תגית: נווה צדק

נווה צדק

נווה צדק

נווה צדק השכונה העברית הראשונה מחוץ לחומה

 בשנות השישים של המאה הקודמת [ 19 ] התחילה תופעה שאנו קוראים לה "היציאה-מהחומות". כך קרה הדבר בירושלים וכך גם ביפו. בשנת 1886 הגיעליפו בחור צעיר תלמיד חכם במצוות אביו, יצחק. שזכה בגביית "מס-הדרך" בין יפולירושלים. הבחור שמעון רוקח ואחיו הבכור אלעזר חיפשו במה אפשר לעזור ליהודי יפו,בשיפור חייהם בעיר. הם החליטו לעשות שלושה דברים שנראן בעיניהם כחשובים ביותר.
הקמת שכונת מגורים שתהיה רק ליהודים.
הקמת ספריה שבה יוכלו להחליף ולקרוא ספרים, לא רק ספרי קודש.
הקמת בי"ח ליהודי יפו.
לשכונה החדשה הם קוראים בשם "נווה צדק" מתוך הכתוב: "כה אמר ה' צבאות אלוהי ישראל עוד יאמרו את הדבר הזה בארץיהודה ובעריו בשובי את שבותם וברכך ה' נווה צדק הר הקדש". ספר ירמיהו פרק ל"א פסוקכ"ב.
מסביב לשני האחים מתארגנים מספר משפחות והם מחפשים להם קרקע להקמת השכונה.השכונה צריכה להיות לא רחוקה מיפו ולא כל כך קרובה אבל חשוב מאוד שתהיה בה באר מים.
בשנת 1882 בנה אהרון שלוש את ביתו באזור של דיונות חול לא הרחק מיפו, לידהשכונה הגרמנית-הטמפלרית, אישתו לא מוכנה לגור בבית בודד בשטח כשאין שכנים, ובמשךכל היום היא נאלצת להישאר לבד והיא חזרה לגור ביפו, הבית הגדול והיפה עומד ריק.כאשר שמע אהרון שלוש כי קבוצה של יהודים מחפשת קרקע לבניית ביתם הוא הציע להם אתהשטח במחירים ובתנאים נוחים ביותר בתנאי שיתחילו לבנות מיד. כך מתארגנת קבוצה של 48משפחות לבניית. בית קטן, "בן שני חדרים, בית-תבשיל ובית-הכסא". השכונה הוקמה ללאחומה.

מספר גורמים עיקריים מצטרפים ביחד. ונוצר מצב חדש המאפשר הקמתה של 'נווה-צדק'.
לאחר תשע שנות שלטונו של איברהים פחה בארץ-ישראל יש התפתחות רציניתבכל הארץ. גם השפעה אירופאית בכל שטחי החיים וגם מורגש ביטחון אישי. איברהים דאגלהעניש גנבים ושודדים. כך שנוצר מצב חדש ואווירה של יש דין ויש דיין.
עלייתיהודים רבים לישיבת קבע ביפו שיוצרת צפיפות רבה. ואפשרויות המסחר שבה. אישור לרכישתקרקעות.
זהו הרקע להקמתה של נווה צדק.

בית שלוש רחוב שלוש 30.

בשנת 1838 החליטה משפחת שלוש לעלות לארץ, בעקבות קריאתו של הרב יהודהביבאס. המשפחה מוצאה מהעיר אורן שעל גבול אלג'יר לוב. כמקובל בימים ההם יצאה המשפחהלדרך באוניה. ברצונם היה להגיע לצפת שבה הייתה כבר התיישבות של בני עירם. אך רצההגורל האכזר וליד חיפה טבעו שנים מילדיו, ואברהם שלוש ראש המשפחה החליט שלא להמשיךיותר בים אלא לרדת לחוף. כך לאחר תלאות רבות הגיעו בני המשפחה בשנת 1839 ליפו.
הבן הבכור אהרון היה כבן 11 שנה בהגיעה המשפחה להתיישב ביפו. אהרון למד אתמקצוע הצורפות ועסק גם בחלפנות שהיה מקצוע מכניס מאוד. ביחד עם כמה מיהודי יפו, רכשקרקעות רבות בסביבות העיר. כחלק מקרקעות אלו גם החלקה של כ- 10 דונם עליה הוקמה 'נווה-צדק'.

בתי הכנסת רחוב רוקח 18
היהודים בארץ ישראל חולקו לשלוש קטגוריות. יהודים ספרדים, אשכנזים ויהודי יפו. כתוצאה ממאבקי כוח אלה ישבנווה-צדק שלושה בתי כנסת האחד ליד השני.
בי"כ 'מראות הסולם' נוסד בשנת 1910 המבנה היה מעוטר בציורי קיר מרהיבים ביופיים ובתקרת עץ מצויירת ל"עזרת הנשים" עוליםמבחוץ ע"י גרם מדרגות. לידו עדיין רואים את שרידי בית הכנסת של החסידים המבנה היהעשוי עץ.

יוסף שמואל עגנון רחוב רוקח פינת שלוש
שמואל יוסף צ'אצ'קאס נולד בגליציה. עלה לארץ בפעם הראשונה בשנת 1908. שימש כמזכיר "ועד חובבי ציון" ביפועד לשנת 1912. כן שימש כמזכיר "בית המשפט לשלום", ומזכיר של המשרד הארץ-ישראלי.שמושבם היה ביפו, ברחוב רזיאל 17.
באותו זמן כתב בעיתונו של ש. בן-ציון "העומר" על המאמר חתם בשם כיסוי "עגונות". ומאז אימץ לעצמו את השם עגנון. כתוצאה ממאמר זהשימש כמזכירו של ש'. בן-ציון. עגנון הושפע רבות מיוסף חיים ברנר,
עגנון התגורר בשכונת נווה-צדק בחדר שכור בעליית הגג ברחוב שלוש 35 פינת רוקח 2. הוא התגורר כאןעד לשנת 1912 שנת ירידתו מהארץ. חזר ועלה בשנת 1924.
עגנון נהג להתרועע, בלשון המעטה, עם כל בנות ישראל שגרו בתקופתו ביפו. מספרת חיה ברוידא, "עגנון הגיע ליפווגר בבית מלון. שם פגש נערה שהמתינה לאונייה לנסוע אל בחיר ליבה בחו"ל. עגנון, מצאמסילות לליבה".
עגנון נהג לכתוב מכתבים לחיה ברוידא שהייתה בתו של רבבנווה-צדק, וזה לא כל כך מקובל להתכתב עם נערה ללא רשות הוריה. חיה, ניהלה גן-ילדיםבירושלים. אך דחתה אותו והשיבה לו כי אינה נוהגת להתכתב עם אנשים לא הגונים. שכןשמעו כדון ז'ואן יצא למרחוק.
מעשה שהיה בחייו של עגנון,. כאשר כל בחורי 'העלייה השניה' שגרו ביפו. עלו לגליל, בהתאם לקריאת המוסדות המיישבים לבוא לעזרתההתיישבות בגליל. רק עגנון ומספר בחורות שלא הייתה להן אפשרות לעבוד עבודה פיזית הםשנשארו ביפו ולא עלו,
בשנת 1954 הוענק לו פרס ישראל בשנת 1966 קיבל פרס נובללספרות.
בערוב ימיו גר בירושלים.

ראשית התעשייה העברית בארץ-ישראל. ליאון שטיין-ומפעלו
המהנדס ליאון שטיין עלה לארץ לאחר שלמד בסורבון בצרפת,בהתאם להצעת אחיו ד"ר מנחם שטיין. שהיה הרופא של נווה-צדק. לאון שטיין עלה לארץבפברואר 1887. כעבור שנה הקים בנוה-צדק בית חרושת "למעשה יציקת מכונות ובנינן".בצומת הרחובות שטיין ואחוה 35.
ביח"ר עסק בייצור ובשיפוץ משאבות מים. בשנת 1892 עקב מצוקה כלכלית הצטרף המהנדס גדליהו וילבושביץ לניהול המפעל. שהיה מהנדס מכונותומומחה ליציקות ברונזה. מצב המפעל השתפר וכבר בשנת 1900 הועסקו במפעל 150 פועלים.רובם הם כיום ממשיכי מפעלי תעשיה שונים בארץ. על מנת להציל את המפעל מפשיטת רגל הפךלחברת מניות אותם ניסה לשווק מרדכי בן הלל הכוהן.
פועלו הגדול של שטיין היה בהמצאות שלו. המצאתו הגדולה היא הפילטר שהציב בקצה המשאבה ועל ידי כך גרם לכך שניתןלשאוב יותר מים וללא הפרעה. הדבר גרם לעליית שטחי הפרדסים.
בין תלמידיו של שטיין, אפשר למצוא את אברהם סיניאבר בנצינברג, אבא נאמן, זלמן אמ"בש כולם שמות שלמפעלים שחלקם עדיין קיימים עד היום. כאשר המפעל גדל ולא היה כבר מקום באותו צריף עץראשון שנבנה בצומת הרחובות. החליף שטיין עם אהרון שלוש, מיקום וקיבל תמורת המגרששעליו עומד המפעל שלו, מגרש גדול יותר ליד תחנת הרכבת של יפו. שם בנה מפעל גדול.לאחר מכן עבר המפעל למושבה הגרמנית. היה גם זמן שהמפעל שכן בבתי ורשה ברחוב סלמה שלהיום.
שטיין נפטר בשנת בפברואר 1926 ערירי וחסר כל. נקבר בבית הקברות חיפהותלמידיו הרבים הקימו על קיברו מצבה דמוית פילטר.

הרכבת יפו-ירושלים
בשנת 1855 בביקורו החמישי של סר משה מונטיפיורי בארץ-הקודש. ביקש רשות מהשולטןהתורכי להקים מסילת ברזל בין יפו לי-ם, כמו שעשו במצרים בשנת 1852 הוא הביא לארץמהנדס רכבות אנגלי. ערך מדידות ובדיקות. כתוצאה מכך התברר כי ההשקעה תהיה גדולהמאוד. והחליט לשתף גם את הברון רוטשילד ואת ממשלת אוסטריה. הדבר הזה הפריע מאודלממשלת צרפת, והשולטן התורכי לא נתן רשות לבניית מסילת הברזל. לאחר פתיחת תעלתסואץ, לא יכול היה השולטן לעמוד בלחץ ונאלץ לאשר את הקמת המסילה רשיון הבנייה ניתןלנבון שהיה נתין עות'מני. יוסף נבון ביי שהיה פקיד בבנק ולירו בירושלים.
כנתיןעות'מני-תורכי בן למשפחה ותיקה בירושלים, בעזרת קשרים מתאימים מקבל נבון באוקטובר 1888 לתקופה של 71 שנה את הזיכיון לבניית המסילה מהסולטן עבדול חמיד II. נבון (שאין לו שום קשר משפחתי) לא הצליח למצוא שותפים להרפתקה זו. מכר את הזיכיון תמורת מליוןפרנקים לחברת מניות צרפתית. כמובן שזו הייתה מקובלת על השלטון התורכי. ב- 31.03.1890 נערך טקס התחלת העבודה ליד מקווה ישראל.
שלושה ימים לאחר ראש השנה תרנ"ג ביום הראשון בשבוע (26 ספטמבר 1892) נערך טקס חנוכת המסילה בנוכחות נכבדיםרבים מהארץ וגם מקושטא הבירה. הטקס נערך בירושלים. זמן הנסיעה מיפו לירושלים 6 שעותלכל כיוון. במלחמת העולם הראשונה החרימה הממשלה התורכית את הרכבת ופרקה חלק מהמסילהלצורכי הצבא. הרכבת-שם שהומצא ע"י אליעזר בן-יהודה על משקל של הגמלת והחמרתהמופיעים בתלמוד.
לאחר המלחמה האנגלים ממשיכים להפעיל את הרכבת אבל שינו אתרוחב המסילה ל145 ס"מ לפי הרוחב האירופאי. כך יכלו להשתמש בקטרי הקיטור הרגילים.
אורך תוואי הרכבת 87 ק"מ עם פיתולים רבים וזאת על מנת לאפשר נסיעה במישור ככלהאפשר ובעיקר דרך מסלול שבו היו מים בשפע עבור הקטרים.
כחודש לאחר תחילת נסיעת של הרכבת בין ירושלים ליפו. החליט ערבי אחד שאין מקום יותר טוב לשינה מאשר ע"גהמסילה, זו הייתה שנת עולמים. ברכבת לא היו מותרות כמו מאפרות עבור המעשנים לא מיםלשתיה או רחצה. כפי שמספרת חמדה בן-יהודה גם בית הכבוד לא היה בנמצא.

שמעוןרוקח הש"ר רחוב רוקח 36
ארבעה בנים ילדה מרים בת ישראל ב"ק ליצחק רוקח. שניים הם חשובים ומפורסמים אלעזר הבכור ושמעון הצעיר. אלעזר קונה את מחצית הכפר אום ג'וני ומקים עליו התיישבות חקלאית בשנת 1876.
שמעון רוקח נולד בירושלים בכ"ג סיון תרכ"ג ( 1863 ) כבנו הצעיר של יצחק ונכדו של ישראל ב"ק. שמעון למד בישיבת עץ-החייםבירושלים. לבקשת אביו, שזכה בגביית מס-הדרך בין יפו לירושלים, הוא יורד עם אשתו רחללבית שוסטקובסקי נכדתו של הצדיק פיזיצר. סכסוך כבד פורץ בין שני האחים כאשר אלעזרמחליט למעול בכספי האגודה ולמסור אותם לאיכרי ראשל"צ שמרדו בדיוק אז בפקידי הברוןולא היה להם לחם לאכול.
ישראל רוקח בנו של שמעון נולד בנוה צדק בשנת 1897. למדהנדסת חשמל בשוויץ, גמר את לימודיו בזמן מלחמת העולם הראשונה. ורק בשנת 1921 חזרלארץ עם אישה וילדה קטנה בשם ליוויה. באהבתו לעיר ת"א הוא קורא לבתו השניה "עירי".
בשנת 1936 כאשר נפטר מאיר דיזינגוף הוא מתמנה לראש העיר ומשמש בתפקידו עד לשנת 1952 אז בהשפעת חבריו למפלגה מתמנה כשר הבריאות כעבור שנתיים נאלץ להתפטר ונשאר ללאתפקיד הדבר משפיע על בריאותו בגלל בגידת חבריו למפלגה. בחגיגות היובל של העיר לאהוזמן אל הבמה הדבר גרם למותו בסוף אותה שנה, בתו ליוויה דרשה שיוסף סרלין ויוסףספיר לא יופיעו ללוויה . ליוויה הייתה עיתונאית מטעם "דבר" ברומא. ושם נישאה לגויעברה תהליך של שמאלנות קיצונית עד לשלילת המדינה.
ישראל בק
היה מחסידי הרבי מסדיגורה. גם יוסף רוקח, סבו של שמעון. היה מחסידי הרבי מסדיגורה וכך נפגשו שניהחסידים בבית מדרשו של הרבי והחליטו על שידוך טוב. בנו יצחק עם בתו של ישראל ב"קמרים רק שהחתונה תיערך בירושלים.
ישראל בן אברהם ב"ק. שמו בא לו כי אחד מאבות המשפחה מת על "קידוש השם" והוחלט להנציח את שמו בצורה זו. בן-קדושים. סגנון זה היהמקובל בין יהודי אשכנז. במקצועו היה חרט אותיות והיה לו בית דפוס. עלה לארץ בשנת 1827 הביא עמו את בית הדפוס שלו והתיישב בצפת בעקבות שאר החסידים שעלו לצפת בשנת 1777.
בשנת 1831 כבש אברהים פחה את א"י ורווח מאוד לצפת מבחינה כלכלית אך בשנת 1834 פרצו מרידות של הפלחים והם פגעו קשה ביהודי צפת גם ר' ישראל ב"ק קיבל מכות עדשנהייה חיגר לכל ימיו.
בשנת 1837 היה רעש אדמה בצפת וכל צפת נהרסה. ר' ישראלב"ק העביר את שרידי בית הדפוס שלו לכפר בירייה הסמוך. לאחר מרד הדרוזים הוא מעביראת הדפוס לירושלים.

בית הסופרים רחוב רוקח 21

לפי המסופר בכתבי ש"י עגנון כנראה שמשפחת שולמן הייתה בעלת השטח עליו נמצא כיום בית הסופרים. בין השנים 1907 – 1914 שכנה במקום מערכת של "הפועל-הצעיר". בחלק אחר של הבניין גרו העורך יוסףאהרונוביץ ואישתו הסופרת דבורה בארון. בזמן עבודתו במערכת העיתון גר גם הסופר יוסףחיים ברנר. הגיליון הראשון הודפס בדפוס של אהרון איתין ביפו. נווה צדק הייתה מוקדלפעילות פוליטית של ארגוני הפועלים אך יחד עם זאת היו גם אנשי רוח, סופרים משורריםוהוגי דעות שחיו ויצרו בשכונה. לאחר מלחמת העולם נעזב הבית והחל להתפורר כמו רביםמבתי השכונה.
בשנת 1992 הוחל בשיפוץ הבית בתרומת איירין ומורי פרגמנט לזכר בתםשרי קופל ז"ל.
בחודש מאי 1998 נפתח בבית מוזיאון ע"ש נחום גוטמן. וחנוכתהמוזיאון נערכה בחודש אפריל 1999.

בתי ספר מלחמת השפות

ישראלבלקינד נולד בפלך מוהילוב רוסיה, בשנת 1861. למד עברית אצל אביו מאיר שהיה מורה.בשנת 1881 פרצו פרעות ביהודי דרום רוסיה וישראל בלקינד עלה לארץ עם העלייה הראשונהבמסגרת ביל"ו, ועובד במקווה ישראל. לאחר מכן עבר לראשון לציון ושם "מרד" בפקידיהברון ונאלץ לעזוב את ראשל"צ. שימש נציג גדרה ב'ועד של חובבי ציון' שמקום מושבו היהביפו. בשנת 1888 הקים יחד עם אביו מאיר ובעזרת אחותו סוניה בי"ס ביפו, בו לימדובעברית ולא רק לימודי קודש, בי"ס עמד על מכונו שנתיים. לאחר מכן חבר לחובבי ציוןויחד הקימו את בי"ס לבנות בנוה-שלום. בין השנים 1892 עד 1894 לימד בירושלים לאחרזמן חזר ליפו. ולימד בבית הספר המשותף של 'חובבי ציון' וחברת "כל ישראל חברים".בשנת 1901 הציע להקים בתי ספר חשלאיים בשם 'קריית-ספר' מתוך אמונה שהחינוך יביאלתחיית העם היהודי בארץ-ישראל. בין השנים 1901 ו- 1903 עשה באירופה ופעל להפצתהרעיון בסוף אותה שנה הוא מביא את יתומי קישינוב לארץ ומחנך אותם בכפר 'מאיר שפיה'.
גם "חובבי-ציון" ברוסיה החליטו על הקמת ( בערך 1891 ) בי"ס בארץ-ישראל. בנוסף,אגודת "בני-משה" שהיו מתלמידיו של "אחד-העם". הקימו גם הם ביפו מרכז חינוכי. רעיוןהקמת החווה לפועלות בכינרת ע"י חנה מייזל היה כתגובה להקמת בתי ספר חקלאיים לבנים.
"חובבי-ציון" באו בדברים עם חברת "אליאנס" כל-ישראל-חברים. להקמת בית ספרבמשותף בנווה צדק מאחר והייתה להם מערכת חינוך מסודרת בארצות המזרח.
שיתוף זהלא החזיק מעמד, ולאחר שנים מספר החליטו על הפרדה. בשנת 1903 נפרדו, ובי"ס לבנות עברלחובבי ציון. שכן כבוד ברחוב עין יעקב פינת שלוש. בו לימדו 6 שנים, בבית ספר זהלמד גם נחום גוטמן.
המנהל הראשון של ביה"ס הנפרד היה מרדכי האזרחי, קרשבסקי.,הוא מחליף את רוזה, אחותו של ד"ר הלל יפה שעל שמו בי"ח בחדרה.
בשנת 1907 עלה לארץ ד"ר ניסן טורוב שהיה פסיכולוג וקיבל את ניהול בית הספר. בשנת 1913 הוקם סמינר "לוינסקי" להכשרת מורים ומורות עבור בתי הספר בארץ. טורוב מתמנה למנהלו הראשון שלבית המדרש למורות ע"ש לוינסקי. החל משנת 1919 ניהל את בי"ס לבנות, המורה יחיאליחיאלי. לאחר מותו נקרא ביה"ס והרחוב על שמו.
הסופר ש. בן-ציון שעלה לארץ ב- 1906 לשמש כמורה בבית הספר לבנות בנווה-שלום. כותב לאחד-העם שבית הספר פועל במרץרב. ביה"ס שימש כמרכז לכל חוגי התרבות הפדגוגית, שהייתה אז בארץ. מורי ביה"ס גרובקומה הראשונה, ובקומה השניה היו כיתות הלימוד. המורים היו אנשי הרוח של אותה תקופהברנר, אז"ר, פפר אהרונוביץ. המורים היו כולם יוצאי רוסיה, גם הבניין היה שייך לנתיןרוסי, בנו של ה"אדרת" הרב רפאל לוי רבינוביץ תאומים. וביה"ס היה בחסינות של הקונסולהרוסי. לכן יצא שמו של ביה"ס ה"אוטונומיה הרוסית". במקום אורגנו כל פעילויותהתרבות, כגון הצגות וכו'. בשנת 1906 הוקמה כאן מפלגה ה"פועל הצעיר" ומכאן פעל ועדהמפלגה זמן מה. ארגון המורים נוסד בזיכרון-יעקב ב- 1903 אבל פעל בעיקר מכאן.
ההצגה הראשונה שהוצגה בביה"ס הייתה "אוריאל-אקוסטה" שכתב גוצ'קוב ומורי ביה"סתרגמהו לעברית. גם השתתפו בהצגה כולל ילדי המורים. ביה"ס רחש פעילות סביב השעוןכאשר בערב נותנים שעורים למבוגרים, עיתון ה"עומר" בעריכת ש. בן-ציון נוסד כאן.
בעיקרון היו בארץ שלושה זרמים לחינוך אג' 'עזרא' מברלין שהייתה מסונפת להסתדרותהציונית, אליאנס כל ישראל חברים. כי"ח והסתדרות המורים שנוסדה בזיכרון יעקב בשנת 1903.
המאבק בין אגודת 'עזרה' שדרשה שבמוסדות שבתמיכתה ידברו גרמנית לביןהסתדרות המורים העברים שדרשה שבכל בתי הספר בארץ ידברו רק עברית הגיע לשיאו בשנת 1913 ונהיה גלוי לאחר כינוס הכנסייה הגדולה בזיכרון יעקב בשנת 1914 הוקם לידהטכניקום ביה"ס הריאלי בחיפה, ושפת הלימוד הייתה צריכה להיות גרמנית בהתאם להחלטתההנהלה המרכזית בברלין. תלמידי הגימנסיה הרצליה בראשותו של התלמיד משה שרתוק הודיעוכי לא יסכימו לצעד זה.
גם במדרש למורים של העזרה בירושלים הוחלט על לימוד בשפההגרמנית. תלמידי המוסד החליטו לשבות. קיבלו תמיכה ועידוד מעורך ה'פועל-הצעיר' מריוסף אהרונוביץ. הנהלת המוסד לא נכנעה והתלמידים פתחו בשביתה שסחפה את כל תלמידיהארץ. המאבק נמשך ואליו הצטרפה הסתדרות המורים. הם פתחו עוד בתי ספר בערים שונות כךשנוצרה אלטרנטיבה ואפשרות לתלמידים ללמוד בעברית. מלחמת השפות הסתיימה בניצחוןהעברית במלחמת העולם הראשונה. הבריטים סגרו את בתי הספר של הגרמנים בפקודה.

מרכז סוזן דלל
לאחר פרוק שיתוף הפעולה בין שני הזרמים חובבי ציון ואליאנס עוברים שניהם לכאן. מנהלו של בי"ס לבנות הוא יחיאלי ועל שמו נקרא הרחובשפעם היה כאן.
הפעילות בבתי הספר הופסקה בשנת 1976 ומאז היה המקום מוזנח. בעזרתתרומתה של משפחת דלאל מאנגליה להנצחת שמה של בתם, שוקם ושופץ המקום בשנת 1989 לפיתכנית של האדריכלים רונית ואלישע רובין.
בית המדרש למורות ע"ש אלחנן לוינסקי נוסד בחצר בית הספר לבנות בשנת 1913 מנהלו הראשון הוא ניסן טורוב. הבניין נהרס בשנת 1984.
בבית הספר לבנות היה מקום לימוד של ההגנה. ואילו ממול בבית הספר שלאליאנס היה שייך לאצ"ל מכאן יצאו לוחמי האצ"ל לכיבוש יפו. כאן מופיע בפני החייליםוהעיתונאים מרחבי העולם מנחם בגין בפעם הראשונה בגלוי.

לסיכום: אריחי הקיר של טרטקובר.

התמונה מימין:
במרכז. האיש החשוב והנכבד ביותר בין יהודי יפו. הש"ר. האדון שמעון רוקח.
מצד שמאל למטה. אהרון שלוש האיש שבלעדיו לא הייתה קמה נווה-צדק.
מצד ימין למטה. זרח ברנט מי שבנה את 'מאה שערים', פתח-תקווה ואת נווה-שלום.
במדי שרד עומד סגן קונסול בריטניה ביפו- חיים אמזלג.
ברקע נמל יפו, ו"תפוזי-יפו" הסמל המסחרי של יפו.

התמונה המרכזית.
בי"ס לבנות. תלמידות ביה"ס בשיעור התעמלות.
הדיליזנס. כלי התחבורה המודרני.
הרכבת הראשונה במזרח התיכון. וגשר 'שלוש'.
ברקע החזון. "אחוזת בית" והמריצנים ההמצאה של אריה עקיבא וויס.

התמונה השמאלית.
במרכז הוגההדעות והאיש הנערץ על סופרי התקופה. אז"ר.
יושבים לידו דוד שמעוני, וממול ש"י עגנון.
מימין למעלה תמונתו של הרב אברהם יצחק הכוהן קוק.
במדליון למטה הבחורה האהובה על כולם. דבורה בארון.
ברקע שוב האוהלים של החלוצים החדשיםה

 

נווה צדק

סר משה מונטיפיורי

כיבוש יפו

במחצית חודש אפריל 1948 העביר חבר חטיבת התכנון של האצ"ל שרגא עליס [חיים טויט] ידיעה מחיפה שרכבת עומדת לנסוע מחיפה לכיוון מצרים והיא טעונה בנשק רב.

כ-127 חיילי האצ"ל יצאו משוני לכיוון הק"מ ה-41 בין חדרה לבנימינה להמתין לרכבת. בעזרת מוקש הרכבת נעצרה והאצ"ל החל להמטיר אש על הרכבת, אבל ברכבת היו כ-40 חיילים בריטים שהיו מצוידים בנשק מוכן. גדעון תפס שבוי והודיע לו שעליו לחזור לרכבת ולהציע לבריטים להיכנע ואז לא יאונה להם כל רע. החייל הלך בחזרה אל הרכבת ולבסוף הבריטים נכנעו. ברכבת מצאו אנשי האצ"ל רק פגזים 3 אינץ שהועמסו על המשאיות. העבודה התנהלה בעצלתיים. גדעון פנה למפקד הבריטי של הרכבת והציע לו שהחיילים יעזרו בהעמסת הפגזים כך הכול יגמר יותר מהר והם יוכלו לנסוע לדרכם. כ-20,000 פגזים נאספו והועברו למרתפי היקב בזיכרון יעקב. 3 אנשי אצ"ל נהרגו בקרב. אבטליון איוב, יצחק פרידמן דניאל ליבוביץ.

מפקדת האצל החליטה בחודש ינואר 1948 שיש לתכנן כיבוש יעד לקראת הכרזת העצמאות. לצורך כך הוכנו ארבע תוכניות:

א.               כיבוש ירושלים

ב.                כיבוש רמלה-לוד

ג.                כיבוש המשולש טול כרם, שכם וג'נין

ד.                כיבוש יפו.

האצ"ל התכונן בעזרת הכנת נשק וחיילים. עיקר הכוח של האצ"ל היה בתל-אביב ויפו הטרידה את תל אביב ביריות ובהפגזות. החיים בעיר היו קשים ומסוכנים. היה חשש גדול שביום 15 במאי הצבא המצרי ינחת בנמל יפו ויהיה בתל אביב. ה"הגנה" הכינה עצמה לכיבוש יפו אבל רק לאחר ה-15 במאי לפני זה אי אפשר היה כי הצבא הבריטי עדיין הסתובב ביפו גופה ולכן החלה ה"הגנה" לכבוש אתרים מסביב ליפו והשיקול היה שברגע הנכון יפו תיפול כפרי בשל ללא קרב.

ימים ספורים לפני חג הפסח נפל הפור והוחלט באצ"ל לצאת לכיבוש יפו. באחת הדירות בשכונת פלורנטין החלו להכין את מערך הקרב. הוכנו מפות גייסו את כל החברים הלוחמים של האצ"ל מכמה מקומות בארץ כמו נתניה, מושבות הדרום וכד'. גם שרות רפואי הוכן והוחרם בית החולים פרוינד שברחוב יהודה הלוי. בית החולים נעזב זמן קצר לפני כן בגלל ההפגזות של הערבים מיפו.

ביום א' של חול המועד פסח תש"ח, התרכזו כל הלוחמים במחנה דוב שבפרדס כץ. במבנה שהיה ליד בית החרושת "משי זקס". למחנה קראו "מחנה דוב" על שמו של דוב גרונר. כמאה כלי רכב הובילו את כ-600 חיילי האצ"ל לכיוון בית ספר "אליאנס" שבנווה צדק. בחצר בית הספר התרכזו החיילים במסדר ולפני היציאה לדרך נאם בפניהם מנחם בגין מבלי להזדהות אבל החברים בוודאי הבינו מי המדבר עליהם בשעה זו. גידי הסביר את מהלך הפעולה: "ניתוק מובלעת מנשייה עד הים, מיפו".

בשעה 09:00 החלה ההרעשה של יפו באמצעות המרגמות שהועמדו בחצר בית הספר "אליאנס" ובעזרת הפגזים שהוחרמו מרכבת הנשק הבריטית. באותו השעה יצאו שתי פלוגות לכיוון מנשייה. האחת בפיקודו של אליהו טמלר שפנתה לעבר תחנת הרכבת ופלוגתו של קקטוס שיצאה לכיוון העמדה הערבית שברחוב וולוזין.

הקרב היה קשה התברר שעמדות הערבים במנשייה היו מבוצרות בבטון והערבים נלחמו בחירוף נפש. לאחר שני ימי לחימה החליט מנחם בגין להפסיק את הלחימה.

 

החשיבות במלחמה לכיבוש יפו:

האצ"ל בכל פעולותיו בעבר עשה פעולות גרילה קטנות וחשאיות, תקיפה ונסיגה מהשטח. פעולות אלו מראות שלא מדובר בגוף צבאי סדיר. הפעולה לכיבוש יפו הופכת את האצ"ל לצבא סדיר ודבר זה הדאיג מאוד את דוד בן-גוריון וחבריו שניסו למנוע את המערכה הזו.

במחצית חודש דצמבר 1947 החלו שיחות גישוש בין האצ"ל לבין נציגי הסוכנות היהודית בדבר גיבוש ואיחוד הכוחות הלוחמים לקראת המלחמה הכוללת שברור היה שתפרוץ בין היהודים לבין הערבים על הקמת מדינת היהודים. שניים היו היוזמים לניהול המו"מ בין הצדדים, מר יצחק גרינבוים ומר דויד פנקס שני אישים חשובים ונכבדים בציבור היהודי. אל שולחן הדיונים באו מר משה שפירא, הרב פישמן-מימון,ומר דויד רמז כולם חברי הנהלת הסוכנות היהודית. למותר לציין ששאר חברי ההנהלה ודויד בן גוריון בראשם התנגדו לכל מו"מ עם "הפורשים". את האצ"ל ייצגו מנחם בגין וחיים לנדאו, בישיבות מספר השתתף גם שמואל כ"ץ. לאחר מספר פגישות בין הצדדים הודיע יצחק גרינבוים שהנהלת הסוכנות אישרה ברוב קולות את קיום המו"מ והוא נעשה על דעת ההנהלה.

ללא קשר לשיחות המתנהלות בין הצדדים היריבים להשכנת שלום ביניהם נחטף בחודש ינואר 1948 ידידיה סגל על ידי ה"הגנה" בחיפה והוא נרצח כעבור ימים אחדים. חטיפות נוספות של חברי האצ"ל נגמרו בשלום לאחר שיחרור החטופים. בחודש פברואר החליטו באצ"ל להופיע בכיכר מוגרבי ולשדר אל ההמונים את "קול ציון הלוחמת" דבר האצ"ל. חברי ה"הגנה" בתל אביב הטילו רימונים את תוך הקהל שהחל להתאסף בכיכר במטרה שלא לאפשר את השידור להמון העם. בן גוריון נמנע מלהיפגש עם כל גורם שרצה לנסות ולהשפיע עליו לאיחוד הכוחות.

ביום ב' 8 במרס 1948 הוסכם בין הצדדים כך:

א.     לא יפורק נשק מחיילי האצ"ל

ב.      האצ"ל לא יבצע פעולות של החרמת כסף באזור של מגורי יהודים.

ג.      רכישת נשק בכל דרך שהיא תתואם עם ההגנה.

הנהלת הסוכנות ברוב של 9 קולות כנגד 3 מתנגדים אישרו את ההסכם בין הצדדים. ההסכם נחתם בין יגאל ידין מצד ההגנה לבין מנחם בגין וחיים לנדאו מצד האצ"ל ביום 26 באפריל 1948, ביום השני לקרבות האצ"ל במנשייה. יגאל ידין ביקש להפסיק את הקרבות אך נענה בסירוב וכך נשאר המצב. ביום 27 באפריל הודיע ישראל גלילי למטה האצ"ל שלמחרת ה"הגנה" תתקוף את תל-א-ריש [כיום חולון] התקפה שנחלה כישלון צורב עם 18 קורבנות ועשרות פצועים. למחרת ביקשה "ההגנה" מהאצ"ל להשאיל לה מרגמה עם פגזים בכדי לנסות לשנות את המצב בתל-א-ריש, בתמורה נתנו להם 20,000 כדורי סטן.

 

לאחר שמנחם בגין החליט על הפסקת הלחימה והחזרת הכוחות מהשטח העביר גידי את הפקודה לחיילים בשטח והם סרבו להישמע להוראות ודרשו בכל תוקף לאפשר להם עוד ניסיון לתקוף את עמדות הערבים במנשייה. ביום ד' 28 באפריל בשעה 09:00 לאחר לילה של לחימה עיקשת הצליחו כוחות האצל לפרוץ לכיוון חוף הים ומנשיה שותקה.

יוסף שמחון יצא בראש כוח לכבוש את מסגד חסן בק ולאחר מספר שעות הצליח ודגל ישראל הונף מעל לצריח המסגד. ביום ד' בצהרים כונסה מסיבת עיתונאים שהחלה בבית החולים פרויינד שם הסביר מנחם בגין לעיתונאים את מהלך הקרב. העיתונאים יצאו לסיור ברחבי מנשייה ודיווחו למערכות עיתונם.

ביום 13 במאי חתמו נציגי הערבים שנשארו ביפו ובראש אבו-לבן על כתב הכניעה בפני מפקד ההגנה במחוז תל אביב מיכאל בן גל.

 

 הלח"י לא השתתף בקרב על כיבוש יפו.

 

נולד בשנת 1874 בעיר ליוורנו שבאיטליה בעת ביקור משפחתי שערכו הוריו בעיר הולדתם, וכעבור מספר שבועות חזרה המשפחה ללונדון. משה למד בבית ספר כללי ובימי א' בשבוע היה מבקר בבית הספר של הקהילה היהודית הספרדית.