תגית: שלמה בן יוסף

מנחם בגין בצפת

מנחם בגין בצפת

מנחם בגין הגיע לארץ ישראל בשנת 1943 במסגרת הצבא הפולני שבראשו עמד הגנרל אנדרס. בהגיע הצבא לארץ ישראל, ערקו חיילים יהודים רבים מגדודי הצבא והתפזרו ברחבי הארץ. אנדרס לא חיפש אותם, הוא היה אנטישמי ושמח שהיהודים נטשו את הגדודים שלו.

מנחם בגין, שהיה, לפני התגייסותו לצבא אנדרס, נציב בית"ר בפולין והכיר את פועלו של מפקד האצ"ל דוד רזיאל בארץ, התייצב במפקדת האצ"ל בתל אביב מתוך כוונה לעמוד לפקודתו של דוד רזיאל. אך זה נהרג מהפגזה של מטוס גרמני על גדות החידקל בעיראק, שם הוא היה בשליחות הצבא הבריטי. יעקב מרידור שהיה יחד איתו, התמנה למפקד האצ"ל במקומו.

כאשר מנחם בגין התמנה למפקד האצ"ל הוא מינה חברי מפקדה חדשים. בחודש ינואר 1944 העלה בגין את הרעיון לתקיפת מטות המשטרה הבריטית בשלושת הערים הגדולות בארץ. איתן ליבני תכנן את ההתקפות על משרדי העלייה הבריטיים והדבר בוצע ביום 12 בפברואר 1944. בגין הבין שכל העם כועס ושונא את משרדי העלייה שכן הם היו אלה שהיו צריכים לתת את רישיונות העלייה ארצה אך לא עשו זאת. לאחר ימים אחדים, ביום 27.2.1944,  תקף האצ"ל גם את משרדי מס ההכנסה. מי אוהב לשלם מס הכנסה?

בתחילת מילוי תפקידו כמפקד הארגון המחתרתי הלוחם, לא חש בגין שעליו להסתתר מפני הבריטים ולכן החליט לצאת לחופשת סוף שבוע ולשהות בבית מלון, בחברת יעקב מרידור וחברי מפקדה אחרים אבל בעיקר עם בני המשפחה, וזאת מתוך שיקול שהבריטים מחפשים טרוריסטים, ואלה לא יוצאים לנופש בבית מלון ובוודאי שלא עם בני המשפחה המורחבת. "טרוריסטים" בדרך כלל מתחבא.

החברים התאכסנו במלון הרצלייה בצפת, שהיה בבעלותם של בני משפחת פרל שהיו רביזיוניסטים אדוקים. בגין לא ידע ולא לקח בחשבון שגם קציני צבא או משטרה בריטים יוצאים לסוף שבוע ולא בבית המלון שבו הוא נמצא. אבל הבלשים הבריטים התיישבו לארוחת הבוקר ליד שולחנותיהם של חברי המפקדה. עכשיו מה עושים הרי ברור שהבלשים סוקרים את כל יושבי חדר האוכל וכל אחד הוא חשוד. בגין וחבריו החליטו להמשיך לשבת ולאכול כאילו לא קרה כלום. הרי לקום ולברוח אין טעם הבריטים היו מכריזים על "עוצר" כללי בצפת, לכן עדיף להמשיך בארוחה. הבלשים עצרו שני חשודים והוציאו אותם החוצה שם נבדקו בצורה מעמיקה וכאשר הוסר מהם החשד הם חזרו לחדר האוכל. אבל בגין למד את הלקח ויותר לא יצא לחופשת סוף שבוע עד ליציאתו מהמחתרת.

מלון הרצליה צפת

לפני שחזרו לתל אביב עלו לקברו של שלמה בן יוסף, ראשון עולי הגרדום בדורנו, עליו כתב המשורר שלמה סקולסקי ש"מצא מנוחת עולמים בבית הקברות בנחלת יצחק".

על קברו נכתב:

אלונים נדים צמרת
דום שרים לבן יוסף
בין הבקע לכינרת
קבר עז חוצב
אין כובשים את ראש הסלע, אם אין קבר במורד.

 

 

"למות או לכבוש את ההר" סיפורו של שלמה בן יוסף

"למות או לכבוש את ההר" סיפורו של שלמה בן יוסף

שלמה טבצ'ניק נולד ביום 7 במאי 1913, בעיר לוצק שבפולין, ובה הצטרף בשנת 1928 לקן בית"ר. לאחר שהממשלה הפולנית נתנה רשות לנוער ללמוד להשתמש בנשק, והוא יצא להכשרה לעיר אחרת ללמוד נשק. שלוש פעמים יצא להכשרה בכל פעם לעיר אחרת.

