תגית: מצבה

מיתוסים ומנהגים בציבור החילוני

מיתוסים ומנהגים בציבור החילוני

 בדת הנוצרית החלו להאמין בחפצים קדושים רק לאחר שהקיסר הרומי קונסטנטינוס הפך את הנצרות ל"דת מותרת" באימפריה הרומית ואז החלו הנוצרים להתייחס אל אלו (מרטירים) שמתו קודם לכן כאל קדושים. האם הדת היהודית קלטה את הרעיון של קדושת קדושים מתים מהנצרות ואולי להיפך מי חכם וידע?

ביהדות, זה ברור שאסור לעלות לקברי צדיקים או לא צדיקים או לעושי נפלאות כמו למשל לעלות ולהשתטח על קברו של יונתן בן עוזיאל בוואדי עמוקה ולבקש ממנו זיווג טוב וכשר. בן עוזיאל עצמו היה רווק ועבר בכך על מצוות התורה הראשונה והחשובה ביותר בדת היהודית. מי יכול היום להגיד לכל אותם מאות ואולי אלפי צעירות וצעירים שלפי הדת היהודית זה אסור.

בנצרות, המנהג הוא להניח זרי פרחים על קברו או מצבתו של הקרוב אותו באו לפקוד בבית הקברות. ביהדות רשאים לפקוד בבית הקברות קרוב, רק פעם בשנה ביום הזיכרון. שם, ליד הקבר צריך להגיד תפילה מיוחדת לעילוי נשמת המת. גם ביחידות. קדיש אין אומרים ביחידות אלא צריך מנין בגלל איזכור בספר בראשית.

ביום הזיכרון השלישי כבר לא באים רבים לפקוד את הנפטר, רק המשפחה הקרובה עולה לקברו של הנפטר. כך שקשה לרכז מניין. מצאו  פיתרון לכך. כל בית הקברות הוא יחידה אחת לצורך אמירת קדיש. כלומר אם יש גברים במספר מקומות שונים בבית הקברות אפשר להגיד קדיש ואין חובה לכנסם למקום אחד. תושיה.

מנהג אחר מושרש בציבור היהודי החילוני. להניח אבן על המצבה בסיום הביקור. יש ששמים גם במצבה שליד שאין לה מבקר. הוא הרי שכן של הקרוב אותו באו לפקוד.

IMG_1826

זהו מנהג פגאני עתיק יומין כימי האנושות. המנהג הזה נולד מהמצב שבו היו קוברים בעת העתיקה מתים. לא תמיד הייתה אפשרות לחפור בור להטמנת הגופה. לכן היו מניחים אותה על גבי הקרקע ועליה מניחים אבנים בכמות גדולה בכדי למנוע מחיות טורפות לגעת בנפטר. המנהג הזה לא יצא מציבור הישראלי החילוני עד היום. יהודי דתי יתפלל ליד המצבה. לא ישים אבן ולא פרחים. כיום כבר מרשים לאחר טקס הלוויה הדתי לציבור לדקלם או לשיר שירים. אי אפשר להילחם כנגד המנהג. כמובן שיהודים טובים מצאו צידוק הדין גם לתופעה הזו כי ברור להם שלא ניתן להפסיק את זה בשום דרך.

לכן יש הסבר.

IMG_1821המבקר ממשיך את פעולת הצבת המצבה והוסיף עוד אבן למצבה. יש גם הסבר נוסף, בארשת פנים רצינית ביותר "אני רוצה שסבא יידע שהייתי כאן וביקרתי אותו" איך סבא יודע ששמת אבן על המצבה הוא יוצא בלילה לבדוק? אם אתה רוצה שיידע שביקרת אותו שזה בהחלט דבר חשוב ויפה. תשים מכתב. גם את זה ראיתי. צעירים מגיעים לבית הקברות ומניחים הזמנה לחתונה וכדי שהקרטון לא יירטב ויתקלקל עד שסבא יראה את זה מכניסים את ההזמנה לתוך ניילון ועל זה מניחים אבן גדולה שהרוח לא תזיז את ההזמנה. זה כבר נשמע לי יותר הגיוני מאשר להניח סתם אבן קטנה ללא הסבר על המצבה. ראיתי גם שאנשים באים לבית הקברות ומניחים פרחים על מצבות שונות. לא פרחים רגילים, פרחים מיוחדים מבד משי.

 כדי להסיר עוול ממי ששגה ולא במזיד נזכיר שבמסכת "עדויות" כתוב:

 "ואת מי נידו? את אליעזר בן חנוך, שפקפק בטהרת ידיים וכשמת שלחו בית דין והניחו אבן על ארונו מלמד שכל המתנדה ומת בנידויו היו סוקלין את ארונו.

גם הרב הראשי, הרב יונה מצגר, טוען בסיפרו  ("מים ההלכה" חלק ד' סימן כ"ט) כי ככל הנראה השתרבב המנהג של הנחת עפר ורגב אדמה למנהג הנחת האבן ואפשר שהניחו האבן על רגב האדמה כדי שלא יעוף ברוח, וכך נותר המנהג להניח אבן על קבר.

כמו כן ניתן לבדוק את ההלכה ב"פתחי תשובה" יורה דעה סימן שס"ד ס"ק ג'.

לא יעזור דבר אסור לקלקל מיתוס יפה ומנהג נאה בעובדות אפורות.

לבוב – מצבה בבית הקברות נחלת-יצחק / יוֹסִי רֶנֶרְט

לבוב – מצבה בבית הקברות נחלת-יצחק / יוֹסִי רֶנֶרְט   

                                                                                                תשרי תשס"ח

 הקיבוץ* מזמן עבר. המייסדים הארצישראלים והעולים – קיבוץ "מסד" מגליציה וכל מי שבזמן נזכר, הקימו בעמק בית-שאן קיבוץ לתפארת –  "ניר-דוד (תל-עמל)". במחרשה קבעו גבולות למדינה, ראשונים ל"חומה ומגדל" ובריכות דגים – סימן לברכה, גם כאן להם הבכורה.

ומי אשר בגולה נשאר, את התופת שרד, עבר. ובא לכאן לנחלת-יצחק להקים מצֵבֵת-אבן לדור אשר נמחק. וביום הזיכרון לשואה, באה אשה ערירית, זקנה, ועמדה מול המצבה.

 עמדתי ברחוב עם אימי, הייתי בת חמש-עשרה אז בלבוב, היא סיפרה. לפתע נעלמה אמי ונותרתי לבדי. אלף צירופי מקרים של נסים ונפלאות, הצילוני משיני הזאבים הגרמנים. עכשיו גם הניצולים כבר אינם. יתומה אני ויתומה המצבה.

בלדה של חיים זמיר, מתוך: כך זה התחיל…/ נחמה גנוסר – ניר-דוד (תל-עמל)

זה היה ב-39. כך ראשית החזון

שמרל אז אמר ללאה: "קים, ניסע לציון"

בואי, לאה, בואי כבר נעלה לציון

נמאס לראות רק את גליציה

לך אראה החרמון!

בלבוב עמדו הציוניסטים כחוזים בחלום.

זוג חלוצים – גאנץ פּוּשֵט – נפנפו לשלום.

שקט, לאה, בלי דמעות – ככה שמרל באון –

הרי אנחנו לא סתם ככה מפליגים לציון.

בחשאי ספינה גוששת, מתקרבים לציון

לאה'לה רק קצת חוששת – אולי כבר אין שם מקום.

שָׁה, שְׁטִיל, לאה, בלי פחדים, נצחק בהמון

בין גלבוע לעפולה לך אבנה אז ארמון

הספינה הטילה עוגן בנמל הציוני,

מייד החלו בבניין ההמוני

"הבו לנו לבנים", כך שרים בלי פקפוק,

ובונים פיסת מולדת, סתם למען הסיפוק.

*קיבוץ ארצישראלי א' – השומר הצעיר, ישב בין השנים 1932 – 1936 על אדמת החברה קדישא בנחלת-יצחק, כאן הקימו צריפים ואהלים ועסקו בחקלאות. בנוסף עבדו בעבודות חוץ: בענפי בנייה, תעשייה, הובלות, משק בית ובתעשיית הנשק המחתרתית של "ההגנה".