תגית: מונטיפיורי

שכונת מונטיפיורי בתל אביב בת 90 שנים

שכונת מונטיפיורי בתל אביב בת 90 שנים

מגדל מים בשכונת מונטפיוריבשנת 1839 נודע בציבור היהודי, שמשה מונטיפיורי עומד לבקר בארץ ישראל בפעם השנייה וברצונו לרכוש שטח חקלאי גדול להתיישבות יהודית. רבני ארץ ישראל שידעו והכירו את פועלו הרב לטובת היהודים שלחו לו מכתב התראה. "השנה הבאה 1840, תהיה שנת שמיטה מעוברת, זאת אומרת שיהיו בה 385 ימים ולא תהיה אפשרות ליהודים לעבד את האדמה ולכן לא כדאי לך לקנות עכשיו קרקע להתיישבות חקלאית".

משה מונטיפיורי הגיע ארצה ולא קנה דבר אבל התעניין בנושא לעומק שכן היו מספר יהודים שעסקו בחקלאות יחד עם פלאחים מקומיים. כמובן שהוא מיד הוצף בעצות ובהצעות של 'כוללים' שעסקו בחקלאות בעזרת הפלחים הערביים. משה מונטיפיורי עזב את הארץ לאחר הביקור עם מידע רב על החקלאות בארץ ישראל שאותם קיבל מישראל בק, מרדכי צורף, אריה נאמן ויצחק אשכנזי שכל אחד מהם עסק בצורה זו או אחרת בחקלאות ביחד עם פלחים מקומיים. בהגיעו למצרים פנה אל מושל הארץ מוחמד עלי והציע לו כי הוא ירכוש כפרים אחדים שיהיו בבעלות יהודית אבל יעבדו בהם פלחים ערביים מקומיים המושל מוחמד עלי, לא הסכים. בחזרתו לאנגליה כבר החל לטפל בבעיית "עלילת הדם" בדמשק.

גם בשנת 1849 הגיע מונטיפיורי ארצה והוא ממשיך לטפל בהתיישבות יהודית חקלאית בהתאם לרעיונו של קולונל ג'ורג' גאולר, שערך מחקר מקיף על נושא ההתיישבות החקלאית בארץ הקודש שיפתור את מצוקת היהודים.

מונטיפיורי הגיע בפעם הרביעית ארצה בשנת 1855 בזמן מלחמת קרים. מלחמה ארורה בין שתי אימפריות הגדולות של התקופה, האימפריה הרוסית והעות'מני אלפי בני אדם ללא שום תועלת. אף אימפריה לא התקדמה אפילו מטר אחד קדימה. משה מונטיפיורי הבין שבמלחמה זו סובלים כולם אבל בעיקר היהודים כי העות'מנים התייחסו אליהם כנתיני אויב ואילו הרוסים עצרו את משלוח הכסף ארצה כי זו מדינת אויב. משה מונטיפיורי מגיע עם הרבה מאוד כסף. אבל גם עם פירמן (רישיון סולטני) לרכישת קרקע שזה היה מחווה גדולה מאוד לכבודו של מונטיפיורי. שכן העות'מנים אסרו באיסור חמור למכור קרקע ללא מוסלמים. הפירמן ניתן לצורך בניית בית חולים לעניי ירושלים.

סיפור הרכישה הוא משעשע אבל לא נספר עליו כרגע. לאחר שסיים את פעולת הרכישה בא אליו הרב יהודה מירקדו הלוי והציע לו הצעה שמשה מונטיפיורי חיכה לה 15 שנים, לקנות חלקת קרקע חקלאית, שעליה פרדס הדרים, מהמוכן, ולהעניק אותה ליהודי יפו. זו הייתה משאת נפשו של מונטיפיורי מזה 15 שנים. משה מונטיפיורי לא מתווכח בכלל על המחיר ולא שואל איפה הפרדס הוא מאמין לרב, ומשלם, ומעניק את הפרדס ליהודי יפו.

מוחמד עלי מושל מצרים שינה בשנת 1833 את חוק הצבא הפאודלי ובעקבות זה גם את חוקי הקרקע וכל מי שלא עיבד את הקרקע המושל היה מחרים לו את הקרקע ומוכר אותה לכל המרבה במחיר. המושל יכול היה לצוות על בעל הקרקע איזה גידול הוא רשאי לגדל בשטח שלו.

החוק החדש הזה נקרא חוק המחלול שהוא נבע מתוך שאיפת השלטונות למנוע מקרקע שתהפוך שוממה ללא כל ניצול יעיל. מטרת החוק הייתה להרים את קרנה של החקלאות. חוק המחלול קובע שאחרי תקופה מסוימת שהבעלים לא מעבדים את הקרקע ולא מנצלים אותה בצורה יעילה הם מאבדים את הזכות על הקרקע והיא עוברת לידי הסולטן או נציגיו שרשאים להעביר את הזכויות על הקרקע למישהו אחר.

בביקורו השישי בארץ בשנת 1866 היה מונטיפיורי כבן 82 והחליט לבקר בפרדס. הוא נעצב אל ליבו שהפרדס לא נושא את עצמו והוא נאלץ כל שנה להוסיף 40 לירות שטרלינג לאיזון התקציב.

השכונה נוצרה בגלל מלחמת העולם הראשונה. רבי יהודה מרקדו מקבל מעמד של רב העיר בשנת 1840 באותה השנה מתחילות לשוט בים אוניות הקיטור והסולטן מכריז על הנמל כנמל רשמי ופעיל.

כתוצאה מפתיחת תעלת סואץ, המסחר בארץ גובר. רבי יהודה מבין ויודע שמשכורתו לא תהיה גבוהה והוא מחליט לעסוק במסחר כהכנסה צדדית. הוא רוכש ביחד עם עוד שני יהודים שטח לפרדס. הוא לא מבין בחקלאות ולא מבין מה מכרו לו. השטח הוא בעומק של לפחות שלושה מטרים מפני השטח שמסביבו. הוא מקבל הצהרה מקלורינדה מינור שהיא לא תעסוק במיסיון ותלמד את היהודים חקלאות לכן הוא מסכים ללמוד אצלה חקלאות ולומד כיצד שותלים עצי פרי.

בתקופת המלחמה כרתו העות'מנים כל עץ שיכלו לכרות. לאחר המלחמה לא נשארו עצים רבים מניבים בפרדס. דוד ילין החליט שלא לחדש את הפרדס כי אם למכור את הקרקע לציבור שיבנה לעצמו את ביתו.

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

נושא

תוכן ההודעה

כיבוש יפו

סר משה מונטיפיורי

כיבוש יפו

במחצית חודש אפריל 1948 העביר חבר חטיבת התכנון של האצ"ל שרגא עליס [חיים טויט] ידיעה מחיפה שרכבת עומדת לנסוע מחיפה לכיוון מצרים והיא טעונה בנשק רב.

כ-127 חיילי האצ"ל יצאו משוני לכיוון הק"מ ה-41 בין חדרה לבנימינה להמתין לרכבת. בעזרת מוקש הרכבת נעצרה והאצ"ל החל להמטיר אש על הרכבת, אבל ברכבת היו כ-40 חיילים בריטים שהיו מצוידים בנשק מוכן. גדעון תפס שבוי והודיע לו שעליו לחזור לרכבת ולהציע לבריטים להיכנע ואז לא יאונה להם כל רע. החייל הלך בחזרה אל הרכבת ולבסוף הבריטים נכנעו. ברכבת מצאו אנשי האצ"ל רק פגזים 3 אינץ שהועמסו על המשאיות. העבודה התנהלה בעצלתיים. גדעון פנה למפקד הבריטי של הרכבת והציע לו שהחיילים יעזרו בהעמסת הפגזים כך הכול יגמר יותר מהר והם יוכלו לנסוע לדרכם. כ-20,000 פגזים נאספו והועברו למרתפי היקב בזיכרון יעקב. 3 אנשי אצ"ל נהרגו בקרב. אבטליון איוב, יצחק פרידמן דניאל ליבוביץ.

מפקדת האצל החליטה בחודש ינואר 1948 שיש לתכנן כיבוש יעד לקראת הכרזת העצמאות. לצורך כך הוכנו ארבע תוכניות:

א.               כיבוש ירושלים

ב.                כיבוש רמלה-לוד

ג.                כיבוש המשולש טול כרם, שכם וג'נין

ד.                כיבוש יפו.

האצ"ל התכונן בעזרת הכנת נשק וחיילים. עיקר הכוח של האצ"ל היה בתל-אביב ויפו הטרידה את תל אביב ביריות ובהפגזות. החיים בעיר היו קשים ומסוכנים. היה חשש גדול שביום 15 במאי הצבא המצרי ינחת בנמל יפו ויהיה בתל אביב. ה"הגנה" הכינה עצמה לכיבוש יפו אבל רק לאחר ה-15 במאי לפני זה אי אפשר היה כי הצבא הבריטי עדיין הסתובב ביפו גופה ולכן החלה ה"הגנה" לכבוש אתרים מסביב ליפו והשיקול היה שברגע הנכון יפו תיפול כפרי בשל ללא קרב.

ימים ספורים לפני חג הפסח נפל הפור והוחלט באצ"ל לצאת לכיבוש יפו. באחת הדירות בשכונת פלורנטין החלו להכין את מערך הקרב. הוכנו מפות גייסו את כל החברים הלוחמים של האצ"ל מכמה מקומות בארץ כמו נתניה, מושבות הדרום וכד'. גם שרות רפואי הוכן והוחרם בית החולים פרוינד שברחוב יהודה הלוי. בית החולים נעזב זמן קצר לפני כן בגלל ההפגזות של הערבים מיפו.

ביום א' של חול המועד פסח תש"ח, התרכזו כל הלוחמים במחנה דוב שבפרדס כץ. במבנה שהיה ליד בית החרושת "משי זקס". למחנה קראו "מחנה דוב" על שמו של דוב גרונר. כמאה כלי רכב הובילו את כ-600 חיילי האצ"ל לכיוון בית ספר "אליאנס" שבנווה צדק. בחצר בית הספר התרכזו החיילים במסדר ולפני היציאה לדרך נאם בפניהם מנחם בגין מבלי להזדהות אבל החברים בוודאי הבינו מי המדבר עליהם בשעה זו. גידי הסביר את מהלך הפעולה: "ניתוק מובלעת מנשייה עד הים, מיפו".

בשעה 09:00 החלה ההרעשה של יפו באמצעות המרגמות שהועמדו בחצר בית הספר "אליאנס" ובעזרת הפגזים שהוחרמו מרכבת הנשק הבריטית. באותו השעה יצאו שתי פלוגות לכיוון מנשייה. האחת בפיקודו של אליהו טמלר שפנתה לעבר תחנת הרכבת ופלוגתו של קקטוס שיצאה לכיוון העמדה הערבית שברחוב וולוזין.

הקרב היה קשה התברר שעמדות הערבים במנשייה היו מבוצרות בבטון והערבים נלחמו בחירוף נפש. לאחר שני ימי לחימה החליט מנחם בגין להפסיק את הלחימה.

 

החשיבות במלחמה לכיבוש יפו:

האצ"ל בכל פעולותיו בעבר עשה פעולות גרילה קטנות וחשאיות, תקיפה ונסיגה מהשטח. פעולות אלו מראות שלא מדובר בגוף צבאי סדיר. הפעולה לכיבוש יפו הופכת את האצ"ל לצבא סדיר ודבר זה הדאיג מאוד את דוד בן-גוריון וחבריו שניסו למנוע את המערכה הזו.

במחצית חודש דצמבר 1947 החלו שיחות גישוש בין האצ"ל לבין נציגי הסוכנות היהודית בדבר גיבוש ואיחוד הכוחות הלוחמים לקראת המלחמה הכוללת שברור היה שתפרוץ בין היהודים לבין הערבים על הקמת מדינת היהודים. שניים היו היוזמים לניהול המו"מ בין הצדדים, מר יצחק גרינבוים ומר דויד פנקס שני אישים חשובים ונכבדים בציבור היהודי. אל שולחן הדיונים באו מר משה שפירא, הרב פישמן-מימון,ומר דויד רמז כולם חברי הנהלת הסוכנות היהודית. למותר לציין ששאר חברי ההנהלה ודויד בן גוריון בראשם התנגדו לכל מו"מ עם "הפורשים". את האצ"ל ייצגו מנחם בגין וחיים לנדאו, בישיבות מספר השתתף גם שמואל כ"ץ. לאחר מספר פגישות בין הצדדים הודיע יצחק גרינבוים שהנהלת הסוכנות אישרה ברוב קולות את קיום המו"מ והוא נעשה על דעת ההנהלה.

ללא קשר לשיחות המתנהלות בין הצדדים היריבים להשכנת שלום ביניהם נחטף בחודש ינואר 1948 ידידיה סגל על ידי ה"הגנה" בחיפה והוא נרצח כעבור ימים אחדים. חטיפות נוספות של חברי האצ"ל נגמרו בשלום לאחר שיחרור החטופים. בחודש פברואר החליטו באצ"ל להופיע בכיכר מוגרבי ולשדר אל ההמונים את "קול ציון הלוחמת" דבר האצ"ל. חברי ה"הגנה" בתל אביב הטילו רימונים את תוך הקהל שהחל להתאסף בכיכר במטרה שלא לאפשר את השידור להמון העם. בן גוריון נמנע מלהיפגש עם כל גורם שרצה לנסות ולהשפיע עליו לאיחוד הכוחות.

ביום ב' 8 במרס 1948 הוסכם בין הצדדים כך:

א.     לא יפורק נשק מחיילי האצ"ל

ב.      האצ"ל לא יבצע פעולות של החרמת כסף באזור של מגורי יהודים.

ג.      רכישת נשק בכל דרך שהיא תתואם עם ההגנה.

הנהלת הסוכנות ברוב של 9 קולות כנגד 3 מתנגדים אישרו את ההסכם בין הצדדים. ההסכם נחתם בין יגאל ידין מצד ההגנה לבין מנחם בגין וחיים לנדאו מצד האצ"ל ביום 26 באפריל 1948, ביום השני לקרבות האצ"ל במנשייה. יגאל ידין ביקש להפסיק את הקרבות אך נענה בסירוב וכך נשאר המצב. ביום 27 באפריל הודיע ישראל גלילי למטה האצ"ל שלמחרת ה"הגנה" תתקוף את תל-א-ריש [כיום חולון] התקפה שנחלה כישלון צורב עם 18 קורבנות ועשרות פצועים. למחרת ביקשה "ההגנה" מהאצ"ל להשאיל לה מרגמה עם פגזים בכדי לנסות לשנות את המצב בתל-א-ריש, בתמורה נתנו להם 20,000 כדורי סטן.

 

לאחר שמנחם בגין החליט על הפסקת הלחימה והחזרת הכוחות מהשטח העביר גידי את הפקודה לחיילים בשטח והם סרבו להישמע להוראות ודרשו בכל תוקף לאפשר להם עוד ניסיון לתקוף את עמדות הערבים במנשייה. ביום ד' 28 באפריל בשעה 09:00 לאחר לילה של לחימה עיקשת הצליחו כוחות האצל לפרוץ לכיוון חוף הים ומנשיה שותקה.

יוסף שמחון יצא בראש כוח לכבוש את מסגד חסן בק ולאחר מספר שעות הצליח ודגל ישראל הונף מעל לצריח המסגד. ביום ד' בצהרים כונסה מסיבת עיתונאים שהחלה בבית החולים פרויינד שם הסביר מנחם בגין לעיתונאים את מהלך הקרב. העיתונאים יצאו לסיור ברחבי מנשייה ודיווחו למערכות עיתונם.

ביום 13 במאי חתמו נציגי הערבים שנשארו ביפו ובראש אבו-לבן על כתב הכניעה בפני מפקד ההגנה במחוז תל אביב מיכאל בן גל.

 

 הלח"י לא השתתף בקרב על כיבוש יפו.

 

נולד בשנת 1874 בעיר ליוורנו שבאיטליה בעת ביקור משפחתי שערכו הוריו בעיר הולדתם, וכעבור מספר שבועות חזרה המשפחה ללונדון. משה למד בבית ספר כללי ובימי א' בשבוע היה מבקר בבית הספר של הקהילה היהודית הספרדית.