תגית: יפו

פסל פסיפס נחום גוטמן

"תולדות תל אביב" על פסל פסיפס של נחום גוטמן

פסל פסיפס "תולדות תל אביב"

עת"א הזמינה אצל האמן התל אביבי נחום גוטמן פסל שיספר את תולדות העיר. הוא עשה שלושה לוחות מרכזיים הניצבים בלב מזרקה ועוד הוסיף מסביב למזרקה 12 תמונות שיספרו את האירועים שקרו לפני שנולדה העיר שהוא כה אהב. נחום גוטמן כתב ספרים אחדים על העיר וצייר ציורים שיתארו אותה והפעם העירייה ביקשה פסל. הפסל הוצב בינואר 1976 בכיכר שלפני בניין העירייה שהיה ברחוב ביאליק קרוב לביתו של המשורר.

פסל פסיפס נחום גוטמן

בעירייה הועלה רעיון להקים חניון מתחת לכיכר ביאליק ולצורך זה הועבר הפסל ממקומו בשנת 2008 ואופסן באחד ממחסני העירייה. בינתיים התברר שהחניון לא מתאים להיות ברחוב ביאליק. העירייה קיבלה החלטה להעמיד את הפסל בכיכר החדשה שהוקמה בתחילת שדרות רוטשילד.

בשנת 2011 הוצב הפסל בכיכר שלפני בית מספר 1.

לאחר שהכין את הסקיצות הדרושות להכנת הפסיפס נסע לרוונה שבאיטליה ושם היה כעשרה חודשים ובנה את הפסיפס. המיקום בשדרות רוטשילד מספר 1 היה מאחר ומאחורי הבית במבואה המערבית של מגדל שלום יש קיר גדול עם פסיפס מעשה ידיו של האמן ומצד שני ברחוב רוקח שבלבה של שכונת נווה צדק נמצא המוזיאון הנושא את שמו.

נתאר בקצרה את הנראה בפסל:

IMG_7602על הלוח הימני רואים את ארזי הלבנון בדרכם לירושלים לבניית בית המקדש בידי שלמה המלך.

וַאֲנַחְנוּ נִכְרֹת עֵצִים מִן-הַלְּבָנוֹן, כְּכָל-צָרְכֶּךָ, וּנְבִיאֵם לְךָ רַפְסֹדוֹת, עַל-יָם יָפוֹ; וְאַתָּה תַּעֲלֶה אֹתָם, יְרוּשָׁלִָים. (דברי הימים ב'  פרק ב'  פסוק 15)

שלמה, בנם של דוד המלך ובת שבע, עלה לכס המלוכה עם מותו של דוד. הוא כונן את בית המקדש בירושלים ומסופר עליו כי היה החכם מכל אדם ואף ידע את שפת החיות. לשם בניית המקדש כרת שלמה ברית עם חירם מלך צור אשר סיפק ארזים מן הלבנון. הספינות הפניקיות הביאו את הארזים עד יפו, כשהם צפים ע"פ המים, ומשם העלה אותם שלמה לירושלים.

בארץ ישראל היו לאורך שפלת החוף "עצי שקמים לרוב". אבל העץ גדל כפי שהוא רצה וענפי העץ היו לא ישרים וגם רכים כך שלא ניתן להשתמש בענפי העץ לבניית בית כלשהו ובוודאי שלא גג. לשלמה המלך לא הייתה ברירה הוא היה חייב להביא עצי ארזים מהלבנון שהם בעלי גזע וענף קשיח ובעיקר ישר כך שניתן לבנות ממנו גג לבית. לאחר שהגיע עם המלך חירם להסדר ומשלם את שכר העבודה מביאים עבדי חירם את ארזי הלבנון בשיט לאורך חוף הים עד שהם מגיעים לפתחו של נמל יפו שהיה בשפך הירקון עד כאן יכולים עבדי חירם המלך להגיע ומכאן הם נכנסים לטריטוריה של המלך שלמה ועבדיו הם שמקבלים את הטיפול בהובלת העצים בנהר הירקון עד למעיינות ראש העין ומשם הדרך קצרה לירושלים.

בלוח המרכזי:

IMG_7603עכשיו רואים את "אחוזת בית". במרכז את רחוב הרצל ובקצהו העליון את גימנסיה הרצליה  בקצה השני רואים את הרכב כשהיא חוצה את העיר. את ד"ר חיים חיסין הרופא של השכונה החדשה, כשהוא רכוב העייר ומחפה על גופו בשימשיה מפני השמש הלוהטת, אפשר לראות את שמואל הגר משקה את העצים הרכים שזה עתה נשתלו ברחובות העיר.

בלוח השמאלי:

IMG_7604אפשר לראות את המאורע החשוב שארע בנמל יפו. יונה שרצה לברוח דרך נמל יפו לתרשיש נבלע על ידי הדג הגדול ורק לאחר ששהה במעי הדג שלושה ימים הוא מוחזר ליבשה בנמל יפו.

"וַיְהִי, דְּבַר-ה', אֶל-יוֹנָה בֶן-אֲמִתַּי, לֵאמֹור. קוּם לֵךְ אֶל-נִינְווֵה, הָעִיר הַגְּדוֹלָה-וּקְרָא עָלֶיהָ: כִּי-עָלְתָה רָעָתָם, לְפָנָי. וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹוחַ תַּרְשִׁישָׁה, מִלִּפְנֵי ְה'; וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳונִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ, וַייִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִימָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה, מִלִּפְנֵי, ְהָ'. ו־ה', הֵטִיל רוּחַ-גְּדוֹלָה אֶל-הַיָּם, וַיְהִי סַעַר-גָּדוֹל, בַּיָּם; וְהָאֳונִיָּה, חִשְּׁבָה לְהִישָּׁבֵר."

יונה בן אמיתי נשלח על ידי אלוהים להכריז על חורבנה של העיר נינווה, הנמצאת בתחומי עיראק של ימינו. נינווה הייתה עיר מפוארת וגדולה מכל ערי הסביבה. יונה בן אמיתי מבקש להימלט מביצוע השליחות. הוא בורח ליפו, מוצא בה ספינה ומשלם את שכר האוניה כדי שתצא מיד לדרך, הכול כדי לברוח מפני אלוהים. בים מתחוללת סערה, המלחים מבינים כי הסערה איננה אקראית ונגרמה בשל סיבה כלשהי. הם מפילים גורלות ויונה שעלה בגורל מושלך למעמקי הים ונטרף על ידי דג גדול. בהיותו במעי הדג נושא יונה תפילה ומבקש רחמים. הדג מעביר את יונה אל אשתו הדגה והיא בהתאם לציווי מהאלוהים מחזירה את יונה אל הדג שמחזיר אותו לנמל יפו.


 

מסביב ללוחות יש 12 תמונות ונעבור עליהם בקצרה לפי הסדר:

 

1.  אגדה מהמיתולוגיה היוונית: על אנדרומדה ופרסאוס.

אגדה מהמיתולוגיה היוונית מספרת על גורלה של אנדרומדה בתה של קסיופיאה ומלך יפו. כמו כל אמא  גם האימא של אנדרומדה סיפרה לכל מי שרצה לשמוע כמה יפה וחכמה בתה. כמובן שהדבר הרגיז את בנותיו היפות של פוסידון אל הים והן תבעו מאביהן את עלבונן.

אל הים החליט לא לשתוק ולהחריב את יפו. פוסידון, הטיל את המשימה הקשה על מפלצת הים מדוזה והיא גרמה להצפת העיר. מלך יפו, הבין כי קסיופיאה סיבכה אותו ואת העיר בהתרברבותה הגדולה וחיפש דרך להרגיע את פוסידון. האורקל בדלפי יעץ עצה ואמר כי יש לרתום אל סלעי החוף את הנערה היפה שבעיר כקורבן למפלצת הים.

