תגית: שכונת קטמון

שכונת קטמון

סיור רגלי בשכונת קטמון בירושלים

השם קטמון בא כנראה מתוך השם היווני "קטמונוס" שפירושו "ליד". כמובן שליד המנזר, יכול להיות פרוש נוסף. "קט" מתוך קטמונוס שזה ליד מון שפירושו מנזר. מכל מקום, מסביב למנזר נבנתה השכונה. המקום הוא על-גב הגבעה, והמנזר נמצא במקום הגבוה ביותר בה. ראשון הבונים שיצא מהעיר העתיקה במחצית המאה ה-19, הוא הפטריארך היווני אורתודוכסי, שבנה את "בית הקיץ" שלו בראש הגבעה. לאחר שבנה את ביתו הפרטי בנה את המנזר והכנסייה ליד ביתו. כל הבנייה הייתה על אתר קבורה, בחלקו יהודי מימי בַית שני. לפי המסורת הנוצרית, כאן היה ביתו ומקום קבורתו של שמעון שהכיר בישו הילד כמשיח. לפי לוקס פרק ב' 25.(והנה איש היה בירושלים ושמו שמעון והוא איש צדיק וחסיד מחכה לנחמת ישראל ורוח הקודש היה עליו: ולו נגלה ברוח הקודש כי לא יראה מות עד ראותו את המשיח ה') מסביב למנזר נבנתה השכונה. בשכונה התגוררו נוצרים עשירים וגם מספר יהודים. כולם חיו בשלום עד חודש פברואר 1948.

 

נתחיל את סיורינו ברחוב הראשי.

."מלון קלרייז". רחוב חזקיהו פינת רחוב רבי חייא הגדול. השכונה החלה להתפתח בשנות העשרים. האדמה נרכשה מהפטריארכיה היוונית -אורתודוכסית. השכונה תוכננה עם שני רחובות צולבים כיום אלו רחובות חזקיהו המלך שנקרא אז "מלחה". הרחוב גם המשיך עד לשכונת מלחה והצולב הוא רחוב רחל אמנו. כאשר החליטה הכנסייה בשנת 1911 למכור את המגרשים פורסמו מודעות למכירה בעיתון "פלשתין" ביפו. במחיר של 5 גרוש מצרי לדונם. אבל לא כל כך קנו את המגרשים. השם "מלחה" מופיע ברשימת עולי בבל בשם "מנחת".

ההתפתחות הרצינית של השכונה מתחילה לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר מתחילים להגיע לארץ כלי רכב. הצבא הבריטי מכר הרבה כלי רכב מעודפי המלחמה. אז השכונה הופכת להיות שכונת יוקרה, שבה מתגוררים אנשים עשירים מאוד, כאשר מסביבה יש מספר שכונות. בין השכונות היה מרחק הליכה ניכר.

את המגרשים הראשונים רוכשות קונסוליות שונות.

לאחר מכן כבר קונים גם אנשים אמידים בעיקר בני הדת הנוצרית. כאשר בנו את הקונסוליות בשכונה החליטו גם אנשים פרטיים שכדאי לבנות בשכונה בתי מלון, או בתים להשכרה.

כך אנו עומדים ליד מלוך "קלרייז",  הפרסומת של המלון היה שיש בו מים חמים זורמים. כיום משמש כ"מכון חזקיהו".

בשכונה גרים בעיקר נוצרים יוונים אורתודוכסים עשירים. לאחר כיבוש השכונה ב-1 בחודש מאי 1948, בורחים כל ערביי השכונה. פורצת ביזה קשה ומכוערת, ע"י תושביה היהודיים של ירושלים, שהיו במצור קשה ואילו בשכונה העשירה היה מכל טוב. רק לאחר שבועיים הצליחו להציב בשכונה שוטרים צבאיים שישמרו על הבתים. לשכונה זו מועברים יהודי הרובע היהודי לאחר נפילתו בתאריך 28 לחודש יוני 1948. י"ט באייר תש"ח.