אביו נפטר בשנת 1930 והוא כבן 17, עול פרנסת המשפחה נפל עליו, כשנתיים קודם לפרסום המאמר של זאב ז'בוטינסקי על "האוונטוריזם" שהיה בניגוד לכבוד וההדר הביתרי שהיה הדגל שלו.שלמה יצא שלוש פעמים להכשרה כדי ללמוד על התנועה ולהתאמן בנשק וכל פעם בעיר אחרת.

הוא ביקש מאמו רשות לעלות לארץ ישראל, מאחר ומצבה היה קשה ביותר לאחר מות האב. שלמה הוא שנשא בעול הפרנסה ועכשיו כשייסע לארץ מי יעזור לאמו. אבל למרות מצבה הכלכלי הקשה מכרה האם מגרש שהיה בבעלותה ומסרה לבנה שלמה את כל 400 הזהובים שקיבלה תמורתו והתפללה ליושב במרומים  שישמור לה על הילד. שכל כך אהבה, כמו כל אם.

שלמה עזב את לוצק בקיץ 1936 ורצה לצאת עם קבוצה של ביתרים לא"י בעזרת משה קריבושיין שהחליף את שמו לגלילי והצליח לשכנע את מרכז בית"ר בווינה שיש אפשרות לעלות לארץ ישראל בדרכים בלתי לגאליות (בהתאם לקריאתו של זאב ז'בוטינסקי). גלילי הצליח להעלות 14 בחורים לחיפה. שלמה טבצ'ניק נרשם לקבוצה השנייה ולכן היה זקוק לכסף, 15 לירות, ואמו נתנה לו 400 זהובים שזה 16 לירות ושלמה עלה על הרכבת לכיוון ורשה. לא היה לו היתר עלייה והוא עלה לאוניית מעפילים "אף על פי" והצליח להגיע לחיפה ומשם פנה מיד לראש פינה והצטרף לקבוצת עבודה של ביתר ביישוב. מיד עם הגיעו לראש פינה שרף את דרכונו הפולני שלא יוכל להתחרט ולחזור לפולין ועיברת את שמו לשלמה בן-יוסף לזכרו של אביו, יוסף.

באפריל 1936 החלו פרעות מצד הערבים כנגד היהודים ברחבי הארץ. קציר הדמים היה כ-400 יהודים הרוגים. ביום 27 במרס 1938 נסעו בני משפחה יהודים מעכו לצפת ובדרך חסמו את דרכם ערבים וירו בארבעה בני המשפחה. המקרה עורר זעם רב בציבור היהודי ברחבי הארץ.

הנהגת היישוב היהודי החליטה על מדיניות הבלגה, והימנעות מתקיפה, התבצרות ביישובים והגנה על הקיים, מתוך חשש שאי אפשר להילחם נגד כל הערבים ואין דרך למצוא את האשמים.

ביום 16.4.1938 הותקפה מכונית ביריות, שבה נסעו חמישה חברי ה"הגנה". שלושה מנוסעי המכונית נהרגו מהירי. ובהם דוד בן-גאון, ששירת קודם לכן בפלוגת בית"ר בראש פינה, והיה חברו הטוב של שלמה בן-יוסף. הרצח הזה עורר סערת רגשות בקרב חברי גדוד העבודה של בית"ר בראש פינה. חברי הגדוד קיוו וציפו שיקבלו מזאב ז'בוטינסקי או ממשה רוזנברג שהיה מפקד אצ"ל בארץ פקודה לבצע פעולת נקם נגד הפורעים. פעולה כזו הייתה בניגוד לדעתו של ראש בית"ר. לכן החליטו שלושת חברי גדוד העבודה שלמה בן-יוסף, שלום ז'ורבין ואברהם שיין להשיב מלחמה על דעת עצמם. מבלי לקבל רשות ומבלי לדעת כיצד נוקמים בחזרה. שלושתם המתינו ביום 21 באפריל 1938 לאוטובוס שנסע מטבריה לצפת והסיע ערבים. הם חיכו לאוטובוס בקטע שבין ראש פינה וצפת. שלמה זרק את הרימון לעבר האוטובוס בכוח רב שהרימון המשיך במעופו מעבר לרכב ולא פגע באיש ולא גרם כל נזק. שלושתם ברחו והתחבאו במערה בקרבת מקום. המערה זכתה להיקרא על שמו של שלמה בן-יוסף. הם נתפסו כמעט מיד, כנראה עקב הלשנה.