מי היא הנערה היפה בעיר כמובן, אנדרומדה, והיא נקשרה לסלע.  יוספוס פלוויוס מעיד בספרו שבזמנו עוד ראו את סמני השלשלאות על הסלע. למזלה של אנדרומדה בדיוק באותו זמן הגיע פרסאוס כשהוא רכוב על גבו של סוסו המכונף פגסוס, פרסאוס, ראה נערה יפה קשורה לסלע מברר מיד מה קרה משחרר אותה מכניע את מפלצת הים ומחזיר את אנדרומדה ליבשה המלך מסכים מיד ששני הצעירים יתחתנו ומרוב שמחה וצהלה הם עלו לשמיים ושם הם משייטים במערכת הכוכבים עד עצם היום הזה.

2. תחותומס השלישי

באמצע המאה ה-15 לפני הספירה ערך מלך מצרים, פרעה תחותומס השלישי, 16 מסעי מלחמה שיעדם איזור נהרות הפרת והחידקל.

בדרכו חצה תחותומס השלישי את ארץ ישראל. באחת הפעמים, משניסה לכבוש את העיר יפו, נתקל תחותמס בהתנגדות. מושל יפו לא הסכים להיכנע ולא פתח בפניו את שערי העיר. מסע זה מתואר בפפירוס האריס, שם מסופר על צוחותי, שר הצבא של המלך תחותמס, שנקט בתחבולה מחוכמת: הוא שיכנע את מלך יפו וביקש מקלט מדיני בתואנה כי גנב את שרביט המלך, וגנב ממלכו כסף וזהב אותם הוא מביא בתוך הכדים שעל גבי החמורים והכול ינתן תמורת הגנתו בתוך העיר. לאחר שהוכנסו החמורים לתוך העיר, פרצו מן הסלים 200 חייליו של תחותימס, אשר הסתתרו בתוך הסלים, אל מול התושבים המופתעים, וכבשו את יפו.

קצת מזכיר את הסיפור הטרויאני אבל זה קרה מאות שנים קודם לכן.

3. תל קסילה

הוא תל ארכיאולוגי השוכן כיום בתחומו של מוזיאון ארץ ישראל. במקום נמצאו ממצאים שתרמו רבות לידע אודות הפלשתים, אשר ישבו בתל החל ממאה ה-12 לפנה"ס זו התקופה של יציאת העברים ממצריים.

הארכיאולוג בנימין מייזלר החל לחקור את התל‏‏. זו הייתה החפירה הארכיאולוגית הראשונה שבוצעה לאחר קום המדינה.

רובע המגורים שנמצא בתל בנוי כך שהרחובות בנויים בתבנית של שתי וערב. הבתים עצמם נבנו לפי תוכנית אחידה של ארבעה מרחבים – שלושה חדרים האחד ליד השני והחדר הרביעי סוגר עליהם. כך נוצר מצב שהמבנה סגור מכל צדדיו. כך הוא זכה לכינוי השגור "בית ארבעת המרחבים" שמאפיין את תקופת יציאת מצריים. 1200 לפ"ה. לכן הבית נקרא "הבית הישראלי".

התרבות הפלשתית, היא תרבות עירונית בעיקרה. ובתל קסילה רואים את התכנון העירוני המדויק.

סוף התקופה  של העיר בא  בערך בשנת 950 לפנה"ס, כאשר היא נכבשה על ידי דוד  המלך.

4. הקרב בין צ'לאח א-דין וריצ'רד לב ארי.

בשנת 1191 נערך קרב קשה בין שניהם שנגמר בתיקו ולכן נחתם חוזה שלום ביניהם שבו סוכם שהצלבנים ישלטו במישור החוף ויוכלו לעלות לירושלים רק כצליינים ולא ככובשים.

צ'לאח א-לדין נולד בבגדאד, ולאחר שעזר לסולטן ז'נגי הוא גומל לו בחזרה ומינה אותו למושל בעלבך. צלאח נשלח ללמוד בדמשק ולהרחיב את השכלתו שם הוא חי בחסותו של הסולטן נור א-לדין ומקבל חינוך צבאי.

הוא משתתף במסעות המלחמה נגד הסולטן הפאטימי של מצריים. בשנת 1169 לספירה מונה לווזיר בתפקידו זה הוא האחראי על המלחמה כנגד הפאטימה שבמצריים וכנגד הצלבנים שהיו בהנהגתו של המלך הצלבני אמלריך הראשון.  בשנת 1171 צ'לאח א-דין מחסל את שלטון הסולטנים הפאטימים והופך לשליט מצריים.

צלאח א-דין הפך את מצרים לאחוזה משפחתית. במותו של נור א-לדין בשנת 1174 צ'לאח נהיה הסולטן של מצרים, צלאח א-לדין הוא מייסד השושלת האיובית במצרים.

צ'לאח א-לדין כבש את דמשק ללא קרב. תושבי העיר שמחים לקראת בואו. כמובן שהוא מיד מתחתן עם אלמנתו של נור א-לדין.

בזמן שצ'לאח א-דין חיזק את כוחו בסוריה, הוא משתדל שלא להילחם נגד הממלכה הצלבנית. בשנת 1177 נערך קרב באזור גזר והוא מפסיד בקרב אבל נסוג ומארגן מחדש את צבאו. בקרב ליד גשר בנות יעקב, שנערך בשנת 1179 הוא מנצח את הצלבנים. הצלבנים מתוך פחד ממנו ממשיכים להתגרות בו.

רנו משטיון, בעיקר תוקף את עולי הרגל למכה דבר שפוגע במוסלמים גם כלכלית.

בימים 3/4 ביולי 1187 ניצח בגדול את כל הצבא הצלבני שהיה בארץ ישראל בקרב "קרני חיטין". בקרב זה צ'לאח א-דין הרג את רנו משטיון, שנוא נפשו, וגם שבה את המלך הצלבני ג'י דה ליזיניאן. לאחר מכן צ'לאח כובש את ירושלים, ולאחר 88 שנות שלטון צלבני בארץ הקודש, הוא מטהר את המקומות הקדושים לאיסלאם.

הוא משאיר את כנסיית הקבר ומפקיד את מפתחות הכנסייה בידי משפחה מוסלמית, שעד היום אחראית על פתיחת הכנסייה וסגירתה, ועל מתן היתרי פעולה לעדות הנוצריות השונות. אחרי זמן קצר, כבש צלאח א-דין את כל הערים הצלבניות.

קרב "קרני חיטין" ונפילת ירושלים הביאו את האפיפיור אורבנוס השלישי לדרוש משלושת מלכי אירופה לצאת למסע הצלב השלישי. ברברוסה הגרמני, פיליפ הצרפתי וריצ'רד לב ארי האנגלי.

המלך ברברוסה יצא לדרך בראש צבאו וטבע בנהר. המלך הצרפתי פיליפ הגיע עד לעכו ונשאר שם. היחידי שהמשיך במסע עד הסוף היה ריצ'רד לב ארי, מלך אנגליה, מאחר ובאנגליה אספו כסף למימון המסע בעזרת מס "צ'לאח א-לדין". שיא הקרבות בין צ'לאח וריצ'רד היה בקרב רמלה בשנת 1192 שהסתיים בתיקו ובהסכם שנערך בין הצבאות הוסכם שהצלבנים יישארו במישור החוף ואילו המוסלמים ישלטו בהר כולל ירושלים.

בתקופה האחרונה נוקבים הפלסטינאים פעמים רבות בשמו של צ'לאח א-דין כגיבורם בשל הצלחתו לגרש את הצלבנים.

5. נפוליון הראשון

ב־3 ביולי 1799 כבש נפוליון בונאפרטה את יפו וחייליו שהגיעו חולים במגפה קשה. הם שוכנו במנזר הארמני.  נפוליון כדי לרומם את רוחם של חייליו ביקר אותם במנזר. הוא מן הדמויות המוכרות והמורכבות בהיסטוריה העולמית. הוא השפיע באופן דרמטי על התרבות האירופאית ושמו נקשר גם בתולדות יפו.

במסגרת מסעו למזרח, צר נפוליאון על יפו מכיוון דרום ודרש את כניעתה. על הנצורים פיקד עבדאללה אגא, שהחליט להתבצר עם ששת אלפים חיילים שעמם נמנו שכירי חרב אלבנים, כורדים, אנטוליים, מוגרבים, סורים, מצרים סודנים וקבוצה קטנה של ממלוכים שנמלטה ממצרים מפני נפוליאון. לרשות עבדאללה עמדה יחידת תותחנים בת כאלף איש, שאומנה ולמדה באיסטנבול תחת הדרכה צרפתית. ליחידה היו שלושים תותחים, וארבעים נוספים הוצבו על חומות העיר.

נפוליאון, שתכניתו הייתה כיבוש עכו לא רצה לבזבז זמן יקר. הוא שלח לעיר קצין ומחצצר שדרשו מעבדאללה אגא להיכנע, אלא שעבדאללה הוציא להורג את השליחים והציג את ראשיהם הכרותים מעל החומה.

למחרת עם שחר הפגיזו הצרפתים את חומת העיר ופרצו בה פתח. נפוליאון נתן את האות להסתערות. כוח צרפתי חדר אל מרתף הבניין, ובעקבותיו באו חיילים נוספים. כוח צרפתי אחר גילה סמוך לחוף הים מצד צפון פירצה נוספת בחומה וחדר דרכה לתוך העיר.

הצרפתים חידשו את תקיפתם מצפון העיר והצליחו לכבוש אותה בתנועת מלקחיים. שלושים חיילים צרפתים נהרגו בקרב הכיבוש. מחייליו של עבדאללה אגא נהרגו כאלפיים.

בשלב זה הוסר הרסן. הצרפתים השתוללו ברחובות, רצחו את תושבי המקום, אנסו, בזזו, הרסו ושרפו. לפי תיאורים שונים זרם הדם ברחובות. נפוליאון לא התערב בנעשה.

חלק מהשבויים קפצו לים ושחו לשוניות הסלעים הקרובות. רבים אחרים נורו תוך כדי שחייתם והאחרים נורו בידי החיילים שרדפו אחריהם ברפסודות. בשלושת ימי הטבח הוציאו הצרפתים להורג כ-3,000 שבויים.

מגפת דבר פגעה בצבא הצרפתי והפילה חללים רבים מקרב הצרפתים. כדי להוכיח שאין חשש להידבקות ביקר נפוליאון עצמו, בלוויית אנשי מטהו, במנזר הארמני כדי להפגין כי המחלה לא מדבקת ואף סייע לשאת את גופתו של חייל נגוע. לאחר מכן המשיך לעכו.

6. חצר היהודים

ישעיהו אג'ימן, היה הגזבר של חיל היניצ'רים. ביקר ב-1820 ביפו, בה פגש את היהודי היחיד ביפו, אהרון מטלון. הוא הפקיד בידי מטלון 150 לירות תורכיות, לאחר שהתרשם מחזונו להקים ביפו אכסניה ליהודים. ישעיהו אג'ימן עצמו נהרג שנים אחדות לאחר מכן, במהלך קרב שבו השתתפו היניצ'רים.

בכסף זה רכש אהרון מטלון מגרש במורד הצפוני מהכנסייה הפרנציסקאנית, שעליו עמד בית דו-קומתי שהפך לאכסניה ליהודים שהגיעו ליפו והחלה לפעול ב-1825. הבית, שנקרא "דאר אל יהוד" (בית היהודים), נרשם ע"ש ועד הקהילות הספרדיות בירושלים. במקום היו חדרי אירוח ובית כנסת.

הבית נהרס בפקודת עיריית תל-אביב בשנת 1965, בעת פינוי הריסות מיפו. סמוך למקום שהיה בית אג'ימן, עומדת כיום מצבת זיכרון לראשוני קהילת יפו.

7. משה מונטיפיורי

בביקורו הרביעי בשנת 1855 באמצע מלחמת קרים הגיע משה מונטיפיורי ליפו וקנה פרדס שהיה בצידה המזרחי של העיר. הוא מעניק אותו ליהודי יפו במתנה מתוך מטרה שהם יעבדו בגידול וכדי שתהיה להם פרנסה. לאחר מותו נמכר הפרדס בשנת 1922 והפך כעבור שנתיים לשכונת מונטיפיורי.

8.  הרצל ביפו

בשנת 1898 הגיע ד"ר הרצל ליפו בדרכו לפגוש את הקיסר וילהלם השני ושהה במלון קמיניץ.

לפני 153 שנים, (1860) נולד חוזה מדינת היהודים, בנימין זאב הרצל. יום זה, יום הולדתו,נקבע על ידי הכנסת בחוק בנימין זאב הרצל. מטרת החוק "להנחיל לדורות את חזונו, מורשתו ופועלו של בנימין זאב הרצל, לציין את זכרו ולהביא לחינוך הדורות הבאים ולעיצוב מדינת ישראל, מוסדותיה, יעדיה ודמותה בהתאם לחזונו הציוני".

הרצל ביקר בארץ ישראל למשך כעשרה ימים לפני 114 שנים בסוף אוקטובר ותחילת נובמבר 1898. הרצל הגיע לארץ ישראל בעקבותיו של הקיסר וילהלם השני, איתו נפגש באיסטנבול, כדי לבקש ממנו שיסייע לו במגעים אצל הסולטן התורכי עבדול חמיד השני, במתן אפשרות של התיישבות יהודית בתחומי ארץ ישראל. ביקורו של הרצל היה בראש משלחת של מנהיגי ההסתדרות הציונית ועד למפגש המיוחל של הרצל עם הקיסר הגרמני בירושלים, הם סיירו וטיילו במספר מקומות בארץ. המשלחת כללה גם את דוד וולפסון ומקס בודנהיימר, את הרופא ראובן שנירר ואת המהנדס יוסף זיידנר. במקומות שביקרו פגשו את המתיישבים הראשונים של ההתיישבות היהודית החדשה בארץ ישראל. אחדים ראו בביקורו של הרצל סמל להתעוררות הציונית החדשה ואחרים ראו בו סימן לביאת המשיח .

9. השכונות היהודיות של יפו

בתחילת המאה התשע-עשרה מנתה האוכלוסייה היהודית ביפו כ- 5,000 איש. קהילה זו שונה בהרכבה ובעיסוקה מאלו שהתקיימו בערים אחרות ירושלים, צפת וחברון. רוב יהודי יפו עבדו לפרנסתם ולא היו תלויים בתרומות מחוץ לארץ הם עסקו במסחר קמעוני וסיטונאי, היו ביניהם בעלי מלאכה ולאחר 'העלייה הראשונה' השתקעו בעיר גם פועלים, אנשי רוח, משכילים ובעלי הון.

הגידול באוכלוסייתה של יפו הגביר את הצפיפות, שכר הדירה עלה ללא כל קשר לטיב הדיור (בערך כמו היום) ואיכות החיים הייתה השפל המדרגה. רעיון היציאה מיפו היה להוזיל את שכר הדירה ולשפר את איכות החיים בשכונות יהודיות.

שלושה מנכבדי העדה הספרדית שהיה הממון בכיסם, אהרון שלוש, יוסף- בק מויאל  וחיים אמזלג, רכשו שטח של כ-100 דונם של כרמים מצפון ליפו. בשנת 1884 הציע שליחו של "וועד חובבי- ציון", סוחר התֵּה קלונימוס זאב ויסוצקי , להקים על שטח זה את יישוב חדש בעבור היהודים שייקרא "יפו היהודית". אולם היוזמה המעשית לבניית שכונה יהודית ראשונה באה מחברת "עזרת ישראל" שנוסדה בשנת 1886 ע"י האחים שמעון ואליעזר רוקח. הם יסדו את שכונת "נווה צדק" שבה התגוררו רק יהודים.

כעבור שנתיים בשנת 1890 רכש זורח ברנט חלקת אדמה ליד שכונת נווה צדק והקים את שכונת "נווה שלום".

10. נמל יפו – שער העלייה

נמל יפו שימש שנים רבות כנמל היחידי והראשי דרכו הגיעו ארצה צליינים עולים חדשים ותיירים. בתקופת התורכים יכול היה תייר להיכנס לארץ אם הוכיח שיש בידיו מספיק ממון כדי לחיות כחודש ועל כך קיבל פתקה אדומה עליה היה כתוב שמו מטרת בואו ומתי עליו לעזוב את הארץ.

11. תל אביב בראשיתה.

תל אביב נוסדה בשנת 1909 כשכונת מגורים ליהודים בני המעמד הבינוני שרצו להתנתק מהעיר יפו. הם קראו לשכונתם "אחוזת בית" כעבור כשנה הוחלף שם השכונה בהתאם להצעתו של מנחם שינקין "תל אביב". כתרגומו של ספרו של הרצל אלטנוילנד.

12. הכרזת המדינה.

 

ביום שישי 14 במאי 1948 התגשם חלומו של דוד בן גוריון להכריז על ייסודה של מדינת ישראל. ראשי היישוב התכנסו בביתו של מאיר דיזנגוף בתל אביב ושם בטקס שערך 22 דקות שלא לחלל את השבת הכריז על מדחנת ישראל. מדינות ערב הודיע והזהירו את העולם כולו שאם בן גוריון יכריז על מדינת היהודים הם יפלשו לתוך המדינה וייכבשו אותה. ביום שישי בלילה החל חיל האוויר המצרי להפגיז את תל אביב. מאחר ולא היה זמן להכין את המגילה שתהיה עשויה קלף, חתמו חברי מועצת העם על קלף ריק ורק ביום ראשון נמסר הקלף לסופר סתם שיכתוב את פרשת מגילת העצמאות של מדינת ישראל.

אגדת הסביל ביפו

אגדת הסביל ביפו

 מושל יפו מחמוד אבו נבוט היה נוהג מדי פעם לצאת אל מחוץ לחומות כדי לבקר ולראות את עושרו הגדול פרדסים ובארות מים. תמיד הקפיד לחזור לארמונו שבתוך מהחומות בזמן שלפני רדת הלילה, שכן פקודה יצאה מתחת ידו שיש לסגור את שער העיר לפני חשכה. כדי למנוע מגנבים וליסטים להיכנס פנימה ולהזיק לתושבים.

אחר צהרים אחד, יצא המושל אל מחוץ לחומה והסתובב בבוסתן הגדול שלו ולא שם את ליבו לכך שהשמש מתחילה לשקוע.

הוא אסף את עצמו והחל ללכת בחזרה העירה מהר ככל האפשר במטרה להגיע העירה לפני חשכה. למרות שחשב ואולי ידע שגם אם השער יהיה סגור בוודאי השומרים יפתחו לו את השער הגדול.

הוא טעה.

הוא הגיע אל השער והשער נעול.

דפק בחוזקה בנבוט על גבי השער וביקש שיפתחו בעבורו את השער. השומרים צעקו ממרומי המגדל שאין לפתוח את השער עם רדת החשכה לפי פקודתו המפורשת של המושל מחמוד אבו נבוט.

אהה – גם שם גנאי נתתם לי. פתחו השער אני הוא המושל.

צחקו השומרים ולא פתחו.

נאלץ מחמוד לישון בחוץ ליד השער עם כל שאר המאחרים בפחד שמא יגלה מישהו את קלונו.

בבוקר נפתח השער לרווחה וכל המאחרים נכנסו העירה. מחמוד קרא לקוואס שלו ושלח אותו לאסוף מיד אל כיכר העיר את כל תושבי יפו.

 ראשית שיבח את השומרים על אשר קיימו את מצוותו ולא פתחו את השער לאחר רדת החשכה על הארץ, אך ציווה לתלותם מיד על אשר קיללוהו וקראו לו בשם גנאי. "אבו נבוט" וכי אין לו ילדים שצריכים לקרוא לו על שם הנבוט?

בנוסף אמר להם לתושבים "ארור בן ארור מי שייקח לבנו כלה מילדי יפו".

לאחר ימים אחדים כאשר נזכר שכל הלילה היה בחוץ ליד השער וכאשר היה צמא לא היה לו מה ואיפה לשתות קצת מים. בנה מיד סביל גדול ויפה ותלה עליו שלט ועליו את הציווי החדש שלו. "ארור בן ארור".

 לפני שנים אחדות הגיעו לתל אביב עובדים ממדינת תורכיה והם נתבקשו לקרוא את הכתוב על השלט.

"מה שירצה אללה כך יהיה, בשם אללה הרחמן והרחום בנה מקום שתייה זה המושל הגדול והחכם והטוב מוחמד אגא א-שאמי בשנת 1230 להיג'רה.

 היג'רה = הספירה המוסלמית.

1230 להיג'רה מתאים בערך לשנת 1815 לספירה הגרגוריאנית.

נבוט = אלה

קוואס = כרוז

הקיר המערבי בסביל אבו נבוט  הלט בערבית אמור לספר את האגדה על אבו נבוט
הקיר המערבי בסביל אבו נבוט
הלט בערבית אמור לספר את האגדה על אבו נבוט

IMG_1547 IMG_1548

אנדרומדה היפה

אגדות יפו

סלע אנדרומדה

סלע אנדרומדה יפו תל אביבכל העומד במרומי תל יפו רואה למרגלותיו שורת סלעים. אלו הם סלעי אנדרומדה.

לפני הרבה הרבה שנים נישאה קסיופיאה, בתו של אל הרוחות במיתולוגיה היוונית, למלך שבנה את העיר יפו, קיפיאוס, ולהם נולדה נסיכה שקיבלה את השם אנדרומדה.

כמו כל אמא בתבל, גם קסיופיאה הייתה מהללת ומשבחת את יופיה של בתה בפני כל. נעלבו עד מאוד בנותיו של אל הים פוסידון, שכן הן חשבו והיו בטוחות שהן היפות בבנות תבל. באו לאביהם והתלוננו על התשבחות שמקבלת אנדרומדה ללא הצדקה -לפי דעתן- מפי קסיופיאה. פוסידון שרצה לפייס את בנותיו, עורר את גלי הים שעמדו להרוס את יפו.

אצו רצו כל תושבי יפו אל מלך העיר ושאלו בעצתו, מה עושים? תשובתו הייתה שיש לשאול לדעתו של האורקל בקורפו.

האורקל הורה להם מיד לכבול את אנדרומדה אל הסלע שבחוף יפו ואז תבוא המדוזה האכזרית ותבלע את אנדרומדה, וינוח הים מזעפו. ברשות מלך העיר קשרו אותה לסלע והמלך אמר לכל בני עירו, מי שיציל את אנדרומדה יקבל אותה לאישה.

מאתיופיה הגיע במהירות הבזק הגיבור פרסאוס הרכוב על גבי סוסו המכונף פגסוס, ובעת מעופו מעל לחוף הים של יפו הוא ראה את הנערה היפה קשורה לסלע. מיד ירד לחוף ושאל מה זה ועל מה זה. הסבירו לו את המקרה וגם הוסיפו שמי שיצילה מהמוות האיום מידי מפלצת הים, יישא אותה לאישה. פרסאוס עלה מיד על סוסו ובאמצעות המסכה שהפכה אותו לרואה ואינו נראה, הצליח להגיע אל הסלע ובעזרת חרבו החדה התיר את הכבלים הקושרים את הנערה אל הסלע והביאה בחזרה לחוף.

כעבור ימים אחדים נערכה חתונה רבת משתתפים ביפו ואנדרומדה עלתה מרוב שמחה לשמים ושם היא משוטטת ומופיעה מדי ערב בין הכוכבים.

אגדה זו היא כל כך עתיקה שגם בכתבי ההיסטוריון יוספוס פלביוס מופיע, כי עוד בזמנו ראו את סמני הכבלים על הסלע ביפו.

סביל אבו נבוט

סביל אבו נבוט

סביל היא מילה בתורכית עותמנית אבל לקוחה לחלוטין מהשפה העברית. דת האיסלאם נולדה במדבר הגדול ובתוכה גם ארץ ישראל ולכן מצווה גדולה באיסלאם להעניק מים להלך המהלך בדרכי המדבר. כל מושל עיר ראה לנגד עיניו את המצווה הזו והקים מתקן לשתיית מים בדרך. גם מושל העיר יפו מוחמד אגא שאמי שהגיע לכאן בשנת 1807 כמינוי של סולימאן מושל עכו והחליט לשפר את העיר שנהרסה לאחר קרבות נפוליון כנגד תושבי העיר.
סביל אבו נבוטגם מוחמד החליט להעמיד סביל בעיר ומיהר לשפץ ולשחזר את הסביל שהיה בשער הכניסה לעיר וקרא לו על שמו של מיטבו סולימאן פחה. בערך בשנת 1814 או 1815 בנה סביל בצד הדרך ליפו (כיום רחוב בן צבי) הסביל לא מוקם ממש על הדרך כי אם בצד הדרך כלומר שביל קצר מוליך מהדרך הראשית אל הסביל.
לאחר שנת 1832 החלו להקים את שכונת אבו כביר שנשארה במקומה עד לשנת 1948 ואז פורקה במרכזה עובר רחוב גבעת הרצל שמצטלב עם הדרך הראשים מיפו לירושלים.
לאחר קום המדינה נמסר שטח קרקע צנוע לפסל יגאל תומרקין והוא הקים במקום גן פסלים שכולם מעשה ידיו להתפאר. הגן קרוי על שמו של מושל יפו מוחמוד אבו נבוט ששלט ביפו משנת 1807 ועד לשנת 1820. מבנה הסביל הוא בסגנון סלג'וקי בצידו המערבי קבועה קשת משיש ובמרכזה קבועים ברזי השתייה ומעליהם כתובת ההקדשה שהכול ידעו מי בנה את המבנה.

גן סביל אבו נבוט
"מה שירצה אללה היֹה יהיה.
בשם אללה הרחמן והרחום, מקום שתייה זה נבנה בימי המלך המנצח, כבוד אדוננו, הסולטאן ירום הודו "מחמוד כאאן",
יתמיד אללה מלכותו בכל הדורות והזמנים…
בריאות לכל שותה..
שנת 1230 להיג'רה.

מוחמד א-שאמי. מושל יפו.
"אבו נבוט" נולד בשנת 1770 בקווקז והיה כנראה ממוצא צ'רקסי, ככל הנראה הובא לתורכיה ונמכר לאחמד את ג'אזר כעבד ממלוכי.אחמד שהיה מושל עכו הטיל עליו משימות שונות שבכולן הצטיין מאוד. בשנת 1807 מינה אותו סולימאן פחה יורשו של אחמד אל ג'זאר כמושל יפו. מוחמד הגיע לעיר והחל מיד בשיקומה וקימום הריסותיה. הוא לא בחל בשיטה שבה הצטיין בעכו והחזיק בידו תמיד נבוט בנוסף לשומרי הראש שהילכו ליד. כשפקד על מישהו לבצע עבודה כלשהי לשיפור פני העיר והלז לא הבין טוב את הפקודה הסביר לו מוחמד בעזרת הנבוט שבידו את פירוש הפקודה. שאר תושבי העיר כבר הבינו היטב את הנאמר כדי שלא להיפגש עם האלה שבידיו. כל הבניינים העומדים עד היום ברחבי העיר העתיקה הם תוצאות פועלו של מחמוד ברחבי העיר בעזרת אלתו.

האמן: יגאל תומרקין
יגאל תומרקיןנולד ביום 23 באוקטובר 1933 בדרזדן שבגרמניה. בשם פיטר מרטין.
אביו מרטין היינריך הלברג היה שחקן ובמאי תיאטרון בגרמניה. יגאל עלה ארצה בהיותו כבן שנתיים עם אמו, ברטה גורביץ, שבארץ נישאה בשנית למהנדס הרצל תומרקין; שאימץ אותו והעניק לו את שם משפחתו, תומרקין. את שנות בחרותו בילה בשפת הים בבת- ים ושירת בצה"ל בחיל הים. בשנת 1954, השתחרר מהצבא, והחל לעבוד אצל הפסל והמורה רודי להמן, בעין הוד. כעבור שנה יצא לגרמניה לפגוש את אביו ועבד כשנה כתפאורן בתיאטרון "ברלינר אנסבל" אצל ברטולט ברכט. כאמן הוא עוסק גם בציור, בגרפיקה ובעוד מגוון רחב של תחומי אמנות.
בשנת 1956 חזר לארץ. בעידודו ובהשפעתו של יצחק דנציגר יצר את פסל הברזל הראשון שלו, שני ינשופים היושבים זה מול זה, כסמלה של אתֵנה [אתנה Athena – היא אלת החוכמה והמלחמה במיתולוגיה היוונית והינשוף מייצג אותה. היא נחשבת לפטרון של האמנויות וחכמת הקרב, היא מסומלת בעץ הזית].
לאחר מכן הוא נסע לעבוד בפיסול בגרמניה, בהולנד ובפריס.
הוא חזר לארץ והכין דגמים לפסלי חוץ בעבור דימונה וערד, שלהן התאים פסלים המתאימים לערי מדבר. משנת 1964 פיסל בכל חומר אפשרי מחלקי נשק ותחמושת ועד לבובות מחלונות ראווה, מפוליאסטר ועד ליציקות ברונזה. לאחר מלחמת ששת הימים התקרב לסגנון אדריכלות האדמה ובנה פסלים העשויים מחלקי בניין שונים.
הוא היה בין מייסדי סניף "הפועל-ים" שהיה בחוף הים (Sea Palace) בבת־ים.
פרסים רבים הוענקו לו על עבודותיו, פרס סנדברג הוענק לו מטעם מוזיאון ישראל בירושלים. הוענק לו פרס על בניית אנדרטת יורדי הים בחיפה. פרס הוענק לו על האנדרטה "לשואה ולתקומה" בתל־אביב, ועל אנדרטה לנופלים בבקעת הירדן. פרס ראשון הוענק לו בביאנאלה לרישום ביוגוסלביה. בשנת 1984 הוענק לו אות הצטיינות מטעם נשיא איטליה, על תרומתו בקשרי האמנות בין שתי המדינות. בשנת 1992 הוענק לו פרס רודן במוזיאון הפתוח ביפן. בשנת 1997 הוענק לו פרס "צלב המצוינות" מטעם נשיא גרמניה. בשנת 1998 הוענק לו פרס זוסמן בווינה, אוסטריה.
הוא הציג את עבודותיו הרבות בתערוכות בארץ וברחבי העולם; והשתתף בביאנאלה בוונציה בשנת 1964, ובביאנלה בסאו פאולו בשנת 1967.
בשנת 2004, הוענק לו פרס ישראל באמנות.
הוא העמיד את יצירותיו במספר גני פסלים ברחבי הארץ. ביניהם גם גן הפסלים "אבו נבוט" שקיים ליד הסביל הידוע העומד בדרך מיפו לירושלים.

