תגית: נחלת יצחק

מעלה העקרבים

מעלה העקרבים

מתוך הספר "נחלת יצחק"

 בחודש אדר ב' תשי"ד, מרס 1954, נערכו חגיגות במלאות חמש שנים לעיר אילת. עם שחזור הנפת דגל הדיו באום רשרש כיום אילת.

בתום החגיגות באילת, שנערכו ברוב עם, יצא ביום 17 במרס 1954, בשעה 7:00 אוטובוס של חברת אג"ד שמספרו ת-1383 בדרכו חזרה מאילת לכיוון תל־אביב. באוטובוס נסעו 14 נוסעים ועוד 4 חיילי אבטחה. האווירה הפורימית הביאה את החיילים להניח את נשקם על המדפים העליונים באוטובוס ולא להחזיקם בידם. למרות שידעו כי המעבר בכביש הישן בין באר שבע ואילת מצריך כוננות מסוימת.

בערך בשעות הצהרים הגיע הרכב לדרך שנקראה "מעלה העקרבים" והחל לטפס באיטיות במעלה ההר שהיה עם עיקולים אחדים שגרמו לעיכוב בנסיעה. כשהגיע הרכב לעיקול שליד האנדרטה שהקים חיל ההנדסה לכבוד 'פורצי הדרך' ניתכה אש תופת על הרכב מרוביהם של 12 אנשי פידאיון בפיקודו של סעיד איבן בנדק בן לשבט העזזמה שבנגב, שארבו מאחורי האנדרטה.

מעלה עקרביםמעלה עקרבים, הדרך הישנה לאילת, אום רשרש

אפרים פירסטנברג הנהג הראשי של האוטו ואשתו חנה, שישבו בכסא הראשון מצד ימין נהרגו ממטח האש הראשון, נהג המשנה קלמן עשרוני, שנהג ברכב בקטע זה של הדרך למרות שנפגע אנושות ושתת דם רב, הצליח לסובב את ההגה כך שהרכב ידרדר לאחור ויפגע בצלע ההר כדי שהרכב ייעצר ולא יידרדר לתהום. לאחר מטח הירי הראשון עלו שני מחבלים לרכב וערכו שוב וידוא הריגה כדי להיות בטוחים שכולם הרוגים. חיילת אחת נפצעה קשה מאוד, חיים בנו בן 8 של אפרים פירסטנברג נפצע קשה, לאחר מספר רגעים קרא לאחותו ושאל אותה האם הערבים כבר הלכו. המחבלים חזרו לאוטובוס וירו בו עוד כדור בראשו. לאחותו מירי, כבת חמש היה מזל גדול היא ניצלה בזכות חייל שגונן עליה בגופו בכך ששכב מעליה והמחבלים לא יכלו לראותה והיא הבינה שאסור לה להשמיע הגה וכך הערבים לא פגעו בה. עוד אישה אחת שהשימה עצמה כמתה, לא נפגעה קשה.

הנהג אפריים פירסטנברג נמצא כשהוא מחזיק באקדחו, ואילו אשתו חנה, גופתה נמצאה מחוץ לרכב כשהיא זרוקה וללא נעליים שכנראה נגנבו, ואצבעות ידה נגדעו כדי לגנוב את טבעת הנישואין.

שמות ההרוגים הם: אפריים פירסטנברג, חנה פירסטנברג, קלמן עשרוני, חנה קירשנבוים, ראובן בוקסנבאום, יוסף דיין, אברהם חזן, ברוך משולם, משה עזרא, פוליטי קלמן ואליהו ליבוביץ.

רכב צבאי ובו שלושה חיילים עבר כעבור זמן קצר באותה הדרך וכאשר ראה את המחזה המחריד נתקף בהלה וברח מהמקום ונסע לבאר שבע שם הם הודיעו על המקרה למשטרה (החיילים הועמדו לדין על נטישת פצועים).

לאחר מכן עבר במקום רכב של חברת האשלג שאסף את הפצועים, מרים לסר שנשארה בחיים תודות לחייל שסוכך עליה בגופו, ואת החיילת אסתר לוי. [היא ירדה מהארץ ולאחר מספר שנים חלתה בסרטן ונפטרה בשנת 2003}.

כוחות צבא שהגיעו למקום אספו את הגופות והסיעו אותן לבאר שבע, אולם התקבלה החלטת ממשלה בראשותו של משה שרת, וניתנה הוראה להחזיר את הגופות למקום ולהביא עיתונאים וצלמים במטרה לצלם שיחזור של האירוע לצורך פרסומו בעולם, התמונות צולמו באותו הלילה.

ביום 10.11.1968 הצליח צה"ל לתפוס את סעיד אבו-בנדק כשהוא מסתתר במערה, ומסרב להיכנע הוא חוסל במקום. ראש הממשלה משה שרת ביקש ממרדכי זעירא לכתוב שיר שיעזור לציבור לעבור את הימים הקשים בעקבות האירוע הקשה. זעירא כתב את "שיר שמח" ויעקב אורלנד הלחין והשיר הפך לחביב הקהל.

כיצד הסתפחה נחלת יצחק לעיר תל אביב

כיצד הסתפחה נחלת יצחק לעיר תל אביב

בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים ביקש ועד שכונת בורוכוב מממשלת המנדט לאחד מספר שכונות קטנות שהיו בסביבתה הקרובה לרשות מוניציפאלית אחת. בנוסף לכך פנה הוועד גם לישראל טיבר שיעזור להם באיחוד הזה. טיבר שהקים ביוזמתו את שכונת גבעת רמב"ם החל לפעול לאיחוד השכונות; שיינקין, קריית יוסף (שכונת חאפ), ארלוזורוב וגם את שכונת פועלי הרכבת ביחד עם שכונתו ושכונת בורוכוב וניסה לספח אותן למועצה המקומית רמת־גן, שהתנגדה לכך נמרצות. השכונות היו דלות, תושביהן היו בדרך כלל קשי יום, אי אפשר היה לגבות מהם מיסים או להפקיע מהם את המגרש הקטן שעליו התגוררו, כדי לאחד אותו עם עוד מגרש וכך לבנות בית יותר גדול. לתושבים רבים מגרש קטן זה, היה כל רכושם עלי אדמות. השלטון המנדטורי ראה בעין יפה את הרצון לאיחוד שכונות קטנות. ועד שכונת בורוכוב ביקש לספח אל איחוד השכונות גם את שכונת נחלת־יצחק מעוטת התושבים אבל עם מספר ניכר של מפעלי תעשייה. שכונה מסודרת עם כבישים סלולים, מדרכות ותאורת רחובות.

ועד נחלת־יצחק לא רצה להיספח אל שכונת בורוכוב וחברותיה, אלא להיספח ישירות לרמת־גן, שגם רצתה את הסיפוח. ברמת־גן קיבלו תושבי נחלת־יצחק את השירותים המונציפליים הנדרשים. תושבי רמת־גן ונחלת־יצחק היו באותו מעמד סוציו־־אקונומי והאיחוד היה יכול להצליח.

ועד בורוכוב שלח מכתבי הסבר לקצין המחוז להבהיר את עמדתו שלא כדאי לאשר סיפוח נחלת־יצחק לרמת־גן כי אין טעם באיחוד שתי רשויות עשירות. רצוי לספח את נחלת־יצחק אל המועצה החדשה ששכונת בורוכוב בראשה וכך תוכל השכונה העשירה לעזור לשכונה הענייה. ועד נחלת־יצחק נלחם נגד האיחוד הזה בגלל אותה הסיבה. המוכתר, יוסף זימן שלח מכתב ארוך ומנומק אל קצין המחוז מר קופרמן, והסביר בדיוק את הנימוק הזה. בשכונת בורוכוב יש יותר תושבים, כך שתמיד הם יהיו רוב בוועד החדש ויעשו עם הכסף ששכונת נחלת־יצחק תכניס לוועד החדש כדי לכסות על ההפסדים הכבדים שהם יצרו עד היום.

ביום 7 באוגוסט 1942 אוחדו השכונות הקטנות בורוכוב, שיינקין, גבעת רמב"ם, קריית יוסף, ארלוזורוב ושכונת פועלי הרכבת למועצה מקומית אחת וקיבלה את השם "גבעתיים" לציון שתי הגבעות שעליהן הן יושבות.

חלק מתושבי נחלת־יצחק פנו אל קצין המחוז, קופרמן, וביקשו להצטרף לרשות החדשה, גבעתיים. הם חשבו שבכך ניתן יהיה לחסוך בעלויות להחזקת שכונתם ולשיפור חייהם בשכונה. תושבים אחרים פנו במכתבים אל קצין המחוז, ודרשו להיספח אל הרשות המונציפלית רמת־גן, היו תושבים שפנו אליו וביקשו להיספח לתל־אביב. העיר הגדולה. כל צד נתבקש להביא חתימות של תושבי השכונה המאשרים את הדרישה. לכאן או לכאן.

קצין המחוז למושבות הדרום של ממשלת המנדט הבריטי מינה ועדה שתבדוק את החתימות. נמצאו חתימות של תושבים בשכונה שחתמו על כל הבקשות. כל צד עַרך משאלים והחתמות  של תושבים. להראות שהרעיון שלהם הוא יותר טוב בעבור תושבי השכונה. גם עיריית תל־אביב שרצתה את לספח אליה את נחלת יצחק, פנתה אל קצין המחוז קופרמן.

 ביום 10 בינואר 1946 פורסם ב"רשומות" (העיתון הרשמי של הממשלה) שהגושים מספר 7110, 7105, 6093 הידועים כשכונת נחלת־יצחק נמצאים החל מהיום תחת הפיקוח של ועדת בניין ערים של עיריית תל־אביב. בצורה זו פתר השלטון המרכזי את הוויכוח. בכך לא נפתרה הבעיה. ישראל רוקח ראש העירייה החליט לטפל בבעיה במהירות ומינה ועדה לבדיקת מצבה של שכונת נחלת־יצחק.

ועד השכונה הצליח לשכנע את רוב התושבים וקיבל החלטה להיספח אל תל־אביב. בשנת 1943 נחתם הסכם בין ועד המושבה לבין עיריית תל־אביב, שבו הוחלט שהעירייה תקבל תחת חסותה את השכונה ובתמורה לפתרון בעיות הניהול של השכונה; גביית המיסים, ניקיון הרחובות וחינוך, העירייה תבנה בתי ספר וגני ילדים, תקבל העירייה את בארות ומגדלי המים ועוד שטחי ציבור שונים שהיו ברשות הוועד. לקראת סיום המנדט הבריטי בארץ ניתן צו סיפוח של השכונה לעיר תל־אביב. התושבים לא התנגדו פיזית ולא מחו על כך הם קיבלו את הדין בלית ברירה. עם קום המדינה, היו דברים יותר חשובים על הפרק ולא ניתן היה להפריע לממשלת ישראל הצעירה בדברים כגון אלו.

אך המאבק אל מי להסתפח נמשך עוד שנים אחדות, היו תושבים אחדים שעדיין לא ויתרו, וניסו לבטל את הסיפוח לעיר תל־אביב. ביום 6 ביולי 1948 פנה ועד השכונה בראשותו של יוסף זימן אל ראש עיריית תל־אביב, ישראל רוקח, בבקשה לזרז את ביצוע ההסכמים שנחתמו בין הוועד לבין נציגי העירייה. בעיקר הקמת משרד נציגות בשכונה שתבדוק באם שאר הסעיפים מתקיימים.

דבר לא נעשה

שר הפנים ישראל בר־יהודה מינה ועדה מיוחדת שתבדוק את כל ההיבטים ותגיש לו המלצות. השר אישר את המלצות הוועדה שפסקה לפי דרישת 90% מכלל תושבי השכונה. ההמלצות היו לספח את השכונה לעיריית גבעתיים, ולהתנתק מעיריית תל־אביב. דרישת התושבים להתנתק נבע בעיקר בגלל הזלזול של עיריית תל־אביב בנעשה בשכונה. הבתים לא היו מחוברים לרשת הביוב, הכבישים לא היו מתוחזקים והיה מאוד לא נוח לנסוע בהם שלא לדבר על המדרכות להולכי רגל. שרותי משטרה ובריאות קיבלו ממילא בגבעתיים.

ביום ז' בתשרי תשי"ח, 2 באוקטובר 1957, פורסמה הודעה בעיתון הרשמי (רשומות) על החלטת שר הפנים בדבר סיפוחה של נחלת־יצחק לגבעתיים. עיריית תל־אביב הפסיקה ביום 2 באפריל 1958 את שירותיה לשכונה. מיד החלה גבעתיים לפעול בשכונה; ניקיון הרחובות, סילוק האשפה והכנה לסלילת כבישים ומדרכות בשאר חלקי השכונה שעדיין לא היו מרוצפים כדרוש.

על הסיפוח לגבעתיים, שניתן באוקטובר 1958 הוגשו שתי עתירות לבג"צ. האחת, ע"י שני תושבי השכונה, והעתירה השנייה הייתה מטעם בית החרושת "יצהר". בית המשפט העליון דן בבקשה לבטל את הסיפוח שהגישו שני התושבים ובית החרושת "יצהר" ופסק שמאחר והעותרים לא קיבלו את הזכות להביא את נימוקיהם בפני שר הפנים, החלטתו של שר הפנים לספח את נחלת־יצחק לגבעתיים היא חד צדדית ולכן היא בטלה. עיריית תל־אביב קיבלה בחזרה את השכונה תחת חסותה.

השכונה הייתה לחלק מהעיר תל־אביב, והעירייה התייחסה אליה כמו אל כל שאר שכונותיה. למרות כל זאת, התלונן בשנת 1974 בפני עיתונאי, יו"ר השכונה דאז מר אפריים רבינסקי: "מיסים התושבים שילמו אבל לא קיבלו דבר", "שרותי רפואה כגון; קופ"ח ומד"א קיבלו ברמת־גן, משטרה, בית מרקחת וכיבוי אש קיבלו מגבעתיים. מה קיבלו מתל־אביב? בשנות השבעים המוקדמות היו בשכונה 1,500 משפחות מתוכם 250 משפחות דתיות ולא היה גן ילדים דתי אחד

 מה בקשו התושבים? בית ספר שהילדים לא יצטרכו ללכת רחוק לגבעתיים או רמת־גן".

רשמים מנחלת יצחק בשלהי שנות ה-30

המאמר נכתב בידי גלעד כספי לזכרו ולכבודו של אביו, המורה דב כספי.

דב כספי – ("כספי המורה")

רשמים מנחלת יצחק בשלהי שנות ה-30

 

הקדמה

דב כספי (1907 – 1967) נולד בליטא ועלה ארצה ב-1936, יחד עם רעיתו וחותנתו האלמנה. לאחר כשנתיים שבהן חייתה המשפחה בכפר סבא, שם הועסק דב כמורה, השתקעה המשפחה בנחלת יצחק. זאת, לאחר שלדב הוצעה משרה משתלמת יותר בבית ספר חדש שהוקם בשכונה. בתחילה נסע דב לנחלת יצחק בגפו, כדי לערוך את הסידורים להבאת יתר בני המשפחה. את רשמיו מהמפגש הראשוני הזה עם השכונה העלה על הכתב בטיוטה. להלן מובאים דברים אלה, כפי שעובדו על ידי בנו הצעיר גלעד כספי, שגם הוסיף הקדמה זאת, חלק מהכותרות והערות הבהרה בגוף הטקסט.

 

ציפיות מנוגדות של דתיים וחופשיים (חילוניים) בשכונה מהמורה החדש

בלילה האחרון לפני ביקורי בנחלת יצחק חלמתי, שהנה נגלה לפני מחזה שבו מתגשמים דברי הנביא ישעיהו "וגר זאב עם כבש". בחלום היו מסובים לשולחנות ערוכים: מצד אחד, בעלי זקנים ופאות מסולסלות, ומצד שני – פנים מגולחים עם בלוריות של קונדסים עטורות לראשיהם, פולטי עשן ורוכבים בכלי רכב בשבת. בקיצור, טהרה, קדושה וטומאה וחול משמשים בערבוביה. הקצתי משנתי והנה זה חלום.

התפקיד שהוטל עלי לא היה קל ביותר והרבה שקלתי בדעתי אם אמלאו באמונה.אין הדבר קל לשמש מקשר בין שני עולמות, להיות מאחה קרעים. אבל מה לעשות? צריך לנסות, הלא כל חיינו הם ניסיון גדול אחד. לא קל היה לעמוד בבחינה משני הצדדים. תחת האש הלוהטת של שאלות הדוקרות והנוקבות עד תהום הנפש, הבטחתי להם (לפרנסי השכונה –ג"כ.) שאשתדל להשביעם רצון והתחלתי בעבודה. קודם כל קניתי לי ראי וניסיתי להעמיד חצאי פנים צוחקים וחצאי פנים בוכים. חילקתי את נשמתי לשתים: לנשמה של חול ולנשמה של דת, והשארתי אפילו מקום לנשמה יתירה. למחרת, כשיצאתי לנשום אוויר צח ברחובות קריה, ננעצו בי עיניים מכל הצדדים. הדתיים הסתכלו בחצי הפנים שבו צריך היה הזקן להשתרע, וכמה גדלה השתוממותם כשלא מצאו את זה שחיפשו.החופשיים (החילוניים) ניסו למצוא את חצי הפנים המגולחים, וגם משאלתם לא נתקיימה. האכזבה באה משני הצדדים. בכל זאת נמצאו מאמינים ובני מאמינים, אשר קיבלוני כמות שאני.

ציפיות של המורה החדש מאורח החיים הדתי בשכונה

הנני מודה ומתוודה, כי לא קלה הייתה לי הכניסה לנחלת יצחק. ההכנות היו רבות. קודם כל עברתי על כל הלכות ודיני שבת ועוד ענייני קדושה שונים. פחדתי שמא אכשל חס ושלום בהתנהגותי. אל יהא הדבר קל בעיניך הקורא. הלוא לשכונת הגאון רבי יצחק אלחנן אתה בא ובוודאי רוחו והוד זיוו של הגאון הקדוש זצ"ל מרחפים על כל צעד ושעל ובכל פינה. אבל כבר בשבת הראשונה התאכזבתי ונדמה לי שנפלתי לקיבוץ "הבחרות הסוציאליסטית" (אכן, לא הרחק מנחלת יצחק, בגבעתיים של ימינו, התארגן והתמקם גרעין של תנועת "הבחרות הסוציאליסטית" שכעבור שנים אחדות הקים, יחד עם חברים מ"הנוער העובד והלומד", את קיבוץ גליל ים – ג.כ.)

 

החזות והניחוחות – ארץ זבת חלב וזבל…

בכניסתך לשכונה, רגליך נתקלות בערמות זבל ואשפה ולאפך מגיעים ריחות מריחות שונים, שבאם לא תסתום תכף ומיד את חוטמך בשתי ידיך עד לידי עצירת הנשימה, ספק אם תוכל להמשיך הלאה. הרחובות סלולים כבישים לפי האופנה החדישה. הבט למטה, עצום עיניך לרגע קט ותחשוב שהנך פוסע ברחובות תל אביב המודרנית. שא עיניך לצדדים ותמונת כפר נידח ומוזנח תשתקף בעיניך. הרבגוניות בצורה החיצונית של השכונה מורגשת על כל צעד ושעל. על יד בית גבוה (בקנה המידה של אותה תקופה – ג.כ.) בנוי כנראה עם כל הנוחיות ותריסים מתקפלים עומד לו צריף מט לפול, נגוע במכות שמש רבות. ואם תחשוב שפה הנך רואה את הבדלי המעמדות, הנך טועה. טועה גם מי שסבור שהגבירים חמדו להם את החיים הפשוטים, הפרימיטיבים, ורואים ברכה בצריפיהם הדלים, בעוד שהעניים התחשק להם לשבת בארמונות נהדרים. למעשה, אך ורק בנחלת יצחק תיווכח לחזות בהתגשמות הביטוי "מותר האדם מן הבהמה – אין". כשהינך עובר על פני בניין אבן גדול ויפה, ומהרהר שמא שוכנים כאן עשירי השכונה, פתאום מתגלים לעיניך ראשי פרות ופרים, וכמוכה תימהון אתה חושב הכלום גם נח הצדיק סידר בנינים ונוחיות לבהמות הטהורות שלו לקראת המבול…

 

תאור בית הקברות בפאתי השכונה

אתה ממשיך בדרכך ברחובות השכונה ועיניך חוזות במה שנדמה לך כקבר רחל (הכוונה למבנים המסוגננים בכניסה לבית העלמין – ג.כ.). מתפלא אתה להיכן הגעת, איזו קפיצת דרך עשית כשהיגעת לדרך אפרתה (לקבר רחל המקורי – ג.כ.). רעד עובר בכל גופך. אולי גם נחלת יצחק תיכלל בחבלי המקומות הקדושים ועל כך לא תזכה להנות מהמדינה העברית (בדיונים באותה תקופה על חלוקת ארץ ישראל בין היהודים והערבים הועלו הצעות שלפיהן יוענק למקומות הקדושים מעמד בינלאומי מיוחד – בעצם המשך המנדט – והם לא יכללו, לא במדינה העברית ולא במדינה הערבית – ג.כ.). בפסיעות גסות אתה פוסע וכמטחווי קשת הנך בורח מחבל המנדט הנצחי עד שאתה מגיע באמת לחבל שישאר לנצח יהודי (הכוונה לנחלת יצחק ג.כ.) שיורשה ויוסכם מצד כל השלטונות אפילו הכי אכזריים, להיכלל במדינה העברית העתידה לקום. גם לשמירת גבולות מעולה אינך זקוק, משום שתושבי החבל שומרים, עד לתחיית המתים וביאת המשיח, על הסטטוס קוו. חיים חדשים וחיי נצח משמשים בערבוביה בשכונה. על פני עגלות ילדים מובלות בידי אימותיהם עובר האוטו השחור (של החברה קדישא – ג.כ) ומקרבו בוקעים ועולים קולות בכי חנוקים. דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת.

 

הרעש מבתי החרושת הראשונים אינו כבד

לפני שבאתי לנחלת יצחק סתמתי את אוזני בצמר גפן כדי שרעש מכונות התעשייה לא יפוצץ את קרומי עור התוף שלי. סבור הייתי שהרחובות הומים פועלים ואנשי עבודה. מטבעי הנני שונא את שאון קריה. והתפללתי בלבי: מי יתן ואוכל להתאקלם לרעשי המכונות כשאצטרך לחיות כאן . אני צועד על פני האינדוסטריה (התעשייה – ג.כ.) הכבדה, מטה אוזן, מקשיב, שומע ולא שומע. אני מתחיל קצת לשחרר את בלוטות השמיעה שלי, מתאמץ לתאר לעצמי רעש מכונות, אבל דמיוני נפגם, הלא התגלגלתי למקום שקט למדי בשונה מתדמיתו.

 

יוצאי ליטא שייסדו את השכונה הפכו למיעוט

גם בענייני לשון הכנותי היו מרובות כשנכנסתי לשכונה. ידעתי שנחלת יצחק היא נחלת ליטוואקס, כך שכאן לא אצטרך לבטא את השין כדבעי ופני לא יסמיקו כשאכשל חס ושלום בלשון (תדמיתם של יוצאי ליטא, על סמך המבטא של חלק מהם – הייתה שהם מבטאים את האות שין, – כמו בני שבט אפרים בתנ"ך – כשין שמאלית, כמו האות סמך, גם כאשר זוהי שין ימנית – ג.כ.). הנה, בפגישה הראשונה שהייתה לי עם תושב נחלת יצחק אני פונה אליו בשאלה: מה הסעה? איפה כאן סכונת בורוכוב ובית החרוסת של בלום לסיניים (ביח"ר לשיניים תותבות – ג.כ.)? ובעל שיחי ממלא פיו צחוק, וצחוק אדיר מלווה בהתזת מים על פני מתפרץ מגרונו ומפיו ובאין אומר ודברים מסתלק ממני. כהלום רעם נשארתי עומד במקומי , מהרהר שמא אולי נתקלתי בעובר אורח שאינו מבני השכונה. אבל אם עלי לפנות בלשון הליטוואק שלי אל תושב אמיתי של השכונה, אזי המצב ישתנה. והנה על פני עובר רוכב אופניים טעון כדי חלב ריקים. אני עוצר בו ושואל: הגידה נא לי את האמס (האמת – ג.כ.) האתה תושב אמיתי של נחלת יצחק? הוא פוער עיניו לרווחה, מודד אותי מכף רגל עד קודקודי, ושואל אותי: אתה לא "ליטוואקר ציילם קאפ"*1 ומסתלק תכף ומיד ממני. רק אז התפקחתי והבינותי את מצבי. כנראה שהזרים הפולנים הכובשים, כבשו חוץ מווילנה, עיר הבירה שלנו, גם את שכונת הגאון הליטאי (הפולנים כבשו בשנת 1922 את וילנה בירת ליטא וסיפחו אותה לשטחם – ג.כ.). ואז החלטתי לקנות שבות בשכונה הסמוכה, שכונת קריית יוסף, המוכרת יותר "שכונת חאפ" *2. חשבתי, שבזמנים שאנו חיים בהם, כדאי לדעת את תורת החאפ, כמו שאומר הפתגם באידיש: אז מין חאפט נישט האט מין נישט ( בתרגום חופשי: אם לא חוטפים – אז נשארים בחוסר כל – ג.כ.).

תלמידיו הרבים של המורה דב כספי מוזמנים להגיב לכתבה.

*1  – ציילם קאפ

הסבר לכינוי "ציילם קאפ" שניתן ל"ליטוואקים" (יהודים מליטא). הפרוש המילולי הוא: בעל ראש – או מוח – של צלב. כינוי זה ניתן בעיקר על ידי יהודי פולין, ובראש ובראשונה מי שנהו אחרי תנועת החסידות, לבני הפלוגתא שלהם, ה"ליטוואקים", שהשתייכו למחנה "המתנגדים" משום שאלה נחשבו כעקשנים וקפדנים. שרה וייס כותבת בספרה "עיירה הייתה בליטא – דוסיאט בראי הזיכרונות" (1989, עמ' 123): הליטוואק דבק בדעתו וכה יגיד ליריבו תוך שהוא מתווה באצבעו אות של צלב: אתה יכול להשתטח לאורך או לרוחב אבל אני הצודק!!

מנגד, פרופ' יוסף קלוזנר התייחס לביטוי זה (בקובץ "יהדות ליטא", כרך א', 1959, עמ' 17) בהקשר לתדמיתו של היהודי הליטאי – בעיני יהודי פולין – כמי שמגלה יחס של קלות-ראש אל המצוות ואל המַנהגים הדתיים. גלעד כספי מוסיף: המתח בין "ליטוואקים" ל"פולנים" בנחלת-יצחק בא לביטוי", בין השאר, ביריבות ובתחרות בין שני בתי הכנסת: האחד, שהוקם על ידי "ליטוואקים": ע"ש ר' יצחק אלחנן זצ"ל – רבה המיתולוגי של קובנה, במסורת של "המתנגדים", והשני – נוסד במתחם של אנשי "הפועל המזרחי", בהשראת תנועת החסידות, וקרוי היום ע"ש רבו הראשון, הרב דורף ז"ל.

*2 – שכונת חאפ

כינוי זה ניתן לשכונה בשל נסיבות הקמתה בשנת 1934, כאשר מאות מחוסרי דיור מתל אביב והסביבה פלשו לשטח שנחשב בעיניהם בטעות כחסר בעלים, הקימו שם צריפים והתמקמו בהם. זאת, תוך ניצול החוקים דאז שמנעו מהרשויות להרוס בתי מגורים, גם אם אלה נבנו ללא רישיון, ולפנות את מי שהתגוררו בהם. רק לאחר שבמחטף הזה ("חאפ" באידיש) של השטח, שהשתרע מזרחית לנחלת יצחק ודרומית לשכונת בורוכוב, נקבעו עובדות בלתי הפיכות, הסתבר שהאדמות הללו נרכשו קודם לכן ע"י יהודים ממצרים. על כן ניתן לשכונה השם הרשמי – קריית יוסף, על שמו של יוסף המקראי שחי במצרים.

הַשִׂמְלָה / יוֹסִי רֶנֶרְט

הַשִׂמְלָה / יוֹסִי רֶנֶרְט   

                                                                                                 תשרי תשס"ח

  אמי האלמנה ואני התינוק, נאספנו אל ביתם החם של רוֹזַה אחות אבי ובעלה רב החסד הֶרְמַן-צְבִי צַצְקִיס. בחדרה הדל סיפרה לי אמי על אביה ר' יוסי, אותו סעדה בחוליו עד יומו האחרון, בקֶלֶם אשר בליטא. עם לכתו בשנת 1933, עלתה אמי ארצה במסגרת "החלוץ המזרחי".  שש אחיות היו לה לאמי, שתיים נסעו לדרום אפריקה, אחת לאמריקה ושתיים ניספו בשואה עם משפחותיהן. בטרם נשלחו למחנות הריכוז, מסרו האחות הצעירה שִׁפְרַה ובעלה יצחק נוֹאִיק, את שני בניהם לשכן ליטאי גוי, למשמרת.

עם כניעת גרמניה, החלו הניצולים לחפש את יקיריהם. ראשון להגיע אל הילדים היה הסבא, אבא של יצחק. הגוי אשר שמר עליהם וגידל אותם, נדהם לראות יהודי חי. במעמד מסירת הילדים לסבא, דרש הגוי את טחנת-הקמח של אביהם כשכר טרחתו. הסבא ביקש מהגוי להיות סבלני, שהרי טרם נודע גורל הוריהם. הסבא הביא את נכדיו אל ביתו והשכיבם לישון יחד באותה מיטה. בלילה התפרץ הגוי אל הבית, הסבא נבהל ונשכב מתחת למיטת הילדים. הליטאי ירה בילדים במיטתם עד שהרגם. חלק מהכדורים חדרו לרגליו של הסבא ונשארו בגופו עד יומו האחרון. שפרה ובעלה יצחק השתחררו ממחנה בוּכְנוַואלְד  והחלו במסעם  לעבר ילדיהם אשר השאירו בליטא. בדרכם פגשה בהם מכרה ומסרה להם את בְּשוֹרַת הַאִיוֹב.

 יצחק ואֵחַיו, בני נוֹאִיק הנמרצים, שאפו לעלות לארץ-ישראל. אירגנו ושלחו ארצה מכונות וציוד, להקמת מפעל לעיבוד עורות. כאן נתקלו בַּבּוֹלְשֵבִיזְם של שִלְטוֹן מפא"י. תנאי להקמת המפעל היה – שיתוף סולל בונה ב 51 אחוז. בני נואיק לא צריכים שותפים, השאירו את המכונות בנמל חיפה ולא עלו ארצה. אַז נִישׁט קֶיְן מִזְרַח, פוֹרְט מֶען קֶיְן מָאיירֵעב , כדבריהם. (אם לא למזרח, נוסעים למערב). האחים עברו לקנדה ועשו חַיִל בבנייה ובעסקי יערות.

 סיפורים רבים שמעתי באידיש ליטאית מאמי ומחברותיה, על הסבא שלי ועל העיירה קֶלֶם.

לימים, הקמתי מוזיאון היסטורי בְּנַחֲלַת-יִצְחָק. כאן לגמרי במקרה, החל קשר עמוק ביני ובין סיפור השכונה היחידה אותה הקימו בארץ-ישראל יהודים מליטא.

 בין האורחים בטכס פתיחת המוזיאון, היה שמואל חַלוֹזִ'ין יליד קלם, מהבודדים אשר שרדו את השואה. באותו זמן, לא זכר שמואל את אמי שעלתה ארצה בשנת 1933 ולא את סבי אשר נפטר באותה שנה בקֶלֶם.  

 חיה, אחותו של שמואל, גם היא מדור החלוצים, היתה חברה של אמי, אותה נהגנו לבקר בסוכת מגוריה על גבעת כּוּרְכַּר ברחוב פֶרֶץ פינת צ'לֶנוֹב בתל-אביב. אמרתי סוּכָּה, לא טעיתי.

כך נשמע שיר החלוצים חסרי הדיור,

באידיש ליטאית מודגשת:                            תרגום לעברית          

אֶרֶץ'-יִשׁרוֹאֵל אִיז' אַ לַאנְד,

עַקְרַבִּים, חַמְשִׁין אוּן זַ'אמְד.

אוּן דֵער צ'וּ טַאפְּט מֵען אַ וַאנְט

אוֹי טַאפְּט מֵען אַ וַאנְט

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא

אֶרֶץ העַקְרַבִּים, הַחַמְסִין והַחוֹל.

ובְנוֹסָף מְמַשֵׁשִׁים בָּקִיר

אוֹי מְמַשֵׁשִׁים בָּקִיר.

הערה: הַגֵרֵשׁ המעטר בשיר זה אותיות צ', ז', נועד להציג לקורא מבטא ייחודי לנו, יהודי ליטא

אצלנו גם ה"סָמֶך" דוֹמָה ל"שִׁין" שׁוֹרֶקֶת.

שלוש שנים לאחר הקמת המוזיאון, בעת מחקר בבית הקברות נחלת-יצחק, ראיתי אנדרטאות שבורות ועזובות, שהוקמו לאחר השואה בידי שרידי הקהילות אשר חרבו. בעקבות כתבה בעיתון "ידיעות-אחרונות", פנו אלי מספר תורמים, והם עזרו לי לשפץ עשרות אנדרטאות בנחלת-יצחק.

את הכתבה קרא גם שמואל חלוז'ין והוא בא כדי לעזור.

עמדנו ליד הגל-עד לבָּאבִּי-יַאר, איש מלבדנו לא היה בסביבה, שקט של בית קברות. במעלה השביל, האנדרטה הגדולה ליהדות ליטא, אותה בנה שמוליק, שהיה קבלן רב פעלים. התיעצתי אתו בנושאי שיפוץ ושימור. תמיד אהבתי שיחה באידיש ליטאית הייחודית כל כך. ואז בטבעיות שאלתי:

                                                            תרגום לעברית

דוּ גֵעדֵענְכּסט מַיין מַאמֵען,

פֵּעשֵׁע לֵעוִיַאס פוּן קֵעלֵעם?

וואס הֵייסְט צוּ אִיך גֵעדֵנְעְק?

זִי אִיז גֵאוֵוען בָּיי מִיר אַף חַאשֵׁענֵע.

אִיך הַאבּ בִּילְדֵער מִיט אִיר.

אִיך גֶעדֶענְק דַיין זֵעידְן אַזֵי וִי הַאיְנט.

אִין פִנְף אוּן פֵערְצִיקְסטְן יַאר

בִּין אִיך אוֹן גֵעקוּמֵען

מִיט מַיין חַבֵרְתֵה אּין אֶרֶץ יִשְׂרוֹאֵל.

שׁמוּלִינְקֶע, האט זִי מִיר גֵעזַאגְט,

יֵעצְט זֵענֵען מִיר בֵּיידֶע אִין אֶרֶץ יִשְרוֹאֵל.

אִיך גֵיי נִיט אַרַיין וֵעיינֵען. מִיט דִיר,

עֵיידֵער מִיר האבּן חַאשֵׁענֵע.

אִיך הַאבּ אַנְדֶערְשׁ נִיט גֶעקְלֶערְט.

מִיר זֵענֵען אַן גֵעקוּמֵען אִין ועד הקהילה

אף יַאבְנֵער* גַאס אִין תל-אביב.

צְוֵיי אוֹיס גֵעמַאטֵערְטֵע יתוֹמים

פוּן ליטא, נאך דֶער קְרִיעג.

ווּ זַענֵען אַייערֵע עדים?

פְרֵעגְט מִיר דֶער רַאב,

מִיר הַאבְּען נִיט קֵיין עדים,

מִיר קוּמֵען פוּן יֶענֶער וֶועלְט

פוּן אַמוֹלִיקֶע לִיטא.

אוֹן עדים קֶען אִיך נִיט גֶעבְּן

קֵיין חופה-קידושין,

האט גֶעזַאגְט דֶער רַב.

אִיך הַאב דא אַ שְׁוֵועסְטֶער אין תל-אביב,

זֵי וֶייס אַז אִיך בִּין נִיט קֵיין חתונה גֵעהַאטֵר, הַאבּ אִיך גֵעזַאגְט.

נו, מִיט דִיר וֵועל אִיך א דרך קומען,

דִי כַּלה, זִי הַאט עדים?

וִי קֵען זִי הַאבְּען עדים,

די עלטערן אירע, וֵער וֵייס ווּ זֵיי לִיגְען.

אִין גַאנְצען אִיז זִי אַכְצען יַאר אַלט.

אִין געטאַ אִיז זִי אַרַיין אַלְץ קִינְד.

וִוען האט זִי גֶעקֵענְט חתונה הַאבּן?

אוֹן עדים קֵען אֵיך נִיט גֵעבּן קֵיין

חופה קידוּשין,

הַאט עֵר אִיבֵּער גֶעחַאזֵערְט א פַּאר מַאל.

הֵער זֵעך אַיין רֶעבֶּע, הֵער זֵעיך אַיין גוּט.

אִיך בִּין פוּן קֶעלֶעם,

בַּיי אוּנְדז האט מען גֵעלֵערְנט

תורה אוּן דינים

פוּן קִינְד וַייס אוּף,

מיר בֶּיידֶע וֶעישׁן

אַז מֵען דַארף נִיט הַאבן קֵיין רַב

חתונה צו הַאבְּן.

אוֹיבּ אִיר גִיט אונדז נֵיט קֵיין חוּפה קידושין, גֵעיען מיר בֵּיידע אַהֵיים,

אין דער פרי,

זֶענֶען מִיר בֶּיידע – חתונה גֵעהַאטֵע.

שֶׁייגֶעץ, ז'וּלִיק, הַאט דֶער רב געשריען,

אַזיי רֶעדט אַ יידיש קינד?

דו שֶׁעמְסט זִיך נִיט?

אִיר** גִיט מִיר נִיט קיין ברירע.

מיט איין מאל, האט מיר דער רב געפרעגט

דוּ זאגְסט אַז דוּ בִּיסְט פוּן קעלעם?

וִי קֵען איך זיין זיכער

אז דו ביסט טאקע פון קעלעם?

קעלעם איז געווען א קליין שטעטאלע,

וייזט מיר א שטיין פון קעלעם,

ועל איך אייך זאגען

אין וועלכע גאס זי איז געלעגן.

וי האט געהיישׂן דיין פאטער? אזיי ער צו מיר,

האב איך געענטפערט.

זאל זיין אין א גוטע שעה,

האט אונז אן געוונטשען דער רב

מיר זענען לאנד'ס לייט

איך בין אייך פון קעלעם.

דא רוּפְט זִיך אן דִי כַּלֵה, אוּן זאגְט מִיר –

שְמוּלִינְקֵע, אַז דְער עֵייבֵּרְשֵטֵער האט

גֵעהאלְפען, מִיר בֵּיידע זֵענֵען גֶעבְּלִיבְּן לֵעבְּן,

אוּן מִיר האבְּען חתונה אִין ארץ ישׂרוֹאֵל,

וִיל אִיך האבְּן א כַּלֵה קְלֵייד

 

האם זוכר אתה את אמי, פסיה לויאס מקלם?

 

מה זאת אומרת אם אני זוכר,

היא היתה בחתונתי.

יש לי תמונות אתה.

אני זוכר את הסבא שלך, כמו היום.

בשנת 45' הגענו חברתי ואני לארץ ישראל.

שמולינקע, אמרה היא לי,

 

 

עכשיו כשאנו יחד בארץ ישראל,

לא אבוא לגור אתך

לפני שנתחתן.

לא חשבתי אחרת.

באנו לועד הקהילה

ברחוב יבנה בתל-אביב.

שני יתומים רצוצים,

מליטא שלאחר המלחמה.

היכן העדים?

שאל הרב.

אין לנו עדים,

אנו באים מעולם אחר שאיננו,

מליטא של פעם.

באין עדים, איני יכול לקדש אתכם כבעל ואשה.

אמר הרב.

"יש לי כאן אחות בתל-אביב".

היא יודעת שמעולם לא נישאתי,

אמרתי.

אתך כבר נמצא דרך,

הכלה, מה אתה? לה יש עדים?

איך יכולים להיות לה עדים,

מי יודע היכן קבורים הוריה,

היא בסך הכל בת שמונה עשרה שנים.

לגטו היא נכנסה כילדה קטנה,

מתי יכולה היתה להספיק ולהתחתן?

בלי עדים איני יכול לתת

חופה וקידושין,

חזר ואמר הרב מספר פעמים.

הקשב לי רבִּי, הקשב לי היטב,

אני מקלם,

ואנו למדנו

תורה ודינים

מגיל ילדות.

שנינו יודעים

שאין צורך ברב.

כדי להתחתן.

אם אינך מקדש אותנו,

הולכים אנו הביתה

ובבוקר

נהיה נשואים..

שקץ, פרחח, צעק עלי הרב,

כך מדבר ילד יהודי?

האם אינך מתבייש?

אינך משאיר ברירה בידי, אמרתי.

פתאום שאל אותי הרב.

אתה אומר שאתה מקלם?

איך אוכל להיות בטוח

שאתה אכן מקלם.

קלם היתה עיירה קטנה.

אם תַרְאֵה לי אבן מקלם,

אומר לך

באיזה רחוב היתה מונחת.

מה היה שם אביך? כך שאל אותי,

עניתי.

שיהיה בשעה טובה,

איחל לנו הרב.

 

אנו בני אותו מקום.

גם אני מקלם. אמר הרב.

כאן התערבה הכלה ואמרה לי –

שמולינקע, אם העליון (האלוקים) עזר, ושנינו נשארנו בחיים,

ואנו מתחתנים בארץ ישראל –

אני רוצה שמלת כלה.

איך אשיג שמלת כלה? שאלתי את אחותי. אצל פסיה האלמנה יש שׂמְלָה בארון, ענתה.

לימים הכרתי את משפחתו של שמואל חלוז'ין,

משפחה לתפארת, והכל בעקבות שיפוץ האנדרטאות.(י.ר)

 

*    יאבנער – על משקל קובנער, (הדרך שהובילה מקלם לקובנה).

**  אִיר – פניה בגוף שלישי, לשם כבוד. בשונה מ דוּ בגוף ראשון.

  

בֵּין קֶלֶם לְחֶלֶם / יוֹסִי רֶנֶרְט

בֵּין קֶלֶם לְחֶלֶם / יוֹסִי רֶנֶרְט   

  או – וִי קוּמְט אַ פָּאץ' צוּ גוּט שַׁאבֶּעס*

* מַה עִניָן סְטִירָה לְשַׁבָּת-שָׁלוֹם? ביטוי מקביל ל"מה עִניָן שְׁמִיטָה לְהַר סִינַי", והכל כדי                   להצביע על שוני או לחלופין על-מה ההקשר?

אני יוֹסֵע פֶּעשֵׁע'ס,  בן בִּתוֹ של ר' יוֹסֵע שִׁפְרֵעס לֵוִיאַשׁ מקֶלֶם דליטא,

כותב לכם הקוראים, ללא הבדל מין או מוצא,

אידיש ליטאית בטעמי הנקרא.

זאל ניט פַארְלוֹרְן גֵיין דֵער טַעם אוּן גְרַאם

פוּן אַמוֹלִיקְן לִיטְוִישְן אִידֵעשׁ,

זִיס וִי וַיין פוּן קִידֵעשׁ.

שכן, אין שׂפַתוֹ של הַלִיטְוַאק(1)  דוֹמה לשפת הגַאלִיצִיאַנֵער(2), לא בעת תפילה, ולא בשיחת חולין. רק בּוֹרֵא עולם, שוכן מרומים שומע כל תפילה, שומע ומבין. כאן למטה כולנו מיוחדים. בתי כנסיות כאן נפרדים, לספרדים, (מיהו ספרדי?) בָּבְלִים, תימנים ובני לוּב.

והאשכנזים?

דגלני ההפרדה לדום יעבורו,

בין חְסִידִים ומת'נגדים, השוני עצום,

הליטאים – גוש אחד.

החְסידים – בנפרד.

כל חַסִידוּת יש לה חצר (או לפחות, היתה),

ולכל אחת רֶעבֶּע(3) מִשלה, אליו באים בכל שאלה.

וכמו בצבא שלא נצטרך,

לכל חצר – מדים להבדיל,

זה בְּגַרְבּיִם לְבָנִים ובמגבעת מיוחדה,

זה מעיל פסים לו

והאחר, זנבות שועלים כִּתְרוֹ. 

 

הלבוש השחור נועד במקור,

על היהודי – מ"יצר הוֹרֵע" לשמור,

להבדילו מהגוי ולהזכיר ייחודו.

על כן, אם כה רב השוני והבדל עלינו נגזר,

נְשַׁמֵר את יִחוּדֵנוּ  ונספר לדורות הבאים איש בתורו, ספורי סבתא וסבא כלשונם ובניגונם. ואני יליד הארץ הזו, יוֹסִי בֵּן בִּתוֹ של ר' יוסי הקלמאי, לוקח על עצמי בדעה צלולה לסטות כשצריך מכללי הניקוד ולעטר כהבנתי טעמים לטעמי.

כך ידע גם דור אחרון – הליטואק יחיד במינו הוא, עיקש ולוחם על דרכו. ברצותו לשנות – ישנה, ואינו צריך לרוֹב, ובאמרו שמע ישׁרוֹאֵל – השׁומע שׁמע, כִּי למעלה, אין הבדל במבטא, למשל ולדוגמה:

אצלנו עונים אמן, בפולין – אוּמַיין.

להקורא ולהשומע, ינעם.

 

אַ לֵעמוֹשְל

כשהליטואק אומר עַזְ'רִיאֵל הוא מַכְוִין לעזריאל, שם בפולין נקרא הוא זְרִיל. בליטא, שמואל הוא שם איש, בפולין – מובנו צר, "שמואל", הקונה לחיַט שם יאמר  בצר לו – המכנס שקנה. והאיש שמואל, בפולניה מה שמו? שם הוא שמיל ויחד עם זְרִיל הולך הוא ל"שיל" (בית הכנסת), שרוולו להפשיל.

ובהפשילם, תפילין של יד הם יניחו,

יאמרו בּוּרִיך אַסוּ, יהַיי שְׁמַי רַאבּוּ,

מֵאַסוֹ וֵעַד עוֹילוֹם.

ובהגיעם ל"ועל כולם" יאמרו אַייל קִילֵעם,

באזני זה כמו תֵהִילֶעם.

בצאתם, יחפּשו הם פַּאנוּסֵע,

דוֹרֵעט אִין מַארֵעק.

בליטא הַסִפְרַה שַׁלוֹשׁ נקראת דְרַיי,

בפולניה הִיא דְרַאאא.

אִין לִיטַא עֵסְט מֵען,

אין פּוֹילְען, לאזט מֵען א רוּפּ.

בַּיי אוּנְדז' שְרַאייטְמֵען

דוֹרְט גִיט מֵען אַ שְׁרַאאא…

בַּיי אוּנְדז' הַאקְט מֵען

בַּא זֵ'יי גִיט מֵען אַ הַאק.

בַּיי אוּנְדז' נֵעמְט מֵען

אִין פּוֹילְן גִיט מֵען אַ נֵעם

 

אוּנְדֵזערֵע שכיינע בְּרַאכְצֵ'ע פוּן וַאְרשֵע,

קוֹנְגרֵעס פּוֹילְן, אִין אִיר לוֹשְן,

חַאפּט זִיך אַרַיין אִין אוּבְנט צוּ אִוּנְדז,

(או כדבריה "צִי אִינְדז").

ואני להבינה, במוחי עובר תחנה,

מתקן את הסטיה ומכוין בהקפדה

ל"קול ציון לגולה" בנוסח פולני

ואז מבין כל מלה, כאילו היא – אני.

כִּי אם גֵעקוּמֵען, זה גֵעקימוּ

אז גֵענוּמֵן, זה גֵענִימוּ

לַאכְן די מַלאכִים אִין הִימְל,

בַּא זֵיי (אִין פוֹילְן) הֵייסְט דוּס הִימוּ.

אַז יַאך בִּין אִיך

און אִיך בִּין יַאך

לוֹזְט מִיר אוֹפּ,

א גוּטֵע (גִיטֵע) נַאכְט.

אני יוֹסִי בן פסיה, נכדו של ר' יוסי בן שפרה לֵוִיאשׁ מקֶלֶם אשר בליטא.

 

 

לְבַל יאבַד הַנִיגוּן והטעם

של האִידִיש הליטאית של פעם,

המתוקה כיין הקידוש.

זה כינויו של יהודי מליטא

יוצא גאליציה אשר בפולין.

דֵער אֵיבֵּשְטֵער, שם המפורש – הס מלהזכיר.

 

מלשון יחוד ולא ביחד,

 

 

 

אלה הדוגלים

אנו הליטאים, מתנגדים להערצה עִיוֵרֵת,

אצלנו קובע הרוֹב,

שַם קובע הַרֶבֶּע.

חצר –  הוֹיף

 

אַ שַיְילֶע

אַף נִישְט צוּ בֵּעדַארפְן

בַּעזוּנדֵערֶע אוּנִיפוֹרְם.

וַייסֵע שְׁקַארְפֵּעטְן (אצלנו – זוֹקְן)

תולדות אהרן

אַ שְׁטרַיימְל.

 

זאת יש לזכור, השטן מקטרג והשד מרקד.

על כן יבדיל השחור וישמור

גם בעיר זרה מ"היצר הרע".

 

 

 

ארץ ישראל

קלם בליטא שנחרבה.

אחליף כרצוני סמך בשין ואנקד במהופך אם צריך, כדי לשמר את דברי סבי ואבותיו,

במובנם הטוב ובטעמם ולהפחית ככל האפשר הַפְּחָת שנוצר שלא באשמתי, בהעברה מכלי לכלי.

 

 

 

 

למשל

אצלנו ז' ז'ה כמו אֵצֶ'ל המרוקאים.

סמך, שׁין ושׂין כמו ביָוָן.

שׁוֹרְקוֹת הן ויוצאות,

צ'רצ'יל אצלנו בן בית, פעמיים צ'ע.

זַ'בּוֹטִינְשׁקִי עִם צ'וּפְצִ'יק בראשו, אצ'לנו צ'לחה דַרְכּוֹ.

כי רק אצ'לנו צ'וּפְצִ'יקַיים ז'אב זַ'בּוֹטִינְשׁקִי, יחד שניים.

 

ברוך אתה, יהא שמה רבא,

מעתה ועד עולם.

ולאמריקאי כמו I il' killem .

 

אצלנו פַּאְרנוֹשֵׁע,

בַּיי אוּנְז' אִי דוֹס אַ מַארְק.

עשרה קַבִּין קָמַצִין וּפתַחִין ירדו לעולם,

תשעה ירדו בפולין.

בליטא אוכלים,

בפולין מגלישין.

אצלנו צועקים

שם נותנים צעקה.

אצלנו מכים

אצלם נותנים מכה.

אצלנו לוקחים

בפולין נותנים לקיחה. איך נותנים לקיחה אני תמה, אולי הפולני יודע.

שכנתנו ברכה, מורשה,

מרכז פולין כדבריה,

חוטפת עצמה (נכנסת) אלינו, בערב.

 צוחקים המלאכים בשמים

 אם יַאך זה אני

ואני הוא יאך

עִזבוּנִי עַזוֹב

די, לילה טוב.

 ידידי כאח לי, בן נין לגאון מקובנה, הרב יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל. בטובו לי הסביר, מה טעם קורין לו ל ליטואק "צֵיילֵעם קוֹפּ". צֵיילֵעם הוא צלב לא עלינו, ומורכב הוא כך. מקל ארוך – אנכי, וקצר אופקי, מחוברים הם בניצב ויוצרים יחד – צלב. המלה קוֹפּ אם שכחתי, מובנה – ראש. ואז באידיש שלנו הסביר לי, ואני מתרגם: התכונה המאפיינת את הליטואק יותר מכל, היא דבקות במטרה ללא פשרות. על כן נמשל הוא למי שצלב בראשו, אם במאונך לא תצלח דרכו, ינסה במאוזן ולעולם לא ייכנע. ואיך נדע אם אכן צלב בראשו, ישאל הספקן, "פתח ראשו", זו התשובה. ואם אין שם צלב, ימשיך וישאל, ליטוַאק אחד פחות לא נורא – תהיה התשובה.

 על פי חוק ההזדמנות השווה, כל הנאמר כאן לזָכָר, אמור גם לנקבה.

ואס איז וִיכְטִיק. א אינגל אודער א מיידעל.דער עיקער איז דער בריס.

(1)   לִיטְוַאק –  ליטאי זכר, וברבים – לִיטְוַאקֵעשׁ.

ליטאית (נקבה) נקראת לִיטְוִיצ'קע וּבְרַבּוֹת – לִיטְוִיצ'קֵעשׁ.

(2) גַאלִיצְיַאנֵער – סיומת עֵר, כמו קוֹבְנֵער או בֶּרְלִינֵר, מראה מקום מוצא.

(3) רעֵבֵּע – רב חסידי, ברבים רַאבֵּיים, אשת הרב – רֶעבֶּעצְן.

נזכור את האמהות ונאמר: במקום בו תנו רבנן – חכמו מאד רַאבְּצַאנַאן.

     נ"ב: דרישת שלום לחותנתי בגן עדן, חֶלַה בת ר' יהודה מחֶלֶם, חכמתה – הלואי עלי.

 

איש באמונתו יחיה

איש באמונתו יחיה  

      אלול תשס"ז

 איש באמונתו יחיה – נחלת יצחק ושכנותיה/יוסי רנרט

 שרונה. הוקמה בשנת 1871. תושביה הגרמנים הטמפּלרים היו נוצרים שמיעטו להתפלל. בהתיישבות חקלאית בארץ הקדושה ראו תיקון לעצמם וממנה שאפו לחדש את החיים הדתיים והחברתיים באירופה.

שכונת בורוכוב. הוקמה בשנת 1922 כשכונת פועלים. דתם היתה דת העבודה. עם הזמן הצטרפו לשכונה גם הורי המתישבים. לדרישתם הוקם בית כנסת, אבל מחוץ לשכונה.

נחלת יצחק. הוקמה בשנת 1925 בידי "אגודת הקובנאים". כליטאים דתיים היו "מתנגדים" לחסידות, התפללו בנוסח הליטאי ודאגו גם בהמשך לשמירת שבת של כל התושבים. עם הצטרפותם של יוצאי ארצות נוספות הוקמו בתי כנסת בנוסחים שונים ולאחר זמן גם בית כנסת ספרדי.

 קיבוץ ארצישראלי א'. 1932 – 1936 בשטח בית הקברות. נביאם היה קארל מארקס ותורתם – חיי עבודה ושיתוף (קומונה א"א). יום השבתון שלהם היה האחד במאי, אותו ניסו לאכוף בכח על העולים החדשים אשר גרו בשכונת חאפּ.

 שכונת חאפּ. הוקמה בשנת 1934 בידי עולים חדשים, בחלקם דתיים. תחילה התפללו תושביה בנחלת יצחק.

 יחסי שכנות

 הגרמנים, בתיהם היפים  על הגבעה מוקפים גנים והם מעבדים שדות ומטעים גדולים.

 שכניהם ממזרח, נחלת-יצחק, מקימים עם הגיעם בתים על גדת ואדי מוסררה. הגרמנים לא מזהירים אותם מפני השטפונות. ועד המושבה שרונה אוסר על מכירת אדמות ליהודים.

במאורעות 1929 מסיתים הגרמנים כנופיות ערבים לירות מתוך פרדסיהם על נחלת יצחק. יודעי עברית מביניהם הצטרפו במלחמת העולם השניה ליחידות הוואפן אס אס הגרמניות וחיסלו יהודים.

עם הקמתה, מספקת נחלת יצחק מים בחינם לשכונת בורוכוב. במאורעות 1929 מתבצרים תושבי נחלת יצחק ארבעה  ימים בשכונת בורוכוב. נחלת יצחק סירבה להצטרף לאיחוד עם שכנותיה הסוציאליסטיות בהקמת גבעתיים.

 הקיבוץ אינו מקיים קשרים עם נחלת יצחק, החברים חושבים שהם נמצאים ברמת גן. שיתוף קיים עם ה"בחרות הסוציאליסטית" מזרחית לקיבוץ. החברים השתתפו באירועי תרבות בשכונת בורוכוב הפועלית.

שיר מזמור לרמזור – תל אביב / יוסי רנרט

אלול תשס"ז  שיר מזמור לרמזור – תל אביב  / יוסי רנרט

הצהוב שהפך אדום בפינת עלית הנוער ורחוב נחלת-יצחק, כפה עלי דקת המתנה אשר שינתה את מהלך חיי.

 מכל הדקות שאותן אין סופר ורישומן אינו ניכר, יש לו לאדם דקה אחת או יותר, הנה גם אתה נזכר, שבה סוטה הוא מנתיבו ומשנה סדרי עדיפויות ואת השקפת עולמו.

ומה קרה באותה דקה אתם שואלים, ראיתי שלט, שלט רגיל על עמוד ובשלט כתוב – נחלת-יצחק נוסדה ב 1925. ואני, הריני גר כאן רק ארבעים שנה. האור ברמזור עוד לא התחלף, יש זמן לעשות חשבון ואז עולה המספר שמונים, נחלת-יצחק בת שמונים. הירוק ברמזור הכניע את האדום, אז עלה הרעיון – תערוכה.

 כל זה קרה באותה דקה.

 על שני דפי בריסטול כתבתי בטוש "להקמת תערוכה, אנו אוספים תמונות ומסמכים על ראשיתה של נחלת-יצחק".

 את המודעות תליתי בחלונה של חנות במרכז הקניות.

 חומר רב נאסף ובעזרת חברים שהיו לי לעזר, הוקם מוזיאון היסטורי בנחלת-יצחק.

  

תל אביב מחתרות

תל אביב מחתרות

          

גלעד כספי  – מרכז רנרט לתרבות ולמורשת נחלת יצחק.                                1.7.06

 

                   הנדון:  נחלת יצחק/לח"י – פעילות המחתרת בשכונה ובסביבתה (טיוטה)

 

להלן מוגשת סקירה ראשונית בנושא. הח"מ מבקש לקבל הערות, הארות וכל מידע נוסף.

 

פעילות תא לח"י בנחלת יצחק ובסביבתה

 

1.                  כאשר אברהם שטרן ("יאיר") פרש מהאצ"ל בשנת 1940 והקים מחתרת חדשה, שקיבלה אח"כ את השם "לוחמי חרות ישראל" (לח"י), הצטרפו אליו בד"כ רק חברים לשעבר באצ"ל ואנשים שהשתייכו קודם לכן לבית"ר ולתנועה הרוויזיוניסטית. לא ידוע על כל תושב דאז של נחלת יצחק שעשה כן. לעומת זאת, ידוע על תא קטן של המחתרת שפעל בשכונה ובסביבתה, בתחילת שנות ה-40, ואשר הושתת על שני אנשים שפיתחו זיקה מסוימת לשכונה, כפי שיתואר בהמשך.

2.                  הקמת התא האמור קשורה בראש ובראשונה בפעלו של נחמיה וינטר (כיום עו"ד בן-תור) שנולד ב 1923 בהונגריה ועלה ארצה בגפו, ב 1939 , בהיותו כבן 15. בארץ הוא השתתף, בין היתר, בפעילות של בית"ר, אליה הצטרף כבר בגיל 11 בהיותו בגולה, ובאופן טבעי נטה להצטרף גם לאצ"ל. אולם, נוכח פרישת "יאיר" מהאצ"ל, ולאחר התלבטות, החליט נחמיה לחבור אליו, והוא עשה כן באמצעות יצחק שמיר (אז – יזרניצקי).

3.                  בינתיים, חודשים אחדים לאחר עלית נחמיה, הצליח גם אביו, עמנואל וינטר (נולד ב- 1899 ( לעלות לארץ. בתחילה, הוא מצא מגורים אצל אחיו, ברחוב ארלוזורוב 9 ברמת גן והתקבל לעבודה בביהח"ר "יצהר" בנחלת יצחק. בתחילת 1941, כדי להתקרב למקום עבודתו, השתקע עמנואל בדירת חדר שכורה ברחוב ישראל טייבר 26 בגבעת רמב"ם (גבעתיים) ונחמיה עבר לגור אצלו.

4.                  בסמוך למעבר לגבעת רמב"ם, התיידד נחמיה עם אריה רוזנזון, לו היה רקע בית"רי ורויוזיוניסטי דומה. אריה נולד ב 1918 בפולין, הצטרף לבית"ר בנעוריו, סיים קורס מפקדים מטעם ארגון זה ונתמנה למפקד בית"ר במחוז מגוריו. ב-1939 עלה ארצה, במסגרת עליית "אף על פי". לאחר שהתגורר זמן-מה ברמת גן, עבר לגור בצריף ב"שכונת חאפ" (כיום – קרית יוסף, גבעתיים). שכונה זאת נחשבה אז ל"שכונת עוני בנחלת יצחק". נחמיה הסדיר את צירופו ללח"י באמצעות יצחק שמיר, והשניים היוו יחדיו תא של מחתרת זאת.

5.                  סמוך למועד הקמת התא, ב 1941 , העתיק אריה את מגוריו מ"שכונת חאפ" ושכר לו חדר קטו בנחלת יצחק סמוך לבית הקברות. מזכרונות נחמיה עולה שהחדר היה ממוקם בדרום רחוב עלית הנוער של ימינו (אין באפשרותנו לאתר את מיקומו המדויק). חדר זה שימש לזמן קצר למפגשים שקיימו אנשי התא ולאימונים בנשק. משם יצאו לפעולות שהתמקדו באותה עת בהפצת כרוזים ברחובות רמת גן.

6.                  בשלהי קיץ 41 עזב אריה את החדר האמור ועבר להתגורר עם נחמיה ואביו בדירתם בגבעת רמב"ם. אולם הקשר שלו לנחלת יצחק גופא נשמר, שכן החל לעבור במאפית גרוס בשכונה. הוא עבד שם עד 1942 . בנוסף, נחמיה, אריה וחברים שלהם נהגו לפקוד את בית הספר ויצ"ו בשכונה, כדי לחזר אחרי ולבלות עם הבנות שלמדו שם וגרו בפנימיה המקומית.

7.                  בדירה בגבעת רמב"ם המשיכו נחמיה ואריה בפעילותם המחתרתית, בגיבויו ובעזרתו של עמנואל וינטר. הוסתרו שם אקדח וחומר בלתי לגלי ומשם יצאו נחמיה ואריה להדביק כרוזים ולפזר כרוזים בתיבות דואר ובככרות הערים, גם בנחלת יצחק הופצו כרוזים. בפברואר 1942 , בדרכו לשוב לדירה ממקום עבודתו בנחלת יצחק , הזדמן אריה באקראי לאחר הארועים הטרגיים בתולדות הלח"י. "יאיר" שנרצח ע"י הבריטי מורטון, הובא למנוחת עולמים בבית העלמין נחלת יצחק הסמוך, בלא שחבריו-פקודיו יכלו לחלוק לו כבוד אחרון. למעשה, היה אריה לאיש לח"י היחיד שהשתתף בהלווית מחולל המחתרת.

8.                  נחמיה ואריה עשו מאמצים לגייס ללח"י מכרים מ"שכונת חאפ" ומחוגי התנועה הרוויזיוניסטית ברמת גן ובבני ברק. בד"כ נכשלו מאמצים אלה בעיקר על רקע המאבק דאז בין האצ"ל ללח"י. עם זאת, בתחילת 1942 צורף אל התא שלהם יחזקאל אורינגל. הלה נולד בפולין ב-1919, סיים קורס של מדריכי בית"ר, הצטרף לאצ"ל כבר בגולה, ורק חודשים ארוכים לאחר התחלת מלחמת העולם הצליח לעלות ארצה. כאן הצטרף ללח"י. מאחר שהשתקע (אצל אחותו) ברמת גן, וכיוון שבישוב זה התמקדה פעילות התא של נחמיה ואריה, הוא צורף לתאם.

9.                  הדירה בגבעת רמב"ם נשארה מקום מגוריו הרשמי של נחמיה עוד שנים אחדות, והוא הוסיף לבקר שם, גם לאחר שהעתיק למעשה, את מקום מגוריו.  בעקבות מעצר שלו ב- 1944 , אף ערכה המשטרה הבריטית חיפוש בדירה, תוך "כיבוש" גבעת רמב"ם. כ"כ ב- 1942 הצטרף נחמיה למקום עבודתו של אביו ועבד ב"יצהר" זמן קצר. אולם, ככלל, במהלך 1942 הלכה והתרופפה הזיקה של חברי התא האמור לנחלת יצחק והסביבה. נחמיה ואריה עברו לגור ולעבוד במקומות אחרים, התא שלהם פורק ועל חבריו הוטלו משימות שהרחיקו אותם מנחלת יצחק.

קשרים נוספים של לח"י עם נחלת יצחק

 

10.              בזכרונות שהעבירה עמליה בס (לבית כוכבי) למרכז רנרט, במאי 06 , היא מציינת באופן כללי, כי מיעוט מגברי השכונה "השתייך ללח"י ולאצ"ל". טרם ברור, אם יש בידה מידע קונקרטי המאשש אמירה זאת בהקשר ללח"י ומהו. עם זאת, מעבר לידוע על פעילות התא האמור, נראה כי חברים נוספים במחתרת הכירו את השכונה וכי אחדים מהם הסתייעו בתושביה בעת שנרדפו ע"י הבריטים וחששו גם מאנשי "ההגנה" והאצ"ל. על כך להלן.

11.              בריחת יצחק שמיר. ילדי השומר המיתולוגי של נחלת יצחק, צבי איציקוביץ, מספרים כי באחר הימים הגיעו לבית המשפחה, ששכן על גדתו המזרחית של הואדי (נחל איילון), שני יהודים שנמלטו מהמשטרה הבריטית וביקשו מחסה לזמן קצר ובגדים להחלפה. למרות שלא היו מוכרים למשפחה, בשל המודעות לכך שהשניים משתייכים למחתרת, וחרף החשש מתגובת השלטונות אם הדבר יתגלה, ניתן להם מבוקשם. כעבור זמן, החזיר שליח את הבגדים המושאלים למשפחה.  חלפו שנים, ובמשפחת איציקוביץ התעורר הרושם כי אחד ממבקשי המחסה הוא יצחק שמיר, שהיה בינתיים לאישיות מוכרת בציבור.

12.              אישוש אפשרי לסיפור זה ניתן למצוא בקורותיו של שמיר, לאחר שנמלט יחד עם אליהו גלעדי, חברו ללח"י, מהכלא במזרע ב-1 בספטמבר 1942 . אחד ממקומות המחסה של שמיר באותו זמן היה ברמת יצחק, בחדר שכור שהוסדר עבורו ע"י אריה רוזנזון. בדרכו לחדר, עבר שמיר בקרבת שרונה, לא הרחק מבית איציקוביץ. שבועות אחדים בלבד נמשכה שהותו של שמיר בחדר האמור, עד שנאלץ לעזבו בחופזה ולמצוא מחסה אחר. יתכן, איפוא, כי בדרכו למקום המחסה, עבר בבית איציקוביץ. מכל מקום, על רקע מעורבותו בהקמת התא האמור, סביר שהכיר את האזורים בהם פעל תא זה, לרבות נחלת יצחק.

13.              נחמה(נחה) כהן – היתה חברת לח"י וידועה בעיקר כרעיית יהושע כהן, מגיבורי המחתרת. הורי הח"מ, צפורה ודב כספי ("כספי המורה") שגרו בתקופת המנדט ע"י ביהח"ר "יצהר", סיפרו, כי באחד הימים באה אליהם, לביקור פתע, נחמה כהן, שאותה ואת בני משפחתה הכירו היטב מעת שגרו בשכנות בכפר סבא (יהושע כהן אף היה שם אחד מתלמידי דב כספי). אולם, הם לא ידעו דבר על השתייכותה ללח"י. הביקור התארך מעל ומעבר למקובל באותם ימים, ורק בדיעבד הסתבר כי בהכנסת האורחים עזרו לנחמה, שלא ביודעין, למצוא מחסה זמני מהבולשת הבריטית.

14.              פרידה ורקשטל (בת דודה של צפורה כספי הנ"ל) – היתה חברת לח"י ונדונה למאסר עולם בגין חלקה באחת מפעולות המחתרת ביוני 1946 . באותה זמן היא היתה עולה חדשה וטרם הכירה היטב את הארץ. כשנעצרה בעקבות אותה פעולה ונדרשה למסור את כתובתה, היא השיבה לחוקריה כי היא מתגוררת בנחלת יצחק. זאת על סמך תדרוך מוקדם שקיבלה מצד ותיקים ממנה בלח"י ובארץ, שידעו כי בשכונה אין עדיין שמות לרחובות, כך שמסירת כתובת פיקטיבית שם תכביד על הבולשת הבריטית לאתר את מקום מגוריה האמיתי (עדות מפורטת בעניין זה, שרשם הח"מ מפיה של פרידה, הועברה בנפרד למרכז רנרט).

15.              האחים אדלשטיין. שלמה אדלשטיין שנודע לשנים כעיתונאי חגי אשד, ואחיו משה, היו חברי לח"י, והתגוררו בבית המשפחתי ברחוב החשמונאים 78 בתל אביב. אחותם הבכורה נעמי גולן (מכירה את נחלת יצחק, בין היתר, הודות לכך ששימשה, ב-1956 , כמזכירה בביה"ס איילון) סיפרה לח"מ, כי הדוד שלהם, שלום אדלשטיין גר בתקופת המנדט בשכונת "חאפ". אפשר איפוא, כי בדרכם לבקר אצלו עברו דרך נחלת יצחק.

 

הערות

 

16.              המידע בסעיפים 9 – 2 ו-12 מבוסס על שיחות שניהל הח"מ עם עו"ד נחמיה בן תור ועל ספרו האוטוביוגרפי של בן תור (ארזיה) (אחד מכינוייו במחתרת): "היום אכתוב בעט… דרכו של איש לח"י" (הוצאת יאיר ע"ש אברהם שטרן, תשנ"א, 1991) הוא גר בישוב עשרת (ע"י גדרה). הטלפון שלו: 08-8591325 begin_of_the_skype_highlighting              08-8591325      end_of_the_skype_highlighting .

 

17.              אריה רוזנזון, שותפו של נחמיה לתא הלח"י בנחלת יצחק ובגבעת רמב"ם, כבר אינו בין החיים. אולם דברים שאמר על קורותיו במחתרת שמורים, כנראה, ב"בית-יאיר".

 

18.              אפשר שלמשה אלדלשטיין הנ"ל יש מידע על האמור בסעיף 15.

 

19.              אנשי בית"ר בתקופה הנסקרת היו פעילים מאד, בין השאר, בישוב נחלת יצחק שע"י ירושלים, וכמובן שאין לבלבל בינו לבין שכונת נחלת יצחק, כיום בתחומי תל אביב.

 

ארגון לוחמי חרות ישראל בנחלת יצחק

  

תל אביב – שני עולמות

שני עולמות

                     מאת: יוסי רנרט                                                        אלול תשס"ז

נחלת יצחק  היושבת בין הואדי (מוסררה) במערב לבין רחוב עלית הנוער של היום הוקמה במימון עצמי בידי יהודים שעלו מליטא בשנת 1925 .

 

קיבוץ ארצישאלי א' – השומר הצעיר

פעל בשטח בית הקברות נחלת-יצחק בין השנים 1932 – 1936 .

השטח נחכר מ"החברה קדישא".

הגרעין המיסד הורכב מצעירים בוגרי מקווה ישראל וגימנסיות מתל אביב וחיפה.

המושבה מחולקת הייתה למשקי עזר כאשר על כל מגרש משפחתי עמדו מבנה מגורים ומשק חקלאי: רפתות חלב, וגידולים חקלאיים.

אדמות פנויות (של חברים שנשארו בליטא) עובדו בחכירה בידי התושבים.

בשטח שנחכר הוקמו צריפים ואוהלים וכן חדר אוכל משותף. הוקמה תעשיה עצמית לייצור רעפים ובלוקים וכן מסגריה וסנדלריה. הוקם משק עזר ובו גן ירק, גינת-תות, רפת, משתלה ומכוורת.

חברים וחברות עבדו גם בעבודות חוץ בבניה, תעשייה וגם בתע"ש המחתרתית.

מתוך 55 המשפחות אשר נרשמו לעליה לנחלת-יצחק  הגיעו רק 7. עם הזמן הצטרפו יוצאי גלויות אחרות למושבה ויהודי ליטא הפכו מיעוט.

תוך זמן קצר הצטרפו לקיבוץ חברי קיבוץ "מסד" מגליציה, התערו בחיי הקיבוץ ויחד עלו והקימו בשנת 1936 את תל-עמל בעמק בית שאן.

התושבים הראשונים עברו תקופת הסתגלות קשה והפסידו מהונם ורכושם.

לקיום מינימלי נאלצו למכור אדמות כדי לכלכל את בני ביתם.

החברים שנשארו בליטא לא עזרו ולא השתתפו בפיתוח המושבה.

בקשות תמיכה אשר הופנו להנהגת הישוב ומוסדותיו לא נענו.

לא נעשו פניות ליהודי ליטא כדי לא להוציא דיבת הארץ רעה.

 

מקימי הקיבוץ התחילו מאפס, לא האמינו בהם, בפרט שבכל רגע נתון יכלו לחזור לבתי הוריהם אשר בארץ.

בחיי צמצום ובעבודה קשה התגברו על מכשולים והצליחו.

בתחילת דרכם בעמק בית שאן קיבלו עזרה כספית מיהדות דרום אפריקה המורכבת ברובה מיהודים יוצאי ליטא ובראשם דוד וולפסון, אשר כיהן כנשיא ההסתדרות הציונית לאחר מות הרצל.

לבקשת הפדרציה הציונית של דרום אפריקה שונה שם הקיבוץ לניר-דוד.

לימים הוסיפו החברים את השם תל-עמל בסוגריים לאחר השם ניר-דוד.

בשנות הששים, בהיותו שר החקלאות חיסל משה דיין את החקלאות בנחלת-יצחק. חלק מהתושבים השקיע את כספי הפיצויים בענפים לא מוכרים להם, הפסידו את כספם ונותרו חסרי כל. לאחרים, חיסול החקלאות היה פתרון טוב כי דור ההמשך סלד מהעבודה ברפת. רובם עזבו את נחלת-יצחק.

בתי המגורים וביניהם רבי קומות, דוחקים את את מפעלי התעשייה והשכונה מהווה פרוור מגורים לכל דבר בין תל אביב וגבעתיים.

כיום מתפרנס הקיבוץ מענפי חקלאות: גידולי שדה, פרדס ומטעים, מדגה גדול, מפעל מתכת, מפעל גדול לנייר, תיירות וחברים העובדים מחוץ לקיבוץ במקצועות רבים.

 

שיר מזמור לרמזור / יוסי רנרט

הצהוב שהפך אדום בפינת עלית הנוער ורחוב נחלת-יצחק, כפה עלי דקת המתנה אשר שינתה את מהלך חיי.

מכל הדקות שאותן אין סופר ורישומן אינו ניכר, יש לו לאדם דקה אחת או יותר, הנה גם אתה נזכר, שבה סוטה הוא מנתיבו ומשנה סדרי עדיפויות ואת השקפת עולמו.

ומה קרה באותה דקה אתם שואלים, ראיתי שלט, שלט רגיל על עמוד ובשלט כתוב – נחלת-יצחק נוסדה ב 1925. ואני, הריני גר כאן רק ארבעים שנה. האור ברמזור עוד לא התחלף, יש זמן לעשות חשבון ואז עולה המספר שמונים, נחלת-יצחק בת שמונים. הירוק ברמזור הכניע את האדום, אז עלה הרעיון – תערוכה.

 

כל זה קרה באותה דקה.

על שני דפי בריסטול כתבתי בטוש "להקמת תערוכה, אנו אוספים תמונות ומסמכים על ראשיתה של נחלת-יצחק".

את המודעות תליתי בחלונה של חנות במרכז הקניות.

חומר רב נאסף ובעזרת חברים שהיו לי לעזר, הוקם מוזיאון היסטורי בנחלת-יצחק.

 

            שמות  – נחלת יצחק ושכנותיה/יוסי רנרט                                                    אלול תשס"ז

הגרמנים הטמפּלרים טעו לחשוב שגבעת הכּורכּר (הקריה של היום) נמצאת בשרון וקראו שמה שרונה.

מקימי שכונת הפועלים הראשונה בארץ, חדורי אידאולוגיה פועלית קראו לשכונתם שכונת בורוכוב על שם דב בּר בּורוכוב.

נחלת-יצחק. שמה ושם רחובה הראשי ולימים גם שמו של בית הקברות השני של תל אביב, נקבע עוד ב – 1924 בקובנה אשר בליטא לפני עלית המתישבים ארצה. השם נועד להנציח את רבּה של קובנה הגאון יצחק אלחנן ספקטור. נחל-יצחק הוא שם חיבורו על חשן משפט. חיבורים נוספים שלו הם – "באר יצחק" ו"עין יצחק" העוסקים בשו"ת (שאלות ותשובות). שם המקום בפי הערבים היה שׁוּמָרָה על שם השׁוּמָר אשר גדל פרא במקום.

קיבוץ ארצישראלי א'. לימים "תל-עמל" ולאחר מכן "ניר-דוד (תל עמל)". תחילתו ב"שומריה" שליד חדרה – לימים עין-שמר. המשכו בנחלת-יצחק היא שוּמָרָה הערבית. בשבתם כאן בבית הקברות וגם  לאחר מכן, טעו החברים לחשוב שאדמת החברה קדישא אותה חכרו, נמצאת ברמת-גן. בשנת 1936 עבר הקיבוץ לעמק בית שאן.

"שכונת חאפּ". את כינויה זה הגה יוסף זימן מוכתר נחלת יצחק,  על שום שחטפו חסרי בית מתל אביב אדמות ועלו על הקרקע בפלישה. חַאפּ באידיש – חטוף. שמה הרשמי – קריית יוסף, על שם יוסף בן יעקב אבינו. 

 

איש באמונתו יחיה – נחלת יצחק ושכנותיה/יוסי רנרט

שרונה. הוקמה בשנת 1871. תושביה הגרמנים הטמפּלרים היו נוצרים שמיעטו להתפלל. בהתיישבות חקלאית בארץ הקדושה ראו תיקון לעצמם וממנה שאפו לחדש את החיים הדתיים והחברתיים באירופה.

שכונת בורוכוב. הוקמה בשנת 1922 כשכונת פועלים. דתם היתה דת העבודה. עם הזמן הצטרפו לשכונה גם הורי המתישבים. לדרישתם הוקם בית כנסת, אבל מחוץ לשכונה.

נחלת יצחק. הוקמה בשנת 1925 בידי "אגודת הקובנאים". כליטאים דתיים היו "מתנגדים" לחסידות, התפללו בנוסח הליטאי ודאגו גם בהמשך לשמירת שבת של כל התושבים. עם הצטרפותם של יוצאי ארצות נוספות הוקמו בתי כנסת בנוסחים שונים ולאחר זמן גם בית כנסת ספרדי.

קיבוץ ארצישראלי א'. 1932 – 1936 בשטח בית הקברות. נביאם היה קארל מארקס ותורתם – חיי עבודה ושיתוף (קומונה א"א). יום השבתון שלהם היה האחד במאי, אותו ניסו לאכוף בכח על העולים החדשים אשר גרו בשכונת חאפּ.

שכונת חאפּ. הוקמה בשנת 1934 בידי עולים חדשים, בחלקם דתיים. תחילה התפללו תושביה בנחלת יצחק.

 

יחסי שכנות מאת: יוסי רנרט

 

הגרמנים, בתיהם היפים  על הגבעה מוקפים גנים והם מעבדים שדות ומטעים גדולים.

 

שכניהם ממזרח, נחלת-יצחק, מקימים עם הגיעם בתים על גדת ואדי מוסררה. הגרמנים לא מזהירים אותם מפני השטפונות. ועד המושבה שרונה אוסר על מכירת אדמות ליהודים.

במאורעות 1929 מסיתים הגרמנים כנופיות ערבים לירות מתוך פרדסיהם על נחלת יצחק. יודעי עברית מביניהם הצטרפו במלחמת העולם השניה ליחידות הוואפן אס אס הגרמניות וחיסלו יהודים.

 

עם הקמתה, מספקת נחלת יצחק מים בחינם לשכונת בורוכוב. במאורעות 1929 מתבצרים תושבי נחלת יצחק ארבעה  ימים בשכונת בורוכוב. נחלת יצחק סירבה להצטרף לאיחוד עם שכנותיה הסוציאלסטיות בהקמת גבעתיים.

 

הקיבוץ אינו מקיים קשרים עם נחלת יצחק, החברים חושבים שהם נמצאים ברמת גן. שיתוף קיים עם ה"בחרות הסוציאליסטית" מזרחית לקיבוץ. החברים השתתפו באירועי תרבות בשכונת בורוכוב הפועלית.