תגית: פסל

פסל פסיפס נחום גוטמן

"תולדות תל אביב" על פסל פסיפס של נחום גוטמן

פסל פסיפס "תולדות תל אביב"

עת"א הזמינה אצל האמן התל אביבי נחום גוטמן פסל שיספר את תולדות העיר. הוא עשה שלושה לוחות מרכזיים הניצבים בלב מזרקה ועוד הוסיף מסביב למזרקה 12 תמונות שיספרו את האירועים שקרו לפני שנולדה העיר שהוא כה אהב. נחום גוטמן כתב ספרים אחדים על העיר וצייר ציורים שיתארו אותה והפעם העירייה ביקשה פסל. הפסל הוצב בינואר 1976 בכיכר שלפני בניין העירייה שהיה ברחוב ביאליק קרוב לביתו של המשורר.

פסל פסיפס נחום גוטמן

בעירייה הועלה רעיון להקים חניון מתחת לכיכר ביאליק ולצורך זה הועבר הפסל ממקומו בשנת 2008 ואופסן באחד ממחסני העירייה. בינתיים התברר שהחניון לא מתאים להיות ברחוב ביאליק. העירייה קיבלה החלטה להעמיד את הפסל בכיכר החדשה שהוקמה בתחילת שדרות רוטשילד.

בשנת 2011 הוצב הפסל בכיכר שלפני בית מספר 1.

לאחר שהכין את הסקיצות הדרושות להכנת הפסיפס נסע לרוונה שבאיטליה ושם היה כעשרה חודשים ובנה את הפסיפס. המיקום בשדרות רוטשילד מספר 1 היה מאחר ומאחורי הבית במבואה המערבית של מגדל שלום יש קיר גדול עם פסיפס מעשה ידיו של האמן ומצד שני ברחוב רוקח שבלבה של שכונת נווה צדק נמצא המוזיאון הנושא את שמו.

נתאר בקצרה את הנראה בפסל:

IMG_7602על הלוח הימני רואים את ארזי הלבנון בדרכם לירושלים לבניית בית המקדש בידי שלמה המלך.

וַאֲנַחְנוּ נִכְרֹת עֵצִים מִן-הַלְּבָנוֹן, כְּכָל-צָרְכֶּךָ, וּנְבִיאֵם לְךָ רַפְסֹדוֹת, עַל-יָם יָפוֹ; וְאַתָּה תַּעֲלֶה אֹתָם, יְרוּשָׁלִָים. (דברי הימים ב'  פרק ב'  פסוק 15)

שלמה, בנם של דוד המלך ובת שבע, עלה לכס המלוכה עם מותו של דוד. הוא כונן את בית המקדש בירושלים ומסופר עליו כי היה החכם מכל אדם ואף ידע את שפת החיות. לשם בניית המקדש כרת שלמה ברית עם חירם מלך צור אשר סיפק ארזים מן הלבנון. הספינות הפניקיות הביאו את הארזים עד יפו, כשהם צפים ע"פ המים, ומשם העלה אותם שלמה לירושלים.

בארץ ישראל היו לאורך שפלת החוף "עצי שקמים לרוב". אבל העץ גדל כפי שהוא רצה וענפי העץ היו לא ישרים וגם רכים כך שלא ניתן להשתמש בענפי העץ לבניית בית כלשהו ובוודאי שלא גג. לשלמה המלך לא הייתה ברירה הוא היה חייב להביא עצי ארזים מהלבנון שהם בעלי גזע וענף קשיח ובעיקר ישר כך שניתן לבנות ממנו גג לבית. לאחר שהגיע עם המלך חירם להסדר ומשלם את שכר העבודה מביאים עבדי חירם את ארזי הלבנון בשיט לאורך חוף הים עד שהם מגיעים לפתחו של נמל יפו שהיה בשפך הירקון עד כאן יכולים עבדי חירם המלך להגיע ומכאן הם נכנסים לטריטוריה של המלך שלמה ועבדיו הם שמקבלים את הטיפול בהובלת העצים בנהר הירקון עד למעיינות ראש העין ומשם הדרך קצרה לירושלים.

בלוח המרכזי:

IMG_7603עכשיו רואים את "אחוזת בית". במרכז את רחוב הרצל ובקצהו העליון את גימנסיה הרצליה  בקצה השני רואים את הרכב כשהיא חוצה את העיר. את ד"ר חיים חיסין הרופא של השכונה החדשה, כשהוא רכוב העייר ומחפה על גופו בשימשיה מפני השמש הלוהטת, אפשר לראות את שמואל הגר משקה את העצים הרכים שזה עתה נשתלו ברחובות העיר.

בלוח השמאלי:

IMG_7604אפשר לראות את המאורע החשוב שארע בנמל יפו. יונה שרצה לברוח דרך נמל יפו לתרשיש נבלע על ידי הדג הגדול ורק לאחר ששהה במעי הדג שלושה ימים הוא מוחזר ליבשה בנמל יפו.

"וַיְהִי, דְּבַר-ה', אֶל-יוֹנָה בֶן-אֲמִתַּי, לֵאמֹור. קוּם לֵךְ אֶל-נִינְווֵה, הָעִיר הַגְּדוֹלָה-וּקְרָא עָלֶיהָ: כִּי-עָלְתָה רָעָתָם, לְפָנָי. וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹוחַ תַּרְשִׁישָׁה, מִלִּפְנֵי ְה'; וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳונִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ, וַייִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִימָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה, מִלִּפְנֵי, ְהָ'. ו־ה', הֵטִיל רוּחַ-גְּדוֹלָה אֶל-הַיָּם, וַיְהִי סַעַר-גָּדוֹל, בַּיָּם; וְהָאֳונִיָּה, חִשְּׁבָה לְהִישָּׁבֵר."

יונה בן אמיתי נשלח על ידי אלוהים להכריז על חורבנה של העיר נינווה, הנמצאת בתחומי עיראק של ימינו. נינווה הייתה עיר מפוארת וגדולה מכל ערי הסביבה. יונה בן אמיתי מבקש להימלט מביצוע השליחות. הוא בורח ליפו, מוצא בה ספינה ומשלם את שכר האוניה כדי שתצא מיד לדרך, הכול כדי לברוח מפני אלוהים. בים מתחוללת סערה, המלחים מבינים כי הסערה איננה אקראית ונגרמה בשל סיבה כלשהי. הם מפילים גורלות ויונה שעלה בגורל מושלך למעמקי הים ונטרף על ידי דג גדול. בהיותו במעי הדג נושא יונה תפילה ומבקש רחמים. הדג מעביר את יונה אל אשתו הדגה והיא בהתאם לציווי מהאלוהים מחזירה את יונה אל הדג שמחזיר אותו לנמל יפו.


 

מסביב ללוחות יש 12 תמונות ונעבור עליהם בקצרה לפי הסדר:

 

1.  אגדה מהמיתולוגיה היוונית: על אנדרומדה ופרסאוס.

אגדה מהמיתולוגיה היוונית מספרת על גורלה של אנדרומדה בתה של קסיופיאה ומלך יפו. כמו כל אמא  גם האימא של אנדרומדה סיפרה לכל מי שרצה לשמוע כמה יפה וחכמה בתה. כמובן שהדבר הרגיז את בנותיו היפות של פוסידון אל הים והן תבעו מאביהן את עלבונן.

אל הים החליט לא לשתוק ולהחריב את יפו. פוסידון, הטיל את המשימה הקשה על מפלצת הים מדוזה והיא גרמה להצפת העיר. מלך יפו, הבין כי קסיופיאה סיבכה אותו ואת העיר בהתרברבותה הגדולה וחיפש דרך להרגיע את פוסידון. האורקל בדלפי יעץ עצה ואמר כי יש לרתום אל סלעי החוף את הנערה היפה שבעיר כקורבן למפלצת הים.

מי היא הנערה היפה בעיר כמובן, אנדרומדה, והיא נקשרה לסלע.  יוספוס פלוויוס מעיד בספרו שבזמנו עוד ראו את סמני השלשלאות על הסלע. למזלה של אנדרומדה בדיוק באותו זמן הגיע פרסאוס כשהוא רכוב על גבו של סוסו המכונף פגסוס, פרסאוס, ראה נערה יפה קשורה לסלע מברר מיד מה קרה משחרר אותה מכניע את מפלצת הים ומחזיר את אנדרומדה ליבשה המלך מסכים מיד ששני הצעירים יתחתנו ומרוב שמחה וצהלה הם עלו לשמיים ושם הם משייטים במערכת הכוכבים עד עצם היום הזה.

2. תחותומס השלישי

באמצע המאה ה-15 לפני הספירה ערך מלך מצרים, פרעה תחותומס השלישי, 16 מסעי מלחמה שיעדם איזור נהרות הפרת והחידקל.

בדרכו חצה תחותומס השלישי את ארץ ישראל. באחת הפעמים, משניסה לכבוש את העיר יפו, נתקל תחותמס בהתנגדות. מושל יפו לא הסכים להיכנע ולא פתח בפניו את שערי העיר. מסע זה מתואר בפפירוס האריס, שם מסופר על צוחותי, שר הצבא של המלך תחותמס, שנקט בתחבולה מחוכמת: הוא שיכנע את מלך יפו וביקש מקלט מדיני בתואנה כי גנב את שרביט המלך, וגנב ממלכו כסף וזהב אותם הוא מביא בתוך הכדים שעל גבי החמורים והכול ינתן תמורת הגנתו בתוך העיר. לאחר שהוכנסו החמורים לתוך העיר, פרצו מן הסלים 200 חייליו של תחותימס, אשר הסתתרו בתוך הסלים, אל מול התושבים המופתעים, וכבשו את יפו.

קצת מזכיר את הסיפור הטרויאני אבל זה קרה מאות שנים קודם לכן.

3. תל קסילה

הוא תל ארכיאולוגי השוכן כיום בתחומו של מוזיאון ארץ ישראל. במקום נמצאו ממצאים שתרמו רבות לידע אודות הפלשתים, אשר ישבו בתל החל ממאה ה-12 לפנה"ס זו התקופה של יציאת העברים ממצריים.

הארכיאולוג בנימין מייזלר החל לחקור את התל‏‏. זו הייתה החפירה הארכיאולוגית הראשונה שבוצעה לאחר קום המדינה.

רובע המגורים שנמצא בתל בנוי כך שהרחובות בנויים בתבנית של שתי וערב. הבתים עצמם נבנו לפי תוכנית אחידה של ארבעה מרחבים – שלושה חדרים האחד ליד השני והחדר הרביעי סוגר עליהם. כך נוצר מצב שהמבנה סגור מכל צדדיו. כך הוא זכה לכינוי השגור "בית ארבעת המרחבים" שמאפיין את תקופת יציאת מצריים. 1200 לפ"ה. לכן הבית נקרא "הבית הישראלי".

התרבות הפלשתית, היא תרבות עירונית בעיקרה. ובתל קסילה רואים את התכנון העירוני המדויק.

סוף התקופה  של העיר בא  בערך בשנת 950 לפנה"ס, כאשר היא נכבשה על ידי דוד  המלך.

4. הקרב בין צ'לאח א-דין וריצ'רד לב ארי.

בשנת 1191 נערך קרב קשה בין שניהם שנגמר בתיקו ולכן נחתם חוזה שלום ביניהם שבו סוכם שהצלבנים ישלטו במישור החוף ויוכלו לעלות לירושלים רק כצליינים ולא ככובשים.

צ'לאח א-לדין נולד בבגדאד, ולאחר שעזר לסולטן ז'נגי הוא גומל לו בחזרה ומינה אותו למושל בעלבך. צלאח נשלח ללמוד בדמשק ולהרחיב את השכלתו שם הוא חי בחסותו של הסולטן נור א-לדין ומקבל חינוך צבאי.

הוא משתתף במסעות המלחמה נגד הסולטן הפאטימי של מצריים. בשנת 1169 לספירה מונה לווזיר בתפקידו זה הוא האחראי על המלחמה כנגד הפאטימה שבמצריים וכנגד הצלבנים שהיו בהנהגתו של המלך הצלבני אמלריך הראשון.  בשנת 1171 צ'לאח א-דין מחסל את שלטון הסולטנים הפאטימים והופך לשליט מצריים.

צלאח א-דין הפך את מצרים לאחוזה משפחתית. במותו של נור א-לדין בשנת 1174 צ'לאח נהיה הסולטן של מצרים, צלאח א-לדין הוא מייסד השושלת האיובית במצרים.

צ'לאח א-לדין כבש את דמשק ללא קרב. תושבי העיר שמחים לקראת בואו. כמובן שהוא מיד מתחתן עם אלמנתו של נור א-לדין.

בזמן שצ'לאח א-דין חיזק את כוחו בסוריה, הוא משתדל שלא להילחם נגד הממלכה הצלבנית. בשנת 1177 נערך קרב באזור גזר והוא מפסיד בקרב אבל נסוג ומארגן מחדש את צבאו. בקרב ליד גשר בנות יעקב, שנערך בשנת 1179 הוא מנצח את הצלבנים. הצלבנים מתוך פחד ממנו ממשיכים להתגרות בו.

רנו משטיון, בעיקר תוקף את עולי הרגל למכה דבר שפוגע במוסלמים גם כלכלית.

בימים 3/4 ביולי 1187 ניצח בגדול את כל הצבא הצלבני שהיה בארץ ישראל בקרב "קרני חיטין". בקרב זה צ'לאח א-דין הרג את רנו משטיון, שנוא נפשו, וגם שבה את המלך הצלבני ג'י דה ליזיניאן. לאחר מכן צ'לאח כובש את ירושלים, ולאחר 88 שנות שלטון צלבני בארץ הקודש, הוא מטהר את המקומות הקדושים לאיסלאם.

הוא משאיר את כנסיית הקבר ומפקיד את מפתחות הכנסייה בידי משפחה מוסלמית, שעד היום אחראית על פתיחת הכנסייה וסגירתה, ועל מתן היתרי פעולה לעדות הנוצריות השונות. אחרי זמן קצר, כבש צלאח א-דין את כל הערים הצלבניות.

קרב "קרני חיטין" ונפילת ירושלים הביאו את האפיפיור אורבנוס השלישי לדרוש משלושת מלכי אירופה לצאת למסע הצלב השלישי. ברברוסה הגרמני, פיליפ הצרפתי וריצ'רד לב ארי האנגלי.

המלך ברברוסה יצא לדרך בראש צבאו וטבע בנהר. המלך הצרפתי פיליפ הגיע עד לעכו ונשאר שם. היחידי שהמשיך במסע עד הסוף היה ריצ'רד לב ארי, מלך אנגליה, מאחר ובאנגליה אספו כסף למימון המסע בעזרת מס "צ'לאח א-לדין". שיא הקרבות בין צ'לאח וריצ'רד היה בקרב רמלה בשנת 1192 שהסתיים בתיקו ובהסכם שנערך בין הצבאות הוסכם שהצלבנים יישארו במישור החוף ואילו המוסלמים ישלטו בהר כולל ירושלים.

בתקופה האחרונה נוקבים הפלסטינאים פעמים רבות בשמו של צ'לאח א-דין כגיבורם בשל הצלחתו לגרש את הצלבנים.

5. נפוליון הראשון

ב־3 ביולי 1799 כבש נפוליון בונאפרטה את יפו וחייליו שהגיעו חולים במגפה קשה. הם שוכנו במנזר הארמני.  נפוליון כדי לרומם את רוחם של חייליו ביקר אותם במנזר. הוא מן הדמויות המוכרות והמורכבות בהיסטוריה העולמית. הוא השפיע באופן דרמטי על התרבות האירופאית ושמו נקשר גם בתולדות יפו.

במסגרת מסעו למזרח, צר נפוליאון על יפו מכיוון דרום ודרש את כניעתה. על הנצורים פיקד עבדאללה אגא, שהחליט להתבצר עם ששת אלפים חיילים שעמם נמנו שכירי חרב אלבנים, כורדים, אנטוליים, מוגרבים, סורים, מצרים סודנים וקבוצה קטנה של ממלוכים שנמלטה ממצרים מפני נפוליאון. לרשות עבדאללה עמדה יחידת תותחנים בת כאלף איש, שאומנה ולמדה באיסטנבול תחת הדרכה צרפתית. ליחידה היו שלושים תותחים, וארבעים נוספים הוצבו על חומות העיר.

נפוליאון, שתכניתו הייתה כיבוש עכו לא רצה לבזבז זמן יקר. הוא שלח לעיר קצין ומחצצר שדרשו מעבדאללה אגא להיכנע, אלא שעבדאללה הוציא להורג את השליחים והציג את ראשיהם הכרותים מעל החומה.

למחרת עם שחר הפגיזו הצרפתים את חומת העיר ופרצו בה פתח. נפוליאון נתן את האות להסתערות. כוח צרפתי חדר אל מרתף הבניין, ובעקבותיו באו חיילים נוספים. כוח צרפתי אחר גילה סמוך לחוף הים מצד צפון פירצה נוספת בחומה וחדר דרכה לתוך העיר.

הצרפתים חידשו את תקיפתם מצפון העיר והצליחו לכבוש אותה בתנועת מלקחיים. שלושים חיילים צרפתים נהרגו בקרב הכיבוש. מחייליו של עבדאללה אגא נהרגו כאלפיים.

בשלב זה הוסר הרסן. הצרפתים השתוללו ברחובות, רצחו את תושבי המקום, אנסו, בזזו, הרסו ושרפו. לפי תיאורים שונים זרם הדם ברחובות. נפוליאון לא התערב בנעשה.

חלק מהשבויים קפצו לים ושחו לשוניות הסלעים הקרובות. רבים אחרים נורו תוך כדי שחייתם והאחרים נורו בידי החיילים שרדפו אחריהם ברפסודות. בשלושת ימי הטבח הוציאו הצרפתים להורג כ-3,000 שבויים.

מגפת דבר פגעה בצבא הצרפתי והפילה חללים רבים מקרב הצרפתים. כדי להוכיח שאין חשש להידבקות ביקר נפוליאון עצמו, בלוויית אנשי מטהו, במנזר הארמני כדי להפגין כי המחלה לא מדבקת ואף סייע לשאת את גופתו של חייל נגוע. לאחר מכן המשיך לעכו.

6. חצר היהודים

ישעיהו אג'ימן, היה הגזבר של חיל היניצ'רים. ביקר ב-1820 ביפו, בה פגש את היהודי היחיד ביפו, אהרון מטלון. הוא הפקיד בידי מטלון 150 לירות תורכיות, לאחר שהתרשם מחזונו להקים ביפו אכסניה ליהודים. ישעיהו אג'ימן עצמו נהרג שנים אחדות לאחר מכן, במהלך קרב שבו השתתפו היניצ'רים.

בכסף זה רכש אהרון מטלון מגרש במורד הצפוני מהכנסייה הפרנציסקאנית, שעליו עמד בית דו-קומתי שהפך לאכסניה ליהודים שהגיעו ליפו והחלה לפעול ב-1825. הבית, שנקרא "דאר אל יהוד" (בית היהודים), נרשם ע"ש ועד הקהילות הספרדיות בירושלים. במקום היו חדרי אירוח ובית כנסת.

הבית נהרס בפקודת עיריית תל-אביב בשנת 1965, בעת פינוי הריסות מיפו. סמוך למקום שהיה בית אג'ימן, עומדת כיום מצבת זיכרון לראשוני קהילת יפו.

7. משה מונטיפיורי

בביקורו הרביעי בשנת 1855 באמצע מלחמת קרים הגיע משה מונטיפיורי ליפו וקנה פרדס שהיה בצידה המזרחי של העיר. הוא מעניק אותו ליהודי יפו במתנה מתוך מטרה שהם יעבדו בגידול וכדי שתהיה להם פרנסה. לאחר מותו נמכר הפרדס בשנת 1922 והפך כעבור שנתיים לשכונת מונטיפיורי.

8.  הרצל ביפו

בשנת 1898 הגיע ד"ר הרצל ליפו בדרכו לפגוש את הקיסר וילהלם השני ושהה במלון קמיניץ.

לפני 153 שנים, (1860) נולד חוזה מדינת היהודים, בנימין זאב הרצל. יום זה, יום הולדתו,נקבע על ידי הכנסת בחוק בנימין זאב הרצל. מטרת החוק "להנחיל לדורות את חזונו, מורשתו ופועלו של בנימין זאב הרצל, לציין את זכרו ולהביא לחינוך הדורות הבאים ולעיצוב מדינת ישראל, מוסדותיה, יעדיה ודמותה בהתאם לחזונו הציוני".

הרצל ביקר בארץ ישראל למשך כעשרה ימים לפני 114 שנים בסוף אוקטובר ותחילת נובמבר 1898. הרצל הגיע לארץ ישראל בעקבותיו של הקיסר וילהלם השני, איתו נפגש באיסטנבול, כדי לבקש ממנו שיסייע לו במגעים אצל הסולטן התורכי עבדול חמיד השני, במתן אפשרות של התיישבות יהודית בתחומי ארץ ישראל. ביקורו של הרצל היה בראש משלחת של מנהיגי ההסתדרות הציונית ועד למפגש המיוחל של הרצל עם הקיסר הגרמני בירושלים, הם סיירו וטיילו במספר מקומות בארץ. המשלחת כללה גם את דוד וולפסון ומקס בודנהיימר, את הרופא ראובן שנירר ואת המהנדס יוסף זיידנר. במקומות שביקרו פגשו את המתיישבים הראשונים של ההתיישבות היהודית החדשה בארץ ישראל. אחדים ראו בביקורו של הרצל סמל להתעוררות הציונית החדשה ואחרים ראו בו סימן לביאת המשיח .

9. השכונות היהודיות של יפו

בתחילת המאה התשע-עשרה מנתה האוכלוסייה היהודית ביפו כ- 5,000 איש. קהילה זו שונה בהרכבה ובעיסוקה מאלו שהתקיימו בערים אחרות ירושלים, צפת וחברון. רוב יהודי יפו עבדו לפרנסתם ולא היו תלויים בתרומות מחוץ לארץ הם עסקו במסחר קמעוני וסיטונאי, היו ביניהם בעלי מלאכה ולאחר 'העלייה הראשונה' השתקעו בעיר גם פועלים, אנשי רוח, משכילים ובעלי הון.

הגידול באוכלוסייתה של יפו הגביר את הצפיפות, שכר הדירה עלה ללא כל קשר לטיב הדיור (בערך כמו היום) ואיכות החיים הייתה השפל המדרגה. רעיון היציאה מיפו היה להוזיל את שכר הדירה ולשפר את איכות החיים בשכונות יהודיות.

שלושה מנכבדי העדה הספרדית שהיה הממון בכיסם, אהרון שלוש, יוסף- בק מויאל  וחיים אמזלג, רכשו שטח של כ-100 דונם של כרמים מצפון ליפו. בשנת 1884 הציע שליחו של "וועד חובבי- ציון", סוחר התֵּה קלונימוס זאב ויסוצקי , להקים על שטח זה את יישוב חדש בעבור היהודים שייקרא "יפו היהודית". אולם היוזמה המעשית לבניית שכונה יהודית ראשונה באה מחברת "עזרת ישראל" שנוסדה בשנת 1886 ע"י האחים שמעון ואליעזר רוקח. הם יסדו את שכונת "נווה צדק" שבה התגוררו רק יהודים.

כעבור שנתיים בשנת 1890 רכש זורח ברנט חלקת אדמה ליד שכונת נווה צדק והקים את שכונת "נווה שלום".

10. נמל יפו – שער העלייה

נמל יפו שימש שנים רבות כנמל היחידי והראשי דרכו הגיעו ארצה צליינים עולים חדשים ותיירים. בתקופת התורכים יכול היה תייר להיכנס לארץ אם הוכיח שיש בידיו מספיק ממון כדי לחיות כחודש ועל כך קיבל פתקה אדומה עליה היה כתוב שמו מטרת בואו ומתי עליו לעזוב את הארץ.

11. תל אביב בראשיתה.

תל אביב נוסדה בשנת 1909 כשכונת מגורים ליהודים בני המעמד הבינוני שרצו להתנתק מהעיר יפו. הם קראו לשכונתם "אחוזת בית" כעבור כשנה הוחלף שם השכונה בהתאם להצעתו של מנחם שינקין "תל אביב". כתרגומו של ספרו של הרצל אלטנוילנד.

12. הכרזת המדינה.

 

ביום שישי 14 במאי 1948 התגשם חלומו של דוד בן גוריון להכריז על ייסודה של מדינת ישראל. ראשי היישוב התכנסו בביתו של מאיר דיזנגוף בתל אביב ושם בטקס שערך 22 דקות שלא לחלל את השבת הכריז על מדחנת ישראל. מדינות ערב הודיע והזהירו את העולם כולו שאם בן גוריון יכריז על מדינת היהודים הם יפלשו לתוך המדינה וייכבשו אותה. ביום שישי בלילה החל חיל האוויר המצרי להפגיז את תל אביב. מאחר ולא היה זמן להכין את המגילה שתהיה עשויה קלף, חתמו חברי מועצת העם על קלף ריק ורק ביום ראשון נמסר הקלף לסופר סתם שיכתוב את פרשת מגילת העצמאות של מדינת ישראל.

סיור בעקבות פסלים ביפו

סיור בעקבות פסלים ביפו

"נעורים לנצח" את הפסל הזה העשוי ברונזה, יצר האמן אלי אילן והוא ממוקם ברחבה לפני כנסיית סנט פיטר ביפו

 האמן אלי אילן נולד בוויניפג, קנדה. נפטר בשנת 1982.ונטמן בקריית שאול.

אלי אילן החל ללמוד בשנת 1946 באוניברסיטת "בריטיש קולומביה" בוונקובר, קנדה. בשנת 1948 עלה לישראל והשתתף במלחמת הקוממיות. הוא למד ציור וארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1957 חזר לקנדה ולמד פיסול באוניברסיטה "אונטריו". הוא למד גם באקדמיה לשוטרים זיהוי פלילי ושיחזור. בשנת 1959 חזר לישראל והתגורר ביפו העתיקה. הוא התגייס למשטרה, ושירת בה 4 שנים. משנת 1960 הציג תערוכות יחיד בישראל ובארה"ב. בשנת 1965 לימד פיסול במכללת "רננים". הוא נפטר מהתקף לב בדרכו מיפו לקיסריה.

בפארק צ'ארלס קלור

פסל נוסף שלו "הקורבן" מוצב בפארק צ'ארלס קלור. גם הוא עשוי ברונזה.

פסל מפורסם שלו הוקדש לזכרם של י"א הספורטאים שנרצחו במינכן והוא נקרא "מלחמת בני אור בבני חושך"

את הפֶסל "שערי האמונה" יצר האמן דניאל כפרי. הפסל הוקם בשנת 1975 במרומי הגבעה ביפו, במקום שממנו ניתן לראות את הים והנמל. הפסל עשוי אבן גיר, והוא הוזמן בשנת 1975 בידי מרדכי מאיר, הבעלים של מגדל שלום.

שערי אמונה ביפו

בפסלו רצה האמן להראות את זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. לכן הפסל הוקם בצורת שער דרכו נכנסים אל הארץ המובטחת. הפסל מתחיל מתוך שתי אבני הכותל המערבי, וממשיך אל עמודי ההבטחה ומעליהם קורה המציינת את ההגשמה של ההבטחה. ההגשמה יכולה להתבצע רק אם יש אמונה מלאה בהבטחה ומכאן שמו של הפסל "שער האמונה". בעמוד הימני של הפסל, ניתן לראות את אברהם אבינו, שקיבל הוראה מהאל להעלות את בנו יצחק, לעולה. האמן מראה זאת בנשיאת יצחק גבוה גבוה. מתוך אמונה באל עליון, אברהם מוכן להקריב את בנו ועל אמונה זו הוא מקבל את ההבטחה "לזרעך אתן את הארץ הזאת". בעמוד השמאלי רואים את יעקב אבינו שוכב על הארץ ולמראשותיו אבן. בחלומו הוא רואה מלאכים עולים ויורדים בסולם. המלאכים העולים, ראשיהם מוטים כלפי מעלה; והמלאכים היורדים ראשיהם מוטים כלפי מטה. הכנפיים יוצרות מעין סולם. גם זקנו של יעקב נראה כסולם. בעקבות החלום או כתוצאה ממנו הוא מקבל את ההבטחה על הארץ. הקורה העליונה מראה את כיבוש יריחו. זו הגשמת ההבטחות לאבות האומה. ההגשמה יכולה להתבצע רק אם מאמינים באמונה שלמה בהבטחות הללו. בקורה עליונה זו רואים את הכוהנים הסובבים את חומת יריחו ותוקעים בשופרות. הציווי של יהושע בן ֿנון הוא להחרים את העיר ולכן הפגיונות בידי העם, לבצע את הפעולה. רק רחב הזונה תישאר לעד בקרב בני ישראל בזכות עזרתה בכיבוש העיר.