 קונסוליה הסורית = רחוב יהואש פינת רחל אמנו. כיום משמש הבניין כישיבה ע"ש "עקיבא איגר" ולידה עוד בנין ישיבה שניהם משתייכים לשושלת של ה"חתם סופר".

החת"ם סופר נולד 1763 ונפטר ב-1838

היה מנהיג היהדות החרדית אורתודוקסית של יהודי גרמניה ואירופה התיכונה.

מגדולי הרבנים והפוסקים בדורו. נולד בפרנקפורט על נהר מיין.

בשנת 1807 נתמנה רב בקהילת פרסבורג שהייתה קהילה חשובה, וכיהן בה עד יום פטירתו.

הישיבה שהקים הפכה להיות ל"מרכז רוחני" לכל יהדות אירופה התיכונה. החתם-סופר היה איש נעים הליכות ורודף שלום.

הוא נלחם בחריפות בתנועת הרפורמה וטבע את הסיסמא "חדש אסור מהתורה". לַחַם על שמירת מצוות

בהקפדה ופַסל שינויים אפילו חיצוניים. פַסַל את ספריו של משה מנדלסון ובעיקר את הביאור שלו לתנ"ך. הוא לחם במגמות האמנציפציה ויצא בפומבי נגד התכניות להעניק שוויון זכויות ליהודים.

ר' משה סופר פעל ליישוב ארץ ישראל. כמה מתלמידיו עלו ארצה וייסדו "כולל" בני הונגריה, בני ה"כולל" היו ממקימי פתח תקווה. חיבר חיבורים רבים שהנודעים שבהם הם ששת כרכי שאלות ותשובות שלו וכן ספר פירושיו לתורה, שנקראו כולם בשם "חת"ם (=חידושי תורת משה) סופר ומכאן כינויו.

 

הבניין נבנה בשנת 1947 כמיועד להיות "הקונסוליה הסורית". סוריה התכוננה לפלישה שתהיה מיד עם הכרזת העצמאות של המדינה היהודית. אפשר לראות עוד את המתקן לדגל. בזמן המלחמה ישבו כאן כ-30 חיילים סורים שהשתתפו במלחמה. ברחבי השכונה גרו כ-30 משפחות יהודיות שעבדו במשרדי הממשלה, או במוסדות ציבור שונים. רוב השכונות היו מעורבות גם יהודים וגם ערבים. בתחילת המלחמה עוד ניתן היה לחיות ביחד. אבל ב-3 בחודש ינואר נרצח ד"ר סימון שהיה רופא אורטופד ברחוב מלחה. "ההגנה" החליטה לפַנות את המשפחות היהודיות מהשכונה. מפקד ,ההגנה, בירושלים היה ישראל עמיר, שלאחר מכן בהתאם להוראתו של דוד בן-גוריון, הקים את "חיל האוויר" הישראלי.

מפקד הכוחות הערביים של ירושלים הדרומית היה "איברהים אבו-הדייה". הוא היה תחת פיקודו של עבד קאדר אל חוסייני, איברהים היה מפקד המחנה בצוריף שם נפלו לוחמי ל"ה שיצאו להגנת גוש עציון.

בחודש מרץ הגיע תגבורת של 300 חיילים וקצינים עירקיים. הם עלו למנזר "סן-סימון". היו גם חיילים שהגיעו מתימן, והיו גם חיילים מארצות מוסלמיות חיצוניות רחוקות כמו בוסניה. בחודש ינואר 1948 עזב ישראל עמיר, את הפיקוד על ירושלים, ובמקומו מונה זמנית מישאל שחם, שעזב את התפקיד מיד לאחר פעולת פיצוץ מלון "סמירמיס".

בסוף ינואר מגיע דוד שלתיאל לפקד על ירושלים. ב"מקור חיים" יושבים כ-70 חיילים קבועים. השכונה הייתה למעשה מנותקת ממרכז ירושלים. ב"רמת-רחל" וב"תלפיות" ישבו חיילים אולי כולם ביחד היו כ-300 חייל קבועים. לעומת למעלה מ-4,000 חיילים ערביים מכל הסוגים. בנוסף צריך לקחת בחשבון את האפשרות של "פזעה". ניתוק זה של השכונות הדרומיות היה מסוכן ויכול היה לגרום לקריעתם מתוך ירושלים.

