תגית: תולדות

תולדות שכונת נחלת יצחק

    80 שנים ל"נחלת۔יצחק": ממושבה לשכונה בתל۔אביב 1925  –  2005        כתב: גלעד כספי.

1.     "נחלת۔۔יצחק" הינה אחת מהשכונות הרבות של תל۔۔אביב. רוב תושביה השתקעו בה או נולדו בה רק בעשרות השנים האחרונות, ואינם בקיאים בתולדותיה. להם, כמו גם לשרידים ולצאצאים של דורות המייסדים והוותיקים, מוקדשת חוברת זאת, היוצאת לאור
ביוזמת "מרכז רנרט לתרבות ולמורשת נחלת۔۔יצחק".

2.     בשנת 1923 התארגנה בקובנה, בירתה דאז של ליטא, קבוצת יהודים מהמעמד הבינוני, חדורי להט ציוני, והקימו אגודה שמטרתה לרכוש קרקע להתיישבות בארץ۔۔ישראל. בכך המשיכו מסורת מפוארת של יהודי ליטא, שבאה לביטוי, בין היתר, בעלייתם ארצה, למעלה ממאה שנים קודם לכן, של תלמידי הגר"א – הגאון מווילנה. [וילנה הייתה בירתה ההיסטורית של ליטא וכונתה "ירושלים דליטא"]. מקימי האגודה* זכו לתמיכה כספית ומוראלית מצד עשרות רבות מבני הקהילה, לרבות רבּה של קובנה, הרב אברהם-דב הכהן שפירא.

3.     כבר ב-1923 נסעו ארצה לראשונה נציגי האגודה, ואיתרו שטח מתאים במקום שנקרא אז "שומרה", ממזרח לואדי מוצררה, (קרי – מוסררה). נחל איילון של ימינו. היה זה לא הרחק מצד אחד, מאדמות שרונה** – ומצד שני – משכונת בורוכוב. שכונת הפועלים הראשונה בארץ, שהוקמה אך שנה אחת קודם לכן.

       השטח האמור היה מורכב בחלקו מפרדס מוזנח, ובחלקו האחר מאדמת בור מכוסה קוצים וצמחי בר נוספים. הנגישות אליו מכיוון תל۔۔אביב, המרוחקת יחסית, הייתה קשה וחייבה חציה רגלית של הוואדי. בתוך שנתיים, בעזרת חברת "גאולה", שמילאה תפקיד חשוב בפיתוח תל۔۔אביב, הוסדרה רכישת שטח זה מבעליו הערבים. הוא חולק למגרשים, ואלה הוגרלו בין חברי האגודה הקובנאית. אחד מחברים אלה שכבר עלה ארצה קודם לכן, דוד גוטמן-רבינוביץ, התיישב שם (בבית קטן שקודם לכן התגורר בו שומר ערבי), כדי לממש את הבעלות החדשה על הקרקע ולשמור עליה מפלישת זרים.

4.            בשנת 1925, בתקופת העלייה הרביעית (1924 – 1928), התחילו לעלות ארצה יתר מקימי "נחלת۔۔יצחק". אבן הפינה לבית הראשון – ביתה של משפחת זימן הונחה ב-16 במרס 1925, תאריך שנקבע כמועד ייסוד הישוב. ב-21 באפריל 1925 הונחה אבן הפינה למשק של גרשון פרידגוט, ובהמשך התיישבו משפחות נוספות***. משטח השכונה הוקצו קרקעות גם למטרות ציבוריות. חלקן הועברו בחכירה לקבוצה בשם "חבצלת" לשם גידול ירקות. ב-1927 כבר היו ביישוב החדש – שהוגדר אז כמושבה ((Settlement, כ-60 נפש.

5.            באספה שנערכה בביתו של הרב שפירא בקובנה, עוד לפני העלייה על הקרקע, הוחלט לקרוא ליישוב החדש "נחלת-יצחק" כדי לכבד ולהנציח את זכרו של הרב יצחק-אלחנן ספקטור (1817 – 1896). אשר מכס כהונתו כרבה של קובנה, רכש מעמד של אחד מגדולי הפוסקים והמנהיגים של העם היהודי בדורו.

        הוא נאבק להגנת זכויותיהם של בני עמו. תמך בתנועת "חיבת ציון" ועודד את שיבת ציון ויישוב ארץ۔۔ישראל. אחד מספריו נקרא "נחל۔۔יצחק" ומכאן שם השכונה, שם רחובה הראשי ושם אתרים נוספים בארץ ובחו"ל.

* בהם בלטו יוסף זימן, ליפמן רום, ישראל שטרסבורג, שלמה-חיים לוין ומשה נובוחוביץ שנספה אחר-כך בשואה.

** אחת ממושבותיהם של הגרמנים הטמפלרים (כיום הקריה ומחנה מטכ"ל)

*** משפחותיהם של אלחנן ביצ'יק, ליפמן רום, מאיר אינטריליגטור (בית אריה), צמח שכנובסקי וגליקסון, ולצידן עטרה וישראל טייבר אשר גרו קודם לכן בתל۔אביב ולא השתייכו לגרעין המייסד של האגודה הקובנאית.

6.            מאז ייסודה, הלכה "נחלת۔יצחק" והתפתחה. שטחה גדל, והוא משתרע כיום בין רחובות עליית הנוער במזרח לבין דרך מנחם בגין במערב, ובין רחוב ערבי נחל בצפון לבין רחוב תוצרת הארץ בדרום. בנוסף, למספר אזורים סמוכים יש זיקה היסטורית לשכונה.

        אוכלוסייתה של השכונה הלכה וגדלה. זולת כ-6,000 תושביה הנוכחיים חיו בה, במרוצת השנים, עוד עשרות אלפי אנשים. רבים מבניה של השכונה בלטו בתרומתם לביסוס הישוב העברי בתקופת המנדט ובפיתוח מדינת۔ישראל. כל זאת התרחש תוך כדי תלאות, התמודדות עם בעיות וקשיים לרוב.

7.     הבעיה החמורה הראשונה בפניה ניצבו מתיישבי "נחלת۔۔יצחק" הייתה הקדחת. אמנם, ככל הידוע מחלה זו לא הפילה בהם חללים כפי שארע ביישובים עבריים אחרים בעליות הראשונות, אבל הפילה למשכב כמה מהם והכבידה מאוד על התפקוד בתקופה הקריטית של הנחת היסודות לשכונה.

        זולת עטרה טייבר, שהיה לה ידע רפואי מסוים וטיפלה בחולים, לא היה בסביבה הקרובה מי שיספקו שירותים בתחום הבריאות לתושבים. אולם בתוך 15 – 10 שנים, הלך והשתפר מאוד מצב זה. בוערו יתושי האנופלס – מפיצי מחלת הקדחת, ששכנו קודם לכן בואדי ובשלוליות שעיטרו את השכונה, שופרו תנאי התברואה וההיגיינה, בשכונה השתקעו רופא (ד"ר אייכלגרין) ושני רופאי שיניים (ד"ר הולר וד"ר חביבה שילינגובסקי), וגם נפתח בית מרקחת (ד"ר פישרמן), שהתווסף לזה של ממלוק, שפעל בשכונת בורוכוב הסמוכה. תודות לשיפור הקשר התחבורתי עם ת"א ויישובים נוספים יכלו תושבי השכונה ליהנות גם מהמרכזים הרפואיים שהוקמו בהם. מאז הקמת המדינה, ובמיוחד בעשורים האחרונים, השתפר עוד ועוד המצב בכל הקשור לטיפול הרפואי בשכונה מצד רופאים הגרים בה, רופאים שהקימו בה קליניקות, סניף של קופ"ח (שירותי בריאות כללית) ושני בתי מרקחת שנפתחו בה.

8.     בעיות ביטחוניות הציבו אתגרים כבר בפני המתיישבים הראשונים. במאורעות תרפ"ט (1929) ירו פורעים ערביים, שהתמקמו בפרדסי שרונה, לעבר בתי השכונה. מחמת איום זה, ובהעדר הגנה מספקת, עזבו התושבים את בתיהם ומצאו מקלט, הם יחד עם בהמותיהם, בשכונת בורוכוב הסמוכה. כשחלפה הסכנה הם שבו ל"נחלת۔۔יצחק", אך מטעמי זהירות התבצרו במשך לילות אחדים בבית משפחת טייבר. ירי הפורעים הערבים היה אחד הגורמים שהביאו, בהמשך, למינוי שומרים לשכונה (צבי איציקוביץ וחיים כץ) ולהצטרפות תושבים נוספים ל"הגנה". במאורעות תרצ"ו (1936), כשנישנה האיום מצד כנופיות ערביות על השכונה, כבר יכלו אנשיה לעמוד איתן ואף למלא תפקיד מרכזי באספקת חלב לתושבי תל۔۔אביב. במסגרת פעילותם המחתרתית ב"הגנה" סייעו אנשי השכונה ולצידם בתי חרושת שקמו בה מאז שנות השלושים, לפיתוח התע"ש (תעשייה צבאית) של המדינה שבדרך. זאת, תוך שיתוף פעולה הדוק עם אנשי שכונת בורוכוב. כעבור שנים, הוקמו בפאתי "נחלת۔יצחק" שניים ממפעלי התע"ש החשובים של מדינת۔ישראל. גם בתולדות האצ"ל מילאה "נחלת۔יצחק" תפקיד. יואל פרידלר ("אמנון"), מי שהיה מפקד האצ"ל בעיר העתיקה בירושלים ונהרג שם במלחמת הקוממיות, היה הראשון מבני "נחלת۔יצחק" שנהרגו במלחמות ישראל. בנוסף, בני השכונה התגייסו לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה כדי להילחם בצורר הנאצי, ומאז קום המדינה, לצה"ל ולשרותי בטחון נוספים, והיו בהם מי שנהרגו או נפצעו במהלך שרותם.

9.     בעיות ומשברים כלכליים ליוו את תושבי השכונה מאז הקמת האגודה שייסדה אותה. בתחילה התעוררו קשיים בגיוס כספים לרכישת הקרקע עליה הוקמה, כך שמקצת מחברי האגודה העדיפו לוותר על מגרשים שהוקצו להם. לאחר העלייה על הקרקע נאלצו המתיישבים הראשונים להתמודד עם אחד המשברים הכלכליים הראשונים שפקדו את הארץ בתקופת המנדט הבריטי ואשר האטו את העלייה אליה ואף גרמו לירידה ממנה. הכנסותיהם של המתיישבים הללו היו קטנות מהוצאותיהם. היו קשיים בשיווק התוצרת שהתחילו להפיק ממשקיהם ובהשגת מחירים נאותים עבורה, ולעיתים הם נאלצו למכור במחירי הפסד פרות שקנו קודם לכן. התגברות על מכשולים רבים נדרשה כדי לקבל הלוואות למימון ההוצאות השוטפות ולקניית פרות חדשות. היו מתיישבים שהעדיפו בנסיבות אלה, להעתיק מגוריהם למקומות אחרים. במהלך שנות ה-30 חלף משבר זה. הושגו מקורות מימון חדשים לאחר שנמכרו מגרשים ציבוריים ופרטיים. הן למפעלים שהוקמו בשכונה והן למתיישבים חדשים. נבנה גשר "נחלת۔۔יצחק" והחלו להיסלל כבישי השכונה, כך ששופרו מאוד נתיבי השיווק לתוצרת שהופקה בה. הביקושים לתוצרת זאת גדלו, תודות לגאות הכלכלית שהושפעה מאוד מהעלייה המוגברת לארץ במסגרת העלייה החמישית (1929 – 1939).

        אחת מתוצאותיה המבורכות של עליה זו הייתה הגידול במספר תושבי השכונה. מצאו בה את ביתם הן עולים חדשים – בעיקר מגרמניה, אך גם ממדינות אירופאיות נוספות שנפגעו מנאציזם ומגלי האנטישמיות והן ותיקים יחסית. חלק הולך וגדל מהמתיישבים החדשים הועסקו במשקים ובמפעלים שקמו בשכונה. כבר ב-1934 נמנו בשכונה כ-100 משפחות, בהשוואה לכ-15, חמש שנים קודם לכן. ב-1945 גדל המספר לכ-250 משפחות, כ-900 נפש. בנוסף התגוררו בפנימייה של בית הספר ויצ"ו, שהצטרף ל"נחלת۔יצחק", עוד 120 תלמידות.

10.        בעת שתכננו את "נחלת۔۔יצחק", ייחסו מייסדיה תפקיד חשוב למשקי העזר שביקשו להקים בצמוד לבתיהם. ואכן, מלכתחילה נשא הישוב אופי כפרי. המתיישבים הקימו רפתות ולולים קטנים, נטעו פרדסים, שתלו תירס וזרעו ירקות ומספוא. במרוצת השנים, פותחו בשכונה גם ענפים חקלאיים נוספים וענפים נלווים. כך למשל, הוקמו משתלות ובתי מסחר למספוא, הופעל בית מטבחיים בקרבת השכונה (בשטחה של העיר רמת۔גן) ואחדים מתושבי השכונה מצאו את פרנסתם בשינוע זבל אורגני שנאסף מרפתות ומלולים. תודות למוניטין שרכשו הרפתות המקומיות כמקור אספקה עיקרי של חלב לתל۔אביב והסביבה, הפכה השכונה לאתר מבוקש עבור עולים חדשים ואחרים שביקשו להקים בה  רפתות. אמנם, מהרפתות הראשונות שהניחו את היסוד לענף החלב לא נשארה אף אחת, אבל את מקומן תפסו, בשנות השלושים והארבעים עשרות רפתות חדשות. רבים מהרפתנים שהיו בשכונה ובמקומות סמוכים, התאגדו והקימו את "טרה" – מחלבה שנשענה על החלב מהרפתות הללו והפכה לשם דבר. כמו-כן הוקמו בשכונה ובקרבתה מספר מחלבות קטנות. אפילו חברת "תנובה" הגדולה בחרה להקים, בשנות החמישים, את אחת ממחלבותיה סמוך לגבול השכונה. אולם, בראשית שנות ה-60, בתוקף מדיניות חדשה של ממשלת ישראל בתקופת כהונתו של משה דיין כשר החקלאות, נאלצו בעלי הרפתות והלולים שבשכונה לסגור את משקיהם. רבים מהם העתיקו בעקבות זאת את מגוריהם למקומות אחרים. השכונה חדלה לשאת את האופי הכפרי, ו"ריח הזבל, ניחוח חציר", נמוג ממנה.

11.        ענף התעשייה היה תחום נוסף בו התאפיינה "נחלת۔۔יצחק" מאז שנות ה۔30. נוכח הקשיים הכלכליים נעשו מאמצים להשיג מקומות עבודה למתיישבים, ועבור השכונה בכללה מקורות מימון לפעילות השוטפת ולמיזמי הפיתוח. כבר ב-1928 הוחכרה אדמה ציבורית, עליה הוקם ביח"ר לבושם, אלא שזה נכשל וננעל כשנה לאחר מכן. בשנים הבאות הוקמו עוד מספר מפעלים כגון מאפיה, בית חרושת לדגים מעושנים, בית חרושת לתמרוקים ובית החרושת לברגים "הבורג". התנופה הגדולה בתחום זה החלה באמצע שנות ה۔30. קבוצה של יזמים* רכשו מהשכונה אדמה ציבורית** והקימו בית חרושת גדול לשמן ולמוצרים נלווים (סבון ועוד) בשם "יצהר" שהעסיק מאוד עובדים. לרבות תושבי השכונה, ורכש לעצמו מוניטין מעולה במשך עשרות שנים. במקביל הוקם על גדת הוואדי, בית חרושת חדשני לשיניים תותבות, על ידי יזם ונדבן יהודי אמריקני יליד ליטא. בתוך שנים ספורות הוקמו בשכונה או הועתקו אליה עשרות מפעלים, ולצידם מאפיות, טחנות קמח, מחלבות ועשרות בתי מלאכה. ערב הקמת המדינה הועסקו כ-1,500 עובדים בכ-50 מהמפעלים שפעלו בשכונה.

12.        האטרקטיביות הגוברת של "נחלת۔۔יצחק" עבור יזמים בתחומי התעשייה והמלאכה, הושפעה במידה רבה מהצלחתם של פרנסי השכונה להתגבר על קשיים בתחום התחבורה. משהוקמה, טרם היה קשר תחבורתי ישיר ונאות בינה לבין הכביש הראשי תל۔۔אביב-פתח תקווה (דרך מנחם בגין של ימינו, שבתקופת המנדט הבריטי כונתה בשם "הכביש השחור" ). אנשי השכונה שנזקקו להגיע לדרך פתח-תקווה, לשיווק תוצרתם לתל۔אביב או למטרות אחרות, נאלצו לחצות רגלי או עם עגלותיהם את  הוואדי, ולעבור בדרך עפר צרה שהובילה לכביש. דרך זאת עברה בסמוך לפרדסים של התושבים הגרמניים העוינים משרונה. בזמן מאורעות תרפ"ט (1929), וגם לאחר מכן , היה חשש שערבים חמושים יתנכלו משם לעוברים ושבים. בעונות החורף בהן הוואדי היה מוצף, נדרשו אנשי "נחלת۔۔יצחק" לדרכים עוקפות, דרך שכונת בורוכוב ורמת۔۔גן. לפיכך, כבר ב-1930, בדרכי תחבולה, נקנו מגרמנים בני שרונה מספר דונמים סמוך לדרך האמורה, השטח הוכרז כאדמה ציבורית ונסלל בו כביש. ב-1934, תוך שיתוף פעולה עם החברה קדישא התל۔۔אביבית*** נמתח גשר "נחלת۔۔יצחק" ונסלל המשכו של הכביש האמור לאורך כל רחוב "נחלת۔۔יצחק" של ימינו, בואכה בית הקברות.