שלושתם הועמדו למשפט.

מאחר והרימון לא גרם שום נזק הם הועמדו למשפט על החזקת נשק ללא רישיון שבתקופה זו היה מביא למחזיק בו גזר דין מוות בהתאם לתקנות לשעת חרום של הבריטים.

הסנגורים שהועמדו לרשות השלושה הביאו לכך ששלום ז'ורבין הוכרז כבלתי שפוי בדעתו ולא ידע מה הוא עושה. לאחר המשפט הכריזו שאברהם שיין הוא קטין ולכן לא יכול לשאת בעונש.

שלמה בן יוסף היחיד שיישא בעונש התנגד להצעה שיבקש חנינה מהמלך כי זה יוצר מצב שהוא מכיר בשלטונו של המלך על ארץ ישראל וזה היה בניגוד לאידיאולוגיה שלו.

כחודשיים ומחצה לאחר תלייתו בחדר הגרדום בכלא עכו ביום 28.6.1938 של שלמה בן-יוסף אמר זאב ז'בוטינסקי בנאום שנשא בוועידת בית"ר השלישית ביום 12 בספטמבר 1938 שהוא מכיר בכך שהוא לא נתן את הפקודה הזו אבל הוא מאשר אותה לאחר מעשה כאילו שניתנה על ידו לפני הביצוע. לאחר שנעשו כל המאמצים לביטול רוע הגזרה הבין בן-יוסף שהוא יצעד היום אל חדר הגרדום.

הוא התעורר מוקדם התרחץ ולבש את בגדיו היפים התגלח ולא שכח לצחצח את שיניו. לדעתו, על התליין לדעת שיהודי גאה ובעל הכרה עומד לפניו. אחד הנוכחים בחדר סיפר  לזאב ז'בוטינסקי שהוא לא היה יכול להסיר את עיניו מהבחור הזה שראה במעשהו ערך עליון. וצעד בראש מורם כששירי בית"ר בפיו. "שתי גדות לירדן זו שלנו זו גם כן".

שלמה בן-יוסף הבין את המשמעות של עלייתו לגרדום. הוא כתב לאחד מחברי גדוד העבודה: "אני הולך מחר למות ולמרות זאת רוחי אינה נכאה אני אפילו שמח. כי במשך עשר שנות חברותי בבית"ר נתתי את כולי למען התנועה ואני אהיה הבית"רי הראשון שייתלה" אני מתווה את הדרך. אחרי כבר יגיבו חברי בית"ר על כל מעשה של הערבים. בשנייה האחרונה לפי הידוק החבל על צווארו הוא אמר "יחי ז'בוטינסקי"!

זאב ז'בוטינסקי הסביר לנוכחים שהוא רואה בשלמה בן-יוסף את התגלמות בית"ר אדם שלא מוותר על הכבוד וההדר בהתאם להמנון של בית"ר.

על כל מעצור ומיצר

אם תַעל או תֶרד

בלהב המֶרד

שַא אש להצית – אין דבר

כי שקט הוא רפש,

הפקר דם, ונפש

למען ההוד הנסתר.

למות או לכבוש את ההר – יודפת, מסדה, ביתר.

אבל ראש בית"ר לא נתן שום פקודה להגיב כי אם להמשיך ולהבליג. (פעולה שבעתיד יעשה גם בגין)

מנחם בגין שהיה נוכח באולם ההרצאות בוורשה ושמע בצמא את דברי ראש בית"ר החליט לענות לו. למחרת היום ניתנה לו ההזדמנות על פי סדר הנואמים הוא צריך לעלות לבמה ולנאום בנוכחות ראש בית"ר. בגין דרש לשנות את "הנדר הביתרי" ולהכריז על מלחמה על האימפריה הבריטית. זאב ז'בוטינסקי רתך מזעם וענה לו שדבריו מזכירים לו את הקול הצורמני המאוס שעושה דלת חורקת.

הוצאתו להורג של שלמה בן-יוסף גרמה לזעזוע ביישוב העברי בארץ ישראל. בערים אחדות נקראו רחובות על שמו.