תגית: ירושלים

כפר ליפתא מי נפתוח ירושלים

כפר ליפתא מי נפתוח ירושלים

כפר ליפתא ירושליםהכפר ליפתא הנמצא במבואותיה המערביים של העיר וכיום נמצא כמעט מתחת לכביש מספר 1, הדרך העתיקה מיפו לירושלים. הכפר מוזכר במקורותינו בשם "מי נפתוח" שהיה בגבול שבין שני השבטים היושבים בירושלים, יהודה ובנימין. בתקופה ראשונית זו שלט במצרים פרעה מרנפתח ויש להניח שהמקום קיבל את שמו כאות הוקרה. פרעה מרנפתח היה בנו ה-13 של רעמסס השני, מתוך מאה בנים. פרעה מרנפתח הלך בעקבות אביו ויצא לכיבושים אחדים של ארץ כנען וסביבותיה. כנראה ליצור מצב שלא יהיה איום צבאי על מצרים. כנהוג כל מנהיג כובש כתב את הצלחותיו. גם מרנפתח הקים מצבה גדולה שתראה את ניצחונותיו. ב"אסטלת מרנפתח" מופיע לראשונה המילה ישראל כאישות מדינית וצבאית שנכבשה על ידו. תקופת כיבושיו של מרנפח חופפים את יציאת מצרים והתנחלות בני ישראל בארץ ישראל.

כפר ליפתא מי נפתוח ירושליםבאתר זה במבואותיה המערביים של ירושלם מתפתח יישוב יהודי קטן שעיקר פרנסתו הייתה הספקת מים וירקות לעיר ירושלים. העיר סבלה תמיד ממחסור במים ואלה הובאו אליה ממעיינות שמסביבה. הכפר התפתח ובגלל שהיה באזור זה מעיין מים חיים ואדמה עידית מתאימה, אפשר היה לפתח במקום גידולי חקלאות מרובים והכפר הפך בתקופה שלאחר כשלון המרד הגדול לבירת המחוז. בשרידי הכפר יש מבנה צלבני שגם בתקופה העותמנית הוסיפו לו חלקי מבנה וניתן היה להשתמש במבנה גדול ורחב מידות.

בסביבות שנת 1600 לספירה היו בכפר כ-400 תושבים שרובם מוסלמים.

כפר ליפתא מי נפתוח ירושליםבשנת 1834 פרץ מרד של הפלחים שישבו בארץ ישראל והיו בדרך כלל נוצרים כנגד שלטונו של איברהים פחה בנו המאומץ של מוחמד עלי שליט מצרים. גם בירושלים היה מרד ואיברהים פחה מיהר להגיע עם כ-15,000 חיילים לדכא את המרד. כמובן שהמקום הראשון מכיוון יפו היה הכפר ליפתא שמיד נחרב. בהמשך לאותו המרד שפשט בכל רחבי הלבנט פרץ גם מרד בלבנון בשנת 1860 והמוסלמים טבחו בנוצרים ללא רחם ונשארו יתומים רבים שהסתובבו בחוצות באפס מעשה. בירושלים התגורר נוצרי בן לכת הטמפלרים יוהאן לודוויג שנלר שבעזרת ממשלת גרמניה הביא מאות יתומים מלבנון לירושלים והקים בית יתומים. את הקרקע לבניית מתחם בית היתומים רכש בעזרת כסף שקיבל ממשלת גרמניה, מערביי כפר ליפתא.

בית היתומים עומד עד היום ברחוב מלכי ישראל. במלחמת העולם השנייה גרשו הבריטים את הגרמנים מהארץ כולל גם את יושבי בית שנלר והצבא הבריטי תפס את המקום. האצ"ל והלח"י בצעו התקפות על המתחם הבריטי. בצאת הבריטים את הארץ עבר המתחם לרשות מדינת ישראל וכיום מוקמת במקום שכונה חרדית של חסידי גור.

ככל שעברו השנים התרחבה גם ירושלים והשטח האורבני בין העיר לבין הכפר הלך והצטמצם. עד שבראשית המאה העשרים היו בכפר למעלה משש מאות תושבים ועשירי הכפר בנו את ביתם (וילות) הנאה במעלה ההר כדי לשאוף לאוויר הרים צלול. כמובן שבכל ה'פרעות' שקדמו להקמת המדינה נטלו גם תושבי הכפר חלק נכבד בתקיפת השכונות היהודיות, בירי ובשוד, שנבנו בסמוך על אדמותיה החקלאיות של ליפתא,

השלטון הבריטי ניסה למנוע את תקיפות השוד הללו והקים בשנת 1938 תחנת משטרה בתוך הכפר אך המצב התהפך ותחנת המשטרה שהייתה מאוישת בשוטרים ערביים שימשה מקום מקלט ומחבוא לשודדים למיניהם.

בהתאם לתוכנית החלוקה של האו"מ שנערכה בשנת 1947 נקבע כי ליפתא והכפרים שמסביבה, שנלר, ושייח באדר יהיו חלק מאזור ירושלים שנקבע בתוכנית לשטח בינלאומי בפיקוח וניהול האו"מ. בתחילת חודש דצמבר 1947 עם פרוץ המלחמה קיבלו תושבי הכפר כמו כפרים ומקומות אחרים, מהוועד הערבי העליון לפנות מיד את הכפר. במקומם הוצבו במקום חיילי הנאג'דה הערביים והם החלו ביריות לעבר השכונות היהודיות. קריית משה, גבעת שאול ועוד.

לאחר מלחמת העצמאות עבר קו הגבול של שביתת הנשק שבין ירדן וישראל כך ששני שליש מאדמות הכפר היו בשטח ישראל. השטח סופח לשטח העירוני של ירושלים. ירדן הקימה בשטח שעבר לשיפוטה מתחמי צבא גדולים כגון, גבעת התחמושת וגבעת המבתר. השלטון הירדני העביר את התושבים שנאלצו להתפנות לצורך הקמת המתחמים לעיר העתיקה בירושלים והם שוכנו בבתי היהודים שפונו מהעיר.

ממשלת ישראל ניסתה ליישב בבתי הכפר עולים חדשים שהגיעו מתימן וכורדיסטאן אך ללא הצלחה יתרה. האזור היה בגבול שבין ישראל וירדן. המצב הביטחוני והכלכלי היה גרוע ביותר ולמרות החלפת שם המקום ל"מי נפתוח" כפי שכתוב במקרא גם זה לא עזר.

על הקרקע החקלאית של הכפר ליפתא הוקמו שכונות של העיר ירושלם, רוממה, קריית בעלז, צאנז ואזור התעשייה בהר חוצבים. לאחר כיבוש המקום בשנת 1967 הוקמו בשטחי הכפר השכונות רמת אשכול, רמות אלון, ועוד.

כיום בשטח הבנוי של הכפר ניתן לראות ולבקר במסגד במנהרה המובילה אל בריכת אגירה במקום יש טרסות חקלאיות בוסתנים ומספר רב של מבנים שנשארו מהכפר הישן. כיום המקום הוא שמורת טבע מרהיבה שתענוג לטייל ולבקר בה. המקום משמש כאתר טבע למטיילים בו. תלמידי בתי ספר מירושלים מגיעים לאתר כדי לקיים ימי עיון ושדה ללמוד על חיי הכפר הערבי הקדום. עדיין ניתן ללמוד על החקלאות ההררית שהייתה בימי קדם ובעיקר על ארכיטקטורה מוסלמית. המעיין משמש יהודים כמקווה טהרה ותושבים הגרים בסמיכות מגיעים מדי יום שישי למעיין.

בשטח הכפר הסריטו את הספר "מישהו לרוץ איתו" על פי ספרו של דוד גרוסמן. בשנים האחרונות פועלת באחד הבתים הנטושים ישיבה תיכונית.

מינהל מקרקעי ישראל ועיריית ירושלים יש תוכניות טובות לאתר כולו, מתחם מגורים גדול שיכלול בית מלון ושטחי מסחר.

רכבת לירושלים

ידיעה קטנה בעיתון האומרת שמסלול הקידוח לכרית מנהרה בעבור הרכבת לירושלים תיעצר לתקופה בלתי ידועה מאחר ונמצא כי כריית המנהרה סטתה מדרך הישר בערך 60 ס"מ. ניערתי את ראשי להרגיש שאני קורא ידיעה בשנת 2013 ורצתי אל התנ"ך כי גם שם יש סיפור על כריית מנהרה רק שאז קראו לה ניקבה.

חציבת מנהרות הרכבת לירושלים

המלך חזקיהו ידע והבין שכל כמה שנים פורצת מלחמה ולכן החליט שנים אחדות (כנראה 710 לפ"ה) לפני בואו של סנחריב מלך אשור בשנת 703 לפני הספירה לכבוש את ירושלים, לחצוב מנהרה שתזרים את מי נחל קדרון אל תוך העיר הבצורה לתוך בריכה. "וְיֶתֶר דִּבְרֵי חִזְקִיָּהוּ וְכָל גְּבוּרָתוֹ וַאֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַבְּרֵכָה וְאֶת הַתְּעָלָה וַיָּבֵא אֶת הַמַּיִם הָעִירָה הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה" (מלכים ב,כ', כ).

כמובן שבימי שלום אין בעיה לשאוב מים מהבריכה וזה גם יותר קרוב לבית ובימי מלחמה זה יהיה מאוד בטוח לעשות את פעולת השאיבה בתוך העיר. הוראה דומה ניתנה בירושלים בשנת 1946 לכל בית להכין בור לאגירת מי גשמים שמא ניזדקק לזה. כשניתנה ההוראה צחקו או לא הבינו הרי יש מים למה צריך לאגור מי גשמים? במצור הבינו הכול כמה זה היה נכון.

חזקיהו המלך עשה שישה דברים חשובים בימי חייו. על שלושה הודו לו ועל שלושה לא הודו לו.

א.      הודו לו כי גנז ספר רפואות,

ב.      כתת נחש הנחושת

ג.       גירר עצמות אביו על מטה של חבלים.

על שלושה לא הודו לו.

1) סתם מי גיחון   "וְהוּא ְחִזְקִיָּהוּ, סָתַם אֶת-מוֹצָא מֵימֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן, וַיַּישְּׁרֵם לְמַטָּה מַּעְרָבָה, לְעִיר דָּוִיד;                                                   וַיַּצְלַח חִזְקִיָּהוּ, בְּכָל מַעֲשֵׂהוּ" (דברי הימים ב, ל"ב, ל').

2)       קצץ דלתות היכל ושיגרם למלך אשור.

3)       עבר ניסן בניסן ולא הודו לו.

מכאן אנו מבינים שחזקיהו המלך הוא זה שנתן את ההוראה לכרות את הניקבה ומאחר ומיהר לעשות את הדבר כרו את המנהרה משני הצדדים ולא היה אז לחוצבים מכשירי מדידת מרחקים וכיוונים והם היו מתחת לפני הקרקע במקום שאין תאורת חשמל ואין בידם שום מכשור מודרני אלא כנראה אזמלים או גרזנים ובכל זאת הגיעו החוצבים ככתוב האחד כלפי השני. כל הסיפור הזה נכתב בטבלת הנצחה שהונחה על קיר התעלה במקום המפגש. הטבלה נמצאה בשנת 1880 על ידי קונרד שיק. כעבור שנתיים החליט מישהו שדברים עתיקים צריכים להיות אצלו בחצר ובעזרת תושבי הכפר השכן סילואן הוא חצב את הטבלה שכמובן נשברו חלקים ממנה ולקח ושם אותה אצלו בגן הסלעים הפרטי שלו. הדבר נודע לשלטונות העות'מנים שלא אוהבים דברים כאלה גם אם אתה איש חשוב ולקחו לו את הטבלה והעבירו אותה למוזיאון המלכותי שלהם באיסטנבול ושם היא עד עצם היום הזה.

[כתובת חציבת השילוח מלמדת אותנו עוד דבר חשוב מהי אורכה של אמה המופיע במספר מקומות בתנ"ך נכון שכל אחד יכול למדוד את האמה שלו ויראה שזה בערך בין 40 ס"מ ועד ל- 45 ס"מ והייתה בתקופת התנ"ך גם אמה שהילכה על שתי רגליה והכתובת הזו פותרת בעיה מה אורכה של "אמה". ברור שהמרחק ממוצא הנקבה ועד לבריכה 1,200 אמות ואורכה כפי שניתן למדוד כיום 533 מטרים כלומר כל אמה היא בעלת 44,5 ס"מ].

אַחֲרֵי הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה בָּא סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיָּבֹא בִיהוּדָה וַיִּחַן עַל הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת וַיֹּאמֶר לְבִקְעָם אֵלָיו: וַיַּרְא יְחִזְקִיָּהוּ כִּי בָא סַנְחֵרִיב וּפָנָיו לַמִּלְחָמָה עַל יְרוּשָׁלִיָם: וַיִּוָּעַץ עִם שָׂרָיו וְגִבֹּרָיו לִסְתּוֹם אֶת מֵימֵי הָעֲייָנוֹת אֲשֶׁר מִחוּץ לָעִיר וַיַּעְזְרוּהוּ: וַיִּקָּבְצוּ עַם רָב וַיִּסְתְּמוּ אֶת כָּל הַמַּעְיָינוֹת וְאֶת הַנַּחַל הַשּׁוֹטֵף בְּתוֹךְ הָאָרֶץ לֵאמֹור לָמָּה יָבוֹאוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר וּמָצְאוּ מַיִם רַבִּים: וַיִּתְחַזַּק וַיִּבֶן אֶת כָּל הַחוֹמָה הַפְּרוּצָה וַיַּעַל עַל הַמִּגְדָּלוֹת וְלַחוּצָה הַחוֹמָה אַחֶרֶת וַיְחַזֵּק אֶת הַמִּילּוֹא עִיר דָּוִיד וַיַּעַשׂ שֶׁלַח לָרֹב וּמָגִנִּים: (דברי הימים ב' פרק ל"ב א'- ו')

רק גמרתי לקרוא את כל סיפור המעשה בתנ"ך ונזכרתי שגם כיום לפני שנים אחדות עשו דבר דומה בעולם המודרני.

הרצון או הרעיון לחבר מחדש בחיבור יבשתי את אירופה עם אדמת אנגליה הועלה בזמנו על ידי נפוליון אבל לתכנון מעשי של המבצע ניגשו רק בשנות ה-50 המאוחרות של המאה העשרים וביקשו מאזרחי צרפת ואנגליה לממן את המבצע על ידי קניית מניות של החברה המבצעת. חפירת התעלה נעשתה לפי הדגם של חזקיהו המלך משני צידי התעלה וביום 1 בדצמבר 1990 נפגשו החוצבים במחצית הדרך ללא כל סטייה.

כעבור 4 שנים החלה לפעול בתוך המנהרה רכבת מהירה הקושרת את לונדון ופריז.

איך הצליחו החוצבים בהרי  ירושלים לטעות במרחק של 60 ס"מ ומי ישלם בעד הטעות.

חציבת המנהרה לרכבת לירושלים

עין כרם – ירושלים

עין כרם – ירושלים

פינה ציורית וקסומה

קל לקרוא למקום קסום ויפה זה שוויצריה קטנה, כי בעינינו שוויץ היא מקום ציורי, שקט ושליו וזה המצב ב"עין כַּרֶם" מימים ימימה. עין כרם שמו הערבי של המקום, אך לפני הערבים הגיעו לכאן הנוצרים והם בעזרתה של הלנה אמו של הקיסר קונסטנטינוס, מצאו שכאן נולד יוחנן המטביל – מבשר הנצרות – ומכאן ואילך בא פרסומו של המקום. הכפר הוא עתיק הרבה יותר מתקופת הנוצרים גם הכנענים שהתגוררו בו לא פחדו מאויב שכן הרים סוגרים מסביב ויש רק דרך אחת להיכנס לכפר.

המקום משך אליו תמיד מבקרים וצליינים בגלל נופו המרהיב המקבל מעטה של פריחה לבנה בערך בסוף חודשי החורף בעיקר אם הוא גשום.

כיום הכפר הוא באופיו נוצרי למרות שהיה קיים מאות שנים קודם להופעת הנצרות וזה ניתן לזהות במערות ובאבני גזית המשמשות כיום משען לכביש או לדרך בשימוש משני. גם יהודים התגוררו במקום הרבה לפני הנוצרים. יכול להיות שהמקום המופיע בספר נחמיה  פרק ג' פסוק י"ד הכוונה היא לעין כרם.

וְאֵת שַׁעַר הָאַשְׁפּוֹת הֶחֱזִיק מַלְכִּיָּה בֶן רֵכָב שַׂר פֶּלֶךְ בֵּית הַכָּרֶם הוּא יִבְנֶנּוּ וְיַעֲמִיד דַּלְתֹותָיו מַנְעֻלָיו וּבְרִיחָיו: ס

המקום בית כרם מופיע גם בתלמוד הבבלי וגם בתלמוד ירושלמי מכאן אנו יכולים להבין שהמקום היה ידוע כבר בימי בית שני, ואולי גם לפני כן.

כיום

על פי המסורת הנוצרית צריך לגרום לכך שישו מייסד הדת יוולד בבית לחם כדי שניתן יהיה לקשור אותו אל בית דויד המלך כי בספר זכריה כתוב שהמשיח יהיה בן דויד. שני מאורעות קושרים את ישו לאזור. האחד מסופר לנו שיצאה הוראה מקיסר רומי אוגוסטוס לפקוד את כל באי עולם ולכן על כל אחד ללכת לעיר הולדתו וכך אנו מוצאים את ישו מגיע עם אביו ואמו לבית לחם. אבל צריך גם להוכיח שהמשפחה המורחבת היא מהאיזור. הרי לא יתכן שאיש אחד גר ואיפה כל משפחתו ? את זה פותר לנו שוב השליח לוקס ומספר לנו על המאורע.

