניתן לראות את אברהם אבינו, שקיבל הוראה מהאל להעלות את בנו יצחק, לעולה. האמן מראה זאת בנשיאת יצחק גבוה גבוה. מתוך אמונה באל עליון, אברהם מוכן להקריב את בנו ועל אמונה זו הוא מקבל את ההבטחה "לזרעך אתן את הארץ הזאת". בעמוד השמאלי רואים את יעקב אבינו שוכב על הארץ ולמראשותיו אבן. בחלומו הוא רואה מלאכים עולים ויורדים בסולם. המלאכים העולים, ראשיהם מוטים כלפי מעלה; והמלאכים היורדים ראשיהם מוטים כלפי מטה. הכנפיים יוצרות מעין סולם. גם זקנו של יעקב נראה כסולם. בעקבות החלום או כתוצאה ממנו הוא מקבל את ההבטחה על הארץ. הקורה העליונה מראה את כיבוש יריחו. זו הגשמת ההבטחות לאבות האומה. ההגשמה יכולה להתבצע רק אם מאמינים באמונה שלמה בהבטחות הללו. בקורה עליונה זו רואים את הכוהנים הסובבים את חומת יריחו ותוקעים בשופרות. הציווי של יהושע בן ֿנון הוא להחרים את העיר ולכן הפגיונות בידי העם, לבצע את הפעולה. רק רחב הזונה תישאר לעד בקרב בני ישראל בזכות עזרתה בכיבוש העיר.

האמן: דניאל כפרי נולד ב – 1945, בסלובניה. אביו היה מהנדס מכונות במפעל "סקודה" הצ'כי. עם עלות הנאצים לשלטון, הוא נמלט אל היערות עם אשתו. בשנת 1949 עלתה המשפחה לארץ ופנתה לקיבוץ "מענית", שבו התגורר הדוד אשר עלה לארץ לפני המלחמה. דניאל כפרי זוכר, שמשפחתו התגוררה במחנה צבאי בריטי נטוש כ ֿ3 ק"מ מהקיבוץ. האב פנה לעבוד ברכבת ישראל; כעבור מספר חודשים עברה המשפחה לגור בקריית מוצקין שליד חיפה. בבית הספר התגלה כישרונו המיוחד של דניאל כפרי לפיסול. לאחר גמר שירותו הצבאי בשנת 1966 התקבל ללימודים ב"בצלאל" בעזרת מלגה שקיבל מ"קרן ידידות ישראל אמריקה". בבית ֿהספר פגש את רותי, ונשא אותה לאישה. לצורכי פרנסה עסק בחריטה במצבות. מאחר והיה זריז מאוד, התפרנס בכבוד. לאחר שלוש שנות לימוד ב"בצלאל" עזב את בית הספר. בשנת 2001 הוזמן על ֿידי עיריית קררה שבאיטליה להציג את יצירותיו בכיכר המרכזית של העיר. לאחר מלחמת יום הכיפורים חזר בתשובה והיה לחרדי מאוד. הוא הפסיק לפסל פסלים האסורים על פי התורה. חי כיהודי חרדי. שינה את דעותיו ומשפחת דניאל כפרי "חזרה בשאלה". משפחתו הלכה אחריו הלוך וחזור ובזכות אשתו רותי, נשארה המשפחה מאוחדת. לזוג שתי בנות ובן. כיום דניאל כפרי חי בירושלים ועוסק בעיקר בפיסול. לכפרי סטודיו בקררה שבאיטליה וסטודיו ליד כּרכור. בשנת 2001 הוצגה תערוכה שלו במוזיאון ישראל בגלריית שרובר. בשנת 1976 זכה בפרס ירושלים לפיסול.

פסל האמונה הוזמן בשנת 1974 מיד לאחר מלחמת "יום כיפור" בידי מרדכי מאיר שהיה הבעלים של מגדל שלום בתלֿאביב. הפסל היה אמור להיות מוצב על שפת הים אך הוחלט להעמידו בראש הפסגה ביפו העתיקה בגן אברהם. פסליו המפורסמים: ראש של יצחק רבין (1977); "שחרור אילת", פסל עשוי ברונזה (1996); תיבת נוח (1979): סדרת פסלי "יונת השלום" שנמסרו לנשיא ארה"ב, לנשיא מצריים ולמלך חוסיין בידי ראש הממשלה יצחק רבין. בשנת 1977 הוענק לו פרס ישראל, בציור ובפיסול.