בערב פסח הוחלט על מבצע "יבוסי". בתאריך 20.4.1948 עולה חטיבת הראל לירושלים יחד עם יצחק רבין ויצחק שדה. במסגרת מבצע "יבוסי" הוחלט על כיבוש השכונות הצפוניות "נבי סמואל" "שועפאט" ו"שייח' ג'ראח", ובמרכז העיר את "שכונת קטמון" כדי ליצור רצף טריטוריאלי עם שכונות הדרום, "מקור חיים" ו"רמת רחל". ירושלים הייתה נצורה ולא הייתה שום ברירה אלה לצאת ל"מבצע יבוסי". החיילים ב"מקור חיים" היו נצורים, לכן הרעיון היה לכבוש את "שכונת קטמון" למעשה, את המנזר שלה, ששם ישבו החיילים והקצינים העירקיים.

נמשיך בסיורינו.

"גני קטמון" רחוב רחל אמנו פינת חזקיהו המלך. = בתקופת המנדט הבריטי, זהו אזור מגרש המשחקים של הבריטים. המגרש גובל מצד מזרח עם המושבה הגרמנית. לאחר מכן הוקם כאן המגרש של הפועל ירושלים. בשנת 1928 שיחקו כאן ה"כוח-וינה" נגד נבחרת הצבא הבריטי. הכוח וינה ניצחו 2 : 1  

החלקה הייתה שייכת לנוצרי בשם "שהידי" הבית ליד "גני קטמון" זהו בית "ממשלת פלשתינה-א"י". עד היום אפשר לראות את בסיס הדגל, את השער המקורי שדרכו יכלו להיכנס מכוניות. כיום בי"ס של חטיבת הביניים. בתחילת רחוב רחל אמנו פינת חזקיהו. הבית שלאחריו היה שייך לנוצרי בשם "ש'רקסי". הבית ניבנה מראש לצורכי השכרה. ראשית ישבה כאן הקונסוליה של צ'כיה עד שנת 1967 לאחר מכן הייתה כאן הקונסוליה של "חוף השנהב", לאחר מכן "מכון הרטמן". לפני שנתיים שכרה את המקום ה"שגרירות הנוצרית הבינלאומית". הבניין יפה מאוד יש בו את כל הסממנים הדרושים, חלונות מעוגלים, ברזלנות בסגנון "ארט דקו", המדרגות העולות הרחבות המקובלות באירופה במאה הקודמת, ועוד בליל שלם של סגנונות. עץ דקל הגדל בחזית הבית מסמל את הברכה השורה על הבית, לפי האיסלאם. לכן תיראו בהרבה בתים ישנים בירושלים עץ תמר בחזית הבית. בחזית יש עדיין את המזרקה האורגינלית.

בשנת 1928 מתקינים את צינור המים מבריכות שלמה עד לירושלים למעלה. ומשם ירדו המים לשכונות הדרומיות, "קטמון", "תלפיות" ו"רמת-רחל". המזרקה מסמלת את הקדמה את המודרנה, לא צריך לשאוב מים מתוך באר. אלא, אצלנו בבית יש מים זורמים ובשפע את זה מסמלת המזרקה. הבית שלאחריו הוא בית שיכול להראות לנו, כיצד ניתן לשחזר ולהגדיל את הבית מבלי לפגוע בחזיתו ולשמור על חזית אחידה. עדיין אפשר לראות את הכרכוב המקורי של הבית שהיה בן קומה אחת, וכל השאר זה תוספות. הכל מתאים כאילו שנבנה ביחד. בבית זה גרים מספר דיירים כולם בשכירות.

