תגית: עיר תל אביב

כיצד הסתפחה נחלת יצחק לעיר תל אביב

כיצד הסתפחה נחלת יצחק לעיר תל אביב

בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים ביקש ועד שכונת בורוכוב מממשלת המנדט לאחד מספר שכונות קטנות שהיו בסביבתה הקרובה לרשות מוניציפאלית אחת. בנוסף לכך פנה הוועד גם לישראל טיבר שיעזור להם באיחוד הזה. טיבר שהקים ביוזמתו את שכונת גבעת רמב"ם החל לפעול לאיחוד השכונות; שיינקין, קריית יוסף (שכונת חאפ), ארלוזורוב וגם את שכונת פועלי הרכבת ביחד עם שכונתו ושכונת בורוכוב וניסה לספח אותן למועצה המקומית רמת־גן, שהתנגדה לכך נמרצות. השכונות היו דלות, תושביהן היו בדרך כלל קשי יום, אי אפשר היה לגבות מהם מיסים או להפקיע מהם את המגרש הקטן שעליו התגוררו, כדי לאחד אותו עם עוד מגרש וכך לבנות בית יותר גדול. לתושבים רבים מגרש קטן זה, היה כל רכושם עלי אדמות. השלטון המנדטורי ראה בעין יפה את הרצון לאיחוד שכונות קטנות. ועד שכונת בורוכוב ביקש לספח אל איחוד השכונות גם את שכונת נחלת־יצחק מעוטת התושבים אבל עם מספר ניכר של מפעלי תעשייה. שכונה מסודרת עם כבישים סלולים, מדרכות ותאורת רחובות.

ועד נחלת־יצחק לא רצה להיספח אל שכונת בורוכוב וחברותיה, אלא להיספח ישירות לרמת־גן, שגם רצתה את הסיפוח. ברמת־גן קיבלו תושבי נחלת־יצחק את השירותים המונציפליים הנדרשים. תושבי רמת־גן ונחלת־יצחק היו באותו מעמד סוציו־־אקונומי והאיחוד היה יכול להצליח.

ועד בורוכוב שלח מכתבי הסבר לקצין המחוז להבהיר את עמדתו שלא כדאי לאשר סיפוח נחלת־יצחק לרמת־גן כי אין טעם באיחוד שתי רשויות עשירות. רצוי לספח את נחלת־יצחק אל המועצה החדשה ששכונת בורוכוב בראשה וכך תוכל השכונה העשירה לעזור לשכונה הענייה. ועד נחלת־יצחק נלחם נגד האיחוד הזה בגלל אותה הסיבה. המוכתר, יוסף זימן שלח מכתב ארוך ומנומק אל קצין המחוז מר קופרמן, והסביר בדיוק את הנימוק הזה. בשכונת בורוכוב יש יותר תושבים, כך שתמיד הם יהיו רוב בוועד החדש ויעשו עם הכסף ששכונת נחלת־יצחק תכניס לוועד החדש כדי לכסות על ההפסדים הכבדים שהם יצרו עד היום.

ביום 7 באוגוסט 1942 אוחדו השכונות הקטנות בורוכוב, שיינקין, גבעת רמב"ם, קריית יוסף, ארלוזורוב ושכונת פועלי הרכבת למועצה מקומית אחת וקיבלה את השם "גבעתיים" לציון שתי הגבעות שעליהן הן יושבות.

חלק מתושבי נחלת־יצחק פנו אל קצין המחוז, קופרמן, וביקשו להצטרף לרשות החדשה, גבעתיים. הם חשבו שבכך ניתן יהיה לחסוך בעלויות להחזקת שכונתם ולשיפור חייהם בשכונה. תושבים אחרים פנו במכתבים אל קצין המחוז, ודרשו להיספח אל הרשות המונציפלית רמת־גן, היו תושבים שפנו אליו וביקשו להיספח לתל־אביב. העיר הגדולה. כל צד נתבקש להביא חתימות של תושבי השכונה המאשרים את הדרישה. לכאן או לכאן.

קצין המחוז למושבות הדרום של ממשלת המנדט הבריטי מינה ועדה שתבדוק את החתימות. נמצאו חתימות של תושבים בשכונה שחתמו על כל הבקשות. כל צד עַרך משאלים והחתמות  של תושבים. להראות שהרעיון שלהם הוא יותר טוב בעבור תושבי השכונה. גם עיריית תל־אביב שרצתה את לספח אליה את נחלת יצחק, פנתה אל קצין המחוז קופרמן.

 ביום 10 בינואר 1946 פורסם ב"רשומות" (העיתון הרשמי של הממשלה) שהגושים מספר 7110, 7105, 6093 הידועים כשכונת נחלת־יצחק נמצאים החל מהיום תחת הפיקוח של ועדת בניין ערים של עיריית תל־אביב. בצורה זו פתר השלטון המרכזי את הוויכוח. בכך לא נפתרה הבעיה. ישראל רוקח ראש העירייה החליט לטפל בבעיה במהירות ומינה ועדה לבדיקת מצבה של שכונת נחלת־יצחק.

ועד השכונה הצליח לשכנע את רוב התושבים וקיבל החלטה להיספח אל תל־אביב. בשנת 1943 נחתם הסכם בין ועד המושבה לבין עיריית תל־אביב, שבו הוחלט שהעירייה תקבל תחת חסותה את השכונה ובתמורה לפתרון בעיות הניהול של השכונה; גביית המיסים, ניקיון הרחובות וחינוך, העירייה תבנה בתי ספר וגני ילדים, תקבל העירייה את בארות ומגדלי המים ועוד שטחי ציבור שונים שהיו ברשות הוועד. לקראת סיום המנדט הבריטי בארץ ניתן צו סיפוח של השכונה לעיר תל־אביב. התושבים לא התנגדו פיזית ולא מחו על כך הם קיבלו את הדין בלית ברירה. עם קום המדינה, היו דברים יותר חשובים על הפרק ולא ניתן היה להפריע לממשלת ישראל הצעירה בדברים כגון אלו.

אך המאבק אל מי להסתפח נמשך עוד שנים אחדות, היו תושבים אחדים שעדיין לא ויתרו, וניסו לבטל את הסיפוח לעיר תל־אביב. ביום 6 ביולי 1948 פנה ועד השכונה בראשותו של יוסף זימן אל ראש עיריית תל־אביב, ישראל רוקח, בבקשה לזרז את ביצוע ההסכמים שנחתמו בין הוועד לבין נציגי העירייה. בעיקר הקמת משרד נציגות בשכונה שתבדוק באם שאר הסעיפים מתקיימים.

דבר לא נעשה

שר הפנים ישראל בר־יהודה מינה ועדה מיוחדת שתבדוק את כל ההיבטים ותגיש לו המלצות. השר אישר את המלצות הוועדה שפסקה לפי דרישת 90% מכלל תושבי השכונה. ההמלצות היו לספח את השכונה לעיריית גבעתיים, ולהתנתק מעיריית תל־אביב. דרישת התושבים להתנתק נבע בעיקר בגלל הזלזול של עיריית תל־אביב בנעשה בשכונה. הבתים לא היו מחוברים לרשת הביוב, הכבישים לא היו מתוחזקים והיה מאוד לא נוח לנסוע בהם שלא לדבר על המדרכות להולכי רגל. שרותי משטרה ובריאות קיבלו ממילא בגבעתיים.

ביום ז' בתשרי תשי"ח, 2 באוקטובר 1957, פורסמה הודעה בעיתון הרשמי (רשומות) על החלטת שר הפנים בדבר סיפוחה של נחלת־יצחק לגבעתיים. עיריית תל־אביב הפסיקה ביום 2 באפריל 1958 את שירותיה לשכונה. מיד החלה גבעתיים לפעול בשכונה; ניקיון הרחובות, סילוק האשפה והכנה לסלילת כבישים ומדרכות בשאר חלקי השכונה שעדיין לא היו מרוצפים כדרוש.

על הסיפוח לגבעתיים, שניתן באוקטובר 1958 הוגשו שתי עתירות לבג"צ. האחת, ע"י שני תושבי השכונה, והעתירה השנייה הייתה מטעם בית החרושת "יצהר". בית המשפט העליון דן בבקשה לבטל את הסיפוח שהגישו שני התושבים ובית החרושת "יצהר" ופסק שמאחר והעותרים לא קיבלו את הזכות להביא את נימוקיהם בפני שר הפנים, החלטתו של שר הפנים לספח את נחלת־יצחק לגבעתיים היא חד צדדית ולכן היא בטלה. עיריית תל־אביב קיבלה בחזרה את השכונה תחת חסותה.

השכונה הייתה לחלק מהעיר תל־אביב, והעירייה התייחסה אליה כמו אל כל שאר שכונותיה. למרות כל זאת, התלונן בשנת 1974 בפני עיתונאי, יו"ר השכונה דאז מר אפריים רבינסקי: "מיסים התושבים שילמו אבל לא קיבלו דבר", "שרותי רפואה כגון; קופ"ח ומד"א קיבלו ברמת־גן, משטרה, בית מרקחת וכיבוי אש קיבלו מגבעתיים. מה קיבלו מתל־אביב? בשנות השבעים המוקדמות היו בשכונה 1,500 משפחות מתוכם 250 משפחות דתיות ולא היה גן ילדים דתי אחד

 מה בקשו התושבים? בית ספר שהילדים לא יצטרכו ללכת רחוק לגבעתיים או רמת־גן".