הפסל "תפוז תלוי" הוזמן אצל האמן רן מורין שנולד בשנת 1958, בקיבוץ רמת רחל שבמבואות ירושלים. הפסל הועמד בנתיב המזלות שביפו העתיקה. האמן: רן מורין הוזמן לפסל את הסמל של יפו. במרץ 1978 יצר את המונומנט פסל

פסל "תפוז תלוי" הוזמן אצל האמן רן מורין

"יער עצי הזית" הכולל בתוכו כ- 200 עצי זית. העצים שתולים בשורות שורות, המוליכות את המבקר אל שלושה עמודי זית גבוהים (Olive Columns), שגם בראשם שתולים עצי זית. בפסלו רואה האמן את עם ישראל מרחף מעל פני הארץ הקדושה. אף על פי שחלפו אלפיים שנות גלות, נמצא העם כאן מעל לפני הקרקע. כך רואה האמן את פסליו, את פסל עץ השיטה המרחף במלון "דן אילת", ואת הפסל "כרם עצי הזית" הנמצא בכניסה לקיבוץ רמת רחל ומשקיף אל הר חומה. האמן חש קרבה מיוחדת לקיבוץ רמת רחל אף על פי שעזב אותו בהיותו כבן שלושה חודשים. הוא בן למשפחה ממתנדבי "גדוד העבודה". אביו יוסף מורין היה מרצה לפיסיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא החל את עבודתו בבניית מודל של תנועה בצורה מופשטת במכון וויצמן. בשנות השמונים של המאה העשרים החל לשלב בתוך פסליו עצמים שונים מהטבע; ויצירתו הראשונה באופן זה הייתה בשנת 1982 "עץ תאנה ופלדה". כדי להשתלם באומנות חדשנית זו נסע ללמוד בניו יורק, בבית ספר לאמנות חזותית. אחר כך יצא לרומא ושם למד פיתוח של שימור אמנותי. בשנת 1993 התבקש לעצב פסל שיסמל את יפו והוא בחר בעץ התפוז המקומי. עץ התפוז תלוי מרחף באוויר, והוא אינו מחובר לאדמה, אלא גדל בתוך כד עשוי אבן גרניט בצורת תפוז בלאדי. התפוז הוא סמלה של יפו.

"הלוויתן" פסל זה הועמד ברחוב פסטר שביפו בשנת 1983, מראה את

הלוויתן של אילנה גור

הלוויתן שבלע את יונה הנביא והקיאו בנמל יפו, הנמצא לא רחוק מהפסל. כדי להמחיש את תהליך הקאתו של יונה מהמים אל היבשה עומד הלוויתן בתוך מזרקת מים.

פסל נוסף של אילנה גור הוא הפסל הנקרא "אישה ברוח" והוא עומד בגן צ'ארלס קלור ליד מוזיאון האצ"ל. הפסל הוקם בשנת 1977, והוא עשוי ברונזה. גובהו 3 מטרים. הפסל ניתן במתנה לעיר תל אביב. בפסל רואים אישה הנאבקת ברוח העזה המגיעה מכיוון הים. אילנה גור נולדה בשנת 1936 בטבריה. בני משפחתה עסקו ברפואה. אביה היה פרופסור לכימיה, אמה הייתה רופאת ילדים, ואחיה רופא למחלות לב. היא החלה את דרכה באמנות בגלל היותה דיסלקטית. היא אספה ברזל בניין חלוד שמצאה זרוק ברחוב, ניקתה אותו ועיצבה ממנו רהיט קטן. בשנת 1956 היא החלה ללמוד בבית ֿספר לאמנויות "בצלאל" בירושלים. היא נסעה לארה"ב ושם החלה לעצב תכשיטים ולייצר פסלי רהיטים ממתכת. בשנת 1988 קיבלה בארה"ב, את פרס "רוסקו" על עיצוב רהיטים, בקטגוריית מערכות ישיבה לבית. בשנת 1972  הוצגה במוזיאון לוס אנג'לס תערוכת יחיד מעבודותיה. פסל שלה ניצב ב "יד ושם" בירושלים. "נתן פנץ"  זהו שמו של הפסל והוא הוצב בשנת 2003 בכיכר ביפו הנושאת את אותו שם.