אנו ממשיכים ברחוב רחל אמנו, כפי שהוא נקרא היום. בתקופת המנדט היה נקרא רחוב קטמון. בניצב לנו רחוב תל-חי. בקצה רחוב תל-חי מצד שמאל גרו משפחת ויינגר, 3 רווקים, השתתפו במכבייה הראשונה בשנת 1932. אחד האחים היה סייף מצטיין, ממולם גרה משפחת שוורץ הוריה של ראומה ורות. בצומת הרחובות רחל-אמנו ותל-חי, הייתה הקונסוליה המצרית, כיום הקונסוליה היוונית.

הבית מצד ימין, רחוב רחל אמנו 24 .

בית קטן שעמד במרכז מגרש גדול עד לשנת 1991 והקבלן שקנה את המגרש לא רצה להפסיד את האפשרות לבנות עליו, להרוס את הבית אסור בגלל חוק שימור בתים. לכן החליט הקבלן להזיז את הבית בערך 15 מטר קדימה. אל כיוון המדרכה וכך תהיה לו אפשרות לבנות על המגרש המתפנה. הקבלן שמע על חב' פולנית שהזיזה הרבה בתים באירופה, שבראשה עמד המהנדס ויטקובסקי. השיטה להזזת הבית היא כדלהלן: הרסו את כל הקירות הפנימיים ויצקו רצפת בטון על שטח הבניין. לאחר מכן יצקו עמודים והחלו לחפור מתחת לבנין ושמו קורות ברזל מתחת לרצפת הבטון. נסרו את העמודים ועל גבי מסילת רכבת. הזיזו את הבית כ- 15 מטר קדימה אל גבול החלקה. לאחר מכן בנו את הבית הגבוה העומד מאחור.

בהמשך, רחוב רחל אמנו 33 הייתה גרה הגב' רחה (רוזה) פריאר, בנה הוא שלהבת פריאר, היה מהבחורים המצוינים שעסקו בהעפלה הבלתי לגאלית לארץ ישראל שהייתה תחת שלטון המנדט הבריטי (הצליח לארגן שמונה אוניות). היה ממפקדי "ההגנה" בזמן "מלחמת העצמאות", ומי שעמד בראש "הוועדה הגרעינית של ישראל".. רֵחַהֶ המציאה את ה"מוסד לעליית-הנוער". בשנת 1932 הביאה לארץ כ-40 ילדים מגרמניה. הסתובבה בגרמניה והעבירה מאות ילדים בקבוצות לארץ. עסקה בעיקר בחינוך והייתה מוסיקאית מחוננת. את השטח קנה מהיוונים-אורתודוכסים, נוצרי שהיה בעל בית מלון בעיר העתיקה ובנה גם כאן בית להשכרה. אחריו קנה את הבית אחד מהטמפלרים הינברגר, שהוגלה מהארץ ע"י הבריטים. הגב' רחה פריאר התגוררה בבית מסוף שנות ה-30. הייתה לה עוזרת בית ערביה שמשפחתה גרה עד היום בבית ג'אלה. האישה הייתה מאוד נאמנה לרחה פריאר, כאשר החלו המהומות, החליטה רֶחה לעבור למרכז העיר ולהתגורר עד יעבור זעם אצל בני משפחתה. העוזרת שהבינה שאם השכונה תיכבש. תחל ביזה ברחה מהבית ב-30 בחודש יחד עם כל הערבים שגרו בשכונה.

ב-1 בחודש מאי נכבשה השכונה והחלה ביזה מכוערת, העוזרת השאירה על הבית שלט שבו כתבה "כאן גרה משפחה יהודית לא לגעת" וברחה עם כל הערבים. רחה פריאר חזרה לביתה לאחר כמה ימים ומצאה את כל ביתה שלם.

הבית שלאחריו הוא הקונסוליה הפולנית.

לאחר מכן מגיעים אל כיכר על שמה של רחה פריאר. מכיכר רחה פריאר, לכיוון רחוב חזקיהו היה כל האזור שטח צבאי שהפך לבית חולים והחלמה של פצועי הקרבות.