כֹּהֵן הָיָה בִּימֵי הוֹרְדוֹס מֶלֶךְ אֶרֶץ יְהוּדָה זְכַרְיָה שְׁמוֹ מִמִּשְׁמֶרֶת אֲבִיָּה וְלוֹ אִישָּׁה מִבְּנוֹת אַהֲרֹן וּשְׁמָהּ אֱלִישָׁבַע וְלָהֶם אֵין וָלָד כִּי אֱלִישֶׁבַע עֲקָרָה וּשְׁנֵיהֶם בָּאוּ בַיָּמִים. וַיְהִי הַיּוֹם בְּכַהֲנוֹ לִפְנֵי אֱלֹוהִים בְּסֵדֶר מִשְׁמָרות* "וְהִנֵּה מַלְאַךְ ה' נִרְאָה אֵלָיו עֹמֵד מִימִין מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת וַיַּרְא זְכַרְיָה וַיִּבָּהֵל וְאֵימָה ִנָפְלָה עָלָיו. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַמַּלְאָךְ אַל תִּירָא זְכַרְיָהוּ כִּי נִשְׁמְעָה תְּפיִלָּתֶךָ וֶאֱלִישֶׁבַע אִשְׁתְּךָ תֵּלֵד לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ שְׁמוֹ יוֹחָנָן וְהָיָה לְךָ לְשִׂמְחָה וָגִיל וְרַבִּים יִשְׂמְחוּ בְּהִיוָּלְדו, כִּי גָדוֹל יִהְיֶה לִפְנֵי ה'.וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ יִמָּלֵא מִבֶּטֶן אִמּו, וְרַבִּים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָשִׁיב אֶל ה' אֱלֹוהֵיהֶם. וַיֹּאמֶר זְכַרְיָה אֶל הַמַּלְאָךְ בַּמָּה אֵדַע אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי אֲנִי זָקַנְתִּי וְאִשְׁתִּי בָּאָה בַיָּמִים? וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי גַבְרִיאֵל הָעוֹמֵד לִפְנֵי הָאֱלֹוהִים וְהִנְּךָ נֶאֱלָם וְלֹא תוּכַל לְדַבֵּר עַד הַיּוֹם אֲשֶׁר יָקוּם הַדָּבָר הַזֶּה תַּחַת כִּי לֹא הֶאֱמַנְתָּ לִדְבָרַי וְהֵם יִמָּלְאוּ בְּמוֹעֲדָם"

על פי המסורת הנוצרית ביתו של זכריהו הכהן היה בכפר "עין כרם" ולחיזוק הטענה מסופר לנו שמרים (אם ישו) כשהייתה עדיין בהריונה, באה לבקר את אלישבע אשת זכריהו כי שמעה שגם היא בהריון. כך יש לנו פעמיים את העובדה שמשפחת זכריהו היא מעין כרם באזור ירושלים וישו ויוחנן הם בעצם בני דודים שניים.

בכל הדורות המים הם החומר שמטהר את חטאי האדם. לכן אומרים מים קדושים. זו גם הסיבה ששתי האימהות הקדושות שנושאות בכרסן את המשיח ואת המבשר הגדול נפגשות ליד המעיין. זהו מקום טהור שמקדש את הבאים בצילו.

*משמרות = דויד המלך פסק שיש בעם ישראל 24 משמרות כהונה ועליהם לעבוד את עבודת הכוהנים בבית המקדש. כל משמרת הייתה משפחת כוהנים אחת שעבדת את עבודת הקודש בבית המקדש שבועיים בשנה על פי סדר שנקבע. כך יוצר שגם זכריהו היה בבית המקדש ונפגש עם המלאך גבריאל בדיוק כאשר הוא היה בתפקידו.

החל מהמאה ה-16 בנו שוב כנסיות במקום על בסיסי הכנסיות העתיקות שנהרסו במשך השנים. אלו הכנסיות שאנו רואים כיום.

הר הבית

הר הבית

בתי מקדש היו בעולם העתיק לרוב וגם באזורינו היו מקדשים שונים. בדרך כלל בית מקדש נוצר ברגע שלציבור יש הרגשה שיש לו אלוהות, שהוא צריך אלוהות, והוא צריך משכן לאל. אצלנו זה קצת משונה הרי לאל שלנו אין לו דמות ואין לו גוף אז למה הוא צריך בית.

לבית המקדש שלנו לא יכול היה העם להיכנס. לקודש הקודשים נכנס כהן גדול פעם אחת בשנה. ביום כיפור הוא נכנס חמש פעמים והיה צריך לטבול במקווה טהרה שהיה באחת הלשכות בבית. בכל פעם היה עליו ללבוש בגדים חדשים ונקיים.

בדתות אחרות, בקודש הקודשים העמידו את פסלו של האל, שם החביאו או שמו את אוצרות הקודש של העם או הדת. גם אצלנו בבית המקדש, שהיה בנוי חדרים, חדרים, החביאו את אוצרות הקודש של העם. זהב, וכו'. בעולם העתיק לא היה מקובל לפגוע באוצרות הקודש, באם היה הכובש פוגע באוצרות הוא היה מוקע, למעט באם היו רוצים להסיר את המצור או באם היה צורך לפדות את העם הנתון במצור לצורך זה יש את אוצרות הקודש.

מלכים ב' פרק ט"ז

    (ה) אָז יַעֲלֶה רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם וּפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה וַיָּצֻרוּ עַל אָחָז וְלֹא יָכְלוּ לְהִלָּחֵם: (ח) וַייִּקַּח אָחָז אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב הַנִּמְצָא בֵּית ה' וּבְאֹוצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר שֹׁחַד:  
 

בית המקדש היה מוקף בכל המערכת המינהלית של העם. ליד הבית היה הרשות החינוכית בית המשפט העליון של העם ליד בית המקדש היה הבאזר הגדול של שרותי המקדש שם ישבו החלפנים, המוכרים שמכרו סחורה ובעלי חיים לצורכי בית המקדש. כי לא כל מי שבא לבית המקדש הביא איתו את הקורבן הנדרש מהבית, אלא היה יכול לקנות ליד בית המקדש את העז או היונים שהיה צריך להקריב. או לשלם לבעל הרפת בעבור הבאת פר לקורבן. לשלם היה צריך במטבע המקומי לכן צריך להחליף למטבע המקומי. וכך נוצר המצב שליד בית המקדש היה שוק גדול שנוצר מקורח המציאות, שכידוע לנו מתנגד לו ישו הנוצרי.

כיצד נבחר המקום הזה לבניית בית המקדש?

דויד המלך מבין שאם הוא רוצה שתהיה לו שושלת שלטונית, עליו לבנות לעצמו עיר בירה. הוא בוחר בירושלים. לכן הוא קונה את גורן הארונה היבוסי כנאמר בספר שמואל ב' פרק כ"ד תמורת 50 שקלים ושם הוא מקים מזבח ומעלה עולות כדי להסיר את המגפה.  
 

שמואל ב' פרק כ"ד

(כ"א) ויֹּאמֶר אֲרַוְנָה: "מַדּוּעַ בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל עַבְדּו"ֹ וַיֹּאמֶר דָּוִד: "לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת הַגּוֹרֶן, לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַיהוָה וְתֵיעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם": (כ"ב) וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל דָּוִד: "ייִקַּח וְיַעַל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָיו, רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה וְהַמּוֹרִגִּים וּכְלֵי הַבָּקָר לָעֵצִים": הַכּוֹל נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ לַמֶּלֶךְ דויד וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ ה' אֱלֹוהֶיךָ יִרְצֶךָ:

(כד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אֲרַוְנָה לֹא כִּי קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר וְלֹא אַעֲלֶה ל-ה' אֱלֹוהַי עֹלוֹת חִנָּם ויִּקֶן דָּוִד אֶת הַגּוֹרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמיִשִּׁים:

(כה) וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ ל-ה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים ויַיֵּעָתֵר ה' לָאָרֶץ וַתֵּיעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל: 
 

כדי להצדיק את בחירת ההר הזה צריך דויד המלך ליצור רצף של קדושה למקום. הוא יכול לבחור משהו שקשור לאחד מאבות האומה. כמסופר בספר בראשית פרק ל"ב. יעקב אבינו מקבל שֵם חדש לאחר שהוא עובר במעבר יבוק, מתקופת חיים אחת לשנייה. כאשר הוא עובר את הירדן הוא משנה את צורת חייו מהשיטה של עקמומיות שנהוגה וקיימת בין שבטי המדבר ולכן גם נקרא שמו יעקב על שם העקב שהוא עקום. כפי שנאמר ישעיהו פרק מ

קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה' יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ:(ד) כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה:

מכאן הוא עובר לחיי העיר שבה הוא צריך להיות איש של שלום ולכן הוא יקרא "ישר אל" מכאן אין יותר עקמומיות של יעקב אבל בזה אין לדויד המלך קדושה שהוא יכול להשתייך אליה. יצחק אבינו היה איש תם יושב אוהלים שעסק כל חייו בלימוד התורה. לכן הוא פונה אל אברהם אבינו. המקבל ציווי להעלות את בנו יחידו לעולה. אברהם לדעתי לא הבין את הציווי האלוקי, כיצד יכול להיות שהאל יברך אותו "לזרעך אתן את הארץ הזו" בכל מקום שתדרוך כף רגלך לך נתתיה" ופתאום הוא אומר לו ללכת לשחוט את בנו היחיד את הדור הבא. כלומר השושלת תעלם עוד לפני שהיא נוסדה. לכן נראה לי שאברהם לא הבין. הכוונה הייתה אחרת להעלות את יצחק במעלות קדושים. יצחק הבין את הטעות ולא רצה לפגוע בכבוד אביו. הוא מנסה לרמוז לו על הדבר כפי שמסופר לנו בפרשת וירא שלהלן.

   דויד המלך קושר את המאורע הזה להר הזה, שעליו הוא רוצה להקים את עיר הבירה שלו. מאחר וכתוב לך לך אל אחד ההרים בארץ המוריה ולא נאמר איזהו ההר והיכן הוא נמצא כפי שמופיע להלן בפרשת וירא. דויד מנצל זאת וקושר את הדברים ובכך יוצר קדושה למקום שהוא בחר להקים את עיר הבירה שלו. ההר נמצא בין שני שבטים שהיו אוהדים כלפיו. בקרבת מקום יש מעיינות אחדים האזור משופע באדמה חקלאית כך שהכול מצביע על מיקום טוב. בנוסף לכך שמסביב להר היו הרים גבוהים שיגנו בעתיד על עירו. גם צריך לזכור שגובה ומרחק לא היו הפונקציות החשבות בעת העתיקה. מה היה מרחק הירי של החצים חמישים מטרים אז איזו חשיבות יש לגובה ההר.  
 

פרשת וירא

וַיְהִי אַחַר הַדְבָרִים הָאֵלּה וְהָאֱלוהִים נִסּה אֶת אַבְרָהָם וַיאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיאמֶר הִנּנִי: וַיאמֶר קַח נָא אֶת בּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמּורִיָה וְהַעֲלֵהוּ שָם לְעולָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשׁר אמַר אֵלֶיךָ:(ג) וַיַשׁכּם אַבְרָהָם בּבקֶר וַיַחֲבוֹשׁ אֶת חֲמוֹרוֹ וַייִקּח אֶת שׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְנוֹ וַיְבַקּע עֲצֵי עֹלָה וַיָקָם וַיֵלֶךְ אֶל הַמּקוֹם אֲשׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹוהִים:(ד) בַיּוֹם הַשּלִישׁי ויַיִשָא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַרְא אֶת הַמּקוֹם מֵרָחֹק:(ה) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם:(ו) וַייִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַייִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו:(ז) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה:(ח) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלוֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו:(ט) וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלוֹהִים ויִַּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹוד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים: וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַייִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹוט אֶת בְּנוֹ: וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹוהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי:וַייִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ: וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה: וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה' אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם: וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ: כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹויְבָיו: וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי: וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַייָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע:  
 

למאורע העקדה יש גם חשיבות מרובה בכך שמכאן ואילך חל איסור מוחלט על הקרבת קורבן אדם. גם האב המוליד אין לא זכויות על חיי ילדו. "אל תשלח ידך אל הנער" לא אתה ממונה על החיים ועל המוות. כידוע לנו בעת העתיקה היה מקובל להקריב את הבן הבכור או את הבת כפי שעשה אחז המלך או יפתח הגילעדי שמקריב את בתו. 
 

מלכים ב פרק כג

וְטִמֵּא אֶת הַתּוֹפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ:

מלכים ב פרק טז

(א) בִּשְׁנַת שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ מָלַךְ אָחָז בֶּן יוֹתָם מֶלֶךְ יְהוּדָה:

(ב) בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה אָחָז בְּמַלְכוֹ וְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְלֹא עָשָׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹוהָיו כְּדָוִד אָבִיו:(ג) וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וְגַם אֶת בְּנוֹ הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ כְּתֹועֲבוֹת הַגּוֹייִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֹתָם מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(ד) וַיְזַבֵּחַ וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: 
 

שופטים פרק יא

וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל דִּבְרֵי יִפְתָּח אֲשֶׁר שָׁלַח אֵלָיו: (כ"ט) וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ אלוהים וַיַּעֲבֹר אֶת הַגִּלְעָד וְאֶת מְנַשֶּׁה וַיַּעֲבֹר אֶת מִצְפֵּה גִלְעָד וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן: (ל) וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר ל-ה' וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּיתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי: (לא) וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַיהוָה וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה:

(לד) וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻופִּים וּבִמְחֹלוֹת וְרַק הִיא יְחִידָה אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת: (לה) וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי וְאַתְּ הָיִיתְ בְּעוֹכְרָי וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל האלוהים וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב: (לו) וַתֹּאמֶר אֵלָיו אָבִי פָּצִיתָה אֶת פִּיךָ אֶל ה' עֲשֵׂה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ ה' נְקָמוֹת מֵאֹויְבֶיךָ מִבְּנֵי עַמּוֹן:

(ל"ט) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וַתָּשָׁב אֶל אָבִיהָ וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר וְהִיא לֹא יָדְעָה אִישׁ וַתְּהִי חֹוק בְּיִשְׂרָאֵל: (מ) מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת יִפְתָּח הַגִּילְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה:

סיור לשערי העיר העתיקה בירושלים

שערי ירושלים
סיפורים על שערי החומה
מאת יעקב מרקל

סיור לשערי העיר העתיקה בירושלים

אורכה של החומה סביב העיר העתיקה הוא בערך 4 ק"מ יש בחומה 8 שערים.
החומה נבנתה בתקופתו של השולטן העותמני סולימן אל-קנוני שהנוצרים קראו לו סולימאן המפואר בערך בשנת 1535. גובהה כמעט 12 מטר. היו בה 34 מגדלים וניתן לטייל על החומה סביב. החומה נבנתה בעיקרון על תוואי החומה הקודמת שמייחסים אותה עוד לחומה בתקופת בית שני. בפינה המזרחית דרומית עוד ניתן לראות אבנים גם מתקופת בית שני. לא ברור למה לא כללו בוני החומה את הר ציון בתוך שטח העיר. נראה כי שני הקברים שליד שער יפו הם של בוני החומה שלא כללו את הר ציון.

1. שער יפו
הערבים קוראים לו שער אל-חליל כי זהו השער ממנו הולכים לכוון חברון אך הנוצרים והיהודים קוראים לו שער יפו כי ממנו הולכים לכוון יפו, נמלה של ירושלים. שער זה הוא הגדול שבשערים ונהוג היה להיות פתוח כל הלילה בתקופה של עד המאה הקודמת שאז נהגו לסגור את השערים עם רדת החשכה. בשנת 1898 בחודש נובמבר בא לבקר בארץ מלך גרמניה וילהלם השני עם המלכה אוגוסטה ויקטוריה המלך לא הסכים לרדת מסוסו כדי להיכנס לתוך העיר כמו שעשה לפניו השולטן עומר אל חטיב כאשר כבש את ירושלים בשנת 638 ונכנס גם הוא בשער זה. לכבוד המלך הגרמני נאלצו לפתוח פתח גדול בחומה שיוכל המלך להיכנס על סוסו והמלכה ע"ג כרכרה. גם הגנרל אלנבי כאשר כבש את ירושלים נכנס רגלי אל העיר מתוך כבוד לקדושת העיר. ליד השער בצידו הפנימי נמצאים שני קברים שמייחסים אותם אל המהנדסים שבנו את חומת העיר עבור הסולטן סולימאן ומשום מה לא הכלילו את הר ציון בתוך העיר אולי בגלל שלא הבינו את קדושת המלך דוד שקברו נמצא בהר ואת חשיבותו לדת האיסלאם לכן הוציא אותם הסולטן להורג וציוה לקבור אותם ליד השער הגדול.

2. שער ציון.
היהודים קוראים לו שער ציון כי הוא בראש הר ציון והמוסלמים קוראים באב אל-דאוד שכן המלך דוד הפך קדוש גם לגבי המוסלמים ונהיה נבי-אל-דאוד וקברו נמצא בקרבת מקום.
גם שער זה הוא גדול ודומה בצורתו לשער יפו אך לא נמצא בשימוש גדול למעט ליהודים שלהם נוח וקל להגיע אל הרובע היהודי שדרכו.

3. שער האשפות

לשער זה מספר שמות, היהודים קוראים לו ה"שער הקטן" המוסלמים קוראים לו באב אל מגרבה כלומר שער המערביים כי לדו נמצאת שכונת המוגרבים הנוצרים קוראים לו שער האשפות" ושם זה נשאר לו עד היום. שער זה הוא הקרוב ביותר אל הכותל המערבי . השער נמצא בעמק שבין הר ציון להר המוריה למעשה במקום שהיה פעם עמק הטיראופיאון עמק עושי הגבינה בימי קדם.
זהו שער קטן שרק שער אחד היה לו וגם לא היה מקובל לפתוח אותו למעט עבור אלה שהוציאו את האשפה מהעיר או לאלה מבין המוסלמים שהלכו אל מעיין הגיחון להביא מים. אך אחרי מלחמת קרים כבר נשאר פתוח לכל דורש.

4. שער הרחמים

בחלק המזרחי של החומה יש שני שערים האחד סגור כיום באבנים. הערבים הם שנתנו לשער את שמו באב אל רחמה והיהודים אימצו את השם הזה אליהם מתוך טעות של שערי הרחמים שהיו למעשה בצד הדרומי של החומה. עד היום ניתן לראות את סימני השער הזה.
הטעות בשמו של שער זה, אולי באה משמו הערבי וגם ממקומו. כי במסכת מידות כתוב כי בהר הבית היה שער בחומה המזרחית ושמו שער "שושן" שכן מעליו התנוסס סמל "שושן הבירה" כדבר המלך הפרסי שדרש כי ישימו את סמל שושן הבירה, כדי שיהיה עליהם מורא מלכות. השער המזרחי היה בכוון הר הזיתים ששם היה כוהן גדול שורף את הפרה אדומה לכפר על חטאות בני ישראל ומביא רחמים לבני ישראל. כל הדברים התאחדו ונוצרה הטעות בשם. את השער סתמו באבנים כמעט לאחר בניית החומה בערך בשנת 1590.
הפחד של המוסלמים היה כי משער זה יבואו הצלבנים לכבוש את העיר ולכן סגרו אותו תמיד בשער ברזל רק פעם בשנה בחג היו נוהגים לפתחו, אך כאמור כבר משנת 1590 נסתם באבנים למנוע אפשרות של כיבוש.
הנוצרים קראו לו שער הזהב אולי בגלל אמונתם כי מצד זה יבוא שוב המשיח שלהם.

5. שער האריות.

שער האריות ירושלים

זהו שער האריות בגלל תבליט של אריות הנמצאות שני עברי השער תבליטים אלו נלקחו ממקום אחר והותקנו כאן בהתקנה משנית אלו הם סמלם של ביברס הסולטן הממלוכי ששלט בארץ משנת 1260 עד 1268.
בחלקו הפנימי של השער יש תבליט המראה כל הסולטן העותמני בנה שער וחומה זו בשנת 1537. בערבית קוראים לשער באב אלסבאת צליל זה דומה למילה שבטים בעברית ולכן טעו רבים וקראו לשער, שער השבטים. אם כי לא היה שום שער מיוחד לכניסת השבטים לעיר. הנוצרים קוראים לו "שער סטיפנוס" כי מחוץ לשער זה סקלו את המרטיר הראשון סטפנוס. נהוג גם לקרוא לו שער "גבירתנו מרים" שכן לפי המסורת הנוצרית מרים אמו של ישו נולדה בבית ליד השער.
שער זה מפורסם כיום כי הצנחנים נכנסו משער זה לכיבוש העיר העתיקה במלחמת ששת הימים בשנת 1967 והאמירה הידועה אותה אמר מפקד כוח הצנחנים מוטה גור לנהגו "בנצי סע".

6. שער הפרחים

זהו שער קטן שהיה סתום שנים רבות אך נפתח שוב לבקשת המוסלמים היושבים בשכנות לשער שיוכלו להיכנס בנוחיות לעיר והחל משנת תרל"ד 1834 נפתח שנית. שער זה היה נסגר בלילה. והיה נפתח לפי דרישה. הנוצרים קוראים לו שער הורדוס.

7. שער שכם.

לשער שמות רבים. שער דמשק ושער שכם כי מכאן הולכים אל שכם ודמשק. בערבית נקרא באב- אל-עמוד כלומר שער העמודים על שם העמודים הנמצאים משני צדדיו או בגלל שכאן עמד עמוד גבוה ובראשו פרוטומה של הנציב הרומי.

8 השער החדש.

זהו באמת שער חדש ונפתח בערך בשנת 1890 לבקשת הפרנציסקנים שהיו מבאי ביתו של הסולטן העותמני בקושטא. ובנין הכנסת האורחים שלהם והמנזר הגדול נמצא ממול. לכן שלא יצטרכו ללכת סביב ויוכלו לבוא בקלות אל שכונתם ולא הכנסיות שלהם ביקשו לפתוח את השער הזה.
ביום האחרון לפני ההפוגה השניה בתאריך 17 לחודש יולי 1948 ניסו לפרוץ מכאן אנשי האצ"ל לתוך העיר העתיקה במסגרת מבצע "קדם" ניסיון זה לא הצליח.

שכונת קטמון

סיור רגלי בשכונת קטמון בירושלים

השם קטמון בא כנראה מתוך השם היווני "קטמונוס" שפירושו "ליד". כמובן שליד המנזר, יכול להיות פרוש נוסף. "קט" מתוך קטמונוס שזה ליד מון שפירושו מנזר. מכל מקום, מסביב למנזר נבנתה השכונה. המקום הוא על-גב הגבעה, והמנזר נמצא במקום הגבוה ביותר בה. ראשון הבונים שיצא מהעיר העתיקה במחצית המאה ה-19, הוא הפטריארך היווני אורתודוכסי, שבנה את "בית הקיץ" שלו בראש הגבעה. לאחר שבנה את ביתו הפרטי בנה את המנזר והכנסייה ליד ביתו. כל הבנייה הייתה על אתר קבורה, בחלקו יהודי מימי בַית שני. לפי המסורת הנוצרית, כאן היה ביתו ומקום קבורתו של שמעון שהכיר בישו הילד כמשיח. לפי לוקס פרק ב' 25.(והנה איש היה בירושלים ושמו שמעון והוא איש צדיק וחסיד מחכה לנחמת ישראל ורוח הקודש היה עליו: ולו נגלה ברוח הקודש כי לא יראה מות עד ראותו את המשיח ה') מסביב למנזר נבנתה השכונה. בשכונה התגוררו נוצרים עשירים וגם מספר יהודים. כולם חיו בשלום עד חודש פברואר 1948.

 

נתחיל את סיורינו ברחוב הראשי.

."מלון קלרייז". רחוב חזקיהו פינת רחוב רבי חייא הגדול. השכונה החלה להתפתח בשנות העשרים. האדמה נרכשה מהפטריארכיה היוונית -אורתודוכסית. השכונה תוכננה עם שני רחובות צולבים כיום אלו רחובות חזקיהו המלך שנקרא אז "מלחה". הרחוב גם המשיך עד לשכונת מלחה והצולב הוא רחוב רחל אמנו. כאשר החליטה הכנסייה בשנת 1911 למכור את המגרשים פורסמו מודעות למכירה בעיתון "פלשתין" ביפו. במחיר של 5 גרוש מצרי לדונם. אבל לא כל כך קנו את המגרשים. השם "מלחה" מופיע ברשימת עולי בבל בשם "מנחת".

ההתפתחות הרצינית של השכונה מתחילה לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר מתחילים להגיע לארץ כלי רכב. הצבא הבריטי מכר הרבה כלי רכב מעודפי המלחמה. אז השכונה הופכת להיות שכונת יוקרה, שבה מתגוררים אנשים עשירים מאוד, כאשר מסביבה יש מספר שכונות. בין השכונות היה מרחק הליכה ניכר.

את המגרשים הראשונים רוכשות קונסוליות שונות.

לאחר מכן כבר קונים גם אנשים אמידים בעיקר בני הדת הנוצרית. כאשר בנו את הקונסוליות בשכונה החליטו גם אנשים פרטיים שכדאי לבנות בשכונה בתי מלון, או בתים להשכרה.

כך אנו עומדים ליד מלוך "קלרייז",  הפרסומת של המלון היה שיש בו מים חמים זורמים. כיום משמש כ"מכון חזקיהו".

בשכונה גרים בעיקר נוצרים יוונים אורתודוכסים עשירים. לאחר כיבוש השכונה ב-1 בחודש מאי 1948, בורחים כל ערביי השכונה. פורצת ביזה קשה ומכוערת, ע"י תושביה היהודיים של ירושלים, שהיו במצור קשה ואילו בשכונה העשירה היה מכל טוב. רק לאחר שבועיים הצליחו להציב בשכונה שוטרים צבאיים שישמרו על הבתים. לשכונה זו מועברים יהודי הרובע היהודי לאחר נפילתו בתאריך 28 לחודש יוני 1948. י"ט באייר תש"ח.

 קונסוליה הסורית = רחוב יהואש פינת רחל אמנו. כיום משמש הבניין כישיבה ע"ש "עקיבא איגר" ולידה עוד בנין ישיבה שניהם משתייכים לשושלת של ה"חתם סופר".

החת"ם סופר נולד 1763 ונפטר ב-1838

היה מנהיג היהדות החרדית אורתודוקסית של יהודי גרמניה ואירופה התיכונה.

מגדולי הרבנים והפוסקים בדורו. נולד בפרנקפורט על נהר מיין.

בשנת 1807 נתמנה רב בקהילת פרסבורג שהייתה קהילה חשובה, וכיהן בה עד יום פטירתו.

הישיבה שהקים הפכה להיות ל"מרכז רוחני" לכל יהדות אירופה התיכונה. החתם-סופר היה איש נעים הליכות ורודף שלום.

הוא נלחם בחריפות בתנועת הרפורמה וטבע את הסיסמא "חדש אסור מהתורה". לַחַם על שמירת מצוות

בהקפדה ופַסל שינויים אפילו חיצוניים. פַסַל את ספריו של משה מנדלסון ובעיקר את הביאור שלו לתנ"ך. הוא לחם במגמות האמנציפציה ויצא בפומבי נגד התכניות להעניק שוויון זכויות ליהודים.

ר' משה סופר פעל ליישוב ארץ ישראל. כמה מתלמידיו עלו ארצה וייסדו "כולל" בני הונגריה, בני ה"כולל" היו ממקימי פתח תקווה. חיבר חיבורים רבים שהנודעים שבהם הם ששת כרכי שאלות ותשובות שלו וכן ספר פירושיו לתורה, שנקראו כולם בשם "חת"ם (=חידושי תורת משה) סופר ומכאן כינויו.

 

הבניין נבנה בשנת 1947 כמיועד להיות "הקונסוליה הסורית". סוריה התכוננה לפלישה שתהיה מיד עם הכרזת העצמאות של המדינה היהודית. אפשר לראות עוד את המתקן לדגל. בזמן המלחמה ישבו כאן כ-30 חיילים סורים שהשתתפו במלחמה. ברחבי השכונה גרו כ-30 משפחות יהודיות שעבדו במשרדי הממשלה, או במוסדות ציבור שונים. רוב השכונות היו מעורבות גם יהודים וגם ערבים. בתחילת המלחמה עוד ניתן היה לחיות ביחד. אבל ב-3 בחודש ינואר נרצח ד"ר סימון שהיה רופא אורטופד ברחוב מלחה. "ההגנה" החליטה לפַנות את המשפחות היהודיות מהשכונה. מפקד ,ההגנה, בירושלים היה ישראל עמיר, שלאחר מכן בהתאם להוראתו של דוד בן-גוריון, הקים את "חיל האוויר" הישראלי.

מפקד הכוחות הערביים של ירושלים הדרומית היה "איברהים אבו-הדייה". הוא היה תחת פיקודו של עבד קאדר אל חוסייני, איברהים היה מפקד המחנה בצוריף שם נפלו לוחמי ל"ה שיצאו להגנת גוש עציון.

בחודש מרץ הגיע תגבורת של 300 חיילים וקצינים עירקיים. הם עלו למנזר "סן-סימון". היו גם חיילים שהגיעו מתימן, והיו גם חיילים מארצות מוסלמיות חיצוניות רחוקות כמו בוסניה. בחודש ינואר 1948 עזב ישראל עמיר, את הפיקוד על ירושלים, ובמקומו מונה זמנית מישאל שחם, שעזב את התפקיד מיד לאחר פעולת פיצוץ מלון "סמירמיס".

בסוף ינואר מגיע דוד שלתיאל לפקד על ירושלים. ב"מקור חיים" יושבים כ-70 חיילים קבועים. השכונה הייתה למעשה מנותקת ממרכז ירושלים. ב"רמת-רחל" וב"תלפיות" ישבו חיילים אולי כולם ביחד היו כ-300 חייל קבועים. לעומת למעלה מ-4,000 חיילים ערביים מכל הסוגים. בנוסף צריך לקחת בחשבון את האפשרות של "פזעה". ניתוק זה של השכונות הדרומיות היה מסוכן ויכול היה לגרום לקריעתם מתוך ירושלים.

בערב פסח הוחלט על מבצע "יבוסי". בתאריך 20.4.1948 עולה חטיבת הראל לירושלים יחד עם יצחק רבין ויצחק שדה. במסגרת מבצע "יבוסי" הוחלט על כיבוש השכונות הצפוניות "נבי סמואל" "שועפאט" ו"שייח' ג'ראח", ובמרכז העיר את "שכונת קטמון" כדי ליצור רצף טריטוריאלי עם שכונות הדרום, "מקור חיים" ו"רמת רחל". ירושלים הייתה נצורה ולא הייתה שום ברירה אלה לצאת ל"מבצע יבוסי". החיילים ב"מקור חיים" היו נצורים, לכן הרעיון היה לכבוש את "שכונת קטמון" למעשה, את המנזר שלה, ששם ישבו החיילים והקצינים העירקיים.

נמשיך בסיורינו.

"גני קטמון" רחוב רחל אמנו פינת חזקיהו המלך. = בתקופת המנדט הבריטי, זהו אזור מגרש המשחקים של הבריטים. המגרש גובל מצד מזרח עם המושבה הגרמנית. לאחר מכן הוקם כאן המגרש של הפועל ירושלים. בשנת 1928 שיחקו כאן ה"כוח-וינה" נגד נבחרת הצבא הבריטי. הכוח וינה ניצחו 2 : 1  

החלקה הייתה שייכת לנוצרי בשם "שהידי" הבית ליד "גני קטמון" זהו בית "ממשלת פלשתינה-א"י". עד היום אפשר לראות את בסיס הדגל, את השער המקורי שדרכו יכלו להיכנס מכוניות. כיום בי"ס של חטיבת הביניים. בתחילת רחוב רחל אמנו פינת חזקיהו. הבית שלאחריו היה שייך לנוצרי בשם "ש'רקסי". הבית ניבנה מראש לצורכי השכרה. ראשית ישבה כאן הקונסוליה של צ'כיה עד שנת 1967 לאחר מכן הייתה כאן הקונסוליה של "חוף השנהב", לאחר מכן "מכון הרטמן". לפני שנתיים שכרה את המקום ה"שגרירות הנוצרית הבינלאומית". הבניין יפה מאוד יש בו את כל הסממנים הדרושים, חלונות מעוגלים, ברזלנות בסגנון "ארט דקו", המדרגות העולות הרחבות המקובלות באירופה במאה הקודמת, ועוד בליל שלם של סגנונות. עץ דקל הגדל בחזית הבית מסמל את הברכה השורה על הבית, לפי האיסלאם. לכן תיראו בהרבה בתים ישנים בירושלים עץ תמר בחזית הבית. בחזית יש עדיין את המזרקה האורגינלית.

בשנת 1928 מתקינים את צינור המים מבריכות שלמה עד לירושלים למעלה. ומשם ירדו המים לשכונות הדרומיות, "קטמון", "תלפיות" ו"רמת-רחל". המזרקה מסמלת את הקדמה את המודרנה, לא צריך לשאוב מים מתוך באר. אלא, אצלנו בבית יש מים זורמים ובשפע את זה מסמלת המזרקה. הבית שלאחריו הוא בית שיכול להראות לנו, כיצד ניתן לשחזר ולהגדיל את הבית מבלי לפגוע בחזיתו ולשמור על חזית אחידה. עדיין אפשר לראות את הכרכוב המקורי של הבית שהיה בן קומה אחת, וכל השאר זה תוספות. הכל מתאים כאילו שנבנה ביחד. בבית זה גרים מספר דיירים כולם בשכירות.

אנו ממשיכים ברחוב רחל אמנו, כפי שהוא נקרא היום. בתקופת המנדט היה נקרא רחוב קטמון. בניצב לנו רחוב תל-חי. בקצה רחוב תל-חי מצד שמאל גרו משפחת ויינגר, 3 רווקים, השתתפו במכבייה הראשונה בשנת 1932. אחד האחים היה סייף מצטיין, ממולם גרה משפחת שוורץ הוריה של ראומה ורות. בצומת הרחובות רחל-אמנו ותל-חי, הייתה הקונסוליה המצרית, כיום הקונסוליה היוונית.

הבית מצד ימין, רחוב רחל אמנו 24 .

בית קטן שעמד במרכז מגרש גדול עד לשנת 1991 והקבלן שקנה את המגרש לא רצה להפסיד את האפשרות לבנות עליו, להרוס את הבית אסור בגלל חוק שימור בתים. לכן החליט הקבלן להזיז את הבית בערך 15 מטר קדימה. אל כיוון המדרכה וכך תהיה לו אפשרות לבנות על המגרש המתפנה. הקבלן שמע על חב' פולנית שהזיזה הרבה בתים באירופה, שבראשה עמד המהנדס ויטקובסקי. השיטה להזזת הבית היא כדלהלן: הרסו את כל הקירות הפנימיים ויצקו רצפת בטון על שטח הבניין. לאחר מכן יצקו עמודים והחלו לחפור מתחת לבנין ושמו קורות ברזל מתחת לרצפת הבטון. נסרו את העמודים ועל גבי מסילת רכבת. הזיזו את הבית כ- 15 מטר קדימה אל גבול החלקה. לאחר מכן בנו את הבית הגבוה העומד מאחור.

בהמשך, רחוב רחל אמנו 33 הייתה גרה הגב' רחה (רוזה) פריאר, בנה הוא שלהבת פריאר, היה מהבחורים המצוינים שעסקו בהעפלה הבלתי לגאלית לארץ ישראל שהייתה תחת שלטון המנדט הבריטי (הצליח לארגן שמונה אוניות). היה ממפקדי "ההגנה" בזמן "מלחמת העצמאות", ומי שעמד בראש "הוועדה הגרעינית של ישראל".. רֵחַהֶ המציאה את ה"מוסד לעליית-הנוער". בשנת 1932 הביאה לארץ כ-40 ילדים מגרמניה. הסתובבה בגרמניה והעבירה מאות ילדים בקבוצות לארץ. עסקה בעיקר בחינוך והייתה מוסיקאית מחוננת. את השטח קנה מהיוונים-אורתודוכסים, נוצרי שהיה בעל בית מלון בעיר העתיקה ובנה גם כאן בית להשכרה. אחריו קנה את הבית אחד מהטמפלרים הינברגר, שהוגלה מהארץ ע"י הבריטים. הגב' רחה פריאר התגוררה בבית מסוף שנות ה-30. הייתה לה עוזרת בית ערביה שמשפחתה גרה עד היום בבית ג'אלה. האישה הייתה מאוד נאמנה לרחה פריאר, כאשר החלו המהומות, החליטה רֶחה לעבור למרכז העיר ולהתגורר עד יעבור זעם אצל בני משפחתה. העוזרת שהבינה שאם השכונה תיכבש. תחל ביזה ברחה מהבית ב-30 בחודש יחד עם כל הערבים שגרו בשכונה.

ב-1 בחודש מאי נכבשה השכונה והחלה ביזה מכוערת, העוזרת השאירה על הבית שלט שבו כתבה "כאן גרה משפחה יהודית לא לגעת" וברחה עם כל הערבים. רחה פריאר חזרה לביתה לאחר כמה ימים ומצאה את כל ביתה שלם.

הבית שלאחריו הוא הקונסוליה הפולנית.

לאחר מכן מגיעים אל כיכר על שמה של רחה פריאר. מכיכר רחה פריאר, לכיוון רחוב חזקיהו היה כל האזור שטח צבאי שהפך לבית חולים והחלמה של פצועי הקרבות.

הקונסוליה העירקית. ברחוב חזקיהו המלך 32, ממול לבית החולים "משגב לדך". זוהי הקונסוליה העיראקית עד היום ניתן לראות את סימני הכדורים שנשארו מהקרב על הבית. לאחר כיבוש "בית שהין" ירדו אנשי "גדוד מוריה" לכוון שכונת קטמון. נתקלו כאן בכוח ירדני עם משוריין, חיילי הגדוד הצליחו להבריח את המשוריין, עם ירייה מהמותן של מקלע "2 . העירקים שישבו בבית ברחו.

אנשי שרות הש"י, (שרות הידיעות של ההגנה) קלטו את התשדורת שלהם לעיר העתיקה לקבלת עזרה. כי מאות ואלפים תוקפים אותנו. כל זה כדי להצדיק את בריחתם ועזיבתם את הבניין. האדריכל ברוך קטינקא, היה הקצין הממונה על הקמת "סליקים" בירושלים, ועל איסוף שלל. במקצועו היה גם מהנדס בניין, כאשר נכבש הבניין של העיראקים הוא נכנס לתוך הבניין והחל לשוטט בו, והרגיש כי משהו בסידור החדרים לא מתאים. החל לדפוק בקירות עד שגילה חדר סודי שבו נמצאו מסמכים סודיים על קצינים עירקים כולל על לימודיהם אצל הנאצים. כיום גר במקום הסופר מאיר שלו.

רחוב יורדי הסירה 12.

בית לדוגמא כדי להסביר את "בית הטרמומטר" שנהרס במלחמה. סגנון הבית הוא "הסגנון הבינלאומי". מבית הספר "הבאוהאוס" שנוסד בשנת 1919 בגרמניה. הבית נבנה בשנות 1930 בסגנון הזה עושים את תאורת חדר המדרגות לגובה הבית מלמטה עד למעלה. כמו מד חום שלבים שלבים, ולזה קוראים "בית הטרמומטר". בית הטרמומטר עמד ברחוב הפלמ"ח ונהרס במהלך הקרבות, שימש כעמדה של הערבים.

יורדי הסירה מס 8.

הבית נבנה ע"י לאומן ערבי "חליל אל סאככיני". שהיה מורה, היה קיצוני מאוד לגבי זכויות העם הערבי. חברם הקרוב של המנהיגות הערבית. נהג לשדר ברדיו הערבי ודרש שכל דבר יהיה במסגרת הלאום הערבי. לפני פרוץ "המרד הערבי" היה מורה לשפה הערבית והיה מפקח ארצי מטעם השלטון הבריטי על לימודי השפה הערבית. היה מומחה גדול לדקדוק הערבי. כאשר היה מורה בבית הספר בעיר העתיקה עוד בתקופה התורכית, דרש שהתלמידים ילמדו לפי כוחם, ללא ציון וללא בחינות. אלא כל אחד לומד לפי יכולתו. על כרטיס הביקור שלו נכתב :."חליל אל סככיני בן אדם אם ירצה האל".. דרש שהערבים יתרמו כספים והקים חיל משמר ערבי בתשלום. כאשר הגיעו אנשי הנג'אדה של איברהים אבו-הדייה, האכיל אותם ונתן להם מחסה בביתו. ברח כמו כולם, ב-30 לאפריל 1948 לקהיר וכתב ספר בשם: "כזה אני רבותיי!". הייתה לו פינה קבועה ברדיו על פרשנות ערבית. באחד הימים הוזמנו גם יהודים שידברו על הנושא ואחד היהודים אמר "ארץ ישראל", ולא 'פלשתין' הוא מיד כתב לרדיו הפלשתיני כי הוא מתפטר מהרדיו ולא ידבר יותר. כי אם מרשים למישהו לומר ברדיו הפלשתיני את המילה 'ארץ ישראל" ולא 'פלשתין' לא תקום מדינת פלשתין. הוא נפטר בשנת 1952 בגלות במצרים. בתו גרה בקלקיליה. כל הספרייה הענקית שלו הועברה ל"ספריה הלאומית בירושלים" ונמצאת שם עד היום. אחד מתלמידיו היהודים היה בנימין עברי.

מלון סמירמיס, רחוב מחלקי המים 8.

באגדות יוון מסופר על אלילה שישבה באשקלון ולה פני אישה וגוף של דג. היא התאהבה בצעיר, כאשר בא להתפלל במקדש אפרודיטי לבתם קראו "סמירמיס". הנסיכה סמיראמיס עברה לארץ 'אשור', ושם לפי האגדה בנתה את העיר בבל, ואת הגנים התלויים.

עד לשנת 1990 לערך עוד ראו כאן את קיר הבטון, ללא המרפסת העגולה. השרידים שחסמו את המפולת של אותו לילה בין הרביעי ל-5 בחודש ינואר 1948.

לירושלים הובא ימים מספר לפני תאריך זה, מישאל שחם, שהיה מפקד "ההגנה" בצפת. שם הוא נהג להגיב מיד, ברגע שקרה משהו עם הערבים בצורה החזקה ביותר.

מישאל שחם, הגיע לירושלים כדי למלא את מקומו של ישראל עמיר, שעזב את ניהול העיר ועדיין לא מונה מפקד אחר קבוע לירושלים. שחם עשה ברורים מה מקור הפורענות של הערבים בעיר, והוסבר לו כי רואים את "עבד אל קאדר" – שהיה מפקד ירושלים מטעם הערבים והיה דודנו של המופתי [בן אחותו] ובנוסף היה מפקד נערץ מאוד.- תמיד ליד מלון סמירמיס. מאחר והיה בעל ג'יפ לבן לא הייתה בעיה גדולה לדעת בדיוק מתי ואיפה הוא נמצא. מישאל שחם נתן הוראה לזלמן מרט, מפקד חבל צפון של ירושלים. [האיש שהיה ליד משה דיין בזמן פציעתו והחזירו לשטח ישראל] לפוצץ את המלון. זלמן מרט נתן את ההוראה ליואל קרסני מפקד מחלקת החבלנים. ביחד עם יצחק בר הם הגיעו עם שני כלי רכב. באותו לילה היה גשם זלעפות, בעזרת רימון פוצצו את שער הכניסה הגיעו אל קיר הבית. בתוך הבית החלו להתעורר והחלו יריות על החבלנים. אבל הם ביצעו את המשימה. הבעיה הקשה הייתה שהפתיל של חומר הנפץ היה רטוב ולכן חתכו חתיכות מהפתיל עד שהגיעו לפתיל היבש. הדליקו את הפתיל וברחו. חצי בנין נהרס. לא נהרגו אנשי הכנופיות שהיו, הסיבה העיקרית לפעולה. לעומת זאת נהרג סגן הקונסול הספרדי, שהתגורר במלון ויש סברה שגם מספר חיילים עיראקים. למחרת בבוקר הגיע בן-גוריון, לירושלים ונקרא מיד אל הנציב הבריטי ונשאל: "האם אתם עשיתם את זה" בן-גוריון ענה: "אם היית שואל אותי לפני שעה הייתי מכחיש, אבל עכשיו אני לא מכחיש ולא מאשר". גולדה מאירסון, הזמינה את מישאל שחם לבירור ושאלה אותו: "מי נתן לך סמכות לבצע פעולה כזו". תשובתו הייתה כי "את הסמכות קיבלתי מישראל גלילי". והראה לה פתק שקיבל מגלילי : "מישאל שחם תעשה למען ירושלים". לשאלה: "למה פוצצת את המלון". ענה: "היו לי ידיעות כי במלון זה וגם במלון קלרייז, יש פעילויות של אנשי הכנופיות". התלבטתי בין שני המלונות ולסוף החלטתי ללכת על המלון הזה, "סמירמיס". גולדה מאירסון, כמעט התעלפה כי במלון קלרייז התגורר סגן הקונסול הצ'כי, ואז בדיוק התחיל המו"מ עם צ'כיה על מכירת נשק ל"הגנה". לאחר מכן הוחלט שאין לעשות פעולה בירושלים ללא רשות ותאום עם המחלקה המדינית. הסיבה שבחרו לפעול נגד מלון זה כי הוא ישב במרכז שכונה ערבית שגרמה צרות לשכונות שמסביב. זוהי גם הפעולה היהודית הראשונה שבה היוזמה הייתה בידי היהודים. עד אז הייתה התשובה רק בצד מיגננה. זו הפעולה היזומה הראשונה נגד ובתוך שכונה ערבית. מישאל שחם הועבר מיד מתפקידו ומונה למפקד השיירות לירושלים. רק בשנות ה-50 חזר כמפקד בחטיבת ירושלים. לאחר סילוקו של מישאל שחם, הגיע דוד שלתיאל לפקד על ירושלים. רס"ל בלגיון הזרים. חייל שהופיע תמיד מצוחצח ונקי עם מדים מסודרים. דבר שהיה הפוך לנהוג בפלמ"ח.

 הקרב על סן-סימון

סנט סימון על שמו של שמעון שהיה היהודי הראשון שהכיר במשיחיותו של ישו הילד.

לפי לוקס ב'. 25. "והנה איש בירושלים ושמו שמעון והוא איש צדיק וחסיד מחכה לנחמת ישראל ורוח הקודש היתה עליו. ולו נגלה ברוח הקודש כי לא יראה המוות עד אם ראה את משיח ה'. ויבוא ברוח אל המקדש. ויהי כאשר הביאו הוריו את הנער ישוע לעשות לו בחוקת התורה. ויקחהו על זרועותיו ויברך את האלוהים ויאמר. עתה תפטר את עבדך כדבריך אדני בשלום…" (לוקאס ב, 24 וגו')

 לכן לפי המסורת הנוצרית, כאן עמד ביתו וכאן גם מקום קבורתו. את הקבר ניתן לראות בתוך הכנסייה.

          בערך בשנת 1859 בנה הנזיר אברהמיוס את המנזר על חורבות הקבר. בתקופתו של הפטריאך קיריליוס השני. במשך עשרים שנה בנה את המבנה ואת הגן שמסביב ומסר את המפתחות לפטריאך איארותיאוס בשנת 1879. בתחום המנזר, יש מערות קבורה של יהודים מהמאה הראשונה לספירה, וכן נמצאו גלוסקמאות בחפירות בשנת 1912.

          בית התריסים הירוקים, גם הוא שימש כעמדה של העירקים.

          לאחר קרב נבי סמואל שלא הצליח, נשארו בגדוד הרביעי, שתי פלוגות לא מלאות ועליהם הוטלה המשימה של כיבוש קטמון. בגלל הניסיון המר שנוצר לאחר כיבוש "שייח ג'ראח", הוחלט לתקוף מצד מערב כדי להתרחק מהצבא הבריטי, שגַבל עם השכונה מצד דרום-מזרח. היה כנראה הסכם עם הצבא הבריטי שלא יגרם להם כל נזק ולא יתקפו את המחנה שלהם. לצורך "מבצע יבוסי" הובא יצחק שדה. מתוך שיקול שהוא יוכל להסתדר עם דוד שלתיאל, אבל גם זה לא עזר ויצחק שדה נאלץ לעזוב את ירושלים. לכן מינו את יצחק רבין. הפעולה הראשונה הייתה בתאריך 27 באפריל  הניסיון הראשון לכיבוש המנזר, שלא הצליח. מה שקרה זה חוליה של הפלמ"ח עלתה דרך הטרסות מעמק המצלבה לכיוון המנזר . במקרה יצא גם כוח עירקי מהמנזר בטרסה יותר גבוהה לכוון עמק המצלבה. רק כאשר שני הכוחות הצולבים עברו האחד את השני ראו האחרונים בכל כוח את החוליה המקבילה ושני החוליות ברחו חזרה.

בלילה של ה-29 באפריל יצאו שוב לפעולה. הפעם הגיעו עד לבניין הפטריאך. פרצו את הדלת של החדר זרקו לתוכו רימון. בחדר היו חביות עם סולר וכל הבניין החל לבעור. כל האזור הואר באור יום והעירקים ירו ישירות על אנשי הפלמ"ח. גג הבניין נשרף לכן קיבל את השם 'הבית השרוף'. בקרב על מנזר סן סימון השתתפו.

דוד אלעזר (דדו),

יוחאי בן נון,

הסופר יורם קניוק,

רפאל איתן.

מתברר שדדו היה לוחם עז נפש ונערץ על חייליו. ביצע הרבה פעולות תקיפה יזומות ביחד עם אורי בן ארי. כולם הפכו לאחר מכן לצמרת של צה"ל.

עוזי נרקיס ישב ב"בית שהין" ליד קריית שמואל והיה צריך להיכנס לאחר הכיבוש להחזיק את המקום. הקרב היה קשה מאוד. העיראקים לא ויתרו וירו כל הזמן. כל מי שעבר בסמטא נורה. זה היה שביל המוות. דדו, שהיה לוחם אמיץ לב והיה מ"פ שיצא עם חוליה של 7 חיילים. מדי פעם לפעולה להרחקת התוקפים. באחד הפעולות יצא אל העמדה ב"בית הירוק" וריסס את שקי החול מלמטה בצורה זו נשפך החול. העמדה התגלתה ואפשר היה לתקוף אותה. בשעה עשר בבוקר הבינו הקצינים כי המצב מחמיר מאוד, כאשר הקצינים ראו כי הקרב אבוד. קצין המבצעים היה "רעננה" והוחלט לבצע את "מצדה השנייה". הבריאים יעזבו את המקום וכל הפצועים קשה שלא יכולים להתפנות ואין שום דרך לפנותם ירוכזו בחדר אחר. שמו להם רימונים שהיו אמורים להתפוצץ לאחר נסיגת הכוחות. כאשר הדבר נודע לכל החיילים אמר בני מרש"ק שהיה רַגַם בתפקידו הצבאי חוץ מלהיות "הפוליטרוק של הפלמ"ח" "כשיורד גשם, כולם נרטבים". תחזיקו עוד קצת מעמד. זהו פסוק שנשאר בצה"ל עד היום. והשתמשו בו לאחר מכן אביגדור קהלני ורפול בקרבות רמת הגולן. בינתיים ממשיכות מלחמות היהודים. המזל היה שכעבור רגעים מספר החל מכשיר הקשר לשדר ממקור ברוך והקשר הודיע שהערבים בורחים. במטהו של דוד שלתיאל היו כ-44 איש לעומת 16 במטהו של ישראל עמיר. יכול להיות שהיה צריך להגדיל את כמות האנשים במטה כי הפעולות גדלו. אבל זה היה כנראה מוגזם, נוסף לכך שלרוב הקצינים במטה לא הייתה כל הכשרה צבאית ודבר זה גרם גם הוא לנתק עם החיילים בשטח. כל יום היו יוצאות פקודות והוראות כאילו שזה צבא הלגיון הצרפתי, או צבא מסודר אחר. המפקדה העליונה לא נהגה לצאת לביקורים בעמדות. דוד שלתיאל, קיבל את המידע על הנעשה בחזית רק דרך קציני המטה שלו. שהם מצידם קיבלו את זה דרך קציני קישור אחרים. כך שאף אחד לא ראה בעין מה באמת קורה. דוד שלתיאל כותב בספרו שהוא זה ששלח את התשדורת, שהערבים בורחים ויש להחזיק מעמד עוד קצת, שהיה מפוברק בעיקרו, ונועד להרים את המורל של החיילים. בצורה זו רצה דוד שלתיאל לקחת לעצמו חלק מהתהילה שלא השתתף בה. האמת היא שהקַשָר של "מקור חיים" מודה שהם ראו ערבים בורחים, וגם ירו עליהם והתקשרו עם "סן סימון". הודיעו להם על בריחת הערבים. בסביבות 17:00 הגיע כוח פלמ"ח לעזרה, הקרב נגמר והמנזר נשאר בידינו. דדו, נשאר עם כוח קטן לחפיפה עם אנשי "גדוד מוריה" שהם היו צריכים להחזיק את המנזר.