האמן: צבי גרא הפסל הוא לזכרו של נתן פנץ

האמן: צבי גרא הפסל הוא לזכרו של נתן פנץ, שנולד בשנת 1917, בוויטבסק, שברוסיה. נפל ביום י"ט בניסן ה-תש"ח, 28.4.1948, בניסיון הכיבוש של אצ"ל את יפו. נתן פנץ היה שחקן כדורגל פופולארי ומפורסם מאוד בארץ. לאחרונה שיחק במדי בית"ר. האגודה ייסדה בית ספר לכדורגל ביפו שנקרא על שמו. המשפחה תרמה גביע נודד לאגודה. משפחתו עלתה ארצה בשנת 1920, והוא החל את לימודיו בגימנסיה "הרצליה". בשנת 1933 התקבל כחבר בקבוצת הכדורגל מכבי תל אביב. הוא הצטיין מאוד במשחקו והיה לכוכב הקבוצה. בשנת 1939 הצטרף לקבוצת בית"ר תל אביב. הוא הקדיש לה את כל מרצו, והעלה את הקבוצה לליגה הלאומית. הוא הצטרף למחתרת לאצ"ל, עבר אימונים בארגון והשתתף בפעולות שונות של האצ"ל. בהתקפת האצ"ל לכיבוש יפו ביקש לשמש כמקלען, כדי שלא יזהו אותו, עקב פרסומו הרב בארץ. המשוריין שבו ישב תמרן את דרכו בתוך הסמטאות של שכונת מנשייה ומשוריין בריטי ירה פגז "פיאט" שחדר את השריון של הרכב, שבו ישב נתן והוא נהרג במקום.

הפסל: רהט (משקית)    רחוב קדם 100 יפו, במרכז היהודי – ערבי. הפסל הוא בצורת יד המעניקה מים לצמא.

האמן: פרידריך הונדרטוואסר נולד בשנת 1928 ונפטר בשנת 2000. היה צייר, פסל ואדריכל אוסטרי. הוא נחשב לאחד מגדולי אמני אוסטריה של שלהי המאה ה-20  הוא נולד בווינה כבן למשפחה יהודית. התייתם מאביו בהיותו כבן שנה. למרות שלא למד בשום בית ספר לאמניות שימש כמרצה בבית הספר הגבוה בהמבורג. בשנת 1972 נפגש לראשונה עם תושב וינה הישראלי יורם הראל, אשר הפך לידידו האישי ולאחר מותו של האמן למנהל עזבונו ולמנכ"ל קרן הונדרטוואסר בווינה. הוא נפטר בלב ים מהתקף לב בעת הפלגה על הספינה "המלכה אליזבת השנייה" בדרכו מניו זילנד לאירופה. בהתאם לבקשתו נקבר בלב הטבע בניו זילנד. עבודותיו של האדריכל אנטוני גאודי מקטלוניה השפיעו מאוד על עבודותיו. הוא עיצב שני דגלים בחייו האחד הוא הדגל השני הלא רשמי של ניו זילנד, שאותו אימצו תושביה המאורים של ניו זילנד. הדגל האחר שעיצב בשנת 1978 היה דגל השלום למזרח התיכון. על רקע לבן מגן דוד כחול מרחף מעל חצי סהר ירוק. הוא עיצב כרזות אחדות ובכרזה אחת עיצב את המשפט "בין עצים אתה בבית". את ההכנסות ממכירותיה תרם לפרויקט ייעור הנגב בישראל.

הפסל: "שיח" עשוי אבן ונבנה בשנת 1996 ממוקם בשדרות ירושלים 195 יפו.

האמן: עמנואל הצופה. פַסַל ורב חובל, נולד ב- 1928, בחיפה. בגלל אהבתו הרבה לים למד בבית ֿהספר הימי בחיפה. לאחר סיום לימודיו נסע ללמוד בבית ֿספר לאמנות "בצלאל" בירושלים. הוא למד אצל המורה זאב בן ֿצבי עם דוד פולמבו. לאחר זמן קצר המורה העיר לו, כי הוא מחקה את הפַסל הנרי מור. עמנואל עזב את בית הספר וחזר לחיפה ועלה על אונייה כקדט. בשנת 1947 הצטרף לפלמ"ח. הוא נפצע באחת הפעולות, הצטרף לצי הימי ועסק בהבאת המעפילים לארץ. לאחר קום המדינה החל לעבוד בחברת ספנות בריטית; ובשנת 1963 הוענקה לו דרגת רב חובל. בעת שהשיט את הספינות היה בידיו זמן רב לעסוק בפיסול. בשנת 1974 הציג את תערוכת פסליו הראשונה בגלריית "האמר" בניו יורק. בשנת 1972 נסע לחודש ימים ללמוד פיסול באיטליה. מאז ביקר כל שנה באיטליה לשם השתלמות בפיסול. בשנת 1995 הוענק לו הפרס הראשון בביאנאלה ביפן על פסלו העוגן. היפנים ערכו לכבודו את טקס הענקת הפרס על אונייה בלב ים. באוניברסיטת תלֿאביב עומד פסלו "שואה ותקומה".

