תגית: יעקב מרקל

שכונת מונטיפיורי בתל אביב בת 90 שנים

שכונת מונטיפיורי בתל אביב בת 90 שנים

מגדל מים בשכונת מונטפיוריבשנת 1839 נודע בציבור היהודי, שמשה מונטיפיורי עומד לבקר בארץ ישראל בפעם השנייה וברצונו לרכוש שטח חקלאי גדול להתיישבות יהודית. רבני ארץ ישראל שידעו והכירו את פועלו הרב לטובת היהודים שלחו לו מכתב התראה. "השנה הבאה 1840, תהיה שנת שמיטה מעוברת, זאת אומרת שיהיו בה 385 ימים ולא תהיה אפשרות ליהודים לעבד את האדמה ולכן לא כדאי לך לקנות עכשיו קרקע להתיישבות חקלאית".

משה מונטיפיורי הגיע ארצה ולא קנה דבר אבל התעניין בנושא לעומק שכן היו מספר יהודים שעסקו בחקלאות יחד עם פלאחים מקומיים. כמובן שהוא מיד הוצף בעצות ובהצעות של 'כוללים' שעסקו בחקלאות בעזרת הפלחים הערביים. משה מונטיפיורי עזב את הארץ לאחר הביקור עם מידע רב על החקלאות בארץ ישראל שאותם קיבל מישראל בק, מרדכי צורף, אריה נאמן ויצחק אשכנזי שכל אחד מהם עסק בצורה זו או אחרת בחקלאות ביחד עם פלחים מקומיים. בהגיעו למצרים פנה אל מושל הארץ מוחמד עלי והציע לו כי הוא ירכוש כפרים אחדים שיהיו בבעלות יהודית אבל יעבדו בהם פלחים ערביים מקומיים המושל מוחמד עלי, לא הסכים. בחזרתו לאנגליה כבר החל לטפל בבעיית "עלילת הדם" בדמשק.

גם בשנת 1849 הגיע מונטיפיורי ארצה והוא ממשיך לטפל בהתיישבות יהודית חקלאית בהתאם לרעיונו של קולונל ג'ורג' גאולר, שערך מחקר מקיף על נושא ההתיישבות החקלאית בארץ הקודש שיפתור את מצוקת היהודים.

מונטיפיורי הגיע בפעם הרביעית ארצה בשנת 1855 בזמן מלחמת קרים. מלחמה ארורה בין שתי אימפריות הגדולות של התקופה, האימפריה הרוסית והעות'מני אלפי בני אדם ללא שום תועלת. אף אימפריה לא התקדמה אפילו מטר אחד קדימה. משה מונטיפיורי הבין שבמלחמה זו סובלים כולם אבל בעיקר היהודים כי העות'מנים התייחסו אליהם כנתיני אויב ואילו הרוסים עצרו את משלוח הכסף ארצה כי זו מדינת אויב. משה מונטיפיורי מגיע עם הרבה מאוד כסף. אבל גם עם פירמן (רישיון סולטני) לרכישת קרקע שזה היה מחווה גדולה מאוד לכבודו של מונטיפיורי. שכן העות'מנים אסרו באיסור חמור למכור קרקע ללא מוסלמים. הפירמן ניתן לצורך בניית בית חולים לעניי ירושלים.

סיפור הרכישה הוא משעשע אבל לא נספר עליו כרגע. לאחר שסיים את פעולת הרכישה בא אליו הרב יהודה מירקדו הלוי והציע לו הצעה שמשה מונטיפיורי חיכה לה 15 שנים, לקנות חלקת קרקע חקלאית, שעליה פרדס הדרים, מהמוכן, ולהעניק אותה ליהודי יפו. זו הייתה משאת נפשו של מונטיפיורי מזה 15 שנים. משה מונטיפיורי לא מתווכח בכלל על המחיר ולא שואל איפה הפרדס הוא מאמין לרב, ומשלם, ומעניק את הפרדס ליהודי יפו.

מוחמד עלי מושל מצרים שינה בשנת 1833 את חוק הצבא הפאודלי ובעקבות זה גם את חוקי הקרקע וכל מי שלא עיבד את הקרקע המושל היה מחרים לו את הקרקע ומוכר אותה לכל המרבה במחיר. המושל יכול היה לצוות על בעל הקרקע איזה גידול הוא רשאי לגדל בשטח שלו.

