תגית: נפוליון

סביל אבו נבוט

סביל אבו נבוט

סביל היא מילה בתורכית עותמנית אבל לקוחה לחלוטין מהשפה העברית. דת האיסלאם נולדה במדבר הגדול ובתוכה גם ארץ ישראל ולכן מצווה גדולה באיסלאם להעניק מים להלך המהלך בדרכי המדבר. כל מושל עיר ראה לנגד עיניו את המצווה הזו והקים מתקן לשתיית מים בדרך. גם מושל העיר יפו מוחמד אגא שאמי שהגיע לכאן בשנת 1807 כמינוי של סולימאן מושל עכו והחליט לשפר את העיר שנהרסה לאחר קרבות נפוליון כנגד תושבי העיר.
סביל אבו נבוטגם מוחמד החליט להעמיד סביל בעיר ומיהר לשפץ ולשחזר את הסביל שהיה בשער הכניסה לעיר וקרא לו על שמו של מיטבו סולימאן פחה. בערך בשנת 1814 או 1815 בנה סביל בצד הדרך ליפו (כיום רחוב בן צבי) הסביל לא מוקם ממש על הדרך כי אם בצד הדרך כלומר שביל קצר מוליך מהדרך הראשית אל הסביל.
לאחר שנת 1832 החלו להקים את שכונת אבו כביר שנשארה במקומה עד לשנת 1948 ואז פורקה במרכזה עובר רחוב גבעת הרצל שמצטלב עם הדרך הראשים מיפו לירושלים.
לאחר קום המדינה נמסר שטח קרקע צנוע לפסל יגאל תומרקין והוא הקים במקום גן פסלים שכולם מעשה ידיו להתפאר. הגן קרוי על שמו של מושל יפו מוחמוד אבו נבוט ששלט ביפו משנת 1807 ועד לשנת 1820. מבנה הסביל הוא בסגנון סלג'וקי בצידו המערבי קבועה קשת משיש ובמרכזה קבועים ברזי השתייה ומעליהם כתובת ההקדשה שהכול ידעו מי בנה את המבנה.

גן סביל אבו נבוט
"מה שירצה אללה היֹה יהיה.
בשם אללה הרחמן והרחום, מקום שתייה זה נבנה בימי המלך המנצח, כבוד אדוננו, הסולטאן ירום הודו "מחמוד כאאן",
יתמיד אללה מלכותו בכל הדורות והזמנים…
בריאות לכל שותה..
שנת 1230 להיג'רה.

מוחמד א-שאמי. מושל יפו.
"אבו נבוט" נולד בשנת 1770 בקווקז והיה כנראה ממוצא צ'רקסי, ככל הנראה הובא לתורכיה ונמכר לאחמד את ג'אזר כעבד ממלוכי.אחמד שהיה מושל עכו הטיל עליו משימות שונות שבכולן הצטיין מאוד. בשנת 1807 מינה אותו סולימאן פחה יורשו של אחמד אל ג'זאר כמושל יפו. מוחמד הגיע לעיר והחל מיד בשיקומה וקימום הריסותיה. הוא לא בחל בשיטה שבה הצטיין בעכו והחזיק בידו תמיד נבוט בנוסף לשומרי הראש שהילכו ליד. כשפקד על מישהו לבצע עבודה כלשהי לשיפור פני העיר והלז לא הבין טוב את הפקודה הסביר לו מוחמד בעזרת הנבוט שבידו את פירוש הפקודה. שאר תושבי העיר כבר הבינו היטב את הנאמר כדי שלא להיפגש עם האלה שבידיו. כל הבניינים העומדים עד היום ברחבי העיר העתיקה הם תוצאות פועלו של מחמוד ברחבי העיר בעזרת אלתו.

האמן: יגאל תומרקין
יגאל תומרקיןנולד ביום 23 באוקטובר 1933 בדרזדן שבגרמניה. בשם פיטר מרטין.
אביו מרטין היינריך הלברג היה שחקן ובמאי תיאטרון בגרמניה. יגאל עלה ארצה בהיותו כבן שנתיים עם אמו, ברטה גורביץ, שבארץ נישאה בשנית למהנדס הרצל תומרקין; שאימץ אותו והעניק לו את שם משפחתו, תומרקין. את שנות בחרותו בילה בשפת הים בבת- ים ושירת בצה"ל בחיל הים. בשנת 1954, השתחרר מהצבא, והחל לעבוד אצל הפסל והמורה רודי להמן, בעין הוד. כעבור שנה יצא לגרמניה לפגוש את אביו ועבד כשנה כתפאורן בתיאטרון "ברלינר אנסבל" אצל ברטולט ברכט. כאמן הוא עוסק גם בציור, בגרפיקה ובעוד מגוון רחב של תחומי אמנות.
בשנת 1956 חזר לארץ. בעידודו ובהשפעתו של יצחק דנציגר יצר את פסל הברזל הראשון שלו, שני ינשופים היושבים זה מול זה, כסמלה של אתֵנה [אתנה Athena – היא אלת החוכמה והמלחמה במיתולוגיה היוונית והינשוף מייצג אותה. היא נחשבת לפטרון של האמנויות וחכמת הקרב, היא מסומלת בעץ הזית].
לאחר מכן הוא נסע לעבוד בפיסול בגרמניה, בהולנד ובפריס.
הוא חזר לארץ והכין דגמים לפסלי חוץ בעבור דימונה וערד, שלהן התאים פסלים המתאימים לערי מדבר. משנת 1964 פיסל בכל חומר אפשרי מחלקי נשק ותחמושת ועד לבובות מחלונות ראווה, מפוליאסטר ועד ליציקות ברונזה. לאחר מלחמת ששת הימים התקרב לסגנון אדריכלות האדמה ובנה פסלים העשויים מחלקי בניין שונים.
הוא היה בין מייסדי סניף "הפועל-ים" שהיה בחוף הים (Sea Palace) בבת־ים.
פרסים רבים הוענקו לו על עבודותיו, פרס סנדברג הוענק לו מטעם מוזיאון ישראל בירושלים. הוענק לו פרס על בניית אנדרטת יורדי הים בחיפה. פרס הוענק לו על האנדרטה "לשואה ולתקומה" בתל־אביב, ועל אנדרטה לנופלים בבקעת הירדן. פרס ראשון הוענק לו בביאנאלה לרישום ביוגוסלביה. בשנת 1984 הוענק לו אות הצטיינות מטעם נשיא איטליה, על תרומתו בקשרי האמנות בין שתי המדינות. בשנת 1992 הוענק לו פרס רודן במוזיאון הפתוח ביפן. בשנת 1997 הוענק לו פרס "צלב המצוינות" מטעם נשיא גרמניה. בשנת 1998 הוענק לו פרס זוסמן בווינה, אוסטריה.
הוא הציג את עבודותיו הרבות בתערוכות בארץ וברחבי העולם; והשתתף בביאנאלה בוונציה בשנת 1964, ובביאנלה בסאו פאולו בשנת 1967.
בשנת 2004, הוענק לו פרס ישראל באמנות.
הוא העמיד את יצירותיו במספר גני פסלים ברחבי הארץ. ביניהם גם גן הפסלים "אבו נבוט" שקיים ליד הסביל הידוע העומד בדרך מיפו לירושלים.

גלריית תמונות מהגן ומהפסלים של האמן: יגאל תומרקין

 

 

נפוליון, הרצאה

העמותה לחקר נפוליאון ותקופתו

The Israeli Society for Napoleonic Research

La Societe Israelienne des Recherches Napoleoniennes

כתובת האתר: www.napoleon.cjb.co.il

יו"ר העמותה: פרופ' מרדכי גיחון רחוב עשהאל 14 צהלה, תל־אביב 69-083

Prof. Mordechai Gichon – President – FINS. 14 Assael St. Zahala, Tel־Aviv 69083

_______________________________________________________________         

 חברים יקרים שימו לב!!

יו"ר העמותה והנהלתה מאחלים לכל חבריה ולבני משפחותיהם שנה טובה, שנה מבורכת ומאושרת, ושנה של פעילות מעניינת.

לעונה הבאה עלינו לטובה הוכנה תוכנית הרצאות בנושאים מרתקים.להלן פרטי הפעילות בארבעת החודשים הראשונים של העונה:

 

יום ה' 27.11.2008

מלחמת נפוליון בעמי חצי האי האיברי ובת בריתם, בריטניה.

המרצה:

פרופ' מרדכי גיחון

יום ה' 1 בינואר 2009

נפוליון והיהודים באיטליה

המרצה:

פרופ' אלכסנדר גראב

יום ה'  1 בינואר 2009

נפוליון והיהודים באיטליה

המרצה:

פרופ' אלכס גראב

יום ה' 29.1.2009

השתקפות ההתנגדות לנפוליון באמנות.

המרצה:

ד"ר דורון לוריה

יום ה' 26.2.2009

דמותו של נפוליון בציורי האמנות בתקופתו.