* בהם בלטו יוצאי ליטא

** במקום בו מתנשאים כיום "מגדלי תל۔۔אביב".

*** שהקימה בית קברות אזורי חדש לגבולה הדרום-מזרחי של השכונה.

13.        זאת ועוד, במרוצת השנים הלך והשתפר עוד ועוד מצב התחבורה בשכונה. כבישים ובהם בני מספר נתיבים, החליפו שבילים ודרכי עפר, עליהם פסעו עד קום המדינה שיירות גמלים ושעליהם נסעו גם שנים ארוכות לאחר מכן עגלות רתומות לסוסים. בצמתים מסוימים הותקנו רמזורים לוויסות התנועה הסואנת. לאורכם של הכבישים נמתחו מדרכות, דבר שאיפשר להולכי רגל לוותר על נעילת מגפיים ולהימנע מהתבוססות בבוץ בעונות הגשומות. עם סלילת גשר שיפמן, הוקלה מאוד הגישה אל אזור תחנת הרכבת "ארלוזורוב" והכבישים הראשיים הסמוכים. הקמת "נתיבי איילון" פתרה את בעיית ההצפות של הוואדי שניתקו לא אחת את הקשר התחבורתי בין השכונה לתל۔אביב ופגעו במיוחד בתושבים שעבדו או גרו בקרבת הוואדי. מספר קווי אוטובוס עוברים כיום בשכונה, בהשוואה לאחד בלבד ששימש את תושביה בתקופת המנדט הבריטי, מה עוד שבימינו רבים מהתושבים אינם נדרשים כלל לתחבורה ציבורית, אלא משתמשים ברכבם הפרטי.

14.        ככל ששופרו קשרי התחבורה בין נחלת۔۔יצחק לבין תל۔۔אביב ויישובים סמוכים היא נעשתה אטרקטיבית יותר, לא רק עבור יזמים שביקשו להקים שם את מפעליהם ובתי המלאכה שלהם, אלא גם עבור אנשים שבחרו להעתיק לשם את מגוריהם. על אלה נמנו הן עולים חדשים והן ותיקים יחסית, לרבות תושבים של ישובים סמוכים ובני משפחות של ותיקי ומייסדי השכונה. תושבים חדשים רכשו מגרשים בשכונה או שכרו חדרים בבתים ובצריפים מהם עברו הוותיקים לבתי אבן ובלוקים.בעקבות חיסול הרפתות והלולים בראשית שנות ה-60 התפנו מגרשים רבים, שעליהם נבנו בהדרגה יותר ויותר בתים משותפים. ככל שגדל מספר התושבים כך גברו הלחצים לפינויים מהשכונה של בתי החרושת במיוחד אלה, כמו שני בתי חרושת לעישון דגים, שהיוו מטרד אקולוגי. נוספו לכך שיקולים כלכליים של בעלי המפעלים, ובכלל זאת עליית ערך הנדל"ן בשכונה. על רקע זה, יותר ויותר בתי חרושת מיושנים יצאו מהשכונה. את מקומם החליפו בנייני משרדים ותעשיות היי۔טק, מוסכים ובתים רבי קומות, לרבות מגדלי מגורים. עם זאת, פה ושם נותרו צריפים, בתי מגורים ומבני תעשייה מתקופות קודמות.

15.        ככל ש"נחלת۔۔יצחק" גדלה, כן גברה יכולתה לפרנס בתי עסק ובעלי מלאכה שונים, ששרתו את תושבי השכונה, את העובדים והעוברים בה וגם תושבי שכונות סמוכות. בשנות ה-40 וה-50 למשל, לצד השרברב השכונתי (מר מונין המיתולוגי) שהיה אחראי על הבארות ומתקני המים הציבוריים, היו בה עגלונים, פחח, צורף, נפח, נגרים, חשמלאים, זגגים, מתקני אופנים ואופנועים, סנדלרים, מסגרים וסַפר, שבשלב מסוים אף העסיק עוזר ואשר השכיל להתקין תספורות של נשים וגברים כאחד. בנוסף פעלו בה חלבנים (מחלקי חלב) ופקדו אותה באופן שגרתי מחלקי נפט, משחיז סכינים, ואפילו מחלקי קרח. אולם רבים מאנשי "נחלת۔۔יצחק" העדיפו לרכוש קרח בבית۔החרושת "בדולח" בשכונת קיסלמן הקטנטנה שמול קצהו המזרחי של רחוב "נחלת۔۔יצחק". קרוב לשם, גם כן בשטח השיפוט של גבעתיים, אך עם זיקה ל"נחלת۔۔יצחק", התרכזו רוב עושי המצבות ועבודות השיש.

16.        בשכונה פעלו מספר חנויות מכולת, צרכניה, אטליז, חנות דגים, ואפילו חנות נעליים וגלנטריה, כמו-כן היו קיוסקים אחדים ומסעדות עממיות ספורות, שבהן שברו את רעבונם עובדי מפעלים שקמו בשכונה ואשר גרו מחוצה לה.  במסעדת "שובע" (בפינת רחוב אלון – נחלת۔۔יצחק) סעדו את לבם גם חיילים בריטים בתקופת המנדט. כמו-כן ארוחות צהרים, למשל למנהלי בית-החרושת "יצהר", הוגשו גם בבתים פרטיים מסוימים.  לעומת זאת, בתחומים אחרים נאלצו תושבי השכונה לכתת רגליהם לשכונות סמוכות או לנסוע לתל۔۔אביב או לרמת۔۔גן. זאת למשל, כדי לקבל מכתבים רשומים או חבילות, באותן תקופות בהן לא פעל סניף דואר ב"נחלת۔۔יצחק".

17.        הבינוי והאכלוס המסיביים בשכונה ובסביבתה גרמו לשינויים מפליגים בנוף החי והצומח. צמחי הנחלים שעיטרו את גדות הוואדי ופלגיו נעלמו. מעצי האיקליפטוס שצמחו בעיקר שם נותרו ספורים. הפרדסים נכרתו ומעצי הברוש שהיתמרו בגבולותיהם לא נשארו אלא בודדים. כך היה גם גורלם של עצי התות, עצי הדקל ויתר עצי הפרי שניטעו בשכונה. כיום, אין כמעט זכר גם למרבדי פרחי הבר, לקוצים, לשיחים וליתר צמחי השדה שגדלו בחצרות, בשולי הדרכים ובין המבנים המעטים שהיו בשכונה. במקביל, נכחדו או עברו למקומות אחרים בעלי חיים ובעלי כנף שהשדות, הרפתות, הלולים, הוואדי והשלוליות היו בתי הגידול שלהם. התנים שייללו בלילות, הנמיות, הנחשים, החולדות, עכברי השדה, החפרפרות, הצבים, הצפרדעים והאילניות כמו גם הצרצרים השלדגים, העורבים, החוחיות, הדוכיפתים, הבולבולים, הנחליאלים והסנוניות נעלמו ואינם.

18.        כחניכי הקהילה היהודית בליטא שהצטיינה במסורת מפוארת של השכלה יהודית וכללית הקדישו מייסדי "נחלת۔۔יצחק" תשומת לב מיוחדת לתחום החינוך. הילדים הראשונים בשכונה, נאלצו לכתת רגליהם לגנים ולבתי ספר מחוצה לה(בעיקר בשכונת בורוכוב). אולם בשנת 1935 נבנו ב"נחלת۔۔יצחק" בית ספר עממי וגן ילדים, בהם למדו גם ילדי שכונות סמוכות ובמיוחד משכונת "חאפּ" (כיום קריית יוסף – גבעתיים) שקמה כשנה קודם לכן, גבעת רמב"ם ושכונת רוזנשטיין שהוקמו לאחר מכן. בית הספר שהיה בתחילה בעל מגמה דתית ותחת פיקוח הוועד הלאומי – כנסת ישראל, הוציא בשנת 1942 (תש"ב) את המחזור הראשון שלו שמנה תשעה (9) תלמידים בלבד. באותה עת לימדו בו שישה מורים (כמספר הבוגרים במחזור שסיים בשנת תש"ו)  ובראשם המנהל המיתולוגי יהושע סולץ. בהמשך, הלך בית۔הספר והתפתח, תודות לגידול במספר ילדי השכונה ולמוניטין המעולה שרכש לעצמו וגם משום שטרם הוקמו בתי ספר עבור ילדי שכונות סמוכות. התפתחותו נסתייעה גם בכך שבית הספר הדתי "תחכמוני", שנפתח בשכונה בסוף שנות השלושים ושלמדו בו גם ילדים משכונת "חאפּ", נסגר בראשית שנות ה-40 בשל קשיי מימון.בסוף שנות ה-40 ובראשית שנות ה-50, כאשר הוקמו והחלו להתפתח השכונות החדשות "רמת۔۔ישראל" ו"בצרון", נהרו גם מאות ילדיהן לבית הספר שנקרא בית הספר העממי (היסודי) "נחלת۔۔יצחק" וכבר נשא אופי ממלכתי (חילוני), תחת פיקוח משרד החינוך של המדינה הצעירה. בגלל המספר הקטן של חדרי הלימוד, נערכו הלימודים בשתי משמרות, בכיתות צפופות ומאוכלסות מאוד. חלק מכיתות הלימוד מוקמו במגדל המים שבמתחם בית۔הספר וחלקן במבנה נפרד ("הסניף") ברמת۔۔ישראל. בעיית הצפיפות הוחמרה באמצע שנות ה-50, בעקבות הקמת שיכון ערבי נחל שילדיו צורפו אף הם לבית۔הספר, שכבר נקרא "איילון".

19.        בשלהי שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60 נפתחו בתי ספר חדשים בגבעתיים וב"בצרון". אליהם עברו ילדי החוץ שלמדו עד אז ב"איילון" והצפיפות פחתה. בשנים הבאות אף פחת עוד מספר תלמידי "איילון" עד שנשקלה אפשרות לסוגרו ולשלוח את ילדי השכונה לבתי ספר אחרים. רעיון זה הוסר מעל הפרק לאור תנופת הבניה למגורים בשכונה, אשר הביאה בעקבותיה לגידול מבורך במספר ילדי השכונה. לעומת זאת, הועבר אל מחוץ ל"נחלת۔۔יצחק" בית הספר ויצ"ו על-שם חנה יפה שפעל במשך עשרות שנים ברחוב יגאל אלון של ימינו, ובו למדו ועבדו גם אנשי (ובעיקר נשות) השכונה.

20.        בית۔הספר "איילון" , המציין השנה 70 שנים להקמתו, הוא בית۔۔ספר משגשג. לומדים בו כיום 352 תלמידים, ועובדות בו 32 מורות ועוד 13 אנשי מינהלה וסייעות.

        במחזור שסיים בקיץ 2005, היו 73 בוגרים ובוגרות. כמו-כן פועלים בשכונה כמה וכמה גני ילדים ופעוטונים, לעומת אחד בלבד ב-1935. חניכי ובוגרי "איילון" לדורותיהם מילאו וממלאים תפקידים חשובים בחברה: נמנים עליהם – כמו גם על מוריהם מי שהיו לשם דבר בתחומי עיסוקיהם.

*                                           *                                         *

21.   למתיישבים הראשונים ב"נחלת۔۔יצחק" הייתה זיקה חזקה לדת ולמסורת ישראל. אך בשנים הראשונות, מאחר והיו מעטים ומצבם הכלכלי טרם שפר עליהם התרכזו חיי הדת הקהילתיים בחדר קטן שנבנה מתחת למגדל המים הראשון, אשר הוקצה לשמש כבית כנסת. ב-1934, לאור הגידול במספר תושבי השכונה ושיפור המצב הכלכלי, אירעה "קפיצת מדרגה" בתחום זה. הוקם (ברחוב עמק ברכה של ימינו) בית הכנסת הגדול על-שם הרב יצחק-אלחנן. טכס חנוכתו נערך בחג החנוכה, כ"ח בכסלו תרצ"ה (05.12.1934). באירוע החגיגי נכנס לתפקידו הרב הראשון של השכונה, הרב יצחק-אייזיק פרידמן (נולד בשנת 1874 ברוסיה) שהיה קודם לכן מרבניה הבולטים של ליטא. לאחר פטירתו ב-1944, התמנה הרב ישעיהו חלמיש* (קיזלשטיין) לתפקיד רב השכונה. במשך ארבעים שנות כהונתו ב"נחלת۔۔יצחק" עד מותו בכ"א בכסלו תשמ"ד (1984), היה הרב חלמיש האישיות המרכזית בחיי הדת בשכונה, לרבות בכל הקשור לכשרות חלב שהופק מרפתות ותוצרת של מפעלים שפעלו בה. כיום מכהן כרב השכונה הרב מיכה הלוי, מבני הדור הצעיר של הרבנים הציונים. בבית۔הכנסת גם שוכנת "מדרשת אביב" – בית מדרש תורני לנשים.

* הרב חלמיש, נולד ב-1912 בפולין, למד בישיבת חברון מהאסכולה הליטאית, חווה את הטבח שביצעו פורעים ערביים ביהודי חברון במאורעות תרפ"ט, ושימש עד להשתקעותו ב"נחלת۔۔יצחק" כרבה הראשון של בנימינה.

22.   ככל שגדל מספר תושבי נחלת۔۔יצחק ובאי בית۔הכנסת, כן באו לביטוי הבדלים וחילוקי דעות ביניהם בנושאי דת. צעירים וקבוצה של תומכים מבוגרים הפעילו מנין משלהם הפועל בשבתות ובחלק מהחגים, במבנה הצמוד לבנין בית הכנסת וזה התמסד במרוצת השנים ונקרא "המניין הקטן" או המניין הראשון.

        בעלי זיקה ל"תנועת החסידות" ול"הפועל המזרחי" הרחיקו לכת, תרתי משמע, מעבר לכך והקימו בצריף ששכן כמה מאות מטרים צפונה משם (ברחוב זימן) בית כנסת נפרד. בית۔הכנסת עבר מספר גלגולים ומקומות. בשלב מסוים השתלב בו למשך שנים אחדות , מוסד חינוכי תורני בשם ישיבת "תורה ומלאכה". למן ראשית שנות ה-40, ובמשך עשרות שנים, הונהג בית הכנסת על ידי הרב יואל דורף, שהתגורר בגבעתיים. מבנהו החדיש של בית כנסת זה, הממוקם כיום ברחוב נהלל, נושא את שמו של הרב דורף.

23.        בבתי הכנסת הללו התפללו גם אחדים מבני עדות המזרח שהחלו להשתקע בנחלת۔۔יצחק ובשכונות סמוכות, החל משנות ה-30. אולם, בעשורים האחרונים כשגדל מספרם, הם העדיפו להקים את בית۔הכנסת הספרדי – "היכל שלמה", השוכן במתחם בית۔הספר.

24.        בתי הכנסת בעשורים הראשונים, על רבניהם והפונקציונרים הנוספים שפעלו בהם (גבאים, שמשים, חזנים ועוד) היוו מוקד חיי הדת וגם מרכזים קהילתיים. בימי חול, בין מנחה למעריב, נוהלו בבתי۔הכנסת שעורי תורה. בשבתות ובחגים פקדו אותם גם תושבים שנחשבו חילוניים, לרבות משכונות סמוכות, ובכבישים הסמוכים שבתה כמעט כליל תנועת כלי הרכב.  ב"ימים הנוראים" פקדו המונים את בתי۔הכנסת, ולו לפחות לשמיעת "כל נדרי" והתקיעה בשופר. ילדים שלא השתתפו בתפילות, נאספו בחצר בית הכנסת ובכביש הסמוך, ואיש מהם לא העז לרכוב על אופניים. לקראת הפסח נערכה "הגעלת כלים" בחצר בית۔הכנסת הגדול, ותושבי השכונה הלכו אל הרב שלהם "למכור חמץ". במתחם בית הכנסת הגדול היה צריף קטן,של שוחט, שאליו היו מביאים תרנגולות לשחיטה כשרה. שוחט זה, ר' דוד, וגם הרב דורף, הכינו בני י"ג לבר מצווה שלהם. הרבנים חיתנו לא מעטים מבני השכונה והשתתפו בשמחות נוספות שלהם, ולהבדיל גם הספידו את המתים וניחמו את האבלים. כך, למרות הבדלים ומחלוקות, תרמו בתי۔הכנסת וההוויה הדתית לחיזוק האופי הקהילתי, השכונתי, של נחלת۔יצחק.