החוק החדש הזה נקרא חוק המחלול שהוא נבע מתוך שאיפת השלטונות למנוע מקרקע שתהפוך שוממה ללא כל ניצול יעיל. מטרת החוק הייתה להרים את קרנה של החקלאות. חוק המחלול קובע שאחרי תקופה מסוימת שהבעלים לא מעבדים את הקרקע ולא מנצלים אותה בצורה יעילה הם מאבדים את הזכות על הקרקע והיא עוברת לידי הסולטן או נציגיו שרשאים להעביר את הזכויות על הקרקע למישהו אחר.

בביקורו השישי בארץ בשנת 1866 היה מונטיפיורי כבן 82 והחליט לבקר בפרדס. הוא נעצב אל ליבו שהפרדס לא נושא את עצמו והוא נאלץ כל שנה להוסיף 40 לירות שטרלינג לאיזון התקציב.

השכונה נוצרה בגלל מלחמת העולם הראשונה. רבי יהודה מרקדו מקבל מעמד של רב העיר בשנת 1840 באותה השנה מתחילות לשוט בים אוניות הקיטור והסולטן מכריז על הנמל כנמל רשמי ופעיל.

כתוצאה מפתיחת תעלת סואץ, המסחר בארץ גובר. רבי יהודה מבין ויודע שמשכורתו לא תהיה גבוהה והוא מחליט לעסוק במסחר כהכנסה צדדית. הוא רוכש ביחד עם עוד שני יהודים שטח לפרדס. הוא לא מבין בחקלאות ולא מבין מה מכרו לו. השטח הוא בעומק של לפחות שלושה מטרים מפני השטח שמסביבו. הוא מקבל הצהרה מקלורינדה מינור שהיא לא תעסוק במיסיון ותלמד את היהודים חקלאות לכן הוא מסכים ללמוד אצלה חקלאות ולומד כיצד שותלים עצי פרי.

בתקופת המלחמה כרתו העות'מנים כל עץ שיכלו לכרות. לאחר המלחמה לא נשארו עצים רבים מניבים בפרדס. דוד ילין החליט שלא לחדש את הפרדס כי אם למכור את הקרקע לציבור שיבנה לעצמו את ביתו.

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

נושא

תוכן ההודעה

מעלה העקרבים

מעלה העקרבים

מתוך הספר "נחלת יצחק"

 בחודש אדר ב' תשי"ד, מרס 1954, נערכו חגיגות במלאות חמש שנים לעיר אילת. עם שחזור הנפת דגל הדיו באום רשרש כיום אילת.

בתום החגיגות באילת, שנערכו ברוב עם, יצא ביום 17 במרס 1954, בשעה 7:00 אוטובוס של חברת אג"ד שמספרו ת-1383 בדרכו חזרה מאילת לכיוון תל־אביב. באוטובוס נסעו 14 נוסעים ועוד 4 חיילי אבטחה. האווירה הפורימית הביאה את החיילים להניח את נשקם על המדפים העליונים באוטובוס ולא להחזיקם בידם. למרות שידעו כי המעבר בכביש הישן בין באר שבע ואילת מצריך כוננות מסוימת.

בערך בשעות הצהרים הגיע הרכב לדרך שנקראה "מעלה העקרבים" והחל לטפס באיטיות במעלה ההר שהיה עם עיקולים אחדים שגרמו לעיכוב בנסיעה. כשהגיע הרכב לעיקול שליד האנדרטה שהקים חיל ההנדסה לכבוד 'פורצי הדרך' ניתכה אש תופת על הרכב מרוביהם של 12 אנשי פידאיון בפיקודו של סעיד איבן בנדק בן לשבט העזזמה שבנגב, שארבו מאחורי האנדרטה.