המרצה:

ד"ר ז'וזפין (בוהרנה)יארושביץ

יום ה' 26.3.2009

דיון סביב "שולחן עגול" צללים בדמותו של נפוליון.

יערך בביתו של צבי נגאל

יום ה' 30.4.2009

טיול: הצרפתים שעל שפת הירקון ובאזור השרון

מדריך:

פרופ' מרדכי גיחון

יום ה' 14.5 2009

המערכה בשנת 1809

המרצה:

מר חזי שלח

יום ה' 18.6.2009

וולינגטון – הבולט במצביאים במחנה אויבי נפוליון ומנצחו

המרצה:

אלון קליבנוב

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קונגרס נפוליאוני בינלאומי בקורסיקה

בחודש יולי 2008 התקיים קונגרס בינלאומי בעיר אג'קסיו בקורסיקה. עמותתנו יוצגה בכבוד ע"י מספר חברים, אשר חלקם גם נשאו הרצאות. פרטים על הקונגרס ימסרו במפגש הקרוב.

 דמי חבר

דמי החבר לעונה הקרובה יעמדו על -100 ₪. החברים מתבקשים להקדים ולשלמם ע"י משלוח המחאה למזכיר הח"מ לפי הכתובת: רחוב קליי 17 ת"א 62-336

 בדיון "השולחן העגול", שיערך בביתו של צבי נגאל ביום 26 במרס 2009 את הכיבוד יביאו האורחים לפי טעמם.

החברים מתבקשים להודיעני בהרצאה הקרובה או במייל חוזר.

ההרצאות יתקיימו כרגיל בבית יד אבנר שבאוניברסיטת תל-אביב ברחוב זליג 10 בשעה 17:00

 המעוניינים להשתתף ביום הסיור כמוזכר לעיל מתבקשים להודיעני הדבר.

                ברגשי כבוד

           יעקב מרקל – מזכיר

 יעקב מרקל – רחוב קליי 17 תל-אביב  62-336                 www.ymarkel.com        ymarkel@ymarkel.com

 

 

נפוליון , וטרלו

וטרלו

כתב: אלון קליבנוב

במרכז בריסל עובר אוטובוס מיוחד. על חזיתו מתנוססת האות "W". יעדו של אוטובוס זה הוא עיירה מנומנמת משהו, ששמה הפלמי לא אומר דבר לאיש, אולם השם בתעתיק השגוי, האנגלי, מוכר כל כך.

השם הפלמי הוא ואטרלו (בחולם) והשם האנגלי הוא ווטרלו.

נסיעה באוטובוס זה מהווה מסע אל ההיסטוריה. מסע אפי.

הנסיעה איננה ארוכה. העיירה שוכנת כ-18 ק"מ מדרום לבריסל, והפרברים הדרומיים של העיר מזדחלים ומשתלטים על שטח שלפני פחות מ-200 שנה היה חקלאי לחלוטין. גם היום מנמרים שדות ובתי חווה את האזור שהאורבניזציה מנסה לעשות לו מה שנפוליון לא הצליח…

שם התחנה בה יש לרדת הואButte du Lion , תל האריה. גבעה מלאכותית, חרוטית ותלולה, בראשה פסל אריה, חולשת על כל האזור מסביבה ונראית היטב ממרחק קילומטרים.

יורדים מן האוטובוס, והולכים לעבר האנדרטה. יש השומעים את קול המכוניות העוברות. יש שיתרשמו מן הפסטורליה והשקט. ויש השומעים את משק כנפי ההיסטוריה.

 

שום דבר לא הצביע בפתיחתה של שנת 1815 על מרכזיותה בהיסטוריה העולמית. אירופה הייתה בעיצומו של תהליך התאוששות מהמלחמה הארוכה, אשר השתוללה בה כמעט ללא הפסקה מאז פלישת פרוסיה ואוסטריה לצרפת המהפכנית בשנת 1792. בנה של המהפכה, אדם גדול עבור רבים, מפלצת שטנית עבור אחרים, נפוליון בונפרטה, הפך משליטה של הקיסרות הגדולה ביותר באירופה אי פעם, לקיסר אלבה, אי קטנטן בן 223 קמ"ר.

חלק נכבד משליטי אירופה ומדינאיה הבכירים, היו מכונסים בווינה, לקונגרס מפורסם שעיקרו היה החזרת השקט לאירופה, והשבת המצב המדיני לקדמותו, לפני פרוץ המהפכה הצרפתית והפצת עקרונותיה על כידוני חיילי נפוליון.

 

על בריסל וסביבתה ריחפו ענני אי ודאות. הפרובינציות הדרומית של ארצות השפלה, נפלשו פעמיים על ידי צבאות צרפת המהפכנית, אשר שלטה באזור באופן רשמי מאז 1797. תחת האימפריה של נפוליון שגשג האזור, אולם לאחר נפילת האימפריה נראה העתיד מעורפל מאד, וחדרי הדיונים בווינה היוו זירת המערכה על עתיד האזור.

 

 

לקיסר אלבה לא הייתה הערכה רבה לדיונים בווינה. דרכו הייתה שונה. ב- 26.2.1815 חמק הקיסר משוביו וב- 1.3.1815 נחת בדרום צרפת. כך נפתח הפרק האחרון של התקופה, פרק סוער ודרמטי לא פחות מאף אחד מאלו שקדמו לו, ופרק שפסקת הסיום שלו הייתה עתידה להיכתב באותם שדות שקטים המנמנמים להם היום מסביב לאנדרטה. פסקה זו לא נכתבה בדיו, כי אם בדם ואש.

 

הידיעות על בריחת נפוליון מאלבה ונחיתתו בצרפת גרמו לזעזוע באירופה, אולם לא להלם. כולם ציפו כי מלך צרפת לואי ה-18, אחיו הצעיר של לואי ה-16 שהוצא להורג במהפכה הגדולה, יעצור חיש מהר את הנמלט. זה לא קרה, כמובן. כל הכוחות שנשלחו לבלום את הקיסר לשעבר, אשר התקבל בהתלהבות בנחיתתו והחל לעלות צפונה עם מספר קטן של מלווים וחיילים, הצטרפו אליו. המרשל מישל ניי הבטיח ללואי ה-18 כי יביא את נפוליון לפאריס ב"כלוב של ברזל" אולם לא עמד בפני הקסם המיסטי של דמותו קטנת הקומה, אך אדירת הכריזמה של הקיסר והצטרף אליו. על קירות פאריס הופיעה כתובת לגלגנית: "לואי ידידי, הפסק לשלוח לי חיילים. יש לי כבר מספיק!"

ב- 20.3.1815 נכנס נפוליון לפאריס. לואי ה-18 נמלט באישון לילה לבריסל. עובר בדרכו בנתיב העובר היום ממש סמוך לאנדרטה.

חלחלה אחזה באירופה. 22 שנה של מלחמה השאירו נזקים של מיליארדים וכשלושה מיליון הרוגים ופצועים. נפוליון הודיע כי פניו לשלום. איש לא האמין לו. עבור אירופה הוא היה בבחינת סכנה, עימה יש להתמודד מהר ככל האפשר. אירופה הכריזה מלחמה, לא על צרפת, כי אם על נפוליון האיש. 

המלחמות הארוכות יצרו שגרה של גיוסים ותנועות צבא גדולות והמעצמות האירופאיות כבר היו מיומנות בנושא. בנוסף, הצבאות האדירים מהמערכה של 1814 טרם פוזרו, ורבים מאד מהם היו עדיין זמינים להפעלה מהירה יחסית.

צבאות החלו להיערך בכל אירופה. נפוליון ידע, כי אם לא יפעל במהירות, עלולים כמה צבאות לפלוש בו זמנית לצרפת, והוא יפעל לא רק בנחיתות מספרית גדולה, אלא גם מול כוחות שיוכלו לתמרן באופן עדיף, בעקבות פלישה מכמה נתיבים.

מבחינת מנהיגותו הצבאית, לא היה נפוליון בונפרטה בשיאו, אולם ניסיונו הרב וכישרונו הטבעי, כמו גם הלחץ בו היה נתון, גרמו לו לנטול את היוזמה ולפעול ראשון. בארצות השפלה הלכו והתארגנו שני צבאות. כוח בפיקוד בריטי, שמנה 106,000 איש, ביניהם בריטים (אנגלים וסקוטים), יחידות רבות מנסיכויות גרמניות שונות, וכ-30% חיילים בני ארצות השפלה שאיכותם הייתה מפוקפקת ביותר. כמו כן עמדו לרשות כוח זה כ-216 תותחים מסוגים שונים.

כוח זה, תחת פיקודו של הדוכס מווליגטון, התארגן באזור בריסל. הכוח השני היה הצבא הפרוסי, שהתארגן במזרח ארצות השפלה, באזור העיר ליאז', ומנה כ – 128,000 איש ו – 312 תותחים תחת פיקודו של הפילדמרשל בליכר.

וולינגטון ובליכר היו אנשים שונים מאד זה מזה. וולינגטון היה בן גילו המדויק של נפוליון, 46 שנה, קר מזג ושקול, טקטיקן בחסד עליון, ג'נטלמן בריטי ברמ"ח אבריו. בליכר היה בן 72 שנה, אולם בעל להט ומרץ של בן 20, ומונע בלהט עז של איבה חריפה לנפוליון ולצרפת. החיילים אהבו אותו והעריצו אותו, וכינוהו "פלדמרשל קדימה" ((Feldmarschal Vorwörts בשל קריאותיו הקבועות בקרב – "קדימה ילדי, קדימה, קדימה!!"

שני האנשים צברו ניסיון צבאי עצום במלחמות נגד נפוליון, אולם מעולם לא נפגשו או שיתפו פעולה לפני כן. בליכר כבר לחם בנפוליון לא פעם. וולינגטון מעולם לא עמד מול הקורסיקני הקטן בעצמו. בספרד נלחם נגד המרשאלים והגנרלים שלו, והביס אותם בזה אחר זה. 

המציאות הפוליטית הייתה מורכבת, ובין הבריטים והפרוסים שרר מתח, ואפילו אי אמון.

בצרפת הכריז נפוליון על גיוס כללי. כמו כל אירופה, הייתה גם צרפת עייפה ומותשת מן המלחמה הארוכה. אחוז ההשתמטות היה גבוה מאד. המוראל היה ירוד. לא כל המפקדים הבכירים, המרשאלים והגנרלים, עמדו לרשותו של הקיסר החוזר מן הגלות. כמה מהם נהרגו. אחרים התעייפו או ירדו ברמתם. היו גם רבים שהתחמקו מלהצטרף אליו. ברנאדוט, המרשאל לשעבר, מלך על שוודיה. מיורא, גדול מפקדי הפרשים של התקופה, נדחה בזעם (ובלי חוכמה יתרה), על ידי נפוליון עצמו, בגלל התנהגותו (של מיורא) במערכה של 1814. ברתייה, איש התכנון והארגון הנאמן, נמצא מת בנסיבות חשודות מתחת לחלון מלונו. האם התאבד? האם נרצח? כך או כך, לא עמד לרשותו של נפוליון האיש שהיה המוכשר והמנוסה בקציני המטה. הצבא הצרפתי עצמו היה מורכב ברובו מטירונים חסרי ניסיון. רבים האמינו בקיסר והעריצו אותו, אולם הדבר לא חיפה על חסרונותיהם כחיילים.

את החיילים שגייס ארגן נפוליון בכוח גדול לו קרא

l'Armée du Norde ("צבא הצפון"). כוח זה מנה כ-128,000 איש ו-366 תותחים.

הקמת כוח גדול זה וארגונו בזמן כה קצר מהווה הוכחה כי מרצו וכושר הארגון של נפוליון נשחקו רק במעט, אם בכלל…

 

 

 

 

 

בעוד המעצמות האירופיות מתנהלות בעצלתיים והמדינאים מתווכחים ומתקוטטים, יוצא נפוליון לפעולה.

בליל ה-15 ביוני 1815 נע נפוליון במהירות רבה עם צבאו לכיוון צפון. כוונתו ברורה – הוא מתעתד לנעוץ טריז בין הכוח הבריטי לכוח הפרוסי ולהביס כל אחד מהם בנפרד.

ההפתעה של בעלות הברית מלאה, אולם פריסת הצבאות ויכולת התקשורת שלהם מונעים אפשרות של נסיגה טקטית כוללת. מהירות תנועתו של הצבא הצרפתי הופכת את ההתנגשות לבלתי נמנעת. נפוליון מחלק את צבאו לשני חלקים. מירב הכוח יפעל נגד הפרוסים במטרה להביסם סופית, ואלו הכוח השני יפעל נגד האנגלים.

ב – 16.6.1815 מתחוללים צמד הקרבות לפי תוכניתו של נפוליון.

הפרוסים סופגים מהלומה קשה בקרב ליניי (Ligny). הם מובסים, אולם לא נשברים. טראומה קשה במיוחד עברה על מפקד הצבא הפרוסי, בליכר. במהלך הקרב, נהרג סוסו והוא שכב מתחת לפגר הסוס במשך שעות, כשמעליו עוברים פרשים וסוסים רבים, וחלקם רומס אותו. מעורפל חושים, דואב ומטושטש, שכב כך בליכר בן

ה- 72, עד שניצל בידי קצין צעיר שחיפשו בנרות…

מול הבריטים, שולח נפוליון את המרשאל ניי. הבריטים מרוכזים בצורה לא מאורגנת סביב צומת חשובה, ממערב לליני, בשם "ארבע זרועות" ( (Quatre Bras. קרב קאטר ברא מהווה עדות לתוהו ובוהו ששרר בקרב בעלות הברית, כמו גם מהווה דוגמה לפער בין נפוליון  לבין המרשאל מישל ניי. ניי לא ריכז את כוחותיו למהלומה אחת מאורגנת, אלא במקום זה שלח את כוחותיו לסדרה של מתקפות, שלא הצליחו להשיג הכרעה.  