25.        מוסדות החינוך והדת ב"נחלת۔۔יצחק" היוו אבן שואבת גם לתושבי שכונות סמוכות ומילאו תפקיד ביצירת הוויה ייחודית ל"נחלת۔۔יצחק". כמו-כן הם תרמו להנחלת ערכים כגון הזיקה למסורת וליהדות, טיפוח התודעה הלאומית, ויעדי הציונות לרבות הגשמה, חלוציות, עבודת האדמה, עבודה עברית, התנדבות למשימות לאומיות והעדפת צרכי הכלל, תוך נכונות להקרבה אישית. העברית נהייתה לשפה הדומיננטית לא רק אצל "הצברים" והצעירים האחרים, אלא גם בקרב רבים מהוותיקים, שעברית לא הייתה שפת אמם. ניכרו תופעות של שיתוף פעולה, עזרה הדדית וסיוע לעולים חדשים חסרי כל, שהגיעו לשכונה מאז שנות ה-30. היו תושבים שפינו חדרים בדירותיהם הצנועות כדי לשכן בהם משפחות של שארית הפליטה משואת אירופה. במקרים מעטים, הצטופפו שתי משפחות בדירה קטנה בת כשני חדרים. היו מי שטרחו למצוא שידוך מתאים לנשים עריריות שאכלסו את משק הפועלות (בית החלוצות) ואחר-כך את אולפן בורוכוב, שבסמוך לשכונה. בתקופת המנדט הבריטי היו מי שהתגייסו, כאמור, לארגוני המחתרות ולבריגדה. כספים נתרמו למטרות לאומיות, כגון גאולת קרקעות על ידי הקק"ל, "כופר הישוב" או "קרן המגן". כספים נתרמו גם לנזקקים ולמוסדות דת וחינוך, ורבים רכשו דברי סדקית – אפילו כאשר לא הצטרכו לכך – מרוכלים, שבדרך זאת התפרנסו בכבוד ולא הידרדרו לפשיטת יד.

26.        עם זאת, בהווי של השכונה היו גם תופעות שליליות. לצד השתמטות מגיוס לצה"ל במלחמת השחרור, כולל על ידי ירידה מהארץ, ומעורבות ב"שוק השחור" בתקופת הצנע, בלטו במגזר החקלאי-רפתני של השכונה "שחיטה שחורה" ומהילת מים בחלב, שסביבה נוצר פולקלור ייחודי. בהווי הייחודי הופנתה תשומת –לב מיוחדת גם להפצצת "יצהר" במלחמת השחרור ולאסונות, כגון טביעת ילד (הבן של נודלר) במדמנת הוואדי, שיטפון בוואדי שהציף חלק ניכר מהשכונה, נפילת אוטובוס לוואדי מגשר "נחלת۔۔יצחק", והתפוצצות קטלנית בבית החרושת "יצהר". בתקופה בה אירועים פליליים אלימים היו נדירים במדינה, בלט גם שוד שבוצע בסניף בנק הפועלים, ששכן באותה עת ברחוב שביל החלב.

27.        ההווי של השכונה, בעשורים הראשונים, בא לביטוי גם בפוליטיקה הפנימית שלה, בה ניכרו מתיחויות, יריבויות ומאבקים בנושאים שונים. בתקופת המנדט בלטו אלה בין אנשי "הישוב המאורגן" שהיו קשורים ל"הגנה" לבין הרוויזיוניסטים, חברי ותומכי האצ"ל. עד לסיפוח הסופי לת"א באוגוסט 1962, ובתקופה הקצרה בה הייתה השכונה מסופחת לגבעתיים, בלטו אלה שבין אנשי תנועת העבודה, שהעדיפו את הזיקה לשכונת בורוכוב ולגבעתיים "הפועלית" (בהנהגת מפא"י ) לבין בורגנים וזעיר בורגנים, אנשי המחנה האזרחי-ליברלי, שביכרו סיפוח לתל۔אביב שבראשה עמדו אנשי "הציונים הכללים". עד לחיסול הרפתות, ניכרו גם הבדלים בין הרפתנים, "בעלי הבתים", לבין שכירים. בתקופות שונות התפרצו גם מחלוקות בסוגיות דתיות, כגון: האם לסגור את הגשר וכבישים מסוימים לתנועת כלי-רכב בשבתות או האם לאלץ רפתנים להעסיק נוכרים לשם הכשרת החלב שנחלב בשבתות?

*                                    *                                     *

28.   אופן בילוי שעות הפנאי של תושבי השכונה הלך והשתנה במרוצת השנים. האזנה לשידורים המעטים שנקלטו במקלטי הרדיו הספורים שהיו לחלק מהתושבים, הייתה אמצעי בידורי עיקרי. מעת לעת עברו בשכונה צוענים נודדים (נוואר) שעשו "הצגות" עם קופים מאולפים, ובתמורה קיבלו מספר פרוטות. תושבי "נחלת۔۔יצחק" הלכו להצגות תיאטרון שהועלו ב"חצר אלדמע" בשכונות בורוכוב, ומאוחר יותר צפו בסרטים שהוצגו בבתי הקולנוע שהוקמו בגבעתיים וברמת۔۔גן, אשר בחלקם היו מעורבים אנשי השכונה. "הזירהטרון" שפעל אף הוא ברמת-גן היווה יעד נוסף לבילוי. "החורשה" הצמודה לבית-הספר שימשה אתר לטיולי אמהות עם עולליהן, ואחד ממגרשי המשחקים לילדים הגדולים. במערכות הבחירות לכנסת הושמעו שם נאומי בחירות, וכדי למשוך קהל, נערכו הופעות או הוקרנו סרטי קולנוע לאחר הנאומים. בליינים צעירים מעטים ביקרו בקפה "צליל" (הצריף הירוק) בגבעת רמב"ם, שם החלה יפה ירקוני (גוסטין) את הקריירה המוזיקלית שלה. בשבתות טיילו המשפחות גם לאתרים מרוחקים יותר, כמו "שבע טחנות" "הר נפולאון" ו"גן הקופים" (גן שאול) ברמת۔۔גן. בקיץ הלכו רבים לבריכת השחייה בגבעת רמב"ם ולבריכת "גלי-גיל" ברמת-גן. או נסעו לשפת הים. עם זאת, הבילוי בתל۔۔אביב היה ככלל, פחות אטרקטיבי בגלל ריחוקה היחסי והעלויות הנסיעה אליה. לאחר שעות העבודה העדיפו רבים לקרוא ספרים בביתם, גם כאשר נאלצו לעשות כן, בשנים הראשונות לאור עששיות נפט. ספרים נשאלו בספריית בית-הספר, בספרייה שהעמיד "יצהר" לרשות תושבי השכונה, או בספריות השאלה בגבעתיים וברמת۔۔גן. מכל מקום, הספריות הפרטיות של תושבי השכונה הלכו וגדלו עם כל חגיגת בר۔۔מצווה של אחד מילדיהם, מאחר שספרים היו המתנה השכיחה שהוענקה לילדים.

29.   אורח החיים של ילדי השכונה לדורותיהם, דומה בדרך-כלל לזה של בני גילם בישובים אחרים במדינה. זהו המצב כיום בעידן הטלוויזיה, האינטרנט והטלפונים הסלולרים, וכך גם הווה קודם לכן. אולם מאפיינים מסוימים שהיו ב"נחלת۔۔יצחק" ובסביבתה בעשורים הראשוניים, העניקו לאורח חיים זה ייחוד חלקי. כך למשל, ילדי רפתנים ולולנים – כמו ילדי חקלאים אחרים – סייעו להוריהם בעבודה כדי למנוע או לצמצם תלות בעובדים שכירים. ילדות השכונה נהגו לקטוף פרחי-בר (בטרם הוגדרו כמוגנים) ולייבשם בתוך ספרים ומחברות וכך התקינו אחד מסוגי האוספים שרווחו באותה העת. לשם איסוף "זהבים", נסתייעו הילדות בבונבוניירות פגומות מבית۔החרושת "פישינגר" לדברי מתיקה ששכן ברחוב נחלת۔יצחק. בנים הירבו לצוד בעלי כנף, בעיקר כאלה שנמשכו בהמוניהם לטחנות הקמח המקומיות. לשם הכנת ה"רוגטקה" (קלע לצייד ציפורים) נעשה שימוש בענפי עצים ושיחים שגדלו בשפע בשכונה, ובבניית רובי החוליות – בציוד של נגרים מקומיים. לעשיית "טיירות" (עפיפונים) השתמשו בקנים שצמחו על גדות הוואדי. מהפסולת של מפעלי השכונה – לרבות בתי החרושת לנשק – נאספו נחושת, מתכות נוספות ועוד גרוטאות, שנמכרו ל"אלטע-זאכן" שהירבו להסתובב באזור.

30.   דמי הכיס שימשו את הילדים בין היתר, לקניות בקיוסקים המקומיים, לרבות אצל משפחת אטלס שנודעה בגלידה שלה. אטרקטיביים לא פחות היו מאכלים ומעין מאכלים שניתן היה להשיגם בשכונה חינם אין כסף, כגון: פרי עצי הדומים והתות, קלחי תירס ש"נלקחו" משדהו של אלסטר וכן בוטנים שנלקטו מהמספוא או מערמות חומר הגלם שהובא ל"יצהר". ילדים נועזים הרחיקו לכת מתחומי השכונה לכיוון שרידי השדות ב"בצרון" וב"יד۔אליהו", לקטוף "סברס", אולם בדרך-כלל נשארו הילדים בתוך השכונה.

       במגרשים הריקים הגדולים שהשתרעו בין הבתים הספורים שיחקו כדורגל ומשחקים אחרים. וכאשר היו רוצים לקרוא לחבר, לפני שהותקנו טלפונים, היו הולכים לביתו ושורקים לעבר החלון את ה"שריקה של השכונה".

*                                               *                                     *

31.        את הנשים בשכונה בעשורים הראשונים, ניתן לחלק בחתך גס לשלוש קבוצות עיקריות. האחת הורכבה בעיקר מנשות הרפתנים ובעלי בתי עסק, שסייעו לבעליהן בעבודתם המפרכת. על השנייה נמנו נשים מעטות, יחסית, שיצאו לעבודה מחוץ לבית. בקבוצה השלישית, הגדולה ביותר, היו עקרות הבית, שהשקיעו את רוב מרצן בענייני הבית והמשפחה. בנות שלוש הקבוצות גם יחד התמודדו עם הקשיים הרבים בחיי היום-יום שהתאפיינו במחסור ובטכנולוגיה פרימיטיבית. עם זאת, הדבר לא הפריע להן למלא תפקיד מרכזי בחינוך ילדיהן.

32.   כשאוכלוסיית "נחלת۔۔יצחק" הייתה קטנה, היא נשאה אופי קהילתי של שכונה. "כולם הכירו את כולם", ולכל הפחות את שכניהם, דיירי הרחובות הסמוכים ובעלי התפקידים הרשמיים, כגון: חברי ועד השכונה. תושבים השתתפו בשמחות של שכניהם, ניחמום באבלם וסייעו להם בעת הצורך. גם ניכרה מעין תחושת גאווה קולקטיבית כאשר נודע על הצטיינות כלשהי של מי מבני השכונה ושל אנשים, כמו מורי בית۔הספר, שמילאו בה תפקידים. זאת, בשונה מהמצב כיום, בו רבים מהתושבים אינם מכירים אפילו את שכניהם, ורק מעטים מודעים להישגים אליהם הגיעו חניכי בית۔הספר השכונתי.

*                                               *                                              *

31          במשך שמונים השנים שחלפו מאז הקמת "נחלת۔۔יצחק" התחוללו בה שינויים מפליגים בכל תחומי החיים. בדומה למה שהתרחש בארץ בכלל. רק חלק מהתמורות הללו צויינו בקצרה בחוברת זאת. אנו תקווה שנוכל להרחיב את היריעה בפרסומים הבאים המתוכננים לצאת מטעם "מרכז רנרט לתרבות ולמורשת "נחלת۔۔יצחק