מעלה עקרביםמעלה עקרבים, הדרך הישנה לאילת, אום רשרש

אפרים פירסטנברג הנהג הראשי של האוטו ואשתו חנה, שישבו בכסא הראשון מצד ימין נהרגו ממטח האש הראשון, נהג המשנה קלמן עשרוני, שנהג ברכב בקטע זה של הדרך למרות שנפגע אנושות ושתת דם רב, הצליח לסובב את ההגה כך שהרכב ידרדר לאחור ויפגע בצלע ההר כדי שהרכב ייעצר ולא יידרדר לתהום. לאחר מטח הירי הראשון עלו שני מחבלים לרכב וערכו שוב וידוא הריגה כדי להיות בטוחים שכולם הרוגים. חיילת אחת נפצעה קשה מאוד, חיים בנו בן 8 של אפרים פירסטנברג נפצע קשה, לאחר מספר רגעים קרא לאחותו ושאל אותה האם הערבים כבר הלכו. המחבלים חזרו לאוטובוס וירו בו עוד כדור בראשו. לאחותו מירי, כבת חמש היה מזל גדול היא ניצלה בזכות חייל שגונן עליה בגופו בכך ששכב מעליה והמחבלים לא יכלו לראותה והיא הבינה שאסור לה להשמיע הגה וכך הערבים לא פגעו בה. עוד אישה אחת שהשימה עצמה כמתה, לא נפגעה קשה.

הנהג אפריים פירסטנברג נמצא כשהוא מחזיק באקדחו, ואילו אשתו חנה, גופתה נמצאה מחוץ לרכב כשהיא זרוקה וללא נעליים שכנראה נגנבו, ואצבעות ידה נגדעו כדי לגנוב את טבעת הנישואין.

שמות ההרוגים הם: אפריים פירסטנברג, חנה פירסטנברג, קלמן עשרוני, חנה קירשנבוים, ראובן בוקסנבאום, יוסף דיין, אברהם חזן, ברוך משולם, משה עזרא, פוליטי קלמן ואליהו ליבוביץ.

רכב צבאי ובו שלושה חיילים עבר כעבור זמן קצר באותה הדרך וכאשר ראה את המחזה המחריד נתקף בהלה וברח מהמקום ונסע לבאר שבע שם הם הודיעו על המקרה למשטרה (החיילים הועמדו לדין על נטישת פצועים).

לאחר מכן עבר במקום רכב של חברת האשלג שאסף את הפצועים, מרים לסר שנשארה בחיים תודות לחייל שסוכך עליה בגופו, ואת החיילת אסתר לוי. [היא ירדה מהארץ ולאחר מספר שנים חלתה בסרטן ונפטרה בשנת 2003}.

כוחות צבא שהגיעו למקום אספו את הגופות והסיעו אותן לבאר שבע, אולם התקבלה החלטת ממשלה בראשותו של משה שרת, וניתנה הוראה להחזיר את הגופות למקום ולהביא עיתונאים וצלמים במטרה לצלם שיחזור של האירוע לצורך פרסומו בעולם, התמונות צולמו באותו הלילה.

ביום 10.11.1968 הצליח צה"ל לתפוס את סעיד אבו-בנדק כשהוא מסתתר במערה, ומסרב להיכנע הוא חוסל במקום. ראש הממשלה משה שרת ביקש ממרדכי זעירא לכתוב שיר שיעזור לציבור לעבור את הימים הקשים בעקבות האירוע הקשה. זעירא כתב את "שיר שמח" ויעקב אורלנד הלחין והשיר הפך לחביב הקהל.

הנציבים הבריטיים

הנציבים הבריטיים

מתוך הרצאה של יעקב מרקל בבית התנ"ך ב-27 בנובמבר 2006

הנציב הראשון הרברט לואי סמואל (1920 1925).
הנציב הבריטי הראשון שמונה לתפקידו בשנת 1920 היה גם היהודי היחיד מבין הנציבים הבאים אחריו. הוא נכנס לתפקידו כבן 50 לאחר שכבר היה, חבר הפרלמנט הבריטי מטעם המפלגה הליברלית ושימש בתפקידי שר.

הוא נולד י"ב חשוון תרל"א (06.11.1870) בליברפול.

הוריו היו חברי המפלגה השמרנית והיו אנשי ציבור ידועים בקרב הקהילה היהודית. אחיו הבכור של הרברט היה חבר "המזרחי". כשהיה הרברט כבן 6 נפטר אביו. אימו החליטה לסלול את דרכו של הילד כמדינאי. הוא למד באוקספורד והיה נשיא מועדון הסטודנטים. בשנת 1893 סיים בהצטיינות את האוניברסיטה.

הוא מעולם לא הסתיר את יהדותו והיה מבקר בבית-הכנסת בכל שבת וחג. את טקס הבר מצווה של בנו חגגו ברחבי המחוז.

עם הצטרפותו למפלגה הליברלית, עוברים כל בני המשפחה אחריו והבן הרברט, כותב ספר "הליברלים" שעזר מאוד למפלגה בבחירות של 1906, ועל כך הכירו לו תודה. במחוז הבחירה שלו קליבלנד שביורקשייר, הוא זכה לרוב עצום של הקולות, לנציג המפלגה השמרנית לא היה שם שום סיכוי.

הרברט סמואל היה היהודי הראשון שהתמנה להיות מיניסטר בממשלה ושימש כסגן שר הפנים. בתוקף תפקידו חוקק את החוק האוסר על ילדים מתחת לגיל 16 להיכנס לבתי המרזח ברחבי אנגליה. לפני תקופתו היו נשים נכנסות לבתי המרזח לשתות כשהן נושאות את ילדיהן על הידיים, כך שהילדים גדלו עם שתיית אלכוהול מינקות. חוק נוסף שהעביר היה איסור על ילדים קטנים לשחק בקרבת האח (קמין) שבבית. ילדים רבים נשרפו או נפצעו קשות מהאש הבוערת. החוק השלישי והחשוב שלו, "חוק הפיצויים", המחייב את המעביד לפצות כל עובד שנפצע או חלה במסגרת עבודתו.

ב- 1925, בהיותו ראש הוועדה לבדיקת בעיית העבודה במכרות באנגליה, העביר חוק המגביל את שעות העבודה לעובדי מכרות הפחם ל-8 שעות ביום בלבד, חוק שגרם לשביתת כורים גדולה, מאחר והכורים ראו בכך פגיעה בפרנסתם.

בשנת 1909 התמנה לשר הדואר וחיבר את כל קוי הטלגרף שלאורך חופי אנגליה תחת קורת אחת, דבר שהתגלה כיעיל מאוד בתקופת המלחמה. כמובן שמיד יצאו לשונות רעות שניסו לטעון שהוא הרויח מאוד מהאיחוד הכלכלי הזה, אבל הוא הצליח להוכיח את חפותו. הרברט, כאדם משכיל, היה מעורב בכל נושא שנידון בציבוריות האנגלית. על כל נושא כתב חוברת עם הסברים מפורטים ויש אומרים שמאות חוברות כאלו נכתבו. על נושא אחד מעולם לא כתב ולא דיבר באף אחת מההרצאות הרבות שנשא ברחבי אנגליה. על היהדות. לטענתו הוא אנגלי בן דת משה. הפעם הראשונה שנתקל ביהדותו היה כאשר נשלח על ידי הממשלה לרוסיה, כפי שנשלח לארצות שונות להביא את דבר הממשלה. אך לרוסיה לא יכול היה להיכנס וכשבירר מדוע הסבירו לו שהוא יהודי, ולכן עליו להגיש בקשה מיוחדת. הוא ויתר על הנסיעה. בשנת 1913 בעת משפט בייליס נתקל שוב בבעיה היהודית. (בייליס ביקר בארץ והתגורר תקופה קצרה בתל-אביב). הפעם הוא התייחס לנושא והוציא על כך חוברת הסבר.

בסוף שנת 1913 נשלח מטעם הממשלה לקנדה ובדרכו חזרה ביקר גם בבית הלבן והתיידד עם הנשיא וודרו וילסון.

לפני מלחמת העולם הראשונה הצליח להעביר חוק שמחייב כל צעיר כשיר בגיל המתאים להתגייס לשרות בצבא ולא להמתין ל-"רוח התנדבות". בעקבות כך נוצר מצב מתאים להתגייסות היהודים לצבא. הוא נתן הוראה לגרש את כל המהגרים הרוסים מארצו, כדי שייאלצו להתגייס לצבא הצאר. אבל כאשר הבין שיהודים יילחמו כנגד יהודים עם הצבאות השונים, הוא אישר התגייסות לגדודים העבריים שהתארגנו ברחבי האימפריה הבריטית.

לאישתו לואיזה לבית פרידלנדר הייתה חברת ילדות שהייתה נשואה לד"ר משה גסטר שהיה יליד רומניה והגיע ללונדון בשנת 1885 והתמנה לרב הספרדי הראשי של יהודי אנגליה. ד"ר משה גסטר היה מבאי ביתם של בני משפחת הרברט סמואל. לרגל נישואיהם של הרברט ולואיזה הביא לו גסטר את הספרים "דברי ימי היהודים" מאת ההיסטוריון צבי הרץ. הרברט סמואל שם אותם בארון הספרים. גסטר בכל הזדמנות היה מספר ומסביר להרברט סמואל על הציונות ועל היהודים הפזורים בעולם. בטקס הבר-מצווה שנערך ברוב פאר והדר לבנו של הרברט סמואל נשא גסטר נאום ציוני ארוך ורב רושם. פני הרברט סמואל לא זעו ולא ניתן היה לנחש את המתחולל בתוכו. בפעם הראשונה שהרברט סמואל פלט מילה שיכולה להתפרש כשינוי בנפשו הייתה כאשר בחוג ידידים מצומצם מאוד, שנאסף לחוג אצל גסטר, נשא כל אחד מהם נאום ברכה לחתן השמחה. כאשר נתבקש גם הרברט סמואל לומר דברים הוא ציין שכדי להביא נחת לידידו גסטר הוא אומר "לשנה הבאה בירושלים".

בתקופה זו הגיע נחום סוקולוב שהיה מראשי התנועה הציונית ללונדון ונשא נאומים על הנושא. הוא הסביר שהיהודים הם היחידים שיסבלו מתוצאות המלחמה למרות שהם נלחמו לצד הצבאות של מדינותיהם. ההסבר שלו לכך, כי לאחר המלחמה האיכרים של בלגיה למשל, ישקמו את ארצם ויחזרו לחרוש בשדות בלגיה. אך ליהודים אין ארץ ואין להם מה לשקם. נאומיו מצאו אוזן קשבת אצל הרברט סמואל והוא ביקש מגסטר להזמין אותו לביתו. גסטר עשה צעד אחד נוסף, הוא הביא איתו גם את ד"ר יחיאל צ'לנוב וכך זכה הרברט סמואל להכיר את שני האישים החשובים של התנועה הציונית שהיו באותה עת בלונדון. לאחר שקיבל מהם הסבר ממצה על הציונות ביקשם להעמיד לרשותו תזכיר בכתב, והסביר שתשובה על התזכיר יקבלו רק לאחר שיקרא את הספר שנמצא אצלו בבית כמעט עשרים שנים, "דברי ימי היהודים" לצבי גרץ.

הספר והתזכיר השפיעו עליו והוא החליט לרתום את עצמו למען התנועה הציונית. הממשלה של אסקוויט נפלה ולממשלה החדשה הצטרף הלורד בלפור. הרברט סמואל מזמן לביתו של גסטר, את חיים ויצמן, נחום סוקולוב, הלורד נתנאל רוטשילד ואת ג'יימס רוטשילד. הוא מציג בפניהם את השר מרק סייקס, מי שהיה מיניסטר המושבות הלא הוא "סייקס" מוועדת "סייקס-פיקו" שקבעה את חלוקת המזרח התיכון בין אנגליה וצרפת לתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

הכינוס הזה נערך בתאריך 9 בפברואר 1917 ובו מציג הרברט סמואל תוכנית עבודה לפעולה שתביא להקמתה של מדינה ליהודים בארץ-ישראל. הפעולה הראשונה היא דרישה מהממשלה להתיר את עלייתם של היהודים להתיישב בכל חלקי ארץ-ישראל מיד לאחר המלחמה. כעבור כמה חודשים ב-2 בנובמבר 1917 ניתנה הצהרת בלפור להקמת הבית הלאומי. המכתב נכתב אל הלורד נתנאל רוטשילד שהיה ראש הפלג האנגלי של משפחת רוטשילד. את המכתב עצמו הביאו לביתו של ד"ר משה גסטר ושם נמסר לתעודתו.

הופעתו הראשונה של הרברט סמואל כציוני מוצהר היה בכינוס שערכה התנועה הציונית באולם האופרה בלונדון בתאריך 2 בדצמבר לציון קבלת ההצהרה. ישבו ליד שולחן הנשיאות כל ראשי התנועה בלונדון. ישראל זנגוויל, חיים ויצמן, נחום סוקולוב, הלורד רוטשילד והנואם המרכזי היה הרברט סמואל שסיפר על "לידתה" של ההצהרה. מכאן ואילך הוא מופיע בכל מקום כיהודי וציוני.

ב-11 בינואר 1920 שלחה אותו הממשלה הבריטית, לבקשתו של הלורד אלנבי כובש הארץ, לבדוק את המצב הכלכלי בפלשתינה. הוא התבקש לראות ולבדוק כיצד תשפיע עלייה המונית של יהודים לארץ מבחינה כלכלית, האם תמצא לכולם תעסוקה ופרנסה. בבואו לארץ הוא מסתובב ונפגש עם המתיישבים בכל יישוב קטן כגדול. בכל מקום שאליו הגיע הוא התקבל בכבוד רב, כאילו הגיע מלך היהודים. בירושלים ישב כחודשים כדי לבדוק את השליחות שלשמה הגיע. היה לו רעיון לבנות לעצמו בית פרטי כדי שיוכל לבוא ולבקר מדי פעם בארץ. הוא מזהיר את נחום סוקולוב מפני עלייה המונית ופראית, לטענתו יש לבצע את העלייה בצורה מבוקרת תחת השגחה של ועדת ביצוע. בדו"ח שלו הוא מציין שהארץ היא טובה ויכולה לקלוט אלפי אנשים שכן יש כאן מסילות ברזל, את מחלת הקדחה שפשטה בארץ ניתן לטענתו להדביר כי כבר יודעים כיצד לעשות זאת.

בעת שהותו בארץ פרצו הפרעות בצפון הארץ והשאלה הייתה האם יש לפנות את היישובים. הוא טען שניתן לפנות את היישובים לתקופה קצרה עד יעבור זעם ולאחר מכן לחזור ולהתיישב. את אותה ההצעה הביא גם זאב ז'בוטינסקי.

כחודש לאחר שעזב את הארץ פרצו הפרעות בירושלים. הוא נסע מיפו לאיטליה לוועידת השלום בסן-רמו. שם פנו אליו בבקשה שיסכים לקבל על עצמו את הטיפול בארץ-ישראל ולקבל את התפקיד של הנציב העליון לארץ-ישראל. ראש הממשלה ג'ורג' דויד לויד, שהיה בעצמו בסן-רמו, שמע על הפרעות בירושלים, הבין שעליו לעשות צעד רציני ולכן אישר את ה"הצהרה" בתוך כתב המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ושכנע את הרברט סמואל לקבל על עצמו את התפקיד. לאחר שהסכים לקבל על עצמו את התפקיד הודיע כי היהודים יכולים עכשיו לעלות לארץ-ישראל בהמוניהם.

ב-30 ביוני 1920 הגיע הרברט סמואל, בתפקידו החדש, לנמל יפו ומשם עלה לירושלים והתיישב באגף של בית-החולים "אוגוסטה ויקטוריה" שעל הר הזיתים. (באותו הזמן סולק פייסל מכהונתו כמלך בסוריה). כעבור מספר שבועות הוזמן להתפלל בבית-הכנסת "החורבה" בפרשת בהעלותך וקיבל לעלות לתורה "במפטיר" שבו אומרים את נחמו נחמו עמי.

כאשר הגיע לנמל יפו התקבצו כל ראשי היישוב לקבל את פניו ומאיר דיזנגוף נשא נאום ברכה, בהזדמנות זו קיבל הנציב את השם החדש "נחמיה שמואל" על שם הנביאים שהביאו גאולה לעם ישראל. כך ראו היהודים בארץ את בואו לארץ כנציב עליון, "הראשון ליהודה" כך קראו לו. כנציב עליון הבין הרברט סמואל והזהיר מראש את ראשי התנועה הציונית, שאין זה "טוב ליהודים" שיהודי יהיה הנציב העליון שכן עליו להיות "ניטראלי". בארץ יש גם יהודים וגם ערבים שהם הרוב באוכלוסיה. אחת הפעולות הראשונות שהוא נאלץ לבצע בתפקידו כנציב עליון שהוא ראש המדינה, היה למנות את ראש הקהילה הערבית. הוא ממנה את חג' אמין אל-חוסייני לתפקיד מופתי בירושלים, למרות שלא זכה בתפקיד במערכת הבחירות. תוך זמן קצר היה חג' אמין אל-חוסייני גם ראש הוועד הערבי העליון. הנציב מינה אותו מתוך שיקול שאולי הדבר יגרום לשקט וימנע תסיסה בקרב הערבים. בן למשפחה היריבה משפחת נאששיבי היה ראש עיריית ירושלים ועל פניו היה נראה כאילו שיהיה איזון. חודשים מספר לאחר מינויו כנציב עליון פרצו פרעות ביפו. ב-1 במאי 1921 רצחו הערבים ופצעו יהודים רבים וביניהם את הסופר והמורה יוסף-חיים ברנר. כחודש לאחר בואו לארץ יצא לביקור ביקב בראשון-לציון. בגמר שנת הלימודים הגיע לתל-אביב לכבד בנוכחותו את טקס חלוקת התעודות בגימנסיה "הרצליה". הדגל כחול-לבן הונף מעל לבית הוועד בשדרות-רוטשילד, וראש הוועד מר מאיר דיזנגוף נשא נאום ברכה.

שר המושבות וינסטון צ'רציל כינס ועידה בקהיר ובה הוחלט בהמלצת הנציב לצמצם את העלייה לארץ. באותה הזדמנות גם הפרידו בין ארץ-ישראל המערבית והמזרחית, עליה השתלט האמיר עבדללה. הבסיס להשתלטות זו היה "מכתב מק-מהון". כאשר בתחילת המלחמה ניסו התורכים לכבוש את תעלת סואץ הבינו הבריטים שיש להתפייס עם הערבים כדי שהללו יעזבו ויבטלו את הוראת הג'יהד של הסולטן התורכי. במגעים שנערכו בין השריף חוסיין לבין הנציב העליון של מצרים מק-מהון סוכם על איגרת הסכמה ובה נאמר שהבריטים מכירים בכך שלערבים מגיע השטח מהים-התיכון ועד למפרץ הפרסי למעט מקומות קטנים שבהם תשלוט בריטניה. בעקבות איגרת פיוס זו קיבל בנו של חוסיין פייסל את השלטון על דמשק, ואילו אחיו עבדללה קיבל את השטח ממזרח לירדן, שהופרד מארץ-ישראל המנדטורית. כל ההחלטות הללו נתקבלו בקהיר ויצאו לאור בספר הוראות שנקרא "הספר הלבן של צ'רציל. שר המושבות עזב את הארץ כשבוע ימים לפני פרוץ פרעות מאי 1921.

למרות שנאלץ לשמור על איזון בין היהודים לערבים עשה רבות למען יישוב ארץ-ישראל וניתן לרכז את הדברים:

  • איפשר מכירת קרקעות ליהודים. היה אמנם בפיקוח ממשלתי, אך ניתן היה לעקפו בנקל.
  • נתן הכרה למוסדות היישוב – "הוועד הלאומי", "אספת הנבחרים", ו"הרבנות הראשית" – כלומר הכיר באוטונומיה אדמיניסטרטיבית של היישוב.
  • הממשל הבריטי בימיו הפך את ירושלים לבירת הארץ ומכאן שירושלים הייתה בראש סולם העדיפויות בכל הנוגע לטיפוחה, יותר מכל עיר אחרת.
  • סייע לכלכלתם של עולי העלייה השלישית בכך שסיפק עבודות ציבוריות כגון סלילת כבישים.
  • תמך בהקמת האוניברסיטה העברית בירושלים. קבע את מכסת ההגירה השנתית ל- 16,500 עולים.
  • הכיר בעברית כשפה הארץ הרשמית.

תקופת נציבותו של סר הרברט סמואל תיזכר בתודעה הציונית כתקופה של תחילת יישום רעיון "הבית הלאומי" בארץ-ישראל.

לאחור שחזר לאנגליה בשנת 1925 שב לשרת בפרלמנט הבריטי ולאחר מכן הנהיג את המפלגה הליברלית וקיבל תואר אצולה ויקונט אותו הוריש בבוא יומו לבנו אדוין שנשא לאישה את הדסה, בתו של מחבר המילון העברי הגדול יהודה גור (גרזובסקי).

הנציב השני הלורד פלומר המשיך את פועלו של הרברט סמואל.

 

סר ויקונט הרברט לואי סמואל נפטר ב-י"א בשבט תשכ"ג (5.02.1963).