האמן: דניאל כפרי נולד ב – 1945, בסלובניה. אביו היה מהנדס מכונות במפעל "סקודה" הצ'כי. עם עלות הנאצים לשלטון, הוא נמלט אל היערות עם אשתו. בשנת 1949 עלתה המשפחה לארץ ופנתה לקיבוץ "מענית", שבו התגורר הדוד אשר עלה לארץ לפני המלחמה. דניאל כפרי זוכר, שמשפחתו התגוררה במחנה צבאי בריטי נטוש כ ֿ3 ק"מ מהקיבוץ. האב פנה לעבוד ברכבת ישראל; כעבור מספר חודשים עברה המשפחה לגור בקריית מוצקין שליד חיפה. בבית הספר התגלה כישרונו המיוחד של דניאל כפרי לפיסול. לאחר גמר שירותו הצבאי בשנת 1966 התקבל ללימודים ב"בצלאל" בעזרת מלגה שקיבל מ"קרן ידידות ישראל אמריקה". בבית ֿהספר פגש את רותי, ונשא אותה לאישה. לצורכי פרנסה עסק בחריטה במצבות. מאחר והיה זריז מאוד, התפרנס בכבוד. לאחר שלוש שנות לימוד ב"בצלאל" עזב את בית הספר. בשנת 2001 הוזמן על ֿידי עיריית קררה שבאיטליה להציג את יצירותיו בכיכר המרכזית של העיר. לאחר מלחמת יום הכיפורים חזר בתשובה והיה לחרדי מאוד. הוא הפסיק לפסל פסלים האסורים על פי התורה. חי כיהודי חרדי. שינה את דעותיו ומשפחת דניאל כפרי "חזרה בשאלה". משפחתו הלכה אחריו הלוך וחזור ובזכות אשתו רותי, נשארה המשפחה מאוחדת. לזוג שתי בנות ובן. כיום דניאל כפרי חי בירושלים ועוסק בעיקר בפיסול. לכפרי סטודיו בקררה שבאיטליה וסטודיו ליד כּרכור. בשנת 2001 הוצגה תערוכה שלו במוזיאון ישראל בגלריית שרובר. בשנת 1976 זכה בפרס ירושלים לפיסול.

פסל האמונה הוזמן בשנת 1974 מיד לאחר מלחמת "יום כיפור" בידי מרדכי מאיר שהיה הבעלים של מגדל שלום בתלֿאביב. הפסל היה אמור להיות מוצב על שפת הים אך הוחלט להעמידו בראש הפסגה ביפו העתיקה בגן אברהם. פסליו המפורסמים: ראש של יצחק רבין (1977); "שחרור אילת", פסל עשוי ברונזה (1996); תיבת נוח (1979): סדרת פסלי "יונת השלום" שנמסרו לנשיא ארה"ב, לנשיא מצריים ולמלך חוסיין בידי ראש הממשלה יצחק רבין. בשנת 1977 הוענק לו פרס ישראל, בציור ובפיסול.

הפסל "תפוז תלוי" הוזמן אצל האמן רן מורין שנולד בשנת 1958, בקיבוץ רמת רחל שבמבואות ירושלים. הפסל הועמד בנתיב המזלות שביפו העתיקה. האמן: רן מורין הוזמן לפסל את הסמל של יפו. במרץ 1978 יצר את המונומנט פסל

פסל "תפוז תלוי" הוזמן אצל האמן רן מורין

"יער עצי הזית" הכולל בתוכו כ- 200 עצי זית. העצים שתולים בשורות שורות, המוליכות את המבקר אל שלושה עמודי זית גבוהים (Olive Columns), שגם בראשם שתולים עצי זית. בפסלו רואה האמן את עם ישראל מרחף מעל פני הארץ הקדושה. אף על פי שחלפו אלפיים שנות גלות, נמצא העם כאן מעל לפני הקרקע. כך רואה האמן את פסליו, את פסל עץ השיטה המרחף במלון "דן אילת", ואת הפסל "כרם עצי הזית" הנמצא בכניסה לקיבוץ רמת רחל ומשקיף אל הר חומה. האמן חש קרבה מיוחדת לקיבוץ רמת רחל אף על פי שעזב אותו בהיותו כבן שלושה חודשים. הוא בן למשפחה ממתנדבי "גדוד העבודה". אביו יוסף מורין היה מרצה לפיסיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא החל את עבודתו בבניית מודל של תנועה בצורה מופשטת במכון וויצמן. בשנות השמונים של המאה העשרים החל לשלב בתוך פסליו עצמים שונים מהטבע; ויצירתו הראשונה באופן זה הייתה בשנת 1982 "עץ תאנה ופלדה". כדי להשתלם באומנות חדשנית זו נסע ללמוד בניו יורק, בבית ספר לאמנות חזותית. אחר כך יצא לרומא ושם למד פיתוח של שימור אמנותי. בשנת 1993 התבקש לעצב פסל שיסמל את יפו והוא בחר בעץ התפוז המקומי. עץ התפוז תלוי מרחף באוויר, והוא אינו מחובר לאדמה, אלא גדל בתוך כד עשוי אבן גרניט בצורת תפוז בלאדי. התפוז הוא סמלה של יפו.

"הלוויתן" פסל זה הועמד ברחוב פסטר שביפו בשנת 1983, מראה את

הלוויתן של אילנה גור

הלוויתן שבלע את יונה הנביא והקיאו בנמל יפו, הנמצא לא רחוק מהפסל. כדי להמחיש את תהליך הקאתו של יונה מהמים אל היבשה עומד הלוויתן בתוך מזרקת מים.

פסל נוסף של אילנה גור הוא הפסל הנקרא "אישה ברוח" והוא עומד בגן צ'ארלס קלור ליד מוזיאון האצ"ל. הפסל הוקם בשנת 1977, והוא עשוי ברונזה. גובהו 3 מטרים. הפסל ניתן במתנה לעיר תל אביב. בפסל רואים אישה הנאבקת ברוח העזה המגיעה מכיוון הים. אילנה גור נולדה בשנת 1936 בטבריה. בני משפחתה עסקו ברפואה. אביה היה פרופסור לכימיה, אמה הייתה רופאת ילדים, ואחיה רופא למחלות לב. היא החלה את דרכה באמנות בגלל היותה דיסלקטית. היא אספה ברזל בניין חלוד שמצאה זרוק ברחוב, ניקתה אותו ועיצבה ממנו רהיט קטן. בשנת 1956 היא החלה ללמוד בבית ֿספר לאמנויות "בצלאל" בירושלים. היא נסעה לארה"ב ושם החלה לעצב תכשיטים ולייצר פסלי רהיטים ממתכת. בשנת 1988 קיבלה בארה"ב, את פרס "רוסקו" על עיצוב רהיטים, בקטגוריית מערכות ישיבה לבית. בשנת 1972  הוצגה במוזיאון לוס אנג'לס תערוכת יחיד מעבודותיה. פסל שלה ניצב ב "יד ושם" בירושלים. "נתן פנץ"  זהו שמו של הפסל והוא הוצב בשנת 2003 בכיכר ביפו הנושאת את אותו שם.

