תגית: סיור

שכונת מונטיפיורי בתל אביב בת 90 שנים

שכונת מונטיפיורי בתל אביב בת 90 שנים

מגדל מים בשכונת מונטפיוריבשנת 1839 נודע בציבור היהודי, שמשה מונטיפיורי עומד לבקר בארץ ישראל בפעם השנייה וברצונו לרכוש שטח חקלאי גדול להתיישבות יהודית. רבני ארץ ישראל שידעו והכירו את פועלו הרב לטובת היהודים שלחו לו מכתב התראה. "השנה הבאה 1840, תהיה שנת שמיטה מעוברת, זאת אומרת שיהיו בה 385 ימים ולא תהיה אפשרות ליהודים לעבד את האדמה ולכן לא כדאי לך לקנות עכשיו קרקע להתיישבות חקלאית".

משה מונטיפיורי הגיע ארצה ולא קנה דבר אבל התעניין בנושא לעומק שכן היו מספר יהודים שעסקו בחקלאות יחד עם פלאחים מקומיים. כמובן שהוא מיד הוצף בעצות ובהצעות של 'כוללים' שעסקו בחקלאות בעזרת הפלחים הערביים. משה מונטיפיורי עזב את הארץ לאחר הביקור עם מידע רב על החקלאות בארץ ישראל שאותם קיבל מישראל בק, מרדכי צורף, אריה נאמן ויצחק אשכנזי שכל אחד מהם עסק בצורה זו או אחרת בחקלאות ביחד עם פלחים מקומיים. בהגיעו למצרים פנה אל מושל הארץ מוחמד עלי והציע לו כי הוא ירכוש כפרים אחדים שיהיו בבעלות יהודית אבל יעבדו בהם פלחים ערביים מקומיים המושל מוחמד עלי, לא הסכים. בחזרתו לאנגליה כבר החל לטפל בבעיית "עלילת הדם" בדמשק.

גם בשנת 1849 הגיע מונטיפיורי ארצה והוא ממשיך לטפל בהתיישבות יהודית חקלאית בהתאם לרעיונו של קולונל ג'ורג' גאולר, שערך מחקר מקיף על נושא ההתיישבות החקלאית בארץ הקודש שיפתור את מצוקת היהודים.

מונטיפיורי הגיע בפעם הרביעית ארצה בשנת 1855 בזמן מלחמת קרים. מלחמה ארורה בין שתי אימפריות הגדולות של התקופה, האימפריה הרוסית והעות'מני אלפי בני אדם ללא שום תועלת. אף אימפריה לא התקדמה אפילו מטר אחד קדימה. משה מונטיפיורי הבין שבמלחמה זו סובלים כולם אבל בעיקר היהודים כי העות'מנים התייחסו אליהם כנתיני אויב ואילו הרוסים עצרו את משלוח הכסף ארצה כי זו מדינת אויב. משה מונטיפיורי מגיע עם הרבה מאוד כסף. אבל גם עם פירמן (רישיון סולטני) לרכישת קרקע שזה היה מחווה גדולה מאוד לכבודו של מונטיפיורי. שכן העות'מנים אסרו באיסור חמור למכור קרקע ללא מוסלמים. הפירמן ניתן לצורך בניית בית חולים לעניי ירושלים.

סיפור הרכישה הוא משעשע אבל לא נספר עליו כרגע. לאחר שסיים את פעולת הרכישה בא אליו הרב יהודה מירקדו הלוי והציע לו הצעה שמשה מונטיפיורי חיכה לה 15 שנים, לקנות חלקת קרקע חקלאית, שעליה פרדס הדרים, מהמוכן, ולהעניק אותה ליהודי יפו. זו הייתה משאת נפשו של מונטיפיורי מזה 15 שנים. משה מונטיפיורי לא מתווכח בכלל על המחיר ולא שואל איפה הפרדס הוא מאמין לרב, ומשלם, ומעניק את הפרדס ליהודי יפו.

מוחמד עלי מושל מצרים שינה בשנת 1833 את חוק הצבא הפאודלי ובעקבות זה גם את חוקי הקרקע וכל מי שלא עיבד את הקרקע המושל היה מחרים לו את הקרקע ומוכר אותה לכל המרבה במחיר. המושל יכול היה לצוות על בעל הקרקע איזה גידול הוא רשאי לגדל בשטח שלו.

החוק החדש הזה נקרא חוק המחלול שהוא נבע מתוך שאיפת השלטונות למנוע מקרקע שתהפוך שוממה ללא כל ניצול יעיל. מטרת החוק הייתה להרים את קרנה של החקלאות. חוק המחלול קובע שאחרי תקופה מסוימת שהבעלים לא מעבדים את הקרקע ולא מנצלים אותה בצורה יעילה הם מאבדים את הזכות על הקרקע והיא עוברת לידי הסולטן או נציגיו שרשאים להעביר את הזכויות על הקרקע למישהו אחר.

בביקורו השישי בארץ בשנת 1866 היה מונטיפיורי כבן 82 והחליט לבקר בפרדס. הוא נעצב אל ליבו שהפרדס לא נושא את עצמו והוא נאלץ כל שנה להוסיף 40 לירות שטרלינג לאיזון התקציב.

השכונה נוצרה בגלל מלחמת העולם הראשונה. רבי יהודה מרקדו מקבל מעמד של רב העיר בשנת 1840 באותה השנה מתחילות לשוט בים אוניות הקיטור והסולטן מכריז על הנמל כנמל רשמי ופעיל.

כתוצאה מפתיחת תעלת סואץ, המסחר בארץ גובר. רבי יהודה מבין ויודע שמשכורתו לא תהיה גבוהה והוא מחליט לעסוק במסחר כהכנסה צדדית. הוא רוכש ביחד עם עוד שני יהודים שטח לפרדס. הוא לא מבין בחקלאות ולא מבין מה מכרו לו. השטח הוא בעומק של לפחות שלושה מטרים מפני השטח שמסביבו. הוא מקבל הצהרה מקלורינדה מינור שהיא לא תעסוק במיסיון ותלמד את היהודים חקלאות לכן הוא מסכים ללמוד אצלה חקלאות ולומד כיצד שותלים עצי פרי.

בתקופת המלחמה כרתו העות'מנים כל עץ שיכלו לכרות. לאחר המלחמה לא נשארו עצים רבים מניבים בפרדס. דוד ילין החליט שלא לחדש את הפרדס כי אם למכור את הקרקע לציבור שיבנה לעצמו את ביתו.

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

נושא

תוכן ההודעה

קברי המקבים

קברי המקבים
היכן הם קברי המקבים?
התורה אוסרת עלינו להפוך קברים למקומות של עליה לרגל ולהתפלל אל קברים או לבקר בהם. כמו שנאמר בספר דברים: "כי עם קדוש אתה", "ודורש אל המתים". לכן אנחנו לא יודעים היכן קבור משה רבנו. רק תתארו לכם מה היה קורה אילו מצאנו את קברו? מה שקורה בקברי צדיקים בגליל זה כסף קטן. כך גם את קברי המקבים טוב שאנו יכולים רק לשער ולהעריך היכן הם.
בספר המכבים, מסופר ששמעון התרסי בנו של מתתיהו שמשום מה כולם קוראים לו החשמונאי אולי בגלל שלסבא שלו קראו חשמונאי, בספר מספר ההיסטוריון של התקופה יוספוס פלוויוס, ששמעון  בנה מבנה קבורה גדול ומרשים בעל 7 מבננים לכל בני המשפחה והמבנה הוא במודיעים שלפי התלמוד במסכת פסחים נמצאת בערך 15 מילין מירושלים. (כנראה בקו אווירי).
macbim1כיום מגיעים לאתר שבו נמצאות מספר שוחות קברים ויש גם שלט מאיר עיניים שכאן קברות המכבים.

האתר שבו הדליקו משנת 1945 את הלפיד חניכי תנועת "המכבי" .

כולם באים אל האתר הנקרא "קברות המכבים" ומתפעלים מיופים למרות שברור שאלו קברים מהתקופה
הביזנטית. אם כן כיצד נולד המיתוס הזה.
האזור ידוע כבר בערך למעלה מאלף שנים שכאן באיזשהו מקום הייתה העיר מודיעים ובה נבנה קבר מונומנטאלי אבל איפה ?
תיכף נגלה!
בשנת 1908 הגיעו למקום תלמידי גימנסיה "הרצליה" מתל אביב. במסגרת טיול שנתי שהמציא מנהל הגימנסיה יהודה מטמן כהן. כשהגיעו לאיזור זה חיפשו את קברות המקבים ולא מצאו אבל לעומת זאת מצאו רועה ערבי שטייל עם עדרו ושאלו אותו האם ידוע לו היכן הם קברות המקבים? הוא ענה להם בשאלה "האם אתם מחפשים את קברות היהודים" כן ענו כולם במקהלה. הרועה לקח אותם לאתר הנקרא בפי הערבים 'קובור אל יהוד'. כלומר קברות היהודים.
התלמידים הדליקו במקום נר ראשון של חנוכה ולעת ערב התפנו לכפר בן שמן ללינת לילה. מכאן ואילך הגיעו כל שנה להדלקת נר ראשון והמקום נחקק בראשם של האנשים. "קברות המקבים", מאחר והמקום נקרא בפי הערבים "קובור אל יהוד" הדבר התאים לכולם.
macbim2משנת 1945 קבעה תנועת מכבי העולמית את האתר כנקודת זינוק למרוץ לפיד החנוכה, והלפיד מגיע לירושלים או לתל אביב להדלקת חנוכיות.
לא חשוב שהקברים הנדונים הם מהתקופה הביזנטית.
ברור שבאזור זה הייתה באמת העיר מודיעים הדבר מוזכר במפת מידבא מהמאה השישית לספירה. באזור זה ערך יהודה המקבי *1 – שמו בא לו מהיותו החזק מבין האחים וידו הייתה כמקבת – את מלחמותיו כנגד אנטיוכוס אפיפנס שגזר גזרות שהעם היהודי לא יכול היה לעמוד בהם וגם ניצח אותו. הקרבות שבו נלחם יהודה המקבי כנגד היוונים בגלל הגזרות החמורות שהטיל אנטיוכוס בעיקר בגלל מצוקות שלו והפחד שלו מפני הרומאים. על פי המסורת יהודה  ניצח אותם ושיחרר את אחיזתם בבית המקדש. טיהר אותו ורצה להדליק לפיד של אור אבל לא מצא שמן טהור לבסוף  מצא פכית קטנה. כשרצה להדליק את המנורה שעמדה בבית המקדש גילה שגם אותה לקחו היוונים. לכן החליט להעמיד מוטות ברזל כאילו שזו המנורה ובראשם תקע גזרי עץ ועליהם שפך קצת שמן והדליק את גזרי העץ. על פי המסורת הספיק השמן לשמונה ימים ולכן חוגגים עד לימינו אלה את חג החנוכה שמונה ימים.
בנוסף לכל זה הרי חג החנוכה הוא חג של אור גם בגלל שהימים הם ימי החורף והיום קצר ולכן יש להאיר אותו. יש להניח שגם בעמים אחרים יש חג של אור.  לצורך זה כתבה שרה לוי תנאי את הפזמון
"באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש".

כל בני המשפחה מקבלים את השם מקבים – שזה תרגום מיוונית – משמו של יהודה. כשם שמתתיהו קיבל את השם חשמונאי משמו של סבו.
אבל היכן באמת נמצאת העיר או המקום שבו נולדו מתתיהו ובניו. ידוע שסבו של מתתיהו היה חשמונאי כהן גדול והיה ממשפחת יהויריב והם התגוררו במודיעים. שלפי הגמרא במסכת פסחים הייתה במרחק של 15 מילין מירושלים.
לפי מפת מידבא נמצאת העיירה או הכפר של המקבים בין ירושלים לבין העיר לוד ושם היא נקראת 'מודיתה' כך שהגיוני מאוד שהכפר 'אל מידיה' הערבי הנמצא כאן באזור משַמר את השם והוא באמת מקומה של מודיעין העתיקה.
כמובן שחוקרים רבים הגיעו לארץ הקודש ובין היתר חיפשו את מודיעין העתיקה. למשל ויקטור גרן חוקר צרפתי שהגיע ארצה בשנת 1870 (שנת הקמתה של מקווה ישראל)  בדק את הכפר 'אל מידיה' והיא לא מצאה חן בעיניו והוא החליט שממול במקום שמסומן במפה כתל-א-ראס, יש שרידים למבנה גדול ועתיק והחליט שזהו הקבר הגדול שהקים שמעון התרסי האחרון לבית חשמונאי לבני משפחתו. ויקטור גרן ניסה לשכנע את ממשלת צרפת לרכוש את המקום לתפארת העם הצרפתי שצריך לזכור שהוא ברובו קתולי והמקבים נחשבים כמרטירים הראשונים הרי גם להם הם חשובים. הרעיון שלו לא החזיק זמן רב כי הגיע חוקר צרפתי אחר קלרמון גנו, שחפר קצת והחליט שזה לא זה.
בזמן הרחבת כביש 443 בשנת 1998 נמצאה בצד הדרך מערה עם ארונות קבורה. כל הסממנים הללו מראים שכאן באזור זה הייתה העיר מודיעים העתיקה ורק לאחר שאגף העתיקות יבצע במקום חפירה מסודרת נדע את האמת.
סימוכין למיקומה של מודיעים מופיע בדבריו של התנא  עולא בתלמוד: "מן המודיעים לירושלים חמשה עשר מילין".

macbim3במרחק לא רב נמצא קבר שייח' שמקבל את השם שייח' עירבאוי. (המערבי)

קלרמון גנו וויקטור גרן סברו שזהו שריד מאתר הקבורה שבנה שמעון. שכן בכל האזור מסביב לקבר השייח' יש סימנים ארכיאולוגיים לכך שבמקום היה מבנה קבר גדול. אך ללא חפירה מסודרת לא נדע דבר.

 

 

 

 

macbim4ליד הקבר נמצא טבלת הנצחה לזכרם של 23 חיילים שנפלו כאן בעת ששמרו על משלט 219.

האתר הזה נמצא במקום גבוה 219 מטר מעל לפני הים ממנו גם ניתן לראות את הכפר "אל מידיה", וזה גם הגבול שבין שטח השליטה של לוד לעומת ירושלים והיה ברור שבית חשמונאי היה באזור שבין הנחלאות.

לא לדאוג בקבר השייח' כבר יש סימוכין לקברו של מתתיהו החשמונאי כפי שנרשם במקום על ידי "האגודה לקברי צדיקים"

נראה גם שחסידי רבי נחמן מברסלב מבקרים במקום. הפכו את הקבר לבית כנסת ואם יקימו שם "ישיבה" אולי יהיה תקציב לבצע במקום חפירה ארכיאולוגית מסודרת וניתן יהיה למצוא את קברות המקבים.

1* על פי המסורת קרא מתתיהו " מי לה' אלי" וברח עם בני משפחתו אל ההרים. מזה נולד המשפט המופיע בספר שמות "מי כמוך באלים ה" ומהצרוף הזה עשו ראשי תיבות מכב"י.

סיור בעקבות פסלים ביפו

סיור בעקבות פסלים ביפו

"נעורים לנצח" את הפסל הזה העשוי ברונזה, יצר האמן אלי אילן והוא ממוקם ברחבה לפני כנסיית סנט פיטר ביפו

 האמן אלי אילן נולד בוויניפג, קנדה. נפטר בשנת 1982.ונטמן בקריית שאול.

אלי אילן החל ללמוד בשנת 1946 באוניברסיטת "בריטיש קולומביה" בוונקובר, קנדה. בשנת 1948 עלה לישראל והשתתף במלחמת הקוממיות. הוא למד ציור וארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1957 חזר לקנדה ולמד פיסול באוניברסיטה "אונטריו". הוא למד גם באקדמיה לשוטרים זיהוי פלילי ושיחזור. בשנת 1959 חזר לישראל והתגורר ביפו העתיקה. הוא התגייס למשטרה, ושירת בה 4 שנים. משנת 1960 הציג תערוכות יחיד בישראל ובארה"ב. בשנת 1965 לימד פיסול במכללת "רננים". הוא נפטר מהתקף לב בדרכו מיפו לקיסריה.

בפארק צ'ארלס קלור

פסל נוסף שלו "הקורבן" מוצב בפארק צ'ארלס קלור. גם הוא עשוי ברונזה.

פסל מפורסם שלו הוקדש לזכרם של י"א הספורטאים שנרצחו במינכן והוא נקרא "מלחמת בני אור בבני חושך"

את הפֶסל "שערי האמונה" יצר האמן דניאל כפרי. הפסל הוקם בשנת 1975 במרומי הגבעה ביפו, במקום שממנו ניתן לראות את הים והנמל. הפסל עשוי אבן גיר, והוא הוזמן בשנת 1975 בידי מרדכי מאיר, הבעלים של מגדל שלום.

שערי אמונה ביפו

בפסלו רצה האמן להראות את זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. לכן הפסל הוקם בצורת שער דרכו נכנסים אל הארץ המובטחת. הפסל מתחיל מתוך שתי אבני הכותל המערבי, וממשיך אל עמודי ההבטחה ומעליהם קורה המציינת את ההגשמה של ההבטחה. ההגשמה יכולה להתבצע רק אם יש אמונה מלאה בהבטחה ומכאן שמו של הפסל "שער האמונה". בעמוד הימני של הפסל, ניתן לראות את אברהם אבינו, שקיבל הוראה מהאל להעלות את בנו יצחק, לעולה. האמן מראה זאת בנשיאת יצחק גבוה גבוה. מתוך אמונה באל עליון, אברהם מוכן להקריב את בנו ועל אמונה זו הוא מקבל את ההבטחה "לזרעך אתן את הארץ הזאת". בעמוד השמאלי רואים את יעקב אבינו שוכב על הארץ ולמראשותיו אבן. בחלומו הוא רואה מלאכים עולים ויורדים בסולם. המלאכים העולים, ראשיהם מוטים כלפי מעלה; והמלאכים היורדים ראשיהם מוטים כלפי מטה. הכנפיים יוצרות מעין סולם. גם זקנו של יעקב נראה כסולם. בעקבות החלום או כתוצאה ממנו הוא מקבל את ההבטחה על הארץ. הקורה העליונה מראה את כיבוש יריחו. זו הגשמת ההבטחות לאבות האומה. ההגשמה יכולה להתבצע רק אם מאמינים באמונה שלמה בהבטחות הללו. בקורה עליונה זו רואים את הכוהנים הסובבים את חומת יריחו ותוקעים בשופרות. הציווי של יהושע בן ֿנון הוא להחרים את העיר ולכן הפגיונות בידי העם, לבצע את הפעולה. רק רחב הזונה תישאר לעד בקרב בני ישראל בזכות עזרתה בכיבוש העיר.

האמן: דניאל כפרי נולד ב – 1945, בסלובניה. אביו היה מהנדס מכונות במפעל "סקודה" הצ'כי. עם עלות הנאצים לשלטון, הוא נמלט אל היערות עם אשתו. בשנת 1949 עלתה המשפחה לארץ ופנתה לקיבוץ "מענית", שבו התגורר הדוד אשר עלה לארץ לפני המלחמה. דניאל כפרי זוכר, שמשפחתו התגוררה במחנה צבאי בריטי נטוש כ ֿ3 ק"מ מהקיבוץ. האב פנה לעבוד ברכבת ישראל; כעבור מספר חודשים עברה המשפחה לגור בקריית מוצקין שליד חיפה. בבית הספר התגלה כישרונו המיוחד של דניאל כפרי לפיסול. לאחר גמר שירותו הצבאי בשנת 1966 התקבל ללימודים ב"בצלאל" בעזרת מלגה שקיבל מ"קרן ידידות ישראל אמריקה". בבית ֿהספר פגש את רותי, ונשא אותה לאישה. לצורכי פרנסה עסק בחריטה במצבות. מאחר והיה זריז מאוד, התפרנס בכבוד. לאחר שלוש שנות לימוד ב"בצלאל" עזב את בית הספר. בשנת 2001 הוזמן על ֿידי עיריית קררה שבאיטליה להציג את יצירותיו בכיכר המרכזית של העיר. לאחר מלחמת יום הכיפורים חזר בתשובה והיה לחרדי מאוד. הוא הפסיק לפסל פסלים האסורים על פי התורה. חי כיהודי חרדי. שינה את דעותיו ומשפחת דניאל כפרי "חזרה בשאלה". משפחתו הלכה אחריו הלוך וחזור ובזכות אשתו רותי, נשארה המשפחה מאוחדת. לזוג שתי בנות ובן. כיום דניאל כפרי חי בירושלים ועוסק בעיקר בפיסול. לכפרי סטודיו בקררה שבאיטליה וסטודיו ליד כּרכור. בשנת 2001 הוצגה תערוכה שלו במוזיאון ישראל בגלריית שרובר. בשנת 1976 זכה בפרס ירושלים לפיסול.

פסל האמונה הוזמן בשנת 1974 מיד לאחר מלחמת "יום כיפור" בידי מרדכי מאיר שהיה הבעלים של מגדל שלום בתלֿאביב. הפסל היה אמור להיות מוצב על שפת הים אך הוחלט להעמידו בראש הפסגה ביפו העתיקה בגן אברהם. פסליו המפורסמים: ראש של יצחק רבין (1977); "שחרור אילת", פסל עשוי ברונזה (1996); תיבת נוח (1979): סדרת פסלי "יונת השלום" שנמסרו לנשיא ארה"ב, לנשיא מצריים ולמלך חוסיין בידי ראש הממשלה יצחק רבין. בשנת 1977 הוענק לו פרס ישראל, בציור ובפיסול.

הפסל "תפוז תלוי" הוזמן אצל האמן רן מורין שנולד בשנת 1958, בקיבוץ רמת רחל שבמבואות ירושלים. הפסל הועמד בנתיב המזלות שביפו העתיקה. האמן: רן מורין הוזמן לפסל את הסמל של יפו. במרץ 1978 יצר את המונומנט פסל

פסל "תפוז תלוי" הוזמן אצל האמן רן מורין

"יער עצי הזית" הכולל בתוכו כ- 200 עצי זית. העצים שתולים בשורות שורות, המוליכות את המבקר אל שלושה עמודי זית גבוהים (Olive Columns), שגם בראשם שתולים עצי זית. בפסלו רואה האמן את עם ישראל מרחף מעל פני הארץ הקדושה. אף על פי שחלפו אלפיים שנות גלות, נמצא העם כאן מעל לפני הקרקע. כך רואה האמן את פסליו, את פסל עץ השיטה המרחף במלון "דן אילת", ואת הפסל "כרם עצי הזית" הנמצא בכניסה לקיבוץ רמת רחל ומשקיף אל הר חומה. האמן חש קרבה מיוחדת לקיבוץ רמת רחל אף על פי שעזב אותו בהיותו כבן שלושה חודשים. הוא בן למשפחה ממתנדבי "גדוד העבודה". אביו יוסף מורין היה מרצה לפיסיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא החל את עבודתו בבניית מודל של תנועה בצורה מופשטת במכון וויצמן. בשנות השמונים של המאה העשרים החל לשלב בתוך פסליו עצמים שונים מהטבע; ויצירתו הראשונה באופן זה הייתה בשנת 1982 "עץ תאנה ופלדה". כדי להשתלם באומנות חדשנית זו נסע ללמוד בניו יורק, בבית ספר לאמנות חזותית. אחר כך יצא לרומא ושם למד פיתוח של שימור אמנותי. בשנת 1993 התבקש לעצב פסל שיסמל את יפו והוא בחר בעץ התפוז המקומי. עץ התפוז תלוי מרחף באוויר, והוא אינו מחובר לאדמה, אלא גדל בתוך כד עשוי אבן גרניט בצורת תפוז בלאדי. התפוז הוא סמלה של יפו.

"הלוויתן" פסל זה הועמד ברחוב פסטר שביפו בשנת 1983, מראה את

הלוויתן של אילנה גור

הלוויתן שבלע את יונה הנביא והקיאו בנמל יפו, הנמצא לא רחוק מהפסל. כדי להמחיש את תהליך הקאתו של יונה מהמים אל היבשה עומד הלוויתן בתוך מזרקת מים.

פסל נוסף של אילנה גור הוא הפסל הנקרא "אישה ברוח" והוא עומד בגן צ'ארלס קלור ליד מוזיאון האצ"ל. הפסל הוקם בשנת 1977, והוא עשוי ברונזה. גובהו 3 מטרים. הפסל ניתן במתנה לעיר תל אביב. בפסל רואים אישה הנאבקת ברוח העזה המגיעה מכיוון הים. אילנה גור נולדה בשנת 1936 בטבריה. בני משפחתה עסקו ברפואה. אביה היה פרופסור לכימיה, אמה הייתה רופאת ילדים, ואחיה רופא למחלות לב. היא החלה את דרכה באמנות בגלל היותה דיסלקטית. היא אספה ברזל בניין חלוד שמצאה זרוק ברחוב, ניקתה אותו ועיצבה ממנו רהיט קטן. בשנת 1956 היא החלה ללמוד בבית ֿספר לאמנויות "בצלאל" בירושלים. היא נסעה לארה"ב ושם החלה לעצב תכשיטים ולייצר פסלי רהיטים ממתכת. בשנת 1988 קיבלה בארה"ב, את פרס "רוסקו" על עיצוב רהיטים, בקטגוריית מערכות ישיבה לבית. בשנת 1972  הוצגה במוזיאון לוס אנג'לס תערוכת יחיד מעבודותיה. פסל שלה ניצב ב "יד ושם" בירושלים. "נתן פנץ"  זהו שמו של הפסל והוא הוצב בשנת 2003 בכיכר ביפו הנושאת את אותו שם.

האמן: צבי גרא הפסל הוא לזכרו של נתן פנץ

האמן: צבי גרא הפסל הוא לזכרו של נתן פנץ, שנולד בשנת 1917, בוויטבסק, שברוסיה. נפל ביום י"ט בניסן ה-תש"ח, 28.4.1948, בניסיון הכיבוש של אצ"ל את יפו. נתן פנץ היה שחקן כדורגל פופולארי ומפורסם מאוד בארץ. לאחרונה שיחק במדי בית"ר. האגודה ייסדה בית ספר לכדורגל ביפו שנקרא על שמו. המשפחה תרמה גביע נודד לאגודה. משפחתו עלתה ארצה בשנת 1920, והוא החל את לימודיו בגימנסיה "הרצליה". בשנת 1933 התקבל כחבר בקבוצת הכדורגל מכבי תל אביב. הוא הצטיין מאוד במשחקו והיה לכוכב הקבוצה. בשנת 1939 הצטרף לקבוצת בית"ר תל אביב. הוא הקדיש לה את כל מרצו, והעלה את הקבוצה לליגה הלאומית. הוא הצטרף למחתרת לאצ"ל, עבר אימונים בארגון והשתתף בפעולות שונות של האצ"ל. בהתקפת האצ"ל לכיבוש יפו ביקש לשמש כמקלען, כדי שלא יזהו אותו, עקב פרסומו הרב בארץ. המשוריין שבו ישב תמרן את דרכו בתוך הסמטאות של שכונת מנשייה ומשוריין בריטי ירה פגז "פיאט" שחדר את השריון של הרכב, שבו ישב נתן והוא נהרג במקום.

הפסל: רהט (משקית)    רחוב קדם 100 יפו, במרכז היהודי – ערבי. הפסל הוא בצורת יד המעניקה מים לצמא.

האמן: פרידריך הונדרטוואסר נולד בשנת 1928 ונפטר בשנת 2000. היה צייר, פסל ואדריכל אוסטרי. הוא נחשב לאחד מגדולי אמני אוסטריה של שלהי המאה ה-20  הוא נולד בווינה כבן למשפחה יהודית. התייתם מאביו בהיותו כבן שנה. למרות שלא למד בשום בית ספר לאמניות שימש כמרצה בבית הספר הגבוה בהמבורג. בשנת 1972 נפגש לראשונה עם תושב וינה הישראלי יורם הראל, אשר הפך לידידו האישי ולאחר מותו של האמן למנהל עזבונו ולמנכ"ל קרן הונדרטוואסר בווינה. הוא נפטר בלב ים מהתקף לב בעת הפלגה על הספינה "המלכה אליזבת השנייה" בדרכו מניו זילנד לאירופה. בהתאם לבקשתו נקבר בלב הטבע בניו זילנד. עבודותיו של האדריכל אנטוני גאודי מקטלוניה השפיעו מאוד על עבודותיו. הוא עיצב שני דגלים בחייו האחד הוא הדגל השני הלא רשמי של ניו זילנד, שאותו אימצו תושביה המאורים של ניו זילנד. הדגל האחר שעיצב בשנת 1978 היה דגל השלום למזרח התיכון. על רקע לבן מגן דוד כחול מרחף מעל חצי סהר ירוק. הוא עיצב כרזות אחדות ובכרזה אחת עיצב את המשפט "בין עצים אתה בבית". את ההכנסות ממכירותיה תרם לפרויקט ייעור הנגב בישראל.

הפסל: "שיח" עשוי אבן ונבנה בשנת 1996 ממוקם בשדרות ירושלים 195 יפו.

האמן: עמנואל הצופה. פַסַל ורב חובל, נולד ב- 1928, בחיפה. בגלל אהבתו הרבה לים למד בבית ֿהספר הימי בחיפה. לאחר סיום לימודיו נסע ללמוד בבית ֿספר לאמנות "בצלאל" בירושלים. הוא למד אצל המורה זאב בן ֿצבי עם דוד פולמבו. לאחר זמן קצר המורה העיר לו, כי הוא מחקה את הפַסל הנרי מור. עמנואל עזב את בית הספר וחזר לחיפה ועלה על אונייה כקדט. בשנת 1947 הצטרף לפלמ"ח. הוא נפצע באחת הפעולות, הצטרף לצי הימי ועסק בהבאת המעפילים לארץ. לאחר קום המדינה החל לעבוד בחברת ספנות בריטית; ובשנת 1963 הוענקה לו דרגת רב חובל. בעת שהשיט את הספינות היה בידיו זמן רב לעסוק בפיסול. בשנת 1974 הציג את תערוכת פסליו הראשונה בגלריית "האמר" בניו יורק. בשנת 1972 נסע לחודש ימים ללמוד פיסול באיטליה. מאז ביקר כל שנה באיטליה לשם השתלמות בפיסול. בשנת 1995 הוענק לו הפרס הראשון בביאנאלה ביפן על פסלו העוגן. היפנים ערכו לכבודו את טקס הענקת הפרס על אונייה בלב ים. באוניברסיטת תלֿאביב עומד פסלו "שואה ותקומה".

פסל נוסף שלו המתאר את אהבתו לים  "סירה" ממוקם ברחבת מוזיאון תלֿאביב לאמנות. הפסל עשוי אבן בזלת גלילית. הפסל זכה בפרס על שם דן סנדל. בשנת 2002 תרמה משפחת סנדל את הפסל למוזיאון.

הפסל "טבע דומם עם כוס" שלהאמן יעקב חפץ שנולד בשנת 1946, בעיר רחובות. הפסל עומד בשדרות ירושלים 16 ביפו. יעקב חפץ למד בבית ֿספר לציור בתלֿאביב אצל הצייר רפי לביא. הוענקה לו מלגה מטעם קרן התרבות ישראל – אמריקה. בשנת 1975 הוא הציג את פסליו בגלריית "הקיבוץ". בשנת 1986 הוענק פרס ההסתדרות ליעקב חפץ וליחזקאל שטרייכמן. בשנת 1989 הציג בביאנאלה הבינלאומית בפורטוגל. פסליו מוצגים ברחבי העולם ובישראל. בשנת 1975 נשא לאישה את בת קיבוץ איילון, הגר כהן, והיה חבר הקיבוץ עד לשנת 1999. בני הזוג עזבו את הארץ ונסעו לארה"ב. הוריו, נחמה ושלמה חפץ, היו מראשוני הבילויים.

הפסל "כפכפים" עשוי בטון ופלדה והוא נמצא ברחוב נחמה 2 יפו את הפסל יצר האמן  בלו סימון פיינרו. רוב עבודותיו של האמן מתייחסות בזיקה ללשון ולמסורת היהודית, הוא הופך אבן רגילה למוצר רוחני המתאים לרוחניות הקדושה של המסורת.

את הפסל "כפר" יצרהאמן ישראל רבינוביץ שנולד בשנת 1954, בכפר סבא. התחנך וגדל בעיר ראשון לציון. הפסל נמצא ברחוב סגולה 2 ביפו. את שירותו הצבאי עשה ישראל רבינוביץ בנח"ל; ולאחר מכן הצטרף לקיבוץ יטבתה. בשנת 1977 החל ללמוד בבית  ספר לאמנויות "בצלאל". בשנת 1987 נסע לשתי שנות לימוד באקדמיה לאמנות "קררה" שבמילנו. עבודותיו מהוות מוטיבים תנ"כיים, שהוא יוצר מתוך שברי כלי חרס ואבן עתיקים בצירוף חלקי מתכת שהוא מייצר. השפעת המדבַר על עבודותיו ניכרת בעיקר בצבע הכחול שלהם. הציג בתערוכת יחיד ותערוכות קבוצתיות רבות. בשנת 1996 הציג את עבודותיו במוזיאון ישראל בירושלים. פרס הוענק לו מטעם קרן שרת לאמן הצעיר. יצר קיר בבניין מדעי הרוח באוניברסיטה העברית בהר הצופים.

את הפסל "הרכבת האחרונה מיפו לירושלים" בנההאמן יגאל תומרקין והפסל ממוקם ברחוב המרד  1 הפסל הוקם בשנת 1985, והוא עשוי לוחות פלדה וחלקי רכבת. הפסל מסמל את נסיעתה האחרונה של הרכבת מיפו לירושלים. כל שרידי הרכבת נצבעו בכחול. "מפוצל מסביבך ומפוצל בתוך עצמך – כולי פרדוקס", כך מגדיר האמן את עצמו. את נסיבות הולדתו הוא מציין במוטיב הגלגל בעבודותיו.

האמן יגאל תומרקין נולד בשנת 1933 בדרזדן גרמניה. אביו מרטין היינריך הלברג היה שחקן ובמאי תיאטרון בגרמניה. יגאל עלה ארצה בשנת 1935 בגיל שנתיים עם אמו, ברטה גורביץ, שנישאה שנית בארץ, למהנדס הרצל תומרקין; וזה אימץ אותו והעניק לו את שם המשפחה שלו, תומרקין. את שנות בחרותו בילה בבת ים ושירת בצה"ל בחיל הים. בשנת 1954, הוא השתחרר מהצבא, והחל לעבוד אצל הפסל והמורה רודי להמן, בעין הוד. כעבור שנה יצא לגרמניה לפגוש את אביו ועבד כשנה כתפאורן בתיאטרון "ברלינר אנסמבל" אצל ברטולד ברכט. כאמן הוא עוסק גם בציור, בגרפיקה ובעוד מגוון רחב של תחומי אמנות. בשנת 1956 חזר לארץ. בעידודו ובהשפעתו של יצחק דנציגר יצר את פסל הברזל הראשון שלו, שני ינשופים היושבים זה מול זה. לאחר מכן הוא נסע לעבוד בפיסול בגרמניה, בהולנד ובפריס. בשנת 1962 נסע ליפן ולארה"ב ללמוד ולהשתלם שם באמנות הציור. הוא חזר לארץ והכין דגמים לפסלי חוץ לערים דימונה וערד, עבורן יצר פסלים המתאימים לערי מדבר. משנת 1964 פיסל בכל חומר אפשרי מחלקי נשק ותחמושת ועד לבובות של חלונות ראווה, מפוליאסטר ועד ליציקות ברונזה. לאחר מלחמת ששת הימים התקרב לסגנון אדריכלות האדמה ובנה פסלים העשויים מחלקי בניין שונים. הוא היה בין מייסדי סניף "הפועל-ים" שהיה בחוף הים (Sea Palace) בבת ים.

פרסים אחדים הוענקו לו על עבודותיו כגון אנדרטת חוליקאת, אנדרטת השואה בנצרת עילית. פרס סנדברג הוענק לו מטעם מוזיאון ישראל בירושלים. הוענק לו פרס על בניית אנדרטת יורדי הים בחיפה, פרס על האנדרטה "לשואה ולתקומה" בתל אביב, ועל אנדרטה לנופלים בבקעת הירדן. פרס ראשון הוענק לו בביאנאלה לרישום ביוגוסלביה. בשנת 1984 הוענק לו אות הצטיינות מטעם נשיא איטליה, על תרומתו לקשרי האמנות בין שתי המדינות. בשנת 1992 הוענק לו פרס רודן במוזיאון הפתוח ביפן. בשנת 1997 הוענק לו פרס "צלב המצוינות" מטעם נשיא גרמניה, ובשנת 1998 הוענק לו פרס זוסמן בווינה, אוסטריה. הוא הציג את עבודותיו הרבות בתערוכות בארץ וברחבי העולם; והשתתף בביאנאלה בוונציה בשנת 1964, ובביאנלה בסאו פאולו בשנת 1967. בשנת 2004, הוענק לו פרס ישראל לאמנות.

פסל נוסף שלו הוא "יכין ובועז"  הנמצא בפארק גני יהושע.

גם בגן אבּו נבוט שבפאתי יפו נמצאים פסלים אחדים של יגאל תומרקין.

האמן קארה יצר את הפסל "אנדרטה לזכר כובשי יפו" והוא ממוקםבגן הכובשים – יפו האנדרטה נבנתה בשנת 1972 לזכרם של כובשי יפו, והיא בנויה בגן הכובשים. בחודש אפריל 1948, יצאו חיילי האצ"ל לכיבוש יפו. במשך שלושה ימים הם נלחמו בחירוף נפש והצליחו לכבוש את שכונת מנשייה עד לים. כעבור יומיים יצאו חיילי ה"הגנה", גם הם, לכיבוש יפו והם באו מכיוון דרום. בעקבות הלחץ משני הכיוונים ברחו ערביי יפו בסירות, ברובם לרצועת עזה, חלק קטן יותר לנמל בירות, וחלק מהם לכיוון מזרח לעבר הירדן.

אנדרטת אסון הדולפינריום באזור הדולפינריום שנמצא

מסגד חסן בק

מול מסגד חסן בק, היה דיסקוטק שבו נהגו צעירים וצעירות לבלות ולרקוד בעיקר בימי חמישי ושישי בערב. ב-1 בחודש יוני 2001 הוסע מחבל ערבי צעיר עם חגורת נפץ על גופו למקום ונעמד בתור לכניסה כמו כל שאר הצעירים, וכעבור כמה רגעים התפוצץ והרג במקום 21 צעירים, רובם עולים מחבר העמים שלמדו בבית ֿהספר המקצועי "שבח מופ"ת". כ ֿ120 צעירים נוספים נפצעו.

סיור בעקבות הפסלים היכל התרבות, כיכר הבימה, כיכר מסריק, רחבת כיכר רבין

סיור בעקבות הפסלים

במסלול: היכל התרבות, כיכר הבימה, כיכר מסריק, רחבת כיכר רבין

 "התרוממות" בכניסה לרחבת היכל התרבות

פסל של מנשה קדישמןרוב פסליו של מנשה קדישמן בדרך כלל גדולים, והם עשויים מתכת כבדה, היא פלדת קורטן. הפֶסל הזה ניתן במתנה לעיר תל אביב. הפֶסל מוצב באזור התרבות של העיר, ליד תיאטרון "הבימה" ו"היכל התרבות". הפסל מראה לנו, כי אפשר להתרומם מעל לכוח המשיכה של כדור הארץ ולא ליפול. אם אפשר להתנתק מכוח המשיכה של כדור הארץ, אפשר לשנות את הדרך. הפסל יוצר ברגע הראשון של ההתבוננות אפקט של הפתעה מוחלטת: האם הפסל עומד לקרוס? האם כוח המשיכה של האדמה יאפשר לו להמריא? הפסל עשוי פלדה הנראית כאילו העלתה חלודה. הדבר מקנה הרגשה של מקוריות, כי הפסל אינו צבוע, וזאת בניגוד לאהבתו הגדולה של קדישמן לצבעים. גובהו 15 וקוטר כל עיגול הוא 5 מטרים.

 האמן: מנשה קדישמן, נולד בשנת 1932, בתל אביב.

קדישמןשתי תקופות בחייו משפיעות על יצירתו לאורך השנים: תקופת היותו רועה צאן בקיבוץ מעיין ברוך בעת שרותו כחייל בנח"ל, ותקופת חייו בתמנע במשך כשנתיים. הוא ידוע בעיקר בפיסול ובציור של כבשים, שאותם ראה ורעה ליד הגבול הבין לאומי של הארץ. הפריע לו מאוד, כי גם הכבשים סובלות מהגבול הבין לאומי.

קדישמן החל את עבודתו האמנותית בציור הדפסים, שהראשון שבהם יצר בעת לימודיו בלונדון. שם התוודע לצורת אמנות זו. מאז, בכל שלב בחייו האומנותיים חזר תמיד להדפסים. הוא תרם כמאתיים עבודות הדפס שלו לאוניברסיטת תל אביב, כדי שהסטודנטים לאמנות יוכלו ללמוד באמצעותם וגם להכיר את עבודותיו הלא מפורסמות.

בתחילת שנות ה 60 הוא החל לפסל פסלים על יסוד הנוף שראה והלימוד שלמד בעת שהותו בתמנע.

בשנת 1967 הוענק לו הפרס הראשון בתחרות הפיסול בביאנאלה בפריז. בשנת 1968 ייצג את מדינת ישראל בתערוכת ה"דוקו-מנטה" בגרמניה.

בשנת 1973 חזר מנשה קדישמן לארץ, לאחר שהציג את עבודותיו בגלריות מכובדות בעולם, והחל לייצר כאן פסלים גדולים עשויים מתכת ועץ. ברבים מפסליו הגדולים יש מוטיב מרכזי של אדמה וכוח המשיכה שלה. גם בבחינת "מן העפר באת ואל העפר תשוב".

בשנת 1982 החל לפסל את פסלי העקדה, בעיקר עקב המצב הכללי שהיה בארץ. הוא עצמו שימש פעם כמודל לפסל עקדה, בתור אברהם אבינו, בעבור האמן היהודי – אמריקני ג'ורג' סיגל, שקרא לפסל שלו "עקדת יצחק".

בשנת 1985 יצר בעצמו פסל "עקדת יצחק" והוא הועמד ברחבת הכניסה ל"מוזיאון היהודי" בניו יורק. אותו פסל הקים גם בהולנד בשנת 1986, ורק בשנת 1987 נוצרה הגרסה הישראלית לפסל זה העומד ברחבת המוזיאון לאמנות בתל אביב.

פרסומו הרב ביותר של קדישמן בא לו מהפסלים ומהציורים של הכבשים הצבועים שלו. הכול החל בביאנאלה בוונציה שנערכה בקיץ 1978. שם הוחלט, שהמוטיב המרכזי יהיה אמנות וטבע. קדישמן, שהיה בנעוריו רועה צאן בגליל, החליט שהוא יעשה פסל מיוחד במינו מעין פסל חי. את הביתן הפך לדיר כבשים, שאותן הביא מהרי יוגוסלביה, צבע את גבן בצבע כחול לבן, וישב ביניהם כרועה צאן כפי שהיה רגיל והכיר אישית. מובן, שמייצג זה היה מקורי ביותר, ועוד לא הוקם בשום מקום אחר קודם לכן. הדבר משך את כל מבקרי הביאנאלה, ונתן לו פרסום עולמי, ובכך העמיד אותו כאחד מבכירי הפַסלים בישראל. לאחר מכן ייצר הדפסים, תמונות ופסלים המבוססים על המייצג האמור.

בשנת 1995 הוענק לו פרס ישראל בתחום הפיסול.

 "רחבת התרבות" בין היכל התרבות ובית "הבימה"

בקצה שדרות רוטשילד נמצאת רחבה חדשה אותה תכנן האמן דני קרוון שפסליו הם גדולים ובעלי משמעויות. כאן ברחבה שבין התיאטרון הלאומי "הבימה" והיכל התרבות הוא תכנן מקום שתושבי העיר שמחים לבוא ולראות ולטייל בה.

מועד הפתיחה הרשמי של הכיכר נדחה פעם אחר פעם וקרוון מלא תלונות – כלפי הקבלנים, הספקים ועיריית תל אביב, שאינה מציבה לטענתו די שמירה כדי למנוע מהתושבים לעשות שימוש לא נאות בכיכר. קרוון עשה את הרחבה כאילו שהיא טבלית המתארת משהו. רק שכאן הטבלית היא על גבי הקרקע, ונמצאת מעל לחניון תת-קרקעי.

מצד ימין לרחבה עומד עץ סגלון על גבי גבעה מלאכותית שבאה לסמל את הגבעה שעליה עומד כיום היכל התרבות. מהגבעה הגדולה נשאר שריד שאותו רואים בגן יעקב. גבעה זו היה מקום המפגש של שיירות הגמלים שעבדו בהובלת זיפזיף לבניית העיר תל אביב.

על הקרקע רואים משטחים גדולים של מתכת. אלו מדרגות החירום לצורכי מילוט מתוך החניון התת־ קרקעי. (אצל מי המפתחות של הדלתות?)

מצד שני את האור לתוך החניון מכניסים דרך פסי זכוכית הנמצאים ליד מדרגות הכניסה הרגלית לחניון. לפי דעת האמן מאחר ובמקום הייתה משתלה שבה למדו ילדי בתי הספר שבסביבה הקרובה חקלאות או עבודות גינה (לגנן הראשי קראו קוהלת) הוא יצר בתוך הרחבה גינה קטנה מושקעת בתוך הרחבה כדי שתהיה הפרדה בין שטח הטיולים לבין הגינה ושתל בה צמחייה בעלת צבעים המשתלבים האחד בשני. מסביב לגינה יש ספסלי ישיבה כך שניתן לשבת ולהנות ממראה הפרחים והצמחייה.

בצידה המזרחי של הרחבה קיימות 3 במות עשויות בטון ובהם יש את כל האביזרים הדרושים להפעלת הבמה צריך רק להביא את הנגנים והזמרים לעלות ולהופיע בפני הקהל. קרוון מצא דרך להביא לרווחת הצופים ומעל לספסלי ישיבה יש מתקן המאפשר להניח בחודשי הקיץ בד להגנה מפני השמש.

קרוון התנגד בתוקף להעמיד במרכז הרחבה בית קפה או כל מתקן למכירת אוכל. מסביב יש מספר בתי קפה לנוחיות הקהל.

נתקדם במעלה הרחבה ונמצא בריכת מים שמשקפת את העומדים ומסתכלים לתוכה  כולל גם את היכל התרבות ובית "הבימה". לתוך המים הכניסו חומרים כימיים מיוחדים המונעים מאצות למיניהם להתפתח במים עומדים. ליד הבריכה נמצאות מדרגות הכניסה לחניון המוגנות בקירות זכוכית.

בחניון קיימת תאורה חשמלית וגם אור הנכנס דרך קירות ופסי זכוכית. כל רכב שנכנס לחניון לא צריך לחפש מקום פנוי על כך דולקת מנורה שמציינת איפה יש מקום פנוי לחנייה.

הקבלן הראשי לביצוע העבודות ברחבה הוא "אלקטרה – בנייה" ואת המרצפות עשו בבית החרושת של אקרשטיין.

 ציור קיר ענק של הצייר שוובל – על קיר היכל התרבות צייר שוובל ציור המתאר את תל אביב בראשיתה. שיני הזמן כירסמו בציור וקצת קשה כיום לזהות ולרות את המקומות שבציור.

שדרות חן

פסל "ללא שם" שדרות ח"ן ליד בית מספר 39 , הפסל נבנה בשנת 1989, והוא עשוי פלדת אל־חלד ללא צבע. אורכו 8 מטרים.

האמנית סיגל פרימור הוציאה אל חוצות העיר את הסלון שלה, כדי לשתף את הקהל. הפסל מורכב משלושה חלקים. מצד אחד רואים וילון או פרגוד המסתיר את הנעשה במטבח. מצד אחר, רואים את הספה שבסלון, אך הספה פונה החוצה אל הרחוב, לא לתוך הבית. במרכז אנו רואים שידה עם מגירות. החלק הימני גם דומה לפסנתר כנף המוצב בסלון. השידה היא עם מגירות פתוחות. הכול גלוי לעין כול. גם הווילון פונה החוצה. הפסל הזה הוא הסלון של אחד הדיירים הגר בסביבה או הסלון של הפסלת המתגוררת לרוב בארה"ב. הפסלת נישאה לאודי אלוני בנה של שולמית אלוני, וכבר הספיקה להתגרש.

סיגל פרימור נולדה בבאר שבע ישראל. למדה בבית  ספר לאמנויות "בצלאל" בירושלים. הציגה מעבודותיה בגלריות שונות.

 עמוד, בורג וברווזים בכיכר מסריק

את הפסל הזה יצר האמן: מוטי מזרחי בשנת 1989, והוא עשוי צינור פלדה אל-חלד, וברווזים עשויים בברונזה. גובהו 4.5 מטרים.

הפסל מוצב בקצה הגינה על ֿשם תומס מסריק, שהיה נשיא צ'כיה, ולא במרכזה. ליד הפסל בריכת מים ובה מזרקה. האם יש קשר בין הבריכה לבין הפסל? לא ברור, העמוד עליו מוצבות שלושה ברווזים הרוצים לעוף לאן? לבריכה? את העמוד עשה האמן לגובה רב להראות את האפשרות להתרומם, והמשפך שבקצהו יונק לתוכו כלפי מטה את השאיפות שלנו.

מוטי מזרחי נולד בשנת 1946, בשכונת שבזי בתל אביב.

בשנת 1948 עברה המשפחה להתגורר בשכונת רמת ישראל שהייתה מעבר לואדי מוסררה [כיום: נתיבי איילון], במזרחה של העיר. עד היום מנהלת אשת האמן בבית המשפחה מרכז אנתרופוסופי ללמידה וטיפול אישי.

בשנת 1969 החל את לימודיו בבית ספר לאמנויות "בצלאל" בירושלים. הוא סיים בשנת 1974 והתמחה בעיקר באמנות מושגית, פרפורמנס בווידיאו ובצילום. היה הראשון שהחל לטפל בעיצוב תדמיתי ודימוי עצמי של האמן היהודי.

בגלל נכותו הקשה החל את דרכו האמנותית כצייר. רק לאחר זמן עבר לפיסול. כשנתיים לאחר סיום לימודיו העניק לו מוזיאון ישראל את פרס קולינר(Beatrice S Kolliner)  כפַסַל הישראלי הצעיר.

כשבע שנים לימד בבית ספר לאמנות "בצלאל" בירושלים ובבית ספר למורי אמנות ברמת השרון. בשנת 1987 העניק לו מוזיאון ישראל את "פרס סנדברג".

הציג את יצירותיו בשנת 1986 בביאנאלה בסאו פאולו, ברזיל, וכעבור שנה ב-1987 בביאנאלה בוונציה, איטליה.

 "השואה והתקומה" ברחבת כיכר רבין

את הפסל הזה עשה יגאל תומרקין לאחר שזכה בתחרות לעיצוב השואה והוא בחר לציין את השואה והתקומה של עם ישראל. לכן עשה "פירמידה הפוכה" להראות שהדברים הם הפוכים. הפירמידה פתוחה כלפי השמיים, לגבי התקומה השמיים הם הגבול. משנות ה-ֿ70 יצירותיו של תומרקין הן בעלות אמירה פוליטית. האמן משתמש ליצירת הפסל בעיקר בחומרים מקומיים. הרעיון של הפסל כשמו כן הוא. עליו להראות את המעבר: מן השואה אל התקומה. תומרקין אוהב להשתמש בעבודותיו בשלושה צבעים: צהוב, אדום וכחול. ברוב פסליו תמצאו את הצבעים הללו.

הצהוב: מסמל את המחלות, את הרוע;

האדום: את המלחמה, את הדם;

הכחול: את האופטימיות, את השמים, ואת העתיד.

הפסל נראה בעינינו כמעין תא מעצר, שאפשר להיכנס לתוכו ואפשר גם לצאת ממנו. השלבים מסביב הם הסורגים המקיפים את בית הסוהר, אך הם מתאימים גם לאותם הבגדים שלבשו במחנות ההשמדה: פסים פסים, לבנים ושחורים. השלבים יכולים גם להזכיר את פסי הרכבת ואת השלבים של התריס הסוגר עלינו.

מסביב לפסל יש שיחים ירוקים, שמסמלים את העתיד.

כאשר נכנסים לתוך הפסל, רואים משולשים מבטון. מסביב צבע צהוב. במרכז שחור. עליו מונחת חלק של מתכת חיבור קרונות רכבת. עליהם רואים כוכב מגן  דוד, המילה "זכור" והרבה חיצים המסמלים את כיוון ההליכה.

מתוך מרכז הפסל היו צריכים לזרום מים החוצה, המסמלים את המשכיות החיים, והם היו צריכים לזרום דרך שלוש תעלות מתכת לתוך חריצי השקיה היוצרים שוב משולשים.

 האמן: יגאל תומרקין נולד בשנת 1933 בדרזדן גרמניה. אביו היה שחקן ובמאי תיאטרון בגרמניה. יגאל עלה ארצה בשנת 1935 עם אמו, שנישאה שנית בארץ, למהנדס הרצל תומרקין  וזה אימץ אותו והעניק לו את שם המשפחה שלו, תומרקין.

כשהשתחרר מהצבא, החל לעבוד אצל הפסל והמורה רודי להמן, בעין הוד. כעבור שנה יצא לגרמניה לפגוש את אביו ועבד כשנה כתפאורן בתיאטרון "ברלינר אנסבל" אצל ברטולט ברכט. כאמן הוא עוסק גם בציור, בגרפיקה ובעוד מגוון רחב של תחומי אמנות.

חיבתו הרבה לים הביאה אותו להיות בין מייסדי סניף "הפועל-ים" שהיה בחוף הים (Sea Palace) בבת ים.  פרסים אחדים הוענקו בעבור עבודותיו.

בשנת 2004, הוענק לו פרס ישראל באמנות.

 אנדרטת השלום  בכניסה לבית העירייה

ככר רבין במקום בו נרצח, אנדרטת השלום בכניסה לבית העירייה

פסל סביבתי, שהוא אנדרטה לזכרו של ראש הממשלה יצחק רבין, שנרצח במקום הזה ביום 4 בנובמבר 1995.

רעיון התכנון לפסל הוא של קלוד גרונדמן ברייטמן שהיא יו"ר אגודת המוזיאונים בישראל.

את העיצוב הסביבתי הכין האמן דוד טרטקובר. הפסל תוכנן והוקם בשנת 1999. בפסל רואים אבנים גדולות ושחורות שמתחתיהן בוערת אש. קירבת האבנים לקרקע מסמלות את קרבת יצחק רבין אל האדמה, בהיותו תלמיד בבית הספר החקלאי על שם כדורי. האבנים מסודרות כאילו חלפה בהם באותה העת רעידת אדמה. זו ההרגשה, שחשו אז כל תושבי המדינה לאחר הרצח.

זהו המקום שבו רצח יגאל עמיר את יצחק רבין אשר היה אז ראש הממשלה המכהן, בשלוש יריות אקדח שנורו אל גבו. במייצג אפשר לראות את מקומו ואת צעדיו של ראש הממשלה ואחריו את צעדיו של הרוצח. האירוע הנורא גרם לזעזוע קשה בקרב הציבור הרחב, ובעיקר בקרב הנוער. הם ביטאו את תחושתם הקשה בתגובה לאירוע, בציורי קיר.

האמן: דוד טרטקובר  צייר, מעצב גרפי, אספן ומומחה לתקשורת חזותית

נולד בשנת 1944, בחיפה. בשנת 1964 למד באקדמיה לאמנות "בצלאל" בירושלים. בשנת 1966 למד עיצוב גרפי באקדמיה London College of Printing. הציג את עבודותיו במקומות אחדים: במוזיאון ישראל, ירושלים; במוזיאון תל אביב, בביתן הלנה רובינשטיין. במוזיאון תל אביב לאמנות. בשנת 1976 היה מרצה בכיר בבית ספר לאמנות "בצלאל" בירושלים.

אצר תערוכות רבות בארץ, והציג בתערוכות רבות בארץ ובעולם. עבודותיו נמצאות באוספים של מוזיאונים ברחבי העולם.

בשנת 1978 זכה בפרס הראשון על הכרזה "שלום" במסגרת שנת השלושים למדינה. זכה במדליית זהב ובמדליית כסף בביאנאלה לכרזות בפינלנד.

פרסם ספרים אחדים בנושא כרזות ועיצוב. יצר ועיצב בשנת 1989 את קיר הקרמיקה במרכז סוזאן דלאל9; וכן עיצב את קיר הכניסה בנמל התעופה על שם בן גוריון. יצר קיר זיכרון לכנסת הראשונה, ובו תמונה המראה את ישיבת הכנסת הראשונה. תמונת הקיר מוצבת בכניסה בבניין, שבעבר הייתה במקום האופרה, ברחוב אלנבי 1 בתל אביב, ושקודם לכן, עם קום המדינה, שכנה בו הכנסת. בשנת 2002 הוענק לו פרס ישראל.

פסל פסל תרדוף לאורך שדרות רוטשילד

פסל פסל תרדוף לאורך שדרות רוטשילד

סיור בעקבות פסלי חוצות המוצבים בתל אביב – יפו.

לאורך שדרות רוטשילד. שדרה כמוזיאון פתוח.

על הפסל הראשון שבשדרה אפשר להתווכח האם זה בכלל פסל? אבל בקרן רחוב הרצל הציבה העירייה את דמותו של הקיוסק הראשון שעמד בשדרה בשנות העשרה של המאה העשרים. עד שיצא קצפו של מר שלמה להט (צ'יץ) שהיה בדיוק בזמן הקצף ראש העירייה.

דיזנגוף רוכב על סוסתו

 "דיזנגוף רכוב על סוסתו" ליד בית מספר 20

נלך לאורך השדרה לכיוון התיאטרון הלאומי "הבימה" נפגוש את ראש העירייה המיתולוגי של העיר תל אביב מר מאיר דיזנגוף רכוב על סוסו החום. איתו יצא כמעט כל בוקר לבקר ברחובות העיר לבדוק בעיקר את ניקיונן. את דיזנגוף על הסוס אנו יכולים לראות בזכותו של האמן דוד זונדלביץ שנולד בשנת 1950 בליטא. עלה ארצה בשנת 1990 ויסד במושב בית ינאי בית ספר לפיסול "בסיס". על ביצוע היצירה "דיזנגוף רכוב על סוסתו התחרו 10 אמנים והוא זכה. אני סבור שסוסתו של דיזנגוף נהגה לנוע במתינות מתוך יחס של כבוד ליושב על גבה אבל דיזנגוף נתן לה את השם "מהירה".

 במרחק מטרים ספורים מהפסל עומדת האנדרטה לכבודם ולזכרם של מייסדי העיר העברית הראשונה. את האנדרטה עיצב האמן אהרון פריבר שעלה ארצה בשנת 1922 והיה מבין תלמידיו המצטיינים של האמן אברהם מלניקוב שלימד פיסול בבית הספר "בצלאל".

תחרות לעיצוב האנדרטה נערכה במלאת 40 שנים לייסודה של העיר. ביום 23 בחודש מרס בשנת 1951 נחנכה האנדרטה ברוב עם שבה השתתפו אחרוני המייסדים. האנדרטה נמצאת בתוך "כיכר המייסדים", ציון לכך הוא בציון החרוט באבן המוצב בקצה הרחבה.

מצידה האחד של האנדרטה מופיעים שמם של כל 66 המייסדים. מצידה האחר יצר האמן תבליט של ארבעת השלבים שחלו, בדרכו של המקום עליו ניצבת כיום העיר ללא הפסקה.

"אקוודוקט" ליד בית מספר 27

נמשיך בדרכנו בתוך השדרה.

במרכז השדרה נמצא פסל שלא שייך אליה והובא לכאן בגלל שלא היה מקום להציבה במקום ההתרחשות. זהו פסלו של האמן ערן שקין שנולד בשנת 1962 במדינת ישראל. ערן שקין אוהב פסלים  וציורים הקשורים בנושא מים.

הפסל נעשה לאזכור המקרה שקרה ביום האחד במרס 1993 שבו הגיע זייאד סלמה צעיר כבן 19 משכונת זייתון שברצועת עזה לתל אביב במונית, לחפש עבודה. לא היה לו עבר כמפגע והוא לא היה חשוד במעשי חבלה, גם אישור כניסה לחיפוש עבודה היה לו רק שפג תוקפו יומיים קודם לכן. המונית הורידה אותו ברחוב העלייה בתל אביב. כשירד מהמונית בשעה מוקדמת של אותו בוקר ראה מולו מעברו השני של הכביש שני אנשים עומדים בפתחה של מספרה. לאחר מכן הוברר שהיו אלה נתן עזריה בעל המספרה וגרגורי אברמוב שעלה ארצה שלושה חדשים קודם לכן והמתין לפתיחת המספרה בכדי להסתפר. זייאד סלמה ראה אותם ורץ אליהם ודקר אותם בסכין שהייתה בידו. שניהם התמוטטו מיד ונפלו ארצה. הוא המשיך את מסע ההרג והנקם שלו במעלה רחוב העלייה. דקר עוד 8 אנשים שנקרו בדרכו פנה ועבר לרחובות סמוכים והמשיך בצעקות "אללה הוא אכבר" וניסה לדקור עוד עוברי אורח. בעל מוסך שראה את מעשיו והבין שיש לעצור את ההרג נטל מוט ברזל וחבט בו בראשו. זייאד נפל ונעצר בידי הסובבים אותו עד לבוא המשטרה.

מזל גדול היה שהוא פנה במעלה רחוב העלייה ולא דרומה. באותה שעה הגיעו ילדי בית הספר הנמצא במורד הרחוב אל בית ספרם.

הרעיון של האמן בייצרו את הפסל היה שהוא קטע את זרם המים שזורם באקוודוקט שמסמל את זרימת החיים והראה את זה בזרימת המים. ברגע שנפסקה זרימת המים באקוודוקט נפסקו החיים. היפה בפסל ובמיקומו שמאחוריו ניתן לראות דקל הצומח מעלה מעלה ומראה לנו שצריך להתגבר ולהמשיך את הצמיחה.

 "חלון לשדרה" ליד בית מספר 39

חלון לשדרהפסל זה נעשה על ידי האמן בוקי שוורץ שנולד בישראל. למד במכון "אבני" ולאחר מכן נסע להשתלם בלונדון וזכה בפרסים אחדים, ביניהם פרס גוגנהיים.

פסל זה מורכב משני חלקים שכל אחד מהם יכול לשמש כפסל חוצות. בכדי לקבל את חווית הפסל צריך לשבת על הכסא המוצב ברום המדרגות שבשדרה ולהשקיף על חלקו השני המוצב בחצר "בית ציון" ולראות חלון הנשקף אל מרכז העסקים התל אביבי.

כסא בשדרה

 "עורבים על דקל" ליד בית מספר 76

עורבים על דקלהאמנית מאיה כהן-לוי הכינה פסל מלוחות פלדה המרותכים ביניהם ויוצרים דמות של עץ הדקל שהוא סמל המזרח. על ענפי העץ עומדים עורבים בתנוחה כאילו כרגע הם הגיעו לעץ או עכשיו הם פורחים מכאן. האם הפסל יבלבל את העורבים הנמצאים בין עצי הפיקוס שבשדרה?

 "מקהלה" בבית מספר 96

האמנית עפרה צימבליסטה הוזמנה לעצב את כל הבניין בשדרות רוטשילד 96. בעלי הבית ביקשו גם פסל שיעביר את המסר על יופיו של הבית, והאמנית הציעה להעמידו במרפסת הבית בקומה ב'. בפסל רואים שתי נשים וגבר אחד מתוך מקהלה, השרים בקול רם. הצבעים שבהם צבעה את הפסל הם צבעי פסטל בהיר, צהוב, כחול ואדום.

  "שיר" בגן אלאלוף בפינת רחוב אנגל

שירשיר שכתבה נעמי שמר בשנת 1958 לתל אביב העיר הלבנה הוצב בתוך הגן לכבודו של נתן אלאלוף בפינת רחוב אנגל שהיה מלחין מחונן שכתב את המוסיקה ל"הדיבוק". עלה ארצה בשנת 1924 והלחין שירים של ביאליק וטש'רניחובסקי.

בשנת 1982 הוענק לה פרס ישראל בזמר העברי.

 "אביב" מול בית מספר 113

אביבהאמנית דרורה דומיני נולדה בישראל וזכתה להקים את הפסל הראשון בשדרה בשנת 1989. את הפסל עיצבה האמנית בצורת שער, השער לשדרה או אולי השער לעיר המחדשת את פניה. השער עומד על ספלי קפה המזכירים לנו את מנהג המזרח לכבד את ההלך בספלון קפה וכוס מים. מבעד לשער רואים את בריכת דגי הזהב המשרים שלווה על המתבונן. הפסל הוקם בין ביתו של ראש העיר מצד אחד, וביתו של סגן ראש העירייה מצידו השני. אולי לסמל את הקשר לעיר.

 "יסוד" מול בית מספר 129

האמן מיכה אולמן נולד בתל אביב ולמד בבית הספר לאמנות "בצלאל" שבירושלים. לימים היה מורה בבית הספר.

הפסל הזה הוא חריג מכל פסלי החוצות המקובלים. הפסל עשוי יסודות בטון הקבורים באדמה. כאילו שזה ייסוד העיר שאותה יגלו הארכיאולוגים בבואם לחפור את העיר העברית. הפסל מציין את "בית ארבעת המרחבים" שהוא הבית הישראלי מתקופת הברזל. בכל אחד מארבעת חדרי הבית הציב האמן צורה גיאומטרית שונה.

סיור בתים פתוחים בתל אביב

במסגרת המפעל היפה שעושה אביבה לוינסון " בתים מבפנים" נערכו ארבע סיורים על ידי- יעקב מרקל.  שניים בנחלת יצחק ושניים בשכונת מונטפיורי

בכל סיור המטיילים מוזמנים לצלם להנאתם ולהלן תמונות שאחד המטיילים החליט לשתף אותנו

סיור מזמר בעקבות נתן אלתרמן

סיור מזמר בעקבות נתן אלתרמן

סיור מזמר בתל אביב בעקבות שירתו של נתן אלתרמן. הסיור הוא מעגלי וניתן להתחיל ולסיים בכל נקודה.

משוררים רבים כתבו על ערים שונות בעולם. אלתרמן כתב את שירתו על תל אביב ונלך בעקבות שירתו ונוכל לראות את התפתחותה של עיר.

דויד המלך כתב שירתו על ירושלים, אלתרמן כתב על תל אביב. מה מבדיל בין ירושלים לתל אביב. הים. ת"א ללא ים כמו סוס ללא עגלה לירושלים אין ים ואין חוף ים ולכן נתן ראש העירייה שלמה להט, לחוף אלנבי "חוף ירושלים" לכבודו של טדי קולק ולכבודה של ירושלים. זהו החוף היחידי בתל אביב שרצועת החוף לא נקראת בשם הרחוב היורד אליו. הים מצא את ביטויו בשירים אחדים. בדרך כלל הים סוער, רוגש, רגוע. אך אלתרמן כתב שיר הלל לים התיכון.

תחנה ראשונה: כיכר הרברט סמואל.

 {כאן צריך להשמיע את השיר: "קשה להיות ים"}.

מסביב לחוף ירושלים יש מספר אתרים חשובים.

בית אוסישקין,

בנין האופרה

האתר בו עמד בנין "הקזינו".

(על כל אחד ניתן לספר בקצרה).

שכונת רוזנפלד (כיום מגרש חניה גדול)

בדרך אל בית הקפה "שלג הלבנון",

נעבור ליד ביתו של המשורר והמלחין מרדכי זעירא שהיה מבין ידידיו של אלתרמן.

 בדרך אל התחנה השנייה נעבור ליד בית מנחם אוסישקין שעומד בקרן הרחובות הירקון אלנבי. בנין בסגנון איסלמי אקלקטי. את הבניין בנה אוסישקין למגוריו בארץ. לאחר זמן קצר הוא חזר לרוסיה וחזר ועלה לארץ בשנת 1924 והתיישב בירושלים בשכונה היוקרתית רחביה. גם שם בנה בית גדול ומרהיב ביופיו. אוסישקין דרש בכל תוקף להחליף את שם הרחוב בו הוא התגורר לרחוב שיקרא על שמו, רק לאחר שהפעיל לחץ כבד על העירייה הוחלף שם הרחוב.