גלריית תמונות מהגן ומהפסלים של האמן: יגאל תומרקין

 

 

נמל יפו

נמל יפו

נראה בעליל כי יפו העיר והנמל, הוא העתיק ביותר בעולם הידוע. בתנ"ך מופיע נמל יפו ארבע פעמים.  לראשונה

בספר יהושע מסופר על התנחלות השבטים וחלוקת הארץ בשנת 2500 לבריאת העולם. בני שבט דן קיבלו נחלה באזור שנקרא עד גוש דן. ושם מסופר על הגבול שעבר ליד העיר יפו.

מ"ה וִיהֻד וּבְנֵי-בְרַק, וְגַת-רִמּוֹן מ"ו וּמֵי הַיַּרְקוֹן, וְהָרַקּוֹן; עִם-הַגְּבוּל, מוּל יָפו.

 שלמה המלך עולה על כס המלכות בשנת 2924 לבריאת העולם וכעבור 4 שנים נכונה מלכותו בידו הוא רוצה לקיים את מצוות אביו דוד ולהקים את בית המקדש לאלוהיו. זהו הבית שאנו קוראים לו בית המקדש הראשון. אבל שלמה המלך היה כל כך חכם שידע והבין שאילו את הידע לבנות בית כל כך נשגב והוא גם לא ימצא אדריכל מומחה בכל הממלכה שלו ולכן שלח מכתב מלא חנופה אל מלך צור שהוא ידע שיש לו את הידע האמור. שלמה המלך קיבל את האדריכל המיוחד הזה בצירוף עצי הבנייה לבניית הבית. גם מלך צור לא היה קוטל קנים וידע שהחלק הקשה והמסובך בהעברת עצי הבניה לירושלים היא בחלק היבשתי של המהלך. לכן הוא מציע לשלמה שעבדי חורם יעבירו את העצים בצורת רפסודות – כפי שעושים עד היום בנהרות אירופה – עד לנמל יפו. לפי הגיאולוגים והתיאולוגים כנראה שכוונתו למקום שהוא כיום פתחת השפך של הירקון לים. נראה לי קצת מסובך הפרשנות הזו. ידוע שנהר הירקון סטה ממסלולו בעבר הרחוק ונטה מהכיוון הקודם שעבר בערך ליד אצטדיון בלומפילד של ימינו ונכנס לים התיכון לא הרחק מהברך הידוע של יפו.

וַאֲנַחְנוּ נִכְרֹת עֵצִים מִן-הַלְּבָנוֹן, כְּכָל-צָרְכֶּךָ, וּנְבִיאֵם לְךָ רפסודות, עַל-יָם יָפוֹ; וְאַתָּה תַּעֲלֶה אֹתָם, ירושלים.

 ספר יונה שהוא ייחודי מכל ספרי התנ"ך מספר לנו בין השאר על מרכזיותה וחשיבותו של נמל יפו. לפי הכתוב ברור שהנמל הוא גדול והרבה אוניות בו. כי כאשר יונה הנביא רוצה בשנת 3150 לבריאת העולם לברוח מפני האלוהים הוא בורח אל נמל יפו כלומר שזהו הנמל היחידי של ארץ ישראל והוא מחפש בנמל אוניה מיוחדת אוניה הנוסעת רחוק ככל האפשר ויונה צריך לחפש כלומר שיש בנמל כמה אוניות לא אחת. תרשיש על פי המסורת הייתה עיר נמל בפורטוגל שאליה היו מביאים את הצייד מאפריקה ומשם מחלקים לכל העולם הידוע אז.

ג' וַיָּקָום יוֹנָה לִבְרֹוחַ תַּרְשִׁישָׁה, מִלִּפְנֵי ה'; וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳונִיּיָה בָּאָה תַרְשִׁישׁ,

 כאשר עלה כורש בשנת 3391 לבריאת העולם על כסא מלכותו בפרס הוא מקבל פקודה מאת האלוהים שעליו לבנות מחדש את בית המקדש. הוא שולח את ראשי הקהל שהגלה נבוכדנצאר בחזרה לירושלים ונותן להם רישיון לבניית הבית. אין להם אפשרות לבנות לא היה להם את הידע הדרוש לכך, לכן הם בונים קודם כל מזבח שיוכלו לקיים את המצוות הקשורות בהעלאת קורבנות. גם הם פונים לצידון וצור ומבקשים להביא עצי ארזים כפי שעשה לפני כמה מאות שנים המלך שלמה. את בניית בית המקדש הם דוחים לפחות לעוד 17 שנים עד שהגיעו דרך נמל יפו עצי הארזים.

ז וַיִּתְּנוּ-כֶסֶף-לַחֹצְבִים, וְלֶחָרָשִׁים; וּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וָשֶׁמֶן, לַצִּידֹונִים וְלַצֹּורִים, לְהָבִיא עֲצֵי אֲרָזִים מִן-הַלְּבָנוֹן אֶל-יָם יָפוֹא, כְּרִישְׁיוֹן כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרַס עֲלֵיהֶם.

כל כובש זר שרצה להיכנס לארץ היה צריך להיכנס לנמל יפו ואחרי הכיבוש הוא לא שכח להרוס את הנמל כדי שאחרים לא יוכלו לעשות כמוהו. הצלבנים בכמה מסעי צלב שהגיעו לארץ כדי לעלות לירושלים להציל את הקבר הקדוש עברו בנמל יפו. הגדיל לעשות המלך הצרפתי לואי החסיד שבגלל מצוקה אישית בנה מחדש את חומותיה של העיר והציב בחומה מגדלים. נפוליון שמגיע לארץ ישראל בשנת 1799 נכנס גם וכובש את העיר במשך מספר שעות. מציב חייל משמר בעיר וממשיך את דרכו צפונה כדי לכבוש את עכו. כל הניסיונות לכבשה עלו בתוהו והוא נסוג שוב אל יפו וממנה ברח מהר למצרים.

הבריטים שכובשים את ארץ ישראל בעשור השני של המאה העשרים הופכים את נמל יפו לשמיש ביותר בעבורם. הם משתמשים בו להבאת גייסות והספקה ארצה. מיד לאחר המלחמה הם ממנים את שמואל טולקובסקי לביצוע המשימה הזו.

שמואל טולקובסקי  – יליד (1886) אנטוורפן, עיר הנמל של בלגיה. הצטרף בשנת 1908 לתנועה הציונית, ויצא ללמוד חקלאות במכון בז'אמבולו ולאחר שהוענק לו תואר מהנדס-אגרונום, עלה ארצה בשנת 1911.

במלחמת העולם הראשונה גורש לאלכסנדריה, ומשם נסע לאנגליה ועזר לד"ר חיים וייצמן ונחום סוקולוב בעבודתם הציונית, בעיקר בהשגת "הצהרת בלפור". בשנת 1918 היה המזכיר הכללי של המשלחת הציונית לוועידת השלום בוורסאי.

לאחר מכן חזר לארץ ושימש כיו"ר הוועד הפועל של מגַדלי ויצואני פרי ההדר ביפו. בשנת 1921 מונה על ידי השלטון הבריטי כיו"ר "המועצה להקמת נמל יפו".

לאחר קום המדינה שימש כקונסול כללי בשוויץ עד שנת 1956.

בנו דן, היה מפקד חיל האוויר הישראלי החמישי.

פרסם ספרים על נושא ההדרים בארץ, "תולדות יפו" ועל "יורדי ים יהודיים".

השלטון הבריטי ראה חשיבות גדולה לתפקידו של הנמל ולכן הם מביאים לארץ מהנדס רכבות שיתכנן המשך של מסילת הברזל משכונת נווה שלום ועד לנמל. מסילת הרכבת החדשה בעלת מסילה צרה שימשה בעיקר להובלת משאות ובעיקר ארגזים מלאים בפרי הדר שבהם נתברכה הארץ.

 כיום משפצים שוב ומחדשים את העיר העתיקה והנמל משמש לצילומי חתן – כלה בעיקר בערבו של יום. בנמל יש גם מעגן דייגים מסעדות והמקום הפך למקום בילוי ותיירות.

נמל יפו היום

 נמל יפו היום

נצרות בתלֿ אביב – יפו

נצרות בתלֿ אביב – יפו, הכנסייה הפרנציסקאנית

לא רק בירושלים יש אתריים נוצריים גם לתל אביב יש. בכל שבוע נכתוב על אתר נוצרי שנמצא במרחב תל אביב.

נתחיל עם הכנסייה הפרנציסקאנית הנמצאת בגבעת יפו והיא מוקדשת לכבודו של 'סנט פטרוס' תלמידו הבכיר והראשון של ישו.

בשלהי המאה ה-12 גדל ובגר הילד פרנציסקו ברנדוני בעיר אסיזי שבמרכז איטליה, לא הרחק מעיר הבירה. בתקופה זו היו התפתחויות של קהילות בתוך העם האיטלקי ההולך ומתגבש לעם אחד ושפה אחת. אבל יד הגורל אחזה בפרנציסקו הצעיר שחי לו חיים נוחים ומשופעים בכל טוב שהשפיע עליו אביו הסוחר העשיר. לא היה דבר שפרנציסקו רצה ואביו לא מיהר לספק לידו את מבוקשו. בהיותו כבן 20 פרצה מלחמה בין עיר הולדתו אסיזי לבין העיר השכנה פרוז'יה והוא נפל בשבי.

קרה לו מה שקורה לרבים בהיותם בכלא. הכומר המקומי הירבה להרצות על סיפורי הברית החדשה ופרנציסקו החל לשמוע "קולות". כשהשתחרר מהשבי החל לבדוק סביבו את הנעשה בכנסייה והוא החליט לחזור למוטב ולהחזיר את הסובבים אותו לחזור אל חיק הכנסייה האמיתית הטהורה. הוא החל לשוטט בדרכים ברחבי איטליה לבוש קרועים ולפשוט יד ולבקש נדבות לבדק בית בעבור הכנסיות העתיקות של איטליה. תושבי עירו, אסיזי, הקשיבו רב קשב לדברי בנו של הסוחר העשיר. מצד אחד מפני הכבוד שרחשו לאביו ומצד שני מה קרה לנער שהוא לבוש קרעים ומטיף לחזור בתשובה. אבל דבריו נפלו על אוזניים קרויות ואביוני העיר החלו להתאסף סביבו הם אספו נדבות לשימושם הפרטי ולמען הכנסיות באסיזי. מעגל האוהדים הלך והתרחב וחצה גבולות העיר והתפשט לערים אחרות. הורים שבניהם נתפסו ברעיונו והלכו אחריו פנו בתלונה אל הבישוף. פרנציסקו נקרא לבירור בכנסייה "מה אתה עושה"? פרנציסקו בינתיים כבר למד משהו מהברית החדשה והשיב הסבר בהתאם. "אשר לו הקניין נחוצה לו גם חרב, להגן על קניינו"

לבישוף לא נותר מה להשיב ופרנציסקו המשיך בהטפתו לציבור המאזינים. "שובו לחיק האל אשר העניים שלהם מלכות השמיים".

האפיפיור אינוצנטוס השלישי הזמין אותו אליו לבירור התופעה. למעשה האפיפיור אישר את עבודתו שכן הוא הטיף לענווה אישית ולחיים ברוח הברית החדשה. המסע לרומא ואישורו של האפיפיור רוממו את רוחו ונתנו דחיפה עזה לפעולתו. שהביאה להקמת "אגודות אביונים"  האפיפיור נאלץ לאשר את הקמת המסדר הפרנציסקאני שפעל ברחבי העולם להחדרת הדת הנוצרית ואנשי המסדר נשלחו לארץ הקודש לקנות ולשמור על אדמת הקודש. בשנת 1333 הם מגיעים לארץ הקודש ורוכשים את חורבות המבצר שהיה על הגבעה ביפו ועוד קרקעות במקומות שונים שמוזכרים בברית החדשה.

הכנסייה בנוייה בצורה מיוחדת והיא יחידה בארץ שכיוון המזבח הוא הפוך מכל שאר הכנסיות. הכנסייה כמו בית הכנסת היהודי פונים לכיוון מזרח לכיוון ירושלים. כנסייה זו פונה לכיוון מערב. הכנסייה נתמכת בידי בית המלוכה הספרדי.

הכנסייה היוונית אורתודוכסית

הכנסייה היוונית אורתודוכסית

נצרות בתלֿ אביב – יפו בוועידה שנערכה בשנת 451 לספירה, באיסטנבול בשכונה הנקראת עד היום כלקדון התפלגה הכנסייה הקתולית ונוצר זרם דתי חדש שהאמינו שלמשיחם ישו היה טבע אלוהי עוד בחייו. הם זנחו את ההשקפה שהייתה מקובלת עד אז בהתאם להוראתו של האפיפיור ליאו הראשון, שהציל את רומא פעמיים מהתקפה קשה  העדה החדשה נקראה בכנסייה "היוונית אורתודוכסית" והיא ראתה את עצמה כממשיכתה של הכנסייה הביזנטית המקורית שהחלה את דרכה בימיו של ישו.

ולכן התפילה נערכת בה בשפה היוונית שהייתה שלטת בכל העולם הידוע אז.

למרות שיפו איננה מקום קדוש בנצרות בכל זאת יש בה מספר לא מבוטל של כנסיות לכל הזרמים ועכשיו אנו מספרים על כנסייה יוונית אורתודוכסית הנמצאת ברחוב לואי פסטר ליד מתחם אנדרומדה, הכנסייה היא לאזכור פועלו הגדול של אב הכנסייה ג'ורגיוס הקדוש שהיה חייל רומי בתקופתו של הקיסר דיאוקלטיאנוס שהתנגד נחרצות לנצרות ונתן הוראה לחייליו להרוג כל נוצרי שימצאו. ג'ורג'י שלנו לא ביצע את הפקודה בגלל אמונתו שלו. הוא עצמו נולד ונקבר בלוד. כנראה שגם המקרה ארע בלוד ובכל הציורים או הפסלים המציינים את המקרה תמיד נראה את ג'ורג' הקדוש רוכב על סוס אביר כחייל רומי והורג את הדרקון שמסמל לנו את השלטון הרומי האכזר. אבל ג'ורג' מנצח אותו בכוח האמונה.

הכנסייה הזו הנמצאת ליד מתחם "אנדרומדה" נבנתה במחצית המאה ה-19 ובכדי לממן את בנייתה הקימה הכנסייה את הקניון הראשון בארץ "סוק-א-דייר" שליד השעון ביפו ומדמי השכירות מימנו את המשך הבנייה.

כנסייה נוספת של הקהילה היוונית אורתודוכסית שנבנתה בשלהי המאה ה-17, שהיא לזכרו ולכבודו של "מר מיכאל" המלאך הטוב, ונמצאת ברחוב נתיב המזלות הרחוב המקביל לנמל יפו. כיום התפילות נערכות בה והיא גם כנסייה מרהיבה ביופיה ובעיקר משקיפה אל הים הגדול.

על כל מבנה של הכנסייה היווניתֿֿאורתודקסית ניתן לראות את הסמל שלה בצורת האות האנגלית T גדולה ומהרגל של T מוסיפים את האות P . אותיות אלו נלקחו מהאלפא-ביתא היווני והם מסמלות את המילים "שומרי הקבר הקדוש". הנקרא ביוונית "טאפוס פילוקס" טאפוס קבר ופילוקס שומרים.

 המשך יבוא

 

סיור לשערי העיר העתיקה בירושלים

שערי ירושלים
סיפורים על שערי החומה
מאת יעקב מרקל

סיור לשערי העיר העתיקה בירושלים

אורכה של החומה סביב העיר העתיקה הוא בערך 4 ק"מ יש בחומה 8 שערים.
החומה נבנתה בתקופתו של השולטן העותמני סולימן אל-קנוני שהנוצרים קראו לו סולימאן המפואר בערך בשנת 1535. גובהה כמעט 12 מטר. היו בה 34 מגדלים וניתן לטייל על החומה סביב. החומה נבנתה בעיקרון על תוואי החומה הקודמת שמייחסים אותה עוד לחומה בתקופת בית שני. בפינה המזרחית דרומית עוד ניתן לראות אבנים גם מתקופת בית שני. לא ברור למה לא כללו בוני החומה את הר ציון בתוך שטח העיר. נראה כי שני הקברים שליד שער יפו הם של בוני החומה שלא כללו את הר ציון.

1. שער יפו
הערבים קוראים לו שער אל-חליל כי זהו השער ממנו הולכים לכוון חברון אך הנוצרים והיהודים קוראים לו שער יפו כי ממנו הולכים לכוון יפו, נמלה של ירושלים. שער זה הוא הגדול שבשערים ונהוג היה להיות פתוח כל הלילה בתקופה של עד המאה הקודמת שאז נהגו לסגור את השערים עם רדת החשכה. בשנת 1898 בחודש נובמבר בא לבקר בארץ מלך גרמניה וילהלם השני עם המלכה אוגוסטה ויקטוריה המלך לא הסכים לרדת מסוסו כדי להיכנס לתוך העיר כמו שעשה לפניו השולטן עומר אל חטיב כאשר כבש את ירושלים בשנת 638 ונכנס גם הוא בשער זה. לכבוד המלך הגרמני נאלצו לפתוח פתח גדול בחומה שיוכל המלך להיכנס על סוסו והמלכה ע"ג כרכרה. גם הגנרל אלנבי כאשר כבש את ירושלים נכנס רגלי אל העיר מתוך כבוד לקדושת העיר. ליד השער בצידו הפנימי נמצאים שני קברים שמייחסים אותם אל המהנדסים שבנו את חומת העיר עבור הסולטן סולימאן ומשום מה לא הכלילו את הר ציון בתוך העיר אולי בגלל שלא הבינו את קדושת המלך דוד שקברו נמצא בהר ואת חשיבותו לדת האיסלאם לכן הוציא אותם הסולטן להורג וציוה לקבור אותם ליד השער הגדול.

2. שער ציון.
היהודים קוראים לו שער ציון כי הוא בראש הר ציון והמוסלמים קוראים באב אל-דאוד שכן המלך דוד הפך קדוש גם לגבי המוסלמים ונהיה נבי-אל-דאוד וקברו נמצא בקרבת מקום.
גם שער זה הוא גדול ודומה בצורתו לשער יפו אך לא נמצא בשימוש גדול למעט ליהודים שלהם נוח וקל להגיע אל הרובע היהודי שדרכו.

3. שער האשפות

לשער זה מספר שמות, היהודים קוראים לו ה"שער הקטן" המוסלמים קוראים לו באב אל מגרבה כלומר שער המערביים כי לדו נמצאת שכונת המוגרבים הנוצרים קוראים לו שער האשפות" ושם זה נשאר לו עד היום. שער זה הוא הקרוב ביותר אל הכותל המערבי . השער נמצא בעמק שבין הר ציון להר המוריה למעשה במקום שהיה פעם עמק הטיראופיאון עמק עושי הגבינה בימי קדם.
זהו שער קטן שרק שער אחד היה לו וגם לא היה מקובל לפתוח אותו למעט עבור אלה שהוציאו את האשפה מהעיר או לאלה מבין המוסלמים שהלכו אל מעיין הגיחון להביא מים. אך אחרי מלחמת קרים כבר נשאר פתוח לכל דורש.

4. שער הרחמים

בחלק המזרחי של החומה יש שני שערים האחד סגור כיום באבנים. הערבים הם שנתנו לשער את שמו באב אל רחמה והיהודים אימצו את השם הזה אליהם מתוך טעות של שערי הרחמים שהיו למעשה בצד הדרומי של החומה. עד היום ניתן לראות את סימני השער הזה.
הטעות בשמו של שער זה, אולי באה משמו הערבי וגם ממקומו. כי במסכת מידות כתוב כי בהר הבית היה שער בחומה המזרחית ושמו שער "שושן" שכן מעליו התנוסס סמל "שושן הבירה" כדבר המלך הפרסי שדרש כי ישימו את סמל שושן הבירה, כדי שיהיה עליהם מורא מלכות. השער המזרחי היה בכוון הר הזיתים ששם היה כוהן גדול שורף את הפרה אדומה לכפר על חטאות בני ישראל ומביא רחמים לבני ישראל. כל הדברים התאחדו ונוצרה הטעות בשם. את השער סתמו באבנים כמעט לאחר בניית החומה בערך בשנת 1590.
הפחד של המוסלמים היה כי משער זה יבואו הצלבנים לכבוש את העיר ולכן סגרו אותו תמיד בשער ברזל רק פעם בשנה בחג היו נוהגים לפתחו, אך כאמור כבר משנת 1590 נסתם באבנים למנוע אפשרות של כיבוש.
הנוצרים קראו לו שער הזהב אולי בגלל אמונתם כי מצד זה יבוא שוב המשיח שלהם.

5. שער האריות.

שער האריות ירושלים

זהו שער האריות בגלל תבליט של אריות הנמצאות שני עברי השער תבליטים אלו נלקחו ממקום אחר והותקנו כאן בהתקנה משנית אלו הם סמלם של ביברס הסולטן הממלוכי ששלט בארץ משנת 1260 עד 1268.
בחלקו הפנימי של השער יש תבליט המראה כל הסולטן העותמני בנה שער וחומה זו בשנת 1537. בערבית קוראים לשער באב אלסבאת צליל זה דומה למילה שבטים בעברית ולכן טעו רבים וקראו לשער, שער השבטים. אם כי לא היה שום שער מיוחד לכניסת השבטים לעיר. הנוצרים קוראים לו "שער סטיפנוס" כי מחוץ לשער זה סקלו את המרטיר הראשון סטפנוס. נהוג גם לקרוא לו שער "גבירתנו מרים" שכן לפי המסורת הנוצרית מרים אמו של ישו נולדה בבית ליד השער.
שער זה מפורסם כיום כי הצנחנים נכנסו משער זה לכיבוש העיר העתיקה במלחמת ששת הימים בשנת 1967 והאמירה הידועה אותה אמר מפקד כוח הצנחנים מוטה גור לנהגו "בנצי סע".

6. שער הפרחים

זהו שער קטן שהיה סתום שנים רבות אך נפתח שוב לבקשת המוסלמים היושבים בשכנות לשער שיוכלו להיכנס בנוחיות לעיר והחל משנת תרל"ד 1834 נפתח שנית. שער זה היה נסגר בלילה. והיה נפתח לפי דרישה. הנוצרים קוראים לו שער הורדוס.

7. שער שכם.

לשער שמות רבים. שער דמשק ושער שכם כי מכאן הולכים אל שכם ודמשק. בערבית נקרא באב- אל-עמוד כלומר שער העמודים על שם העמודים הנמצאים משני צדדיו או בגלל שכאן עמד עמוד גבוה ובראשו פרוטומה של הנציב הרומי.

8 השער החדש.

זהו באמת שער חדש ונפתח בערך בשנת 1890 לבקשת הפרנציסקנים שהיו מבאי ביתו של הסולטן העותמני בקושטא. ובנין הכנסת האורחים שלהם והמנזר הגדול נמצא ממול. לכן שלא יצטרכו ללכת סביב ויוכלו לבוא בקלות אל שכונתם ולא הכנסיות שלהם ביקשו לפתוח את השער הזה.
ביום האחרון לפני ההפוגה השניה בתאריך 17 לחודש יולי 1948 ניסו לפרוץ מכאן אנשי האצ"ל לתוך העיר העתיקה במסגרת מבצע "קדם" ניסיון זה לא הצליח.