כפי שתכנן נפוליון, תבוסת הפרוסים בליני, הפכה את העמדה האסטרטגית הבריטית לחשופת אגף ולבעייתית ולבריטים אין ברירה כי אם לסגת.

ביום המחרת מוכיח נפוליון את הירידה בכושרו הטקטי, בהיעדר הלהט והדחף ברדיפת הצבא האנגלי הנסוג. במקום לרדוף את האנגלים עד צוואר, מאפשר נפוליון לוולינגטון להוציא את כוחותיו מלוע הארי ולפרוס אותם מחדש כמה קילומטרים מצפון. ארובות השמיים נפתחות וגשם עז ניתך ארצה. האנגלים והצרפתים מבוססים בבוץ, אולם וולינגטון, מדויק והחלטי, שולח את כוחותיו להיצמד לקרקע לאורך רכס נמוך המכונה הר יוחנן הקדוש

((Mont St. Jean, המשתרע בין שדות ובתי חווה. בחושיו הטקטיים המחודדים של וולינגטון הוא מזהה את המקום כעמדת הגנה ראויה, והוא מנצל את שעות הערב והלילה על מנת להיערך כיאות לכל אורך הרכס. כנקודות משען משמשים גם כמה בתי חווה קטנים לאורך הקו שלו – הוגומונט ((Hugomont, מעט דרומית לאגף הימני, לה היי סיינט (La Haye Sainte ) במרכז ופאפלוט (Papelotte) מעט דרומית לאגפו השמאלי.

נפוליון קרא לגנרל הוותיק שזה עתה כיבד בהעלותו אותו בדרגה לדרגה ולעמדה הצבאית היוקרתית והבכירה "מרשאל" – עמנואל גרושי.

באחת ההחלטות המפורסמות והשנויות במחלוקת ביותר בהיסטוריה,            

הוא מחלק את צבאו, מקצה לגרושי כשליש מכוחו בשטח, כ-34,000 איש, ומנחה אותו לרדוף אחרי הפרוסים הנסוגים ולמנוע בכל מחיר חבירה בין הפרוסים לבין האנגלים.

מירב הכוח, כ- 72,000 איש, 101 גדודי חי"ר, 115 פלוגות פרשים ו-254 תותחים (למרות המספר המקובל של 246 תותחים, כנראה זהו המספר האמיתי) נשאר תחת פיקודו הישיר של נפוליון, המתכנן לתקוף התקפה חזיתית, ופשוט לדרוס ולהשמיד את הצבא הבריטי בדרך לבריסל.  

לרשותו של וולינגטון עמדו בשלב זה כ- 67,000 איש, חלקם ברמה נמוכה מאד מבחינת חיילות וניסיון צבאי. רק 24,000 מהם היו בריטים, ורק כ- 7,000 היו חיילים ותיקים ומנוסים. לרשותו של וולינגטון עמדו גם 150 תותחים.

 

בוקר ה-18.6.1815 היה בהיר. נפוליון החליט להמתין עוד שעות ספורות כדי שהאדמה תתייבש מעט מגשמי העוז של היום הקודם.

מעט אחרי השעה 1130 בבוקר נורו המטחים הראשונים.

קרב ווטרלו נפתח.

סוללת תותחים גדולה, שריכז נפוליון במרכז הקו הצרפתי, פתחה  במטחים כבדים לעבר מרכז הקו הבריטי, וכוחות חי"ר נעו צפונה, כשהם מנסים לכבוש את הוגומונט. בית חווה זה, שהחזיק מעמד בעמידת גבורה לאורך היום כולו, הפך למגנט, אליו נמשכו כוחות צרפתים רבים בניסיון הנואש לכובשו.

האש המסיבית, האבדות הרבות והמתקפות הצרפתיות הביאו להתפוררותן של כמה וכמה יחידות מבני ארצות השפלה ולמנוסת חייליהן, אשר הפיצו במהלך בריחתם פאניקה בעורף בתיאוריהם על התמוטטות הצבא של וולינגטון.   