האמן: צבי גרא הפסל הוא לזכרו של נתן פנץ

האמן: צבי גרא הפסל הוא לזכרו של נתן פנץ, שנולד בשנת 1917, בוויטבסק, שברוסיה. נפל ביום י"ט בניסן ה-תש"ח, 28.4.1948, בניסיון הכיבוש של אצ"ל את יפו. נתן פנץ היה שחקן כדורגל פופולארי ומפורסם מאוד בארץ. לאחרונה שיחק במדי בית"ר. האגודה ייסדה בית ספר לכדורגל ביפו שנקרא על שמו. המשפחה תרמה גביע נודד לאגודה. משפחתו עלתה ארצה בשנת 1920, והוא החל את לימודיו בגימנסיה "הרצליה". בשנת 1933 התקבל כחבר בקבוצת הכדורגל מכבי תל אביב. הוא הצטיין מאוד במשחקו והיה לכוכב הקבוצה. בשנת 1939 הצטרף לקבוצת בית"ר תל אביב. הוא הקדיש לה את כל מרצו, והעלה את הקבוצה לליגה הלאומית. הוא הצטרף למחתרת לאצ"ל, עבר אימונים בארגון והשתתף בפעולות שונות של האצ"ל. בהתקפת האצ"ל לכיבוש יפו ביקש לשמש כמקלען, כדי שלא יזהו אותו, עקב פרסומו הרב בארץ. המשוריין שבו ישב תמרן את דרכו בתוך הסמטאות של שכונת מנשייה ומשוריין בריטי ירה פגז "פיאט" שחדר את השריון של הרכב, שבו ישב נתן והוא נהרג במקום.

הפסל: רהט (משקית)    רחוב קדם 100 יפו, במרכז היהודי – ערבי. הפסל הוא בצורת יד המעניקה מים לצמא.

האמן: פרידריך הונדרטוואסר נולד בשנת 1928 ונפטר בשנת 2000. היה צייר, פסל ואדריכל אוסטרי. הוא נחשב לאחד מגדולי אמני אוסטריה של שלהי המאה ה-20  הוא נולד בווינה כבן למשפחה יהודית. התייתם מאביו בהיותו כבן שנה. למרות שלא למד בשום בית ספר לאמניות שימש כמרצה בבית הספר הגבוה בהמבורג. בשנת 1972 נפגש לראשונה עם תושב וינה הישראלי יורם הראל, אשר הפך לידידו האישי ולאחר מותו של האמן למנהל עזבונו ולמנכ"ל קרן הונדרטוואסר בווינה. הוא נפטר בלב ים מהתקף לב בעת הפלגה על הספינה "המלכה אליזבת השנייה" בדרכו מניו זילנד לאירופה. בהתאם לבקשתו נקבר בלב הטבע בניו זילנד. עבודותיו של האדריכל אנטוני גאודי מקטלוניה השפיעו מאוד על עבודותיו. הוא עיצב שני דגלים בחייו האחד הוא הדגל השני הלא רשמי של ניו זילנד, שאותו אימצו תושביה המאורים של ניו זילנד. הדגל האחר שעיצב בשנת 1978 היה דגל השלום למזרח התיכון. על רקע לבן מגן דוד כחול מרחף מעל חצי סהר ירוק. הוא עיצב כרזות אחדות ובכרזה אחת עיצב את המשפט "בין עצים אתה בבית". את ההכנסות ממכירותיה תרם לפרויקט ייעור הנגב בישראל.

הפסל: "שיח" עשוי אבן ונבנה בשנת 1996 ממוקם בשדרות ירושלים 195 יפו.

האמן: עמנואל הצופה. פַסַל ורב חובל, נולד ב- 1928, בחיפה. בגלל אהבתו הרבה לים למד בבית ֿהספר הימי בחיפה. לאחר סיום לימודיו נסע ללמוד בבית ֿספר לאמנות "בצלאל" בירושלים. הוא למד אצל המורה זאב בן ֿצבי עם דוד פולמבו. לאחר זמן קצר המורה העיר לו, כי הוא מחקה את הפַסל הנרי מור. עמנואל עזב את בית הספר וחזר לחיפה ועלה על אונייה כקדט. בשנת 1947 הצטרף לפלמ"ח. הוא נפצע באחת הפעולות, הצטרף לצי הימי ועסק בהבאת המעפילים לארץ. לאחר קום המדינה החל לעבוד בחברת ספנות בריטית; ובשנת 1963 הוענקה לו דרגת רב חובל. בעת שהשיט את הספינות היה בידיו זמן רב לעסוק בפיסול. בשנת 1974 הציג את תערוכת פסליו הראשונה בגלריית "האמר" בניו יורק. בשנת 1972 נסע לחודש ימים ללמוד פיסול באיטליה. מאז ביקר כל שנה באיטליה לשם השתלמות בפיסול. בשנת 1995 הוענק לו הפרס הראשון בביאנאלה ביפן על פסלו העוגן. היפנים ערכו לכבודו את טקס הענקת הפרס על אונייה בלב ים. באוניברסיטת תלֿאביב עומד פסלו "שואה ותקומה".

פסל נוסף שלו המתאר את אהבתו לים  "סירה" ממוקם ברחבת מוזיאון תלֿאביב לאמנות. הפסל עשוי אבן בזלת גלילית. הפסל זכה בפרס על שם דן סנדל. בשנת 2002 תרמה משפחת סנדל את הפסל למוזיאון.

הפסל "טבע דומם עם כוס" שלהאמן יעקב חפץ שנולד בשנת 1946, בעיר רחובות. הפסל עומד בשדרות ירושלים 16 ביפו. יעקב חפץ למד בבית ֿספר לציור בתלֿאביב אצל הצייר רפי לביא. הוענקה לו מלגה מטעם קרן התרבות ישראל – אמריקה. בשנת 1975 הוא הציג את פסליו בגלריית "הקיבוץ". בשנת 1986 הוענק פרס ההסתדרות ליעקב חפץ וליחזקאל שטרייכמן. בשנת 1989 הציג בביאנאלה הבינלאומית בפורטוגל. פסליו מוצגים ברחבי העולם ובישראל. בשנת 1975 נשא לאישה את בת קיבוץ איילון, הגר כהן, והיה חבר הקיבוץ עד לשנת 1999. בני הזוג עזבו את הארץ ונסעו לארה"ב. הוריו, נחמה ושלמה חפץ, היו מראשוני הבילויים.

הפסל "כפכפים" עשוי בטון ופלדה והוא נמצא ברחוב נחמה 2 יפו את הפסל יצר האמן  בלו סימון פיינרו. רוב עבודותיו של האמן מתייחסות בזיקה ללשון ולמסורת היהודית, הוא הופך אבן רגילה למוצר רוחני המתאים לרוחניות הקדושה של המסורת.

את הפסל "כפר" יצרהאמן ישראל רבינוביץ שנולד בשנת 1954, בכפר סבא. התחנך וגדל בעיר ראשון לציון. הפסל נמצא ברחוב סגולה 2 ביפו. את שירותו הצבאי עשה ישראל רבינוביץ בנח"ל; ולאחר מכן הצטרף לקיבוץ יטבתה. בשנת 1977 החל ללמוד בבית  ספר לאמנויות "בצלאל". בשנת 1987 נסע לשתי שנות לימוד באקדמיה לאמנות "קררה" שבמילנו. עבודותיו מהוות מוטיבים תנ"כיים, שהוא יוצר מתוך שברי כלי חרס ואבן עתיקים בצירוף חלקי מתכת שהוא מייצר. השפעת המדבַר על עבודותיו ניכרת בעיקר בצבע הכחול שלהם. הציג בתערוכת יחיד ותערוכות קבוצתיות רבות. בשנת 1996 הציג את עבודותיו במוזיאון ישראל בירושלים. פרס הוענק לו מטעם קרן שרת לאמן הצעיר. יצר קיר בבניין מדעי הרוח באוניברסיטה העברית בהר הצופים.

את הפסל "הרכבת האחרונה מיפו לירושלים" בנההאמן יגאל תומרקין והפסל ממוקם ברחוב המרד  1 הפסל הוקם בשנת 1985, והוא עשוי לוחות פלדה וחלקי רכבת. הפסל מסמל את נסיעתה האחרונה של הרכבת מיפו לירושלים. כל שרידי הרכבת נצבעו בכחול. "מפוצל מסביבך ומפוצל בתוך עצמך – כולי פרדוקס", כך מגדיר האמן את עצמו. את נסיבות הולדתו הוא מציין במוטיב הגלגל בעבודותיו.

האמן יגאל תומרקין נולד בשנת 1933 בדרזדן גרמניה. אביו מרטין היינריך הלברג היה שחקן ובמאי תיאטרון בגרמניה. יגאל עלה ארצה בשנת 1935 בגיל שנתיים עם אמו, ברטה גורביץ, שנישאה שנית בארץ, למהנדס הרצל תומרקין; וזה אימץ אותו והעניק לו את שם המשפחה שלו, תומרקין. את שנות בחרותו בילה בבת ים ושירת בצה"ל בחיל הים. בשנת 1954, הוא השתחרר מהצבא, והחל לעבוד אצל הפסל והמורה רודי להמן, בעין הוד. כעבור שנה יצא לגרמניה לפגוש את אביו ועבד כשנה כתפאורן בתיאטרון "ברלינר אנסמבל" אצל ברטולד ברכט. כאמן הוא עוסק גם בציור, בגרפיקה ובעוד מגוון רחב של תחומי אמנות. בשנת 1956 חזר לארץ. בעידודו ובהשפעתו של יצחק דנציגר יצר את פסל הברזל הראשון שלו, שני ינשופים היושבים זה מול זה. לאחר מכן הוא נסע לעבוד בפיסול בגרמניה, בהולנד ובפריס. בשנת 1962 נסע ליפן ולארה"ב ללמוד ולהשתלם שם באמנות הציור. הוא חזר לארץ והכין דגמים לפסלי חוץ לערים דימונה וערד, עבורן יצר פסלים המתאימים לערי מדבר. משנת 1964 פיסל בכל חומר אפשרי מחלקי נשק ותחמושת ועד לבובות של חלונות ראווה, מפוליאסטר ועד ליציקות ברונזה. לאחר מלחמת ששת הימים התקרב לסגנון אדריכלות האדמה ובנה פסלים העשויים מחלקי בניין שונים. הוא היה בין מייסדי סניף "הפועל-ים" שהיה בחוף הים (Sea Palace) בבת ים.

פרסים אחדים הוענקו לו על עבודותיו כגון אנדרטת חוליקאת, אנדרטת השואה בנצרת עילית. פרס סנדברג הוענק לו מטעם מוזיאון ישראל בירושלים. הוענק לו פרס על בניית אנדרטת יורדי הים בחיפה, פרס על האנדרטה "לשואה ולתקומה" בתל אביב, ועל אנדרטה לנופלים בבקעת הירדן. פרס ראשון הוענק לו בביאנאלה לרישום ביוגוסלביה. בשנת 1984 הוענק לו אות הצטיינות מטעם נשיא איטליה, על תרומתו לקשרי האמנות בין שתי המדינות. בשנת 1992 הוענק לו פרס רודן במוזיאון הפתוח ביפן. בשנת 1997 הוענק לו פרס "צלב המצוינות" מטעם נשיא גרמניה, ובשנת 1998 הוענק לו פרס זוסמן בווינה, אוסטריה. הוא הציג את עבודותיו הרבות בתערוכות בארץ וברחבי העולם; והשתתף בביאנאלה בוונציה בשנת 1964, ובביאנלה בסאו פאולו בשנת 1967. בשנת 2004, הוענק לו פרס ישראל לאמנות.

פסל נוסף שלו הוא "יכין ובועז"  הנמצא בפארק גני יהושע.

גם בגן אבּו נבוט שבפאתי יפו נמצאים פסלים אחדים של יגאל תומרקין.

האמן קארה יצר את הפסל "אנדרטה לזכר כובשי יפו" והוא ממוקםבגן הכובשים – יפו האנדרטה נבנתה בשנת 1972 לזכרם של כובשי יפו, והיא בנויה בגן הכובשים. בחודש אפריל 1948, יצאו חיילי האצ"ל לכיבוש יפו. במשך שלושה ימים הם נלחמו בחירוף נפש והצליחו לכבוש את שכונת מנשייה עד לים. כעבור יומיים יצאו חיילי ה"הגנה", גם הם, לכיבוש יפו והם באו מכיוון דרום. בעקבות הלחץ משני הכיוונים ברחו ערביי יפו בסירות, ברובם לרצועת עזה, חלק קטן יותר לנמל בירות, וחלק מהם לכיוון מזרח לעבר הירדן.

אנדרטת אסון הדולפינריום באזור הדולפינריום שנמצא

מסגד חסן בק

מול מסגד חסן בק, היה דיסקוטק שבו נהגו צעירים וצעירות לבלות ולרקוד בעיקר בימי חמישי ושישי בערב. ב-1 בחודש יוני 2001 הוסע מחבל ערבי צעיר עם חגורת נפץ על גופו למקום ונעמד בתור לכניסה כמו כל שאר הצעירים, וכעבור כמה רגעים התפוצץ והרג במקום 21 צעירים, רובם עולים מחבר העמים שלמדו בבית ֿהספר המקצועי "שבח מופ"ת". כ ֿ120 צעירים נוספים נפצעו.

פסל פסל תרדוף לאורך שדרות רוטשילד

פסל פסל תרדוף לאורך שדרות רוטשילד

סיור בעקבות פסלי חוצות המוצבים בתל אביב – יפו.

לאורך שדרות רוטשילד. שדרה כמוזיאון פתוח.

על הפסל הראשון שבשדרה אפשר להתווכח האם זה בכלל פסל? אבל בקרן רחוב הרצל הציבה העירייה את דמותו של הקיוסק הראשון שעמד בשדרה בשנות העשרה של המאה העשרים. עד שיצא קצפו של מר שלמה להט (צ'יץ) שהיה בדיוק בזמן הקצף ראש העירייה.

דיזנגוף רוכב על סוסתו

 "דיזנגוף רכוב על סוסתו" ליד בית מספר 20

נלך לאורך השדרה לכיוון התיאטרון הלאומי "הבימה" נפגוש את ראש העירייה המיתולוגי של העיר תל אביב מר מאיר דיזנגוף רכוב על סוסו החום. איתו יצא כמעט כל בוקר לבקר ברחובות העיר לבדוק בעיקר את ניקיונן. את דיזנגוף על הסוס אנו יכולים לראות בזכותו של האמן דוד זונדלביץ שנולד בשנת 1950 בליטא. עלה ארצה בשנת 1990 ויסד במושב בית ינאי בית ספר לפיסול "בסיס". על ביצוע היצירה "דיזנגוף רכוב על סוסתו התחרו 10 אמנים והוא זכה. אני סבור שסוסתו של דיזנגוף נהגה לנוע במתינות מתוך יחס של כבוד ליושב על גבה אבל דיזנגוף נתן לה את השם "מהירה".

 במרחק מטרים ספורים מהפסל עומדת האנדרטה לכבודם ולזכרם של מייסדי העיר העברית הראשונה. את האנדרטה עיצב האמן אהרון פריבר שעלה ארצה בשנת 1922 והיה מבין תלמידיו המצטיינים של האמן אברהם מלניקוב שלימד פיסול בבית הספר "בצלאל".

תחרות לעיצוב האנדרטה נערכה במלאת 40 שנים לייסודה של העיר. ביום 23 בחודש מרס בשנת 1951 נחנכה האנדרטה ברוב עם שבה השתתפו אחרוני המייסדים. האנדרטה נמצאת בתוך "כיכר המייסדים", ציון לכך הוא בציון החרוט באבן המוצב בקצה הרחבה.

מצידה האחד של האנדרטה מופיעים שמם של כל 66 המייסדים. מצידה האחר יצר האמן תבליט של ארבעת השלבים שחלו, בדרכו של המקום עליו ניצבת כיום העיר ללא הפסקה.

"אקוודוקט" ליד בית מספר 27

נמשיך בדרכנו בתוך השדרה.

במרכז השדרה נמצא פסל שלא שייך אליה והובא לכאן בגלל שלא היה מקום להציבה במקום ההתרחשות. זהו פסלו של האמן ערן שקין שנולד בשנת 1962 במדינת ישראל. ערן שקין אוהב פסלים  וציורים הקשורים בנושא מים.

הפסל נעשה לאזכור המקרה שקרה ביום האחד במרס 1993 שבו הגיע זייאד סלמה צעיר כבן 19 משכונת זייתון שברצועת עזה לתל אביב במונית, לחפש עבודה. לא היה לו עבר כמפגע והוא לא היה חשוד במעשי חבלה, גם אישור כניסה לחיפוש עבודה היה לו רק שפג תוקפו יומיים קודם לכן. המונית הורידה אותו ברחוב העלייה בתל אביב. כשירד מהמונית בשעה מוקדמת של אותו בוקר ראה מולו מעברו השני של הכביש שני אנשים עומדים בפתחה של מספרה. לאחר מכן הוברר שהיו אלה נתן עזריה בעל המספרה וגרגורי אברמוב שעלה ארצה שלושה חדשים קודם לכן והמתין לפתיחת המספרה בכדי להסתפר. זייאד סלמה ראה אותם ורץ אליהם ודקר אותם בסכין שהייתה בידו. שניהם התמוטטו מיד ונפלו ארצה. הוא המשיך את מסע ההרג והנקם שלו במעלה רחוב העלייה. דקר עוד 8 אנשים שנקרו בדרכו פנה ועבר לרחובות סמוכים והמשיך בצעקות "אללה הוא אכבר" וניסה לדקור עוד עוברי אורח. בעל מוסך שראה את מעשיו והבין שיש לעצור את ההרג נטל מוט ברזל וחבט בו בראשו. זייאד נפל ונעצר בידי הסובבים אותו עד לבוא המשטרה.

מזל גדול היה שהוא פנה במעלה רחוב העלייה ולא דרומה. באותה שעה הגיעו ילדי בית הספר הנמצא במורד הרחוב אל בית ספרם.

הרעיון של האמן בייצרו את הפסל היה שהוא קטע את זרם המים שזורם באקוודוקט שמסמל את זרימת החיים והראה את זה בזרימת המים. ברגע שנפסקה זרימת המים באקוודוקט נפסקו החיים. היפה בפסל ובמיקומו שמאחוריו ניתן לראות דקל הצומח מעלה מעלה ומראה לנו שצריך להתגבר ולהמשיך את הצמיחה.

 "חלון לשדרה" ליד בית מספר 39

חלון לשדרהפסל זה נעשה על ידי האמן בוקי שוורץ שנולד בישראל. למד במכון "אבני" ולאחר מכן נסע להשתלם בלונדון וזכה בפרסים אחדים, ביניהם פרס גוגנהיים.

פסל זה מורכב משני חלקים שכל אחד מהם יכול לשמש כפסל חוצות. בכדי לקבל את חווית הפסל צריך לשבת על הכסא המוצב ברום המדרגות שבשדרה ולהשקיף על חלקו השני המוצב בחצר "בית ציון" ולראות חלון הנשקף אל מרכז העסקים התל אביבי.

כסא בשדרה

 "עורבים על דקל" ליד בית מספר 76

עורבים על דקלהאמנית מאיה כהן-לוי הכינה פסל מלוחות פלדה המרותכים ביניהם ויוצרים דמות של עץ הדקל שהוא סמל המזרח. על ענפי העץ עומדים עורבים בתנוחה כאילו כרגע הם הגיעו לעץ או עכשיו הם פורחים מכאן. האם הפסל יבלבל את העורבים הנמצאים בין עצי הפיקוס שבשדרה?

 "מקהלה" בבית מספר 96

האמנית עפרה צימבליסטה הוזמנה לעצב את כל הבניין בשדרות רוטשילד 96. בעלי הבית ביקשו גם פסל שיעביר את המסר על יופיו של הבית, והאמנית הציעה להעמידו במרפסת הבית בקומה ב'. בפסל רואים שתי נשים וגבר אחד מתוך מקהלה, השרים בקול רם. הצבעים שבהם צבעה את הפסל הם צבעי פסטל בהיר, צהוב, כחול ואדום.

  "שיר" בגן אלאלוף בפינת רחוב אנגל

שירשיר שכתבה נעמי שמר בשנת 1958 לתל אביב העיר הלבנה הוצב בתוך הגן לכבודו של נתן אלאלוף בפינת רחוב אנגל שהיה מלחין מחונן שכתב את המוסיקה ל"הדיבוק". עלה ארצה בשנת 1924 והלחין שירים של ביאליק וטש'רניחובסקי.

בשנת 1982 הוענק לה פרס ישראל בזמר העברי.

 "אביב" מול בית מספר 113

אביבהאמנית דרורה דומיני נולדה בישראל וזכתה להקים את הפסל הראשון בשדרה בשנת 1989. את הפסל עיצבה האמנית בצורת שער, השער לשדרה או אולי השער לעיר המחדשת את פניה. השער עומד על ספלי קפה המזכירים לנו את מנהג המזרח לכבד את ההלך בספלון קפה וכוס מים. מבעד לשער רואים את בריכת דגי הזהב המשרים שלווה על המתבונן. הפסל הוקם בין ביתו של ראש העיר מצד אחד, וביתו של סגן ראש העירייה מצידו השני. אולי לסמל את הקשר לעיר.

 "יסוד" מול בית מספר 129

האמן מיכה אולמן נולד בתל אביב ולמד בבית הספר לאמנות "בצלאל" שבירושלים. לימים היה מורה בבית הספר.

הפסל הזה הוא חריג מכל פסלי החוצות המקובלים. הפסל עשוי יסודות בטון הקבורים באדמה. כאילו שזה ייסוד העיר שאותה יגלו הארכיאולוגים בבואם לחפור את העיר העברית. הפסל מציין את "בית ארבעת המרחבים" שהוא הבית הישראלי מתקופת הברזל. בכל אחד מארבעת חדרי הבית הציב האמן צורה גיאומטרית שונה.