הקונסוליה העירקית. ברחוב חזקיהו המלך 32, ממול לבית החולים "משגב לדך". זוהי הקונסוליה העיראקית עד היום ניתן לראות את סימני הכדורים שנשארו מהקרב על הבית. לאחר כיבוש "בית שהין" ירדו אנשי "גדוד מוריה" לכוון שכונת קטמון. נתקלו כאן בכוח ירדני עם משוריין, חיילי הגדוד הצליחו להבריח את המשוריין, עם ירייה מהמותן של מקלע "2 . העירקים שישבו בבית ברחו.

אנשי שרות הש"י, (שרות הידיעות של ההגנה) קלטו את התשדורת שלהם לעיר העתיקה לקבלת עזרה. כי מאות ואלפים תוקפים אותנו. כל זה כדי להצדיק את בריחתם ועזיבתם את הבניין. האדריכל ברוך קטינקא, היה הקצין הממונה על הקמת "סליקים" בירושלים, ועל איסוף שלל. במקצועו היה גם מהנדס בניין, כאשר נכבש הבניין של העיראקים הוא נכנס לתוך הבניין והחל לשוטט בו, והרגיש כי משהו בסידור החדרים לא מתאים. החל לדפוק בקירות עד שגילה חדר סודי שבו נמצאו מסמכים סודיים על קצינים עירקים כולל על לימודיהם אצל הנאצים. כיום גר במקום הסופר מאיר שלו.

רחוב יורדי הסירה 12.

בית לדוגמא כדי להסביר את "בית הטרמומטר" שנהרס במלחמה. סגנון הבית הוא "הסגנון הבינלאומי". מבית הספר "הבאוהאוס" שנוסד בשנת 1919 בגרמניה. הבית נבנה בשנות 1930 בסגנון הזה עושים את תאורת חדר המדרגות לגובה הבית מלמטה עד למעלה. כמו מד חום שלבים שלבים, ולזה קוראים "בית הטרמומטר". בית הטרמומטר עמד ברחוב הפלמ"ח ונהרס במהלך הקרבות, שימש כעמדה של הערבים.

יורדי הסירה מס 8.

הבית נבנה ע"י לאומן ערבי "חליל אל סאככיני". שהיה מורה, היה קיצוני מאוד לגבי זכויות העם הערבי. חברם הקרוב של המנהיגות הערבית. נהג לשדר ברדיו הערבי ודרש שכל דבר יהיה במסגרת הלאום הערבי. לפני פרוץ "המרד הערבי" היה מורה לשפה הערבית והיה מפקח ארצי מטעם השלטון הבריטי על לימודי השפה הערבית. היה מומחה גדול לדקדוק הערבי. כאשר היה מורה בבית הספר בעיר העתיקה עוד בתקופה התורכית, דרש שהתלמידים ילמדו לפי כוחם, ללא ציון וללא בחינות. אלא כל אחד לומד לפי יכולתו. על כרטיס הביקור שלו נכתב :."חליל אל סככיני בן אדם אם ירצה האל".. דרש שהערבים יתרמו כספים והקים חיל משמר ערבי בתשלום. כאשר הגיעו אנשי הנג'אדה של איברהים אבו-הדייה, האכיל אותם ונתן להם מחסה בביתו. ברח כמו כולם, ב-30 לאפריל 1948 לקהיר וכתב ספר בשם: "כזה אני רבותיי!". הייתה לו פינה קבועה ברדיו על פרשנות ערבית. באחד הימים הוזמנו גם יהודים שידברו על הנושא ואחד היהודים אמר "ארץ ישראל", ולא 'פלשתין' הוא מיד כתב לרדיו הפלשתיני כי הוא מתפטר מהרדיו ולא ידבר יותר. כי אם מרשים למישהו לומר ברדיו הפלשתיני את המילה 'ארץ ישראל" ולא 'פלשתין' לא תקום מדינת פלשתין. הוא נפטר בשנת 1952 בגלות במצרים. בתו גרה בקלקיליה. כל הספרייה הענקית שלו הועברה ל"ספריה הלאומית בירושלים" ונמצאת שם עד היום. אחד מתלמידיו היהודים היה בנימין עברי.

מלון סמירמיס, רחוב מחלקי המים 8.

באגדות יוון מסופר על אלילה שישבה באשקלון ולה פני אישה וגוף של דג. היא התאהבה בצעיר, כאשר בא להתפלל במקדש אפרודיטי לבתם קראו "סמירמיס". הנסיכה סמיראמיס עברה לארץ 'אשור', ושם לפי האגדה בנתה את העיר בבל, ואת הגנים התלויים.

עד לשנת 1990 לערך עוד ראו כאן את קיר הבטון, ללא המרפסת העגולה. השרידים שחסמו את המפולת של אותו לילה בין הרביעי ל-5 בחודש ינואר 1948.

לירושלים הובא ימים מספר לפני תאריך זה, מישאל שחם, שהיה מפקד "ההגנה" בצפת. שם הוא נהג להגיב מיד, ברגע שקרה משהו עם הערבים בצורה החזקה ביותר.

מישאל שחם, הגיע לירושלים כדי למלא את מקומו של ישראל עמיר, שעזב את ניהול העיר ועדיין לא מונה מפקד אחר קבוע לירושלים. שחם עשה ברורים מה מקור הפורענות של הערבים בעיר, והוסבר לו כי רואים את "עבד אל קאדר" – שהיה מפקד ירושלים מטעם הערבים והיה דודנו של המופתי [בן אחותו] ובנוסף היה מפקד נערץ מאוד.- תמיד ליד מלון סמירמיס. מאחר והיה בעל ג'יפ לבן לא הייתה בעיה גדולה לדעת בדיוק מתי ואיפה הוא נמצא. מישאל שחם נתן הוראה לזלמן מרט, מפקד חבל צפון של ירושלים. [האיש שהיה ליד משה דיין בזמן פציעתו והחזירו לשטח ישראל] לפוצץ את המלון. זלמן מרט נתן את ההוראה ליואל קרסני מפקד מחלקת החבלנים. ביחד עם יצחק בר הם הגיעו עם שני כלי רכב. באותו לילה היה גשם זלעפות, בעזרת רימון פוצצו את שער הכניסה הגיעו אל קיר הבית. בתוך הבית החלו להתעורר והחלו יריות על החבלנים. אבל הם ביצעו את המשימה. הבעיה הקשה הייתה שהפתיל של חומר הנפץ היה רטוב ולכן חתכו חתיכות מהפתיל עד שהגיעו לפתיל היבש. הדליקו את הפתיל וברחו. חצי בנין נהרס. לא נהרגו אנשי הכנופיות שהיו, הסיבה העיקרית לפעולה. לעומת זאת נהרג סגן הקונסול הספרדי, שהתגורר במלון ויש סברה שגם מספר חיילים עיראקים. למחרת בבוקר הגיע בן-גוריון, לירושלים ונקרא מיד אל הנציב הבריטי ונשאל: "האם אתם עשיתם את זה" בן-גוריון ענה: "אם היית שואל אותי לפני שעה הייתי מכחיש, אבל עכשיו אני לא מכחיש ולא מאשר". גולדה מאירסון, הזמינה את מישאל שחם לבירור ושאלה אותו: "מי נתן לך סמכות לבצע פעולה כזו". תשובתו הייתה כי "את הסמכות קיבלתי מישראל גלילי". והראה לה פתק שקיבל מגלילי : "מישאל שחם תעשה למען ירושלים". לשאלה: "למה פוצצת את המלון". ענה: "היו לי ידיעות כי במלון זה וגם במלון קלרייז, יש פעילויות של אנשי הכנופיות". התלבטתי בין שני המלונות ולסוף החלטתי ללכת על המלון הזה, "סמירמיס". גולדה מאירסון, כמעט התעלפה כי במלון קלרייז התגורר סגן הקונסול הצ'כי, ואז בדיוק התחיל המו"מ עם צ'כיה על מכירת נשק ל"הגנה". לאחר מכן הוחלט שאין לעשות פעולה בירושלים ללא רשות ותאום עם המחלקה המדינית. הסיבה שבחרו לפעול נגד מלון זה כי הוא ישב במרכז שכונה ערבית שגרמה צרות לשכונות שמסביב. זוהי גם הפעולה היהודית הראשונה שבה היוזמה הייתה בידי היהודים. עד אז הייתה התשובה רק בצד מיגננה. זו הפעולה היזומה הראשונה נגד ובתוך שכונה ערבית. מישאל שחם הועבר מיד מתפקידו ומונה למפקד השיירות לירושלים. רק בשנות ה-50 חזר כמפקד בחטיבת ירושלים. לאחר סילוקו של מישאל שחם, הגיע דוד שלתיאל לפקד על ירושלים. רס"ל בלגיון הזרים. חייל שהופיע תמיד מצוחצח ונקי עם מדים מסודרים. דבר שהיה הפוך לנהוג בפלמ"ח.