כיום מתארגנים תושבי הרחוב במטרה להחזיר עטרה ליושנה ולהחזירן לשמו המקורי של הרחוב,

 התחנה השנייה: ביתו של מרדכי זעירא (הירדן 15)

נולד בשנת 1905 בקייב שברוסיה. הסופר הרוסי מקסים גורקי עוזר לו לצאת מרוסיה בשנת 1924 והוא עולה לארץ. בעידודו של משה הלוי מנהל ומייסד תיאטרון "האוהל" עבר לתל אביב ולמד משחק ואחר כך למד הלחנה שיריו סיפרו את הנעשה בארץ. שירו "על גבעות שייח' אברק" הוא תגובה לרצח אלכסנד זייד. "חמישה יצאו מולדת לבנות" הוא על רצח חמישה יהודים שיצאו לעבוד ביערות קק"ל ונרצחו בידי פורעים ערבים, שלזכרם נקרא קיבוץ מעלה החמישה. זעירא עבד בחברת החשמל כקורא מונים וכתב שיר הלל למנהל ומייסד החברה פנחס רוטנברג, "שיר הרשת" שהכול קוראים לו הזקן מנהריים.

בתים אחדים במעלה הרחוב במספר 18 התגורר הסופר מכס ברוד. ברוד הכיר אישית את תומס מסריק ועזר באמצעותו ליהודי צ'כיה. מכס ברוד עלה לארץ בשנת 1939. עיבד למחזה את הספר "החייל האמיץ שוויק" של ווצלאב האשק. כידיד נעורים של הסופר פרנץ קפקא ערך את כתביו וכאשר ביקש קפקא ממנו להוציא לפועל את צוואתו, בה נאמר שיש להשמיד את כל יצירותיו, לא קיים את הסעיף הזה בצוואה.   

 

תחנה שלישית: בית הקפה "שלג הלבנון". (אלנבי מספר 15)

כנראה שהיה זה בית הקפה הספרותי הראשון בתל אביב. המלצרים בבית קפה זה היו הראשונים להכריז על שביתה. המטרה : לקבל באופן רשמי תשר אז קראו לזה טיפ בגובה 10% ממחיר ההזמנה.

על פי החוק היה נסגר בית קפה בתקופה ההיא בשעה 19:00 כדי לאפשר לאורחים להגיע לביתם למנוחה לקראת יום העבודה החדש.

האמנים שישבו ב"שלג הלבנון" החליטו יום אחד להגיש עצומה לשלטונות הבריטיים, לאפשר את פתיחת בתי הקפה עד לשעות יותר מאוחרות. טענתם הייתה שרק בשעה 09:00 נכנסים לקולנוע, כולל מוגרבי להצגה שנייה, וכאשר יוצאים בסביבות 23:00 אין בית קפה פתוח בסביבה הקרובה. ב"שלג הלבנון" העמידו בשנת 1931 דפי "עצומה" להחתמה ועליה חתמו 411 אישים מכל רחבי העיר למען הארכת שעות הפתיחה.

נתן אלתרמן, מרדכי זעירא ויעקב אורלנד היו מבאי בית הקפה הקבועים. כאן כתב אלתרמן את השיר "שלג בלבנון" והלחין שלמה ארצי.

באחד הימים ישב מרדכי זעירא, שגר בסמוך, יחדיו עם ידידו יעקב אורלנד בבית הקפה. מאחר וסיפורים רבים היו על חיי האמנים ובעיקר על אלתרמן. החליטה גברת זעירא שמוטב שהיא תצטרף אל בעלה בבית הקפה. כך ישבו שלושתם אורלנד זעירא ואשתו ושתו תה בבית הקפה. לבית הקפה נכנסה גברת שמכרה פרחים לפרנסתה. אורלנד התרומם מכיסאו קנה פרח אחד והגיש באבירות לאשתו של זעירא ההמום שלא הבין מה מקורו ותכליתו של המחווה הזה. גם הוא מיהר לקנות פרח והגיש לאשתו. אורלנד התיישב וכתב מיד את השיר "שני שושנים", לזעירא לא הייתה ברירה הוא הלחין אותו, ואנחנו הרווחנו שיר נחמד.

  תחנה רביעית:

בניין קולנוע מוגרבי (כיום מגרש חניה)

את הבניין בנה שלמה מוגרבי ובכיכר שלידו עמד שעון. לימים בגלל התנועה ההולכת וגוברת במרחבי העיר ביטלו את הכיכר והזיזו את עמוד השעון ליד מדרגות הכניסה לקולנוע. ליד עמוד השעון ישב זמר אופרה מווינה ומכר נקניקיות. על השעון כתב אלתרמן את שירו "הילד ניסים".

על המרפסת מול מוגרבי נאם מנחם בגין לראשונה לאחר שעלה מהמחתרת. מוגרבי היה מקום האכסניה לתיאטראות ; הקומקום, המטאטא, לי-לה-לו, האוהל, הבימה והקאמרי.

בקפה נוגה, פינסקר 4 היה בית הקפה שבו החל את דרכו אורי גלר במעשי קסמים בחגיגות שונות בר מצווה או ימי הולדת.

 

תחנה חמישית:

קפה אררט ברחוב בן יהודה 9 נפתח בשנת 1937 בידי גב' לובה גולדברג לאחר שנפרדה מקפה "כסית" שהיה במעלה הרחוב בפינת מנדלי. קפה אררט היה בית הקפה של קבוצת האמנים שנקראו "יחדיו" והיו תחת ארגונו של אברהם שלונסקי. ביניהם היו מנשה לוין, יוסף אריכא, מרדכי זעירא והצייר משה קסטל. אביגדור המאירי ישב באררט ותרגם את "הרומן הזעיר" שיצא בספרונים קטנים בשנות השלושים. החברים שאלו את שלונסקי מנין לקח את השם אררט בעבור בית הקפה? הוא ענה כרגיל במליצות. אררט זה ראשי תיבות של "אני רוצה רק טה".

חבריו של ביאליק יוסף אהרונוביץ, לופמן שטיינברג שהיה גיסו של יוסף טרומפלדור וכולם היו קשורים לירחון "מאזניים", נהגו גם הם לשבת כאן.

הנאמנות לעיתון היה בלתי מסויגת. באחד מימי שישי שבו נהגו להיפגש בבית הקפה "באדר" שהיה ליד "שלג הלבנון", העלה המשורר יצחק למדן הצעה לייסד עיתון חדש שיקרא "גיליונות" זעמו של ביאליק הביא לחיסול ההצעה עוד לפני שהועלתה.

 

תחנה שישי:

ליד קברו של יצחק אלטרמן, אביו, בבית העלמין טרומפלדור נספר את שורשיו של נתן.

אריסטו אמר שאין לדעת מה קדם למה? האם התקופה היא שיוצרת את האישיות או שהאישיות יוצרת את התקופה. על בסיס זה אני שואל מה הופך את המשורר לאישיות דגולה המילים או המנגינה, המפרסמת את השיר.

נתן אלתרמן נולד בשנת 1910 בוורשה בירת פולין, בבית יהודי, עברי, ציוני ותרבותי. אביו יצחק אלטרמן הגיע לוורשה כשנה קודם לכן כדי ללמד בבית הספר לגננות שבניהולו של יחיאל הלפרין. מוצא המשפחה היה מאזור הומל שהיה אזור מוכה פרעות בתקופת חמלניצקי. הומל הייתה עיר שמחצית מתושביה היו יהודים רובם משתייכים לחסידות חב"ד.

 בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ברחה המשפחה לרוסיה והתיישבה בעיר קישינב. שם פתח האב יצחק גן ילדים שבו דיברו הילדים עברית. בין המחנכים בגן ילדים זה נמנו יעקב פיכמן, הלל צייטלין, בוקי בן יוגלי וחיים נחמן ביאליק. כדי להמחיש לילדים עצמים או דברים אחרים, למשל את התיש, שהם לא יכלו לראות בעין כתב את השיר "יש לנו תיש" שבו פירט אותו ובכך המחיש זאת לילדים.  

המשפחה הגיע לארץ בשנת 1925 והתיישבה בתל אביב. האב נתמנה למפקח העירוני על גני הילדים ובנו נתן החל את לימודיו בגימנסיה הרצלייה. בעצת אביו נסע נתן לאחר סיום הגימנסיה ללמוד רפואה בפריס. כעבור שנת הלימודים הראשונה החליט האב שבנו צריך ללמוד חקלאות ולא רפואה. מתוך רעיון אידיאולוגי של התחברות אל הציונות שראתה בחקלאות את השיבה אל ארץ האבות. הוא סיים את לימודי החקלאות שלו באוניברסיטת ננסי. כשחזר לארץ פנה לעבוד כאגרונום מוסמך בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל". לאחר השבוע הראשון הבין שהוא אגרונום לא יהיה ורצונו להיות משורר. גם בהיותו בצרפת כתב שירים רבים שהופיעו בעיתונו של אברהם שלונסקי "כתובים". לפרנסתו עבד כעורך לילה בעיתון "דבר" וביקש לפרסם את שיריו בעיתון. העורך המיתולוגי של "דבר" ברל כצנלסון הסכים וקבע לנתן מקום קבוע בטור האחרון של העיתון שהיה השביעי. כאלף (1,000) שירים הדפיס בעיתון. נתן כתב גם שירים אחדים בעבור ילדים שפורסמו ב"דבר לילדים".

פריז גרמה לנתן אלתרמן הלם מוחלט. הבחור המופנם נפתח לשני דברים עיקריים בפריס. נשים ויין. משני הדברים סבל כל חייו. מסופר עליו שבאחד הבקרים כשהגיע לקפה אררט יצא לקראתו המלצר והתהלל בפניו שהבוקר הגיע משלוח חדש של קוניאק, ויסקי, סליבוביץ וודקה 45 וכו', נתן ענה לו: "הסדר לא משנה, רק תביא".

 

 

 

תחנה  שביעית:

המצבה של שושנה דמארי.

השיר "כלניות" שנכתב בידי נתן אלתרמן כשיר טבע בעבור תיאטרון "לי-לה-לו" שאליו הצטרפה שושנה דאמרי בשנת 1943. משה וילנסקי הלחין ושושנה שרה את השיר במסגרת ההצגה. כלניות הפך לשיר המזוהה איתה. הצמד וילנסקי ואלתרמן כתבו שירים אחדים לתיאטרון שאותם ביצעה שושנה דאמרי.

 

תחנה שמינית ליד בית כנסת (רחוב חברון פינת טרומפלדור)

כאן יש להשמיע את השיר "עוד חוזר הניגון".

שירים אחדים כתב אלתרמן ברוח הדת שכן משפחתו הייתה מזוהה עם חסידות חב"ד. השיר הזה נכתב בהשראת הסיפור המופיע בספר שמואל ב' פרק י"ב פסוקים ד' עד ז'.

זהו שיר ההתקדשות של אלתרמן והוא מופיע הראשון בספרו "כוכבים בחוץ" הספר שהפך אותו למשורר לאומי.

 

תחנה תשיעית (פינסקר פינת אידלסון)

כשנתן אלתרמן חזר מפריס הוא התגורר עם הוריו ברחוב אלנבי 19. בשנת 1935 התחתן עם צעירה נאה ומוכשרת, שחקנית בתיאטרון הקאמרי בשם רחל מרכוס. בני הזוג גרו זמן קצר בדירה שבבית זה שבפינת הרחוב. בשנת 1941 לאחר 4 שנות נישואין שקטים אירעו לו שני דברים שהוא לא ידע כיצד להתמודד איתם. נולדה לו בת תרצה, וצעירה יפיפייה ומוכשרת מתאהבת בו ללא גבולות ומקדישה למענו את חייה.

 

תחנה עשירית: (ליד בית ביאליק).

ביאליק הוא המשורר הלאומי של העם היהודי הוא מסמל את המודל הישן הגלותי. אלתרמן הוא משורר לאומי מודרני של הישראלים לכן הוא גם משנה את שמו מאלטרמן הגלותי לאלתרמן הצברי. נתן רצה מאוד להיות "צבר". שני המשוררים יש להם מושא הערצה. גורו. לביאליק את אחד-העם לאלתרמן את בן-גוריון. אחד-העם הוא המנתב את ביאליק להיהפך למשורר הלאומי, לאחר פרעות קישינב, לאלתרמן עושה את זה בן גוריון. השוני ביניהם הוא בכתיבת הביוגרפיה האישית דרך השירה. כך עושה ביאליק. אצל אלתרמן אין דבר כזה הוא כותב על תל אביב עירו האהובה ומספר עליה לא על עצמו. בן גוריון אמר עליו שהוא סיסמוגרף למאורעות.

 

תחנה אחת עשרה: (ליד בית העירייה הישן בכיכר ביאליק)

בשלהי שנת 1949 עלו ארצה רבבות עולים מכל הארצות. עליית התימנים במטוסי ענק שנקראה "מרבד הקסמים" משפיעה על שירתו. בטור השביעי מיום 11 בנובמבר 1949 כתב אלתרמן את השיר "בואי תימן" ולאחר מכן כתב את "בכרמי תימן" ו"מרים בת יוסף" כולם שירי הלל לעליית התימנים.

 

תחנה שתים עשרה: ליד קצין העיר תל אביב

כאן צריך להקריא את שירו "אנחנו מגש הכסף" שיר זה הופיע בטור השביעי ביום 19 בדצמבר 1947. השיר משמש כנבואה לכך שתהיה מלחמה ואנחנו ננצח בה.

כשהחלה המלחמה היה אלתרמן כבן 38 והיה פטור משירות צבאי. אלתרמן כתב שירים אחדים על פעולות הפלמ"ח מתוך אהדה וכבוד שרחש לידידו יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח. כשפרצה המלחמה דרש מיצחק שדה לגייס אותו והוא עבר קורס רגמים, והגיע לדרגת סגן רגם מומחה. כשהחל הקרב נפלו מספר פגזים בקרבת ה"עמדה" בא היה אלתרמן ויצחק שדה נבהל שעוד יקרה לו משהו ומיהר להחזירו לתל אביב. אפשר גם להשמיע את השיר "זמר הפלוגות".

 

תחנה שלוש עשרה: גן מאיר (להשמיע את השיר "בשבילי גן מאיר")

בגן מאיר בוצע הרצח והאונס הראשון במדינת ישראל. ביציאה מהגן לכיוון רחוב המלך קינג ג'ורג' החמישי צריך להשמיע את השיר "גן השקמים" הנמצאים עדיין ברחוב.

 

תחנה ארבע עשרה: שוק בצלאל

כאן להשמיע את השיר "שוק המציאות"  שהלחין סשה ארגוב.

למרבה הפלא שמו של השוק נלקח משם הרחוב הסמוך שהפך לרחוב טשרניחובסקי לאחר מות המשורר.

 

תחנה חמש עשרה: קפה עטרה – ברחוב אלנבי מול רחוב ביאליק.

ביום חתונתה של תרצה לעודד קוטלר בכה אלתרמן ללא הפסק ויעקב אורלנד ידידו הטוב לקח אותו החוצה מהאולם והם ישבו כאן ליד קפה "עטרה" ואלתרמן בכה ליד עצי האיקליפטוס עד השעות הקטנות של הלילה.

 

 

סיור לשערי העיר העתיקה בירושלים

שערי ירושלים
סיפורים על שערי החומה
מאת יעקב מרקל

סיור לשערי העיר העתיקה בירושלים

אורכה של החומה סביב העיר העתיקה הוא בערך 4 ק"מ יש בחומה 8 שערים.
החומה נבנתה בתקופתו של השולטן העותמני סולימן אל-קנוני שהנוצרים קראו לו סולימאן המפואר בערך בשנת 1535. גובהה כמעט 12 מטר. היו בה 34 מגדלים וניתן לטייל על החומה סביב. החומה נבנתה בעיקרון על תוואי החומה הקודמת שמייחסים אותה עוד לחומה בתקופת בית שני. בפינה המזרחית דרומית עוד ניתן לראות אבנים גם מתקופת בית שני. לא ברור למה לא כללו בוני החומה את הר ציון בתוך שטח העיר. נראה כי שני הקברים שליד שער יפו הם של בוני החומה שלא כללו את הר ציון.

1. שער יפו
הערבים קוראים לו שער אל-חליל כי זהו השער ממנו הולכים לכוון חברון אך הנוצרים והיהודים קוראים לו שער יפו כי ממנו הולכים לכוון יפו, נמלה של ירושלים. שער זה הוא הגדול שבשערים ונהוג היה להיות פתוח כל הלילה בתקופה של עד המאה הקודמת שאז נהגו לסגור את השערים עם רדת החשכה. בשנת 1898 בחודש נובמבר בא לבקר בארץ מלך גרמניה וילהלם השני עם המלכה אוגוסטה ויקטוריה המלך לא הסכים לרדת מסוסו כדי להיכנס לתוך העיר כמו שעשה לפניו השולטן עומר אל חטיב כאשר כבש את ירושלים בשנת 638 ונכנס גם הוא בשער זה. לכבוד המלך הגרמני נאלצו לפתוח פתח גדול בחומה שיוכל המלך להיכנס על סוסו והמלכה ע"ג כרכרה. גם הגנרל אלנבי כאשר כבש את ירושלים נכנס רגלי אל העיר מתוך כבוד לקדושת העיר. ליד השער בצידו הפנימי נמצאים שני קברים שמייחסים אותם אל המהנדסים שבנו את חומת העיר עבור הסולטן סולימאן ומשום מה לא הכלילו את הר ציון בתוך העיר אולי בגלל שלא הבינו את קדושת המלך דוד שקברו נמצא בהר ואת חשיבותו לדת האיסלאם לכן הוציא אותם הסולטן להורג וציוה לקבור אותם ליד השער הגדול.

2. שער ציון.
היהודים קוראים לו שער ציון כי הוא בראש הר ציון והמוסלמים קוראים באב אל-דאוד שכן המלך דוד הפך קדוש גם לגבי המוסלמים ונהיה נבי-אל-דאוד וקברו נמצא בקרבת מקום.
גם שער זה הוא גדול ודומה בצורתו לשער יפו אך לא נמצא בשימוש גדול למעט ליהודים שלהם נוח וקל להגיע אל הרובע היהודי שדרכו.

3. שער האשפות

לשער זה מספר שמות, היהודים קוראים לו ה"שער הקטן" המוסלמים קוראים לו באב אל מגרבה כלומר שער המערביים כי לדו נמצאת שכונת המוגרבים הנוצרים קוראים לו שער האשפות" ושם זה נשאר לו עד היום. שער זה הוא הקרוב ביותר אל הכותל המערבי . השער נמצא בעמק שבין הר ציון להר המוריה למעשה במקום שהיה פעם עמק הטיראופיאון עמק עושי הגבינה בימי קדם.
זהו שער קטן שרק שער אחד היה לו וגם לא היה מקובל לפתוח אותו למעט עבור אלה שהוציאו את האשפה מהעיר או לאלה מבין המוסלמים שהלכו אל מעיין הגיחון להביא מים. אך אחרי מלחמת קרים כבר נשאר פתוח לכל דורש.

4. שער הרחמים

בחלק המזרחי של החומה יש שני שערים האחד סגור כיום באבנים. הערבים הם שנתנו לשער את שמו באב אל רחמה והיהודים אימצו את השם הזה אליהם מתוך טעות של שערי הרחמים שהיו למעשה בצד הדרומי של החומה. עד היום ניתן לראות את סימני השער הזה.
הטעות בשמו של שער זה, אולי באה משמו הערבי וגם ממקומו. כי במסכת מידות כתוב כי בהר הבית היה שער בחומה המזרחית ושמו שער "שושן" שכן מעליו התנוסס סמל "שושן הבירה" כדבר המלך הפרסי שדרש כי ישימו את סמל שושן הבירה, כדי שיהיה עליהם מורא מלכות. השער המזרחי היה בכוון הר הזיתים ששם היה כוהן גדול שורף את הפרה אדומה לכפר על חטאות בני ישראל ומביא רחמים לבני ישראל. כל הדברים התאחדו ונוצרה הטעות בשם. את השער סתמו באבנים כמעט לאחר בניית החומה בערך בשנת 1590.
הפחד של המוסלמים היה כי משער זה יבואו הצלבנים לכבוש את העיר ולכן סגרו אותו תמיד בשער ברזל רק פעם בשנה בחג היו נוהגים לפתחו, אך כאמור כבר משנת 1590 נסתם באבנים למנוע אפשרות של כיבוש.
הנוצרים קראו לו שער הזהב אולי בגלל אמונתם כי מצד זה יבוא שוב המשיח שלהם.

5. שער האריות.

שער האריות ירושלים

זהו שער האריות בגלל תבליט של אריות הנמצאות שני עברי השער תבליטים אלו נלקחו ממקום אחר והותקנו כאן בהתקנה משנית אלו הם סמלם של ביברס הסולטן הממלוכי ששלט בארץ משנת 1260 עד 1268.
בחלקו הפנימי של השער יש תבליט המראה כל הסולטן העותמני בנה שער וחומה זו בשנת 1537. בערבית קוראים לשער באב אלסבאת צליל זה דומה למילה שבטים בעברית ולכן טעו רבים וקראו לשער, שער השבטים. אם כי לא היה שום שער מיוחד לכניסת השבטים לעיר. הנוצרים קוראים לו "שער סטיפנוס" כי מחוץ לשער זה סקלו את המרטיר הראשון סטפנוס. נהוג גם לקרוא לו שער "גבירתנו מרים" שכן לפי המסורת הנוצרית מרים אמו של ישו נולדה בבית ליד השער.
שער זה מפורסם כיום כי הצנחנים נכנסו משער זה לכיבוש העיר העתיקה במלחמת ששת הימים בשנת 1967 והאמירה הידועה אותה אמר מפקד כוח הצנחנים מוטה גור לנהגו "בנצי סע".

6. שער הפרחים

זהו שער קטן שהיה סתום שנים רבות אך נפתח שוב לבקשת המוסלמים היושבים בשכנות לשער שיוכלו להיכנס בנוחיות לעיר והחל משנת תרל"ד 1834 נפתח שנית. שער זה היה נסגר בלילה. והיה נפתח לפי דרישה. הנוצרים קוראים לו שער הורדוס.

7. שער שכם.

לשער שמות רבים. שער דמשק ושער שכם כי מכאן הולכים אל שכם ודמשק. בערבית נקרא באב- אל-עמוד כלומר שער העמודים על שם העמודים הנמצאים משני צדדיו או בגלל שכאן עמד עמוד גבוה ובראשו פרוטומה של הנציב הרומי.

8 השער החדש.

זהו באמת שער חדש ונפתח בערך בשנת 1890 לבקשת הפרנציסקנים שהיו מבאי ביתו של הסולטן העותמני בקושטא. ובנין הכנסת האורחים שלהם והמנזר הגדול נמצא ממול. לכן שלא יצטרכו ללכת סביב ויוכלו לבוא בקלות אל שכונתם ולא הכנסיות שלהם ביקשו לפתוח את השער הזה.
ביום האחרון לפני ההפוגה השניה בתאריך 17 לחודש יולי 1948 ניסו לפרוץ מכאן אנשי האצ"ל לתוך העיר העתיקה במסגרת מבצע "קדם" ניסיון זה לא הצליח.