פסל נוסף שלו המתאר את אהבתו לים  "סירה" ממוקם ברחבת מוזיאון תלֿאביב לאמנות. הפסל עשוי אבן בזלת גלילית. הפסל זכה בפרס על שם דן סנדל. בשנת 2002 תרמה משפחת סנדל את הפסל למוזיאון.

הפסל "טבע דומם עם כוס" שלהאמן יעקב חפץ שנולד בשנת 1946, בעיר רחובות. הפסל עומד בשדרות ירושלים 16 ביפו. יעקב חפץ למד בבית ֿספר לציור בתלֿאביב אצל הצייר רפי לביא. הוענקה לו מלגה מטעם קרן התרבות ישראל – אמריקה. בשנת 1975 הוא הציג את פסליו בגלריית "הקיבוץ". בשנת 1986 הוענק פרס ההסתדרות ליעקב חפץ וליחזקאל שטרייכמן. בשנת 1989 הציג בביאנאלה הבינלאומית בפורטוגל. פסליו מוצגים ברחבי העולם ובישראל. בשנת 1975 נשא לאישה את בת קיבוץ איילון, הגר כהן, והיה חבר הקיבוץ עד לשנת 1999. בני הזוג עזבו את הארץ ונסעו לארה"ב. הוריו, נחמה ושלמה חפץ, היו מראשוני הבילויים.

הפסל "כפכפים" עשוי בטון ופלדה והוא נמצא ברחוב נחמה 2 יפו את הפסל יצר האמן  בלו סימון פיינרו. רוב עבודותיו של האמן מתייחסות בזיקה ללשון ולמסורת היהודית, הוא הופך אבן רגילה למוצר רוחני המתאים לרוחניות הקדושה של המסורת.

את הפסל "כפר" יצרהאמן ישראל רבינוביץ שנולד בשנת 1954, בכפר סבא. התחנך וגדל בעיר ראשון לציון. הפסל נמצא ברחוב סגולה 2 ביפו. את שירותו הצבאי עשה ישראל רבינוביץ בנח"ל; ולאחר מכן הצטרף לקיבוץ יטבתה. בשנת 1977 החל ללמוד בבית  ספר לאמנויות "בצלאל". בשנת 1987 נסע לשתי שנות לימוד באקדמיה לאמנות "קררה" שבמילנו. עבודותיו מהוות מוטיבים תנ"כיים, שהוא יוצר מתוך שברי כלי חרס ואבן עתיקים בצירוף חלקי מתכת שהוא מייצר. השפעת המדבַר על עבודותיו ניכרת בעיקר בצבע הכחול שלהם. הציג בתערוכת יחיד ותערוכות קבוצתיות רבות. בשנת 1996 הציג את עבודותיו במוזיאון ישראל בירושלים. פרס הוענק לו מטעם קרן שרת לאמן הצעיר. יצר קיר בבניין מדעי הרוח באוניברסיטה העברית בהר הצופים.

את הפסל "הרכבת האחרונה מיפו לירושלים" בנההאמן יגאל תומרקין והפסל ממוקם ברחוב המרד  1 הפסל הוקם בשנת 1985, והוא עשוי לוחות פלדה וחלקי רכבת. הפסל מסמל את נסיעתה האחרונה של הרכבת מיפו לירושלים. כל שרידי הרכבת נצבעו בכחול. "מפוצל מסביבך ומפוצל בתוך עצמך – כולי פרדוקס", כך מגדיר האמן את עצמו. את נסיבות הולדתו הוא מציין במוטיב הגלגל בעבודותיו.