 הקרב על סן-סימון

סנט סימון על שמו של שמעון שהיה היהודי הראשון שהכיר במשיחיותו של ישו הילד.

לפי לוקס ב'. 25. "והנה איש בירושלים ושמו שמעון והוא איש צדיק וחסיד מחכה לנחמת ישראל ורוח הקודש היתה עליו. ולו נגלה ברוח הקודש כי לא יראה המוות עד אם ראה את משיח ה'. ויבוא ברוח אל המקדש. ויהי כאשר הביאו הוריו את הנער ישוע לעשות לו בחוקת התורה. ויקחהו על זרועותיו ויברך את האלוהים ויאמר. עתה תפטר את עבדך כדבריך אדני בשלום…" (לוקאס ב, 24 וגו')

 לכן לפי המסורת הנוצרית, כאן עמד ביתו וכאן גם מקום קבורתו. את הקבר ניתן לראות בתוך הכנסייה.

          בערך בשנת 1859 בנה הנזיר אברהמיוס את המנזר על חורבות הקבר. בתקופתו של הפטריאך קיריליוס השני. במשך עשרים שנה בנה את המבנה ואת הגן שמסביב ומסר את המפתחות לפטריאך איארותיאוס בשנת 1879. בתחום המנזר, יש מערות קבורה של יהודים מהמאה הראשונה לספירה, וכן נמצאו גלוסקמאות בחפירות בשנת 1912.

          בית התריסים הירוקים, גם הוא שימש כעמדה של העירקים.

          לאחר קרב נבי סמואל שלא הצליח, נשארו בגדוד הרביעי, שתי פלוגות לא מלאות ועליהם הוטלה המשימה של כיבוש קטמון. בגלל הניסיון המר שנוצר לאחר כיבוש "שייח ג'ראח", הוחלט לתקוף מצד מערב כדי להתרחק מהצבא הבריטי, שגַבל עם השכונה מצד דרום-מזרח. היה כנראה הסכם עם הצבא הבריטי שלא יגרם להם כל נזק ולא יתקפו את המחנה שלהם. לצורך "מבצע יבוסי" הובא יצחק שדה. מתוך שיקול שהוא יוכל להסתדר עם דוד שלתיאל, אבל גם זה לא עזר ויצחק שדה נאלץ לעזוב את ירושלים. לכן מינו את יצחק רבין. הפעולה הראשונה הייתה בתאריך 27 באפריל  הניסיון הראשון לכיבוש המנזר, שלא הצליח. מה שקרה זה חוליה של הפלמ"ח עלתה דרך הטרסות מעמק המצלבה לכיוון המנזר . במקרה יצא גם כוח עירקי מהמנזר בטרסה יותר גבוהה לכוון עמק המצלבה. רק כאשר שני הכוחות הצולבים עברו האחד את השני ראו האחרונים בכל כוח את החוליה המקבילה ושני החוליות ברחו חזרה.

בלילה של ה-29 באפריל יצאו שוב לפעולה. הפעם הגיעו עד לבניין הפטריאך. פרצו את הדלת של החדר זרקו לתוכו רימון. בחדר היו חביות עם סולר וכל הבניין החל לבעור. כל האזור הואר באור יום והעירקים ירו ישירות על אנשי הפלמ"ח. גג הבניין נשרף לכן קיבל את השם 'הבית השרוף'. בקרב על מנזר סן סימון השתתפו.

דוד אלעזר (דדו),

יוחאי בן נון,

הסופר יורם קניוק,

רפאל איתן.

מתברר שדדו היה לוחם עז נפש ונערץ על חייליו. ביצע הרבה פעולות תקיפה יזומות ביחד עם אורי בן ארי. כולם הפכו לאחר מכן לצמרת של צה"ל.

עוזי נרקיס ישב ב"בית שהין" ליד קריית שמואל והיה צריך להיכנס לאחר הכיבוש להחזיק את המקום. הקרב היה קשה מאוד. העיראקים לא ויתרו וירו כל הזמן. כל מי שעבר בסמטא נורה. זה היה שביל המוות. דדו, שהיה לוחם אמיץ לב והיה מ"פ שיצא עם חוליה של 7 חיילים. מדי פעם לפעולה להרחקת התוקפים. באחד הפעולות יצא אל העמדה ב"בית הירוק" וריסס את שקי החול מלמטה בצורה זו נשפך החול. העמדה התגלתה ואפשר היה לתקוף אותה. בשעה עשר בבוקר הבינו הקצינים כי המצב מחמיר מאוד, כאשר הקצינים ראו כי הקרב אבוד. קצין המבצעים היה "רעננה" והוחלט לבצע את "מצדה השנייה". הבריאים יעזבו את המקום וכל הפצועים קשה שלא יכולים להתפנות ואין שום דרך לפנותם ירוכזו בחדר אחר. שמו להם רימונים שהיו אמורים להתפוצץ לאחר נסיגת הכוחות. כאשר הדבר נודע לכל החיילים אמר בני מרש"ק שהיה רַגַם בתפקידו הצבאי חוץ מלהיות "הפוליטרוק של הפלמ"ח" "כשיורד גשם, כולם נרטבים". תחזיקו עוד קצת מעמד. זהו פסוק שנשאר בצה"ל עד היום. והשתמשו בו לאחר מכן אביגדור קהלני ורפול בקרבות רמת הגולן. בינתיים ממשיכות מלחמות היהודים. המזל היה שכעבור רגעים מספר החל מכשיר הקשר לשדר ממקור ברוך והקשר הודיע שהערבים בורחים. במטהו של דוד שלתיאל היו כ-44 איש לעומת 16 במטהו של ישראל עמיר. יכול להיות שהיה צריך להגדיל את כמות האנשים במטה כי הפעולות גדלו. אבל זה היה כנראה מוגזם, נוסף לכך שלרוב הקצינים במטה לא הייתה כל הכשרה צבאית ודבר זה גרם גם הוא לנתק עם החיילים בשטח. כל יום היו יוצאות פקודות והוראות כאילו שזה צבא הלגיון הצרפתי, או צבא מסודר אחר. המפקדה העליונה לא נהגה לצאת לביקורים בעמדות. דוד שלתיאל, קיבל את המידע על הנעשה בחזית רק דרך קציני המטה שלו. שהם מצידם קיבלו את זה דרך קציני קישור אחרים. כך שאף אחד לא ראה בעין מה באמת קורה. דוד שלתיאל כותב בספרו שהוא זה ששלח את התשדורת, שהערבים בורחים ויש להחזיק מעמד עוד קצת, שהיה מפוברק בעיקרו, ונועד להרים את המורל של החיילים. בצורה זו רצה דוד שלתיאל לקחת לעצמו חלק מהתהילה שלא השתתף בה. האמת היא שהקַשָר של "מקור חיים" מודה שהם ראו ערבים בורחים, וגם ירו עליהם והתקשרו עם "סן סימון". הודיעו להם על בריחת הערבים. בסביבות 17:00 הגיע כוח פלמ"ח לעזרה, הקרב נגמר והמנזר נשאר בידינו. דדו, נשאר עם כוח קטן לחפיפה עם אנשי "גדוד מוריה" שהם היו צריכים להחזיק את המנזר.