וולינגטון היה בכל המקומות בבת אחת. בחושיו המחודדים חש כל מקום בו נוצרה סכנה ליציבות הקו ומיהר לשם על מנת לייצבו. רבים משלישיו ומקציניו נפלו הרוגים או פצועים לצידו, אולם הוא לא היסס להתייצב בכל מקום בו הייתה האש, והסכנה, כבדות במיוחד. עם התפוררותן של היחידות הפלמיות וההולנדיות מייצב וולינגטון את הקו הדק ומעודד את החיילים לעמוד איתן תוך ספיגת הקורבנות הכבדים מן הלחימה העיקשת. עוד ועוד כוחות חי"ר מוטלים למערכה והלחץ על המרכז הבריטי הופך לקשה מנשוא. וולינגטון מורה לבצע סדרה של הסתערויות פרשים על מנת להפחית את הלחץ הכבד על המרכז שלו.

התקפות אלו מצליחות לבלום את חיל הרגלים הצרפתי לזמן מה וקונות זמן יקר, במחיר דמים נורא.

כבר לפני השעה 1400, הובא לנפוליון קצין פרוסי שבוי המאשש בפניו כי הצבא הפרוסי חמק מגרושי ונמצא בדרכו מערבה, על מנת לחבור לבריטים ולהגיש להם סיוע. הייתה זו בשורת איוב. האם ציפה נפוליון כי גרושי ינטוש את משימתו ו"יצעד לכיוון התותחים"?

זו הייתה תרגולת מקובלת: נטישת המשימה ותנועה מהירה לעבר רעם התותחים המעיד על קרב גדול, בו כל חייל משפיע.

זה לא היה עתיד לקרות. למרות תחנוני כמה מקציניו, שביקשו מגרושי ולו יחידות ספורות, על מנת לנוע מזרחה ולהגיש לנפוליון סיוע, דבק גרושי במשימתו. עד הסוף.

נפוליון איבד את מגע הקסם שלו. הוא איפשר לניי, האמיץ והמסור אך המוגבל מבחינת כושרו הטקטי, לקבל החלטות משמעותיות לגבי הצבא כולו, להפוך לאחראי בשטח. ניי ריכז את כל עתודת הפרשים הגדולה, והטיל אותה בשעות אחר הצהריים אל תוך המרכז הבריטי. האנגלים התארגנו בריבועי חי"ר (מערך טקטי ללא אגפים, אידיאלי כנגד פרשים). גל אחר גל של פרשים הסתער אל תוך האש, כמו גלי מים אדירים המתנפצים אל הסלעים. שוב ושוב רכבו אלפי הפרשים אל תוך האש, כל פעם פחות ופחות מהם שבים אחורה להתארגן מחדש לניסיון הבא.

גושי אדם נראו צועדים ממזרח. "גרושי מגיע!!" הורה נפוליון להפיץ בקרב צבאו. אולם הוא ידע את האמת. הצבא הפרוסי הלך והתקרב וגרושי לא נראה בשום מקום.

זמן קצר אחרי השעה 1600 החלו הפרוסים להפעיל לחץ על האגף הימני הצרפתי. הלחץ התגבר והפך לבלתי נסבל ככל שהגיעו עוד ועוד יחידות של הצבא הפרוסי, מדורבנות ללא ליאות על ידי הפלדמרשל הישיש "קדימה".

מצבו של הצבא הצרפתי נראה נואש, אולם בדיוק אז נפלה אחת מעמדות ההגנה של הצבא הבריטי במרכז הקו שלו, לה היי סיינט.

מי יישבר ראשון? בהימור נואש, "הכול או לא כלום", מטיל נפוליון את המשמר הוותיק שלו, טובי חייליו ועתודתו האחרונה אל עבר המרכז הבריטי. הקרב עמד בפני נקודת ההכרעה שלו. אולם כושרו ההגנתי ומנהיגותו של וולינגטון עמדו לו. בתזמון מצוין בלמו שרידי הקו הבריטי את טובי חייליו של נפוליון ובמטחי ירי אדירים הסבו להם אבדות קשות. המשמר עצר לרגע, היסס, ואז החל לסגת. השמועה נפוצה מיד בקרב כל הצבא הצרפתי. "המשמר נסוג!!!"

זה היה הקש ששבר את גב הגמל. הצבא הצרפתי התפורר, ובהדרגה החלה מנוסת בהלה. זה היה הסוף.         

