תגית: סרג'נטים

פרשת חטיפתם ותלייתם של הסרג'נטים

חטיפתם ותלייתם של הסרג'נטים

גרמה לסערה גדולה בארץ ישראל בשנת 1947 החטיפה נעשתה בידי אצ"ל בתגובה ישירה לפסק הדין שהוצא כנגד שלושה לוחמים שנתפסו במבצע "פריצת כלא עכו".

החטיפה והתלייה לא באו משום מקום ולא נעשו סתם כך למעשה הייתה היסטוריה. בשנים הראשונות של השלטון הבריטי מערכת היחסים הייתה על מי מנוחות. אבל לאחר פרעות תרפ"ט החלו הבריטים להתנגד בגלוי למדיניות "הצהרת בלפור" וצידדו בצד הערבי. יש אומרים בגלל הקור העז שהיה באנגלית ולערבים היה נפט. בשנת 1938 העלו לגרדום את שלמה בן יוסף שזרק רימון יד (שלא גרם כל נזק) על אוטובוס ערבי ליד צפת. לאחר מכן חזרו והודיעו שאסור לילידי הארץ לשאת נשק בשום מקרה למעט אם קיבל רישיון לכך. העונש הכרוך בנשיאת נשק היה הוצאה להורג.

שני חברי אצ"ל יוסף שמחון ומיכאל אשבל נתפסו בפעולה של המחתרת במחנה הצבא בסרפנד. הם הועברו לכלא עכו והועמדו לדין ביום 13 ביוני 1946 ונידונו למוות בתליה. אישים מהארץ ומהעולם פנו לשלטונות הבריטים שלא לעלותם לגרדום אך נראה היה שהשלטון הבריטי לא התרשם מכל בקשות לחנינה. האצ"ל הבין שרק במעשה של ממש ניתן יהיה להצילם וחטף חמישה קצינים בריטים שישבו בלובי של מלון ירקון בתל אביב. הם הוחבאו ברחוב סלמה בבית מלאכה לייצור צעצועים. הנציב העליון המיר את עונש המוות במאסר עולם. הקצינים הבריטים שוחררו.

בחודש ינואר 1947 תקף האצ"ל את מבצר המשטרה ברמת גן. במסגרת המבצע נפצע קשה ונתפס דוב גרונר הוא נידון למוות בתלייה. ביום 27 בינואר חטפו אנשי אצ"ל את השופט ווינדהם בעודו יושב על כס המשפט בתל אביב. הנציב לא אישר את ההוצאה לפועל והדבר נידחה למועד לא מוגדר. האצ"ל שיחרר את כל החטופים שהיו לו.

הנציב העליון לא המתין רגע והורה להוציאם להורג. בלילה של 16 באפריל 1947 הוצאו להורג דב גרונר, אליעזר קאשני, יחיאל דרזנר ומרדכי אלקחי שעבד בבית החרושת "וולרס" לייצור מיצים וריבות בשכונת מונטיפיורי.

ביום 4 במאי 1947 ביצעה אצ"ל את המבצע הגדול ביותר שלהם פריצה לכלא עכו ושחרור 27 אסירים. השלושה אבשלום חביב, יעקב וייס ומאיר נקר שעמדו בעמדת חסימה לא שמעו את תרועת סיום הפעולה ונתפסו על ידי הבריטים והובאו לכלא עכו. הם הועמדו לדין והיה ברור שיידונו למוות בתליה. אצ"ל חיפשו קצינים לחטיפה. שני שוטרים בריטים ששחו להנאתם בבריכת "גלי גיל" נחטפו אך שוחררו בעזרת חברי "ההגנה". בגלל ביקורה של ועדת אונסקו"פ נדחה ביצוע גזר הדין בכמה ימים.

שני סמלים בריטים מרווין פייס וקליפורד מרטין נהגו להתארח במחנה נופש בריטי שבו עבד אזרח יהודי אהרון ויינברג יליד וינה. השלושה התיידדו מאוד ואהרון נהג להזמינם לעיתים קרובות לבית קפה "גן הוורד" בנתניה שבו התקיימו גם ריקודים. הסמלים היו בעלי דרגה נמוכה אך חשיבותם לשירות הידיעות של ה"הגנה" הייתה מרובה והידידות בין אהרון והסמלים הביאה תועלת. בשנת 1947 הייתה מתיחות רבה בין הצבא הבריטי והיישוב היהודי עקב פעולות של אצ"ל ולח"י ולכן ניתנה הוראה לחיילים שלא לצאת מהמחנה שלהם לבילוי אלא בקבוצות שיהיו מאובטחות.

בליל 4 ביולי ישבו כדרכם הסמלים ואהרון ווינברג בבית הקפה הסמלים באו בלבוש אזרחי על מנת שלא למשוך תשומת לב. שולחן לידם ישב בחור מאצ"ל שהבין שאלו אנשי צבא והוא דיווח על כך מיד לממונים עליו. מפקד האצ"ל בנתניה מינה את בנימין קפלן להיערך לחטיפה. ביום 11 ביולי הוכן נשק וסמי הרדמה והוזמן רכב מתל אביב מאחר והיה ברור שאת מעשה החטיפה יראו תושבי נתניה ולכן אסור להשתמש ברכב המוכר לתושבים. הרכב מתל אביב או מעיר אחרת לא הגיע ולכן ביקשו מחבר חדש באצ"ל יוסף מלר להתנדב ולהעמיד את מוניתו למבצע הזה. הדבר היה כרוך בסיכון רב שכן מוניתו השחורה של מלר הייתה ידועה ומוכרת לכל תושב בנתניה. כמצופה הגיעו הסמלים ואהרון ויינברג לבית הקפה. לאחר חצות יצאו השלושה והסמלים התנדבו ללוות את חברם אל ביתו. הם החלו ללכת ברחוב הרצל וליד בית מספר 15 המתינה המונית וכאשר הגיעו לשם השלושה הם נחטפו והוכנסו לתוך המונית שיצאה לדרך. בניסיון להטעות את העוקבים או את המחפשים שיחפשו את המונית היא פנתה צפונה. את אהרון ויינברג הורידו והשכיבו אותו באחד הפרדסים בצפון נתניה. כדי לטשטש את עקבותיהם הם העבירו את ויינברג יותר מאוחר לפרדס אחר, שם השתחרר מכבליו עם שחר ופנה אל המחנה לדווח על החטיפה.

את הסמלים העבירו לבונקר שנבנה ללא קשר למקרה זה באחת המלטשות המוזנחות שהיו בשכונת טובורוק בנתניה.

מעשה החטיפה נודעה לכל הגורמים ובשבת 12 ביולי כינס ראש עיריית נתניה את מועצת העיר לכינוס דחוף לדון במצב שנוצר. מעל דפי העיתונות נשמעו קריאות של ראשי היישוב וראש העירייה עובד בן עמי לכל אזרח ואזרח לעזור בגילוי החטופים. אצ"ל הודיע ברבים שהחטופים לא ישוחררו עד לקבלת חנינה לנידונים למוות. הצבא הטיל עוצר מחמיר על נתניה וסביבתה.

למרות החיפושים של ההגנה ושל הש"י וכמובן של הצבא הבריטי לא מצאו את מקום המיסתור שבו הוחבאו הסמלים. ביום 29 ביולי הורה הנציב העליון לתלות את שלושת הנידונים. לאצ"ל לא הייתה ברירה הם היו חייבים להפגין נחישות אחרת לא תהיה כל משמעות למעשי חטיפה בעתיד והבריטים יוכלו לתלות כל יהודי שירצו. עמיחי פאגלין הגיע באותו היום לנתניה והורה לתלות את הסמלים בתוך אולם המלטשה. אנשי אצ"ל לא יכלו לתלותם כך שהגופה תיפול מגובה שאז המוות הוא מידי אלא העמידו אותם על כסא ולאחר שקשרו את צווארם בחבל אל אחת מקורות הגג השמיטו את הכיסא הדבר גרם לכך שהם מתו בחניקה.

האצ"ל רצה שהכול ידעו שהסמלים הוצאו להורג בתליה בהתאם לאזהרה שנתנו עם תחילת המבצע ולכן העבירו את הגופות לאחד הפרדסים בצידה המזרחי של נתניה לא הרחק מהמושבה אבן יהודה. כדי להרבות נזק הטמינו חומר נפץ מתחת לגופת אחד הסמלים כך שכאשר ישחררו אותה מהעץ או שמישהו יגש לשחרר את הגופה הוא יפעיל גם את המוקש.

אצ"ל מסר הודעה למערכות העיתונים על תלייתם של הסמלים ומציאותם בחורשה האיקליפטוס. הגופות נתגלו רק למחרת היום ,31 ביולי.

קצין לא השתהה, וניגש לנסר את הענף שעליו היה תלוי קליפורד מרטין. בנפול הגופה ארצה, התפוצץ המוקש שהוטמן מתחתיה.

מכתב שהגיע יממה אחרי תלייתם של הסמלים אל מנחם בגין מאביו של מרווין פייס שהסביר שמרווין הוא בן לאם יהודיה. זה היה מאוחר.

חודש לאחר הפרשה התכנס הפרלמנט הבריטי למושב מיוחד על מנת לדון בפרשה והשלכותיה. בפרלמנט הייתה תמימות דעים לגבי הצורך בנטישת ארץ ישראל.