האמן יגאל תומרקין נולד בשנת 1933 בדרזדן גרמניה. אביו מרטין היינריך הלברג היה שחקן ובמאי תיאטרון בגרמניה. יגאל עלה ארצה בשנת 1935 בגיל שנתיים עם אמו, ברטה גורביץ, שנישאה שנית בארץ, למהנדס הרצל תומרקין; וזה אימץ אותו והעניק לו את שם המשפחה שלו, תומרקין. את שנות בחרותו בילה בבת ים ושירת בצה"ל בחיל הים. בשנת 1954, הוא השתחרר מהצבא, והחל לעבוד אצל הפסל והמורה רודי להמן, בעין הוד. כעבור שנה יצא לגרמניה לפגוש את אביו ועבד כשנה כתפאורן בתיאטרון "ברלינר אנסמבל" אצל ברטולד ברכט. כאמן הוא עוסק גם בציור, בגרפיקה ובעוד מגוון רחב של תחומי אמנות. בשנת 1956 חזר לארץ. בעידודו ובהשפעתו של יצחק דנציגר יצר את פסל הברזל הראשון שלו, שני ינשופים היושבים זה מול זה. לאחר מכן הוא נסע לעבוד בפיסול בגרמניה, בהולנד ובפריס. בשנת 1962 נסע ליפן ולארה"ב ללמוד ולהשתלם שם באמנות הציור. הוא חזר לארץ והכין דגמים לפסלי חוץ לערים דימונה וערד, עבורן יצר פסלים המתאימים לערי מדבר. משנת 1964 פיסל בכל חומר אפשרי מחלקי נשק ותחמושת ועד לבובות של חלונות ראווה, מפוליאסטר ועד ליציקות ברונזה. לאחר מלחמת ששת הימים התקרב לסגנון אדריכלות האדמה ובנה פסלים העשויים מחלקי בניין שונים. הוא היה בין מייסדי סניף "הפועל-ים" שהיה בחוף הים (Sea Palace) בבת ים.

פרסים אחדים הוענקו לו על עבודותיו כגון אנדרטת חוליקאת, אנדרטת השואה בנצרת עילית. פרס סנדברג הוענק לו מטעם מוזיאון ישראל בירושלים. הוענק לו פרס על בניית אנדרטת יורדי הים בחיפה, פרס על האנדרטה "לשואה ולתקומה" בתל אביב, ועל אנדרטה לנופלים בבקעת הירדן. פרס ראשון הוענק לו בביאנאלה לרישום ביוגוסלביה. בשנת 1984 הוענק לו אות הצטיינות מטעם נשיא איטליה, על תרומתו לקשרי האמנות בין שתי המדינות. בשנת 1992 הוענק לו פרס רודן במוזיאון הפתוח ביפן. בשנת 1997 הוענק לו פרס "צלב המצוינות" מטעם נשיא גרמניה, ובשנת 1998 הוענק לו פרס זוסמן בווינה, אוסטריה. הוא הציג את עבודותיו הרבות בתערוכות בארץ וברחבי העולם; והשתתף בביאנאלה בוונציה בשנת 1964, ובביאנלה בסאו פאולו בשנת 1967. בשנת 2004, הוענק לו פרס ישראל לאמנות.

פסל נוסף שלו הוא "יכין ובועז"  הנמצא בפארק גני יהושע.

גם בגן אבּו נבוט שבפאתי יפו נמצאים פסלים אחדים של יגאל תומרקין.

האמן קארה יצר את הפסל "אנדרטה לזכר כובשי יפו" והוא ממוקםבגן הכובשים – יפו האנדרטה נבנתה בשנת 1972 לזכרם של כובשי יפו, והיא בנויה בגן הכובשים. בחודש אפריל 1948, יצאו חיילי האצ"ל לכיבוש יפו. במשך שלושה ימים הם נלחמו בחירוף נפש והצליחו לכבוש את שכונת מנשייה עד לים. כעבור יומיים יצאו חיילי ה"הגנה", גם הם, לכיבוש יפו והם באו מכיוון דרום. בעקבות הלחץ משני הכיוונים ברחו ערביי יפו בסירות, ברובם לרצועת עזה, חלק קטן יותר לנמל בירות, וחלק מהם לכיוון מזרח לעבר הירדן.

אנדרטת אסון הדולפינריום באזור הדולפינריום שנמצא

מסגד חסן בק

מול מסגד חסן בק, היה דיסקוטק שבו נהגו צעירים וצעירות לבלות ולרקוד בעיקר בימי חמישי ושישי בערב. ב-1 בחודש יוני 2001 הוסע מחבל ערבי צעיר עם חגורת נפץ על גופו למקום ונעמד בתור לכניסה כמו כל שאר הצעירים, וכעבור כמה רגעים התפוצץ והרג במקום 21 צעירים, רובם עולים מחבר העמים שלמדו בבית ֿהספר המקצועי "שבח מופ"ת". כ ֿ120 צעירים נוספים נפצעו.