תגית: מנשה קדישמן

סיור בעקבות הפסלים היכל התרבות, כיכר הבימה, כיכר מסריק, רחבת כיכר רבין

סיור בעקבות הפסלים

במסלול: היכל התרבות, כיכר הבימה, כיכר מסריק, רחבת כיכר רבין

 "התרוממות" בכניסה לרחבת היכל התרבות

פסל של מנשה קדישמןרוב פסליו של מנשה קדישמן בדרך כלל גדולים, והם עשויים מתכת כבדה, היא פלדת קורטן. הפֶסל הזה ניתן במתנה לעיר תל אביב. הפֶסל מוצב באזור התרבות של העיר, ליד תיאטרון "הבימה" ו"היכל התרבות". הפסל מראה לנו, כי אפשר להתרומם מעל לכוח המשיכה של כדור הארץ ולא ליפול. אם אפשר להתנתק מכוח המשיכה של כדור הארץ, אפשר לשנות את הדרך. הפסל יוצר ברגע הראשון של ההתבוננות אפקט של הפתעה מוחלטת: האם הפסל עומד לקרוס? האם כוח המשיכה של האדמה יאפשר לו להמריא? הפסל עשוי פלדה הנראית כאילו העלתה חלודה. הדבר מקנה הרגשה של מקוריות, כי הפסל אינו צבוע, וזאת בניגוד לאהבתו הגדולה של קדישמן לצבעים. גובהו 15 וקוטר כל עיגול הוא 5 מטרים.

 האמן: מנשה קדישמן, נולד בשנת 1932, בתל אביב.

קדישמןשתי תקופות בחייו משפיעות על יצירתו לאורך השנים: תקופת היותו רועה צאן בקיבוץ מעיין ברוך בעת שרותו כחייל בנח"ל, ותקופת חייו בתמנע במשך כשנתיים. הוא ידוע בעיקר בפיסול ובציור של כבשים, שאותם ראה ורעה ליד הגבול הבין לאומי של הארץ. הפריע לו מאוד, כי גם הכבשים סובלות מהגבול הבין לאומי.

קדישמן החל את עבודתו האמנותית בציור הדפסים, שהראשון שבהם יצר בעת לימודיו בלונדון. שם התוודע לצורת אמנות זו. מאז, בכל שלב בחייו האומנותיים חזר תמיד להדפסים. הוא תרם כמאתיים עבודות הדפס שלו לאוניברסיטת תל אביב, כדי שהסטודנטים לאמנות יוכלו ללמוד באמצעותם וגם להכיר את עבודותיו הלא מפורסמות.

בתחילת שנות ה 60 הוא החל לפסל פסלים על יסוד הנוף שראה והלימוד שלמד בעת שהותו בתמנע.

בשנת 1967 הוענק לו הפרס הראשון בתחרות הפיסול בביאנאלה בפריז. בשנת 1968 ייצג את מדינת ישראל בתערוכת ה"דוקו-מנטה" בגרמניה.

בשנת 1973 חזר מנשה קדישמן לארץ, לאחר שהציג את עבודותיו בגלריות מכובדות בעולם, והחל לייצר כאן פסלים גדולים עשויים מתכת ועץ. ברבים מפסליו הגדולים יש מוטיב מרכזי של אדמה וכוח המשיכה שלה. גם בבחינת "מן העפר באת ואל העפר תשוב".

בשנת 1982 החל לפסל את פסלי העקדה, בעיקר עקב המצב הכללי שהיה בארץ. הוא עצמו שימש פעם כמודל לפסל עקדה, בתור אברהם אבינו, בעבור האמן היהודי – אמריקני ג'ורג' סיגל, שקרא לפסל שלו "עקדת יצחק".

בשנת 1985 יצר בעצמו פסל "עקדת יצחק" והוא הועמד ברחבת הכניסה ל"מוזיאון היהודי" בניו יורק. אותו פסל הקים גם בהולנד בשנת 1986, ורק בשנת 1987 נוצרה הגרסה הישראלית לפסל זה העומד ברחבת המוזיאון לאמנות בתל אביב.

פרסומו הרב ביותר של קדישמן בא לו מהפסלים ומהציורים של הכבשים הצבועים שלו. הכול החל בביאנאלה בוונציה שנערכה בקיץ 1978. שם הוחלט, שהמוטיב המרכזי יהיה אמנות וטבע. קדישמן, שהיה בנעוריו רועה צאן בגליל, החליט שהוא יעשה פסל מיוחד במינו מעין פסל חי. את הביתן הפך לדיר כבשים, שאותן הביא מהרי יוגוסלביה, צבע את גבן בצבע כחול לבן, וישב ביניהם כרועה צאן כפי שהיה רגיל והכיר אישית. מובן, שמייצג זה היה מקורי ביותר, ועוד לא הוקם בשום מקום אחר קודם לכן. הדבר משך את כל מבקרי הביאנאלה, ונתן לו פרסום עולמי, ובכך העמיד אותו כאחד מבכירי הפַסלים בישראל. לאחר מכן ייצר הדפסים, תמונות ופסלים המבוססים על המייצג האמור.

בשנת 1995 הוענק לו פרס ישראל בתחום הפיסול.

 "רחבת התרבות" בין היכל התרבות ובית "הבימה"

בקצה שדרות רוטשילד נמצאת רחבה חדשה אותה תכנן האמן דני קרוון שפסליו הם גדולים ובעלי משמעויות. כאן ברחבה שבין התיאטרון הלאומי "הבימה" והיכל התרבות הוא תכנן מקום שתושבי העיר שמחים לבוא ולראות ולטייל בה.

מועד הפתיחה הרשמי של הכיכר נדחה פעם אחר פעם וקרוון מלא תלונות – כלפי הקבלנים, הספקים ועיריית תל אביב, שאינה מציבה לטענתו די שמירה כדי למנוע מהתושבים לעשות שימוש לא נאות בכיכר. קרוון עשה את הרחבה כאילו שהיא טבלית המתארת משהו. רק שכאן הטבלית היא על גבי הקרקע, ונמצאת מעל לחניון תת-קרקעי.

מצד ימין לרחבה עומד עץ סגלון על גבי גבעה מלאכותית שבאה לסמל את הגבעה שעליה עומד כיום היכל התרבות. מהגבעה הגדולה נשאר שריד שאותו רואים בגן יעקב. גבעה זו היה מקום המפגש של שיירות הגמלים שעבדו בהובלת זיפזיף לבניית העיר תל אביב.

על הקרקע רואים משטחים גדולים של מתכת. אלו מדרגות החירום לצורכי מילוט מתוך החניון התת־ קרקעי. (אצל מי המפתחות של הדלתות?)

מצד שני את האור לתוך החניון מכניסים דרך פסי זכוכית הנמצאים ליד מדרגות הכניסה הרגלית לחניון. לפי דעת האמן מאחר ובמקום הייתה משתלה שבה למדו ילדי בתי הספר שבסביבה הקרובה חקלאות או עבודות גינה (לגנן הראשי קראו קוהלת) הוא יצר בתוך הרחבה גינה קטנה מושקעת בתוך הרחבה כדי שתהיה הפרדה בין שטח הטיולים לבין הגינה ושתל בה צמחייה בעלת צבעים המשתלבים האחד בשני. מסביב לגינה יש ספסלי ישיבה כך שניתן לשבת ולהנות ממראה הפרחים והצמחייה.

בצידה המזרחי של הרחבה קיימות 3 במות עשויות בטון ובהם יש את כל האביזרים הדרושים להפעלת הבמה צריך רק להביא את הנגנים והזמרים לעלות ולהופיע בפני הקהל. קרוון מצא דרך להביא לרווחת הצופים ומעל לספסלי ישיבה יש מתקן המאפשר להניח בחודשי הקיץ בד להגנה מפני השמש.

קרוון התנגד בתוקף להעמיד במרכז הרחבה בית קפה או כל מתקן למכירת אוכל. מסביב יש מספר בתי קפה לנוחיות הקהל.

נתקדם במעלה הרחבה ונמצא בריכת מים שמשקפת את העומדים ומסתכלים לתוכה  כולל גם את היכל התרבות ובית "הבימה". לתוך המים הכניסו חומרים כימיים מיוחדים המונעים מאצות למיניהם להתפתח במים עומדים. ליד הבריכה נמצאות מדרגות הכניסה לחניון המוגנות בקירות זכוכית.

בחניון קיימת תאורה חשמלית וגם אור הנכנס דרך קירות ופסי זכוכית. כל רכב שנכנס לחניון לא צריך לחפש מקום פנוי על כך דולקת מנורה שמציינת איפה יש מקום פנוי לחנייה.

הקבלן הראשי לביצוע העבודות ברחבה הוא "אלקטרה – בנייה" ואת המרצפות עשו בבית החרושת של אקרשטיין.

 ציור קיר ענק של הצייר שוובל – על קיר היכל התרבות צייר שוובל ציור המתאר את תל אביב בראשיתה. שיני הזמן כירסמו בציור וקצת קשה כיום לזהות ולרות את המקומות שבציור.

שדרות חן

פסל "ללא שם" שדרות ח"ן ליד בית מספר 39 , הפסל נבנה בשנת 1989, והוא עשוי פלדת אל־חלד ללא צבע. אורכו 8 מטרים.

האמנית סיגל פרימור הוציאה אל חוצות העיר את הסלון שלה, כדי לשתף את הקהל. הפסל מורכב משלושה חלקים. מצד אחד רואים וילון או פרגוד המסתיר את הנעשה במטבח. מצד אחר, רואים את הספה שבסלון, אך הספה פונה החוצה אל הרחוב, לא לתוך הבית. במרכז אנו רואים שידה עם מגירות. החלק הימני גם דומה לפסנתר כנף המוצב בסלון. השידה היא עם מגירות פתוחות. הכול גלוי לעין כול. גם הווילון פונה החוצה. הפסל הזה הוא הסלון של אחד הדיירים הגר בסביבה או הסלון של הפסלת המתגוררת לרוב בארה"ב. הפסלת נישאה לאודי אלוני בנה של שולמית אלוני, וכבר הספיקה להתגרש.

סיגל פרימור נולדה בבאר שבע ישראל. למדה בבית  ספר לאמנויות "בצלאל" בירושלים. הציגה מעבודותיה בגלריות שונות.

 עמוד, בורג וברווזים בכיכר מסריק

את הפסל הזה יצר האמן: מוטי מזרחי בשנת 1989, והוא עשוי צינור פלדה אל-חלד, וברווזים עשויים בברונזה. גובהו 4.5 מטרים.

הפסל מוצב בקצה הגינה על ֿשם תומס מסריק, שהיה נשיא צ'כיה, ולא במרכזה. ליד הפסל בריכת מים ובה מזרקה. האם יש קשר בין הבריכה לבין הפסל? לא ברור, העמוד עליו מוצבות שלושה ברווזים הרוצים לעוף לאן? לבריכה? את העמוד עשה האמן לגובה רב להראות את האפשרות להתרומם, והמשפך שבקצהו יונק לתוכו כלפי מטה את השאיפות שלנו.

מוטי מזרחי נולד בשנת 1946, בשכונת שבזי בתל אביב.

בשנת 1948 עברה המשפחה להתגורר בשכונת רמת ישראל שהייתה מעבר לואדי מוסררה [כיום: נתיבי איילון], במזרחה של העיר. עד היום מנהלת אשת האמן בבית המשפחה מרכז אנתרופוסופי ללמידה וטיפול אישי.

בשנת 1969 החל את לימודיו בבית ספר לאמנויות "בצלאל" בירושלים. הוא סיים בשנת 1974 והתמחה בעיקר באמנות מושגית, פרפורמנס בווידיאו ובצילום. היה הראשון שהחל לטפל בעיצוב תדמיתי ודימוי עצמי של האמן היהודי.

בגלל נכותו הקשה החל את דרכו האמנותית כצייר. רק לאחר זמן עבר לפיסול. כשנתיים לאחר סיום לימודיו העניק לו מוזיאון ישראל את פרס קולינר(Beatrice S Kolliner)  כפַסַל הישראלי הצעיר.

כשבע שנים לימד בבית ספר לאמנות "בצלאל" בירושלים ובבית ספר למורי אמנות ברמת השרון. בשנת 1987 העניק לו מוזיאון ישראל את "פרס סנדברג".

הציג את יצירותיו בשנת 1986 בביאנאלה בסאו פאולו, ברזיל, וכעבור שנה ב-1987 בביאנאלה בוונציה, איטליה.

 "השואה והתקומה" ברחבת כיכר רבין

את הפסל הזה עשה יגאל תומרקין לאחר שזכה בתחרות לעיצוב השואה והוא בחר לציין את השואה והתקומה של עם ישראל. לכן עשה "פירמידה הפוכה" להראות שהדברים הם הפוכים. הפירמידה פתוחה כלפי השמיים, לגבי התקומה השמיים הם הגבול. משנות ה-ֿ70 יצירותיו של תומרקין הן בעלות אמירה פוליטית. האמן משתמש ליצירת הפסל בעיקר בחומרים מקומיים. הרעיון של הפסל כשמו כן הוא. עליו להראות את המעבר: מן השואה אל התקומה. תומרקין אוהב להשתמש בעבודותיו בשלושה צבעים: צהוב, אדום וכחול. ברוב פסליו תמצאו את הצבעים הללו.

הצהוב: מסמל את המחלות, את הרוע;

האדום: את המלחמה, את הדם;

הכחול: את האופטימיות, את השמים, ואת העתיד.

הפסל נראה בעינינו כמעין תא מעצר, שאפשר להיכנס לתוכו ואפשר גם לצאת ממנו. השלבים מסביב הם הסורגים המקיפים את בית הסוהר, אך הם מתאימים גם לאותם הבגדים שלבשו במחנות ההשמדה: פסים פסים, לבנים ושחורים. השלבים יכולים גם להזכיר את פסי הרכבת ואת השלבים של התריס הסוגר עלינו.

מסביב לפסל יש שיחים ירוקים, שמסמלים את העתיד.

כאשר נכנסים לתוך הפסל, רואים משולשים מבטון. מסביב צבע צהוב. במרכז שחור. עליו מונחת חלק של מתכת חיבור קרונות רכבת. עליהם רואים כוכב מגן  דוד, המילה "זכור" והרבה חיצים המסמלים את כיוון ההליכה.

מתוך מרכז הפסל היו צריכים לזרום מים החוצה, המסמלים את המשכיות החיים, והם היו צריכים לזרום דרך שלוש תעלות מתכת לתוך חריצי השקיה היוצרים שוב משולשים.

 האמן: יגאל תומרקין נולד בשנת 1933 בדרזדן גרמניה. אביו היה שחקן ובמאי תיאטרון בגרמניה. יגאל עלה ארצה בשנת 1935 עם אמו, שנישאה שנית בארץ, למהנדס הרצל תומרקין  וזה אימץ אותו והעניק לו את שם המשפחה שלו, תומרקין.

כשהשתחרר מהצבא, החל לעבוד אצל הפסל והמורה רודי להמן, בעין הוד. כעבור שנה יצא לגרמניה לפגוש את אביו ועבד כשנה כתפאורן בתיאטרון "ברלינר אנסבל" אצל ברטולט ברכט. כאמן הוא עוסק גם בציור, בגרפיקה ובעוד מגוון רחב של תחומי אמנות.

חיבתו הרבה לים הביאה אותו להיות בין מייסדי סניף "הפועל-ים" שהיה בחוף הים (Sea Palace) בבת ים.  פרסים אחדים הוענקו בעבור עבודותיו.

בשנת 2004, הוענק לו פרס ישראל באמנות.

 אנדרטת השלום  בכניסה לבית העירייה

ככר רבין במקום בו נרצח, אנדרטת השלום בכניסה לבית העירייה

פסל סביבתי, שהוא אנדרטה לזכרו של ראש הממשלה יצחק רבין, שנרצח במקום הזה ביום 4 בנובמבר 1995.

רעיון התכנון לפסל הוא של קלוד גרונדמן ברייטמן שהיא יו"ר אגודת המוזיאונים בישראל.

את העיצוב הסביבתי הכין האמן דוד טרטקובר. הפסל תוכנן והוקם בשנת 1999. בפסל רואים אבנים גדולות ושחורות שמתחתיהן בוערת אש. קירבת האבנים לקרקע מסמלות את קרבת יצחק רבין אל האדמה, בהיותו תלמיד בבית הספר החקלאי על שם כדורי. האבנים מסודרות כאילו חלפה בהם באותה העת רעידת אדמה. זו ההרגשה, שחשו אז כל תושבי המדינה לאחר הרצח.

זהו המקום שבו רצח יגאל עמיר את יצחק רבין אשר היה אז ראש הממשלה המכהן, בשלוש יריות אקדח שנורו אל גבו. במייצג אפשר לראות את מקומו ואת צעדיו של ראש הממשלה ואחריו את צעדיו של הרוצח. האירוע הנורא גרם לזעזוע קשה בקרב הציבור הרחב, ובעיקר בקרב הנוער. הם ביטאו את תחושתם הקשה בתגובה לאירוע, בציורי קיר.

האמן: דוד טרטקובר  צייר, מעצב גרפי, אספן ומומחה לתקשורת חזותית

נולד בשנת 1944, בחיפה. בשנת 1964 למד באקדמיה לאמנות "בצלאל" בירושלים. בשנת 1966 למד עיצוב גרפי באקדמיה London College of Printing. הציג את עבודותיו במקומות אחדים: במוזיאון ישראל, ירושלים; במוזיאון תל אביב, בביתן הלנה רובינשטיין. במוזיאון תל אביב לאמנות. בשנת 1976 היה מרצה בכיר בבית ספר לאמנות "בצלאל" בירושלים.

אצר תערוכות רבות בארץ, והציג בתערוכות רבות בארץ ובעולם. עבודותיו נמצאות באוספים של מוזיאונים ברחבי העולם.

בשנת 1978 זכה בפרס הראשון על הכרזה "שלום" במסגרת שנת השלושים למדינה. זכה במדליית זהב ובמדליית כסף בביאנאלה לכרזות בפינלנד.

פרסם ספרים אחדים בנושא כרזות ועיצוב. יצר ועיצב בשנת 1989 את קיר הקרמיקה במרכז סוזאן דלאל9; וכן עיצב את קיר הכניסה בנמל התעופה על שם בן גוריון. יצר קיר זיכרון לכנסת הראשונה, ובו תמונה המראה את ישיבת הכנסת הראשונה. תמונת הקיר מוצבת בכניסה בבניין, שבעבר הייתה במקום האופרה, ברחוב אלנבי 1 בתל אביב, ושקודם לכן, עם קום המדינה, שכנה בו הכנסת. בשנת 2002 הוענק לו פרס ישראל.