קציני המשמר ארגנו אותו מחדש וניסו להפוך את העמדה שלו למקום סביבו יתרכזו החיילים מחדש, אולם היה זה מאוחר מדי. "יציל איש את נפשו!!" זעקו החיילים הנסים ("Sauve qui peut!!") תוך בריחה פראית, שלא ניתנת לעצירה.  

עמדת חיילי המשמר הוקפה מכל הכיוונים. האש הופסקה וקצין בריטי נושא דגל לבן רכב קדימה כדי להציע לחיילים הותיקים והמנוסים להיכנע. כל ילד צרפתי לומד היום כי מפקד המשמר, קאמברון, צעק: "המשמר מת אך לא נכנע!!" (מזכיר לנו במעט את סיפור "טוב למות בעד ארצנו…")

האמת הייתה שהוא צעק "Merde!!".

מטחי האש קצרו את חיילי הקיסר האחרונים והמסך ירד על התקופה הנפוליונית.

 

במקום עמידת הגבורה האחרונה של המשמר הוותיק עומדת כיום אחת האנדרטאות הנוגעות ללב והמרגשות של שדה הקרב: "העיט הפצוע".

 

שדה הקרב עתיר אנדרטאות. יש להתבונן. אולי לצלם. אולם בעיקר לחשוב ולזכור את מה באו לציין. כמעט 50,000 הרוגים ופצועים במהלך היום העקוב מדם.

 

יש להיכנס למרכז המבקרים (Centre du visiteur). אולי לטפס לפסגת הגבעה המלאכותית, אנדרטה, שהקמתה הרסה כמעט לחלוטין את הטופוגרפיה המקורית של שדה הקרב ושינתה אותו לבלי הכר. בוודאי יש להיכנס לבניין העגול ולראות את הפנוראמה המדהימה של התקפת הפרשים הגדולה, אחת התמונות הגדולות בעולם, שאורכה למעלה מ-110 מטרים וגובהה כ-13 מטרים.

לקנות גלויה, חוברת או ספר למזכרת בחנות הספרים.

אולי עותק ב-  DVD  או בוידיאו של הסרט הקלאסי "ווטרלו" של סרגיי בונדארצ'וק ודינו דה לורנטיס, עם רוד שטייגר וכריסטופר פלאמר בתפקידי נפוליון ווולינגטון.

כן, לסייר בסיור המוצע בקרונית הפתוחה בכמה מאתרי שדה הקרב.

לשתות קפה ליד המוזיאון הקטן בו שרידי רובים וחרבות שנמצאו בשדה, פגזים וכדורים, ליד שרידי אדם, עצמות וגולגלות, חלקן מחוררות כדורים או מצולקות מסימני אבחות חרב קטלניות.

אולם אסור להחמיץ את הוגומונט.

קצת קשה למצוא את המקום. יש להצטייד במפה ולא להחמיץ את הפנייה אם אתם ברכב, או לחצות את השדות (לא פעם בבוץ) אם אתם מסיירים רגלית.

כשתגיעו להוגומונט, תבינו. בית החווה פרטי וסגור, אולם הבעלים מאפשרים להיכנס פנימה, והמבנה המרכזי והעתיק חרוך ומנומר פגיעות כדורים ופגזים כאילו הקרב התחולל רק אתמול. פסל הצלוב בכנסייה הקטנה שהפכה לבית חולים שדה מצולק מאש ורגלו חסרה מפגיעת פגז. ורק הפרחים שהניחו המבקרים הקודמים מעידים על הדרמה האדירה שהתחוללה במקום.

זה המקום לגעת בהיסטוריה.     

     

המרכיב הויזואלי – רשימה

 

1.    תמונה כללית – שדה הקרב של ווטרלו.

2.    Butte du Lion

3.    נפוליון

4.    וולינגטון

5.    בליכר

6.    חיילים צרפתים.

7.    חיילים בריטיים.

8.    חיילים פרוסיים.

9.    מפה כללית של אירופה בשנת 1815

    10. מפת המערכה של שנת 1815 – התחלה

    11. מפת המערכה – קרבות ליני וקאטר ברא

    12. מפת קרב ווטרלו

      13. מפת הקרב – התחלה, ההתקפה על הוגומונט

    14. ניסיון פריצה להוגומונט

    15. הוגומונט כיום

    16. מתקפת הפרשים הגדולה

    17. גנרל מישל ניי

    18. ריבועי החי"ר הבריטיים

    18. מפת הקרב בצהריים, תחילת הגעת הפרוסים

    19. מפת הקרב בשעות אחר הצהריים המאוחרות – התקפת 

         המשמר וההתפוררות

    20. אנדרטת העיט הפצוע – מקום הקרב האחרון של המשמר