תגית: יוֹסִי רֶנֶרְט

ביחידות עם הרב עוזיאל הראשון לציון. יוֹסִי רֶנֶרְט

ביחידות עם הרב עוזיאל, הראשון לציון יוֹסִי רֶנֶרְט   

 רחמיו של הרב עוזיאל הביאו את הקיבוצניק מ"השומר הצעיר", להאמין שהצליח להערים על הרב בטיעוניו.

הרב ראה לפניו בן אובד, קומוניסט – רחמנא ליצלן. אבל חלוץ ובונה הארץ שלא שכח את קדושתו של יום הכיפורים והשתמש בו בטיעוניו.

גדולתו של הרב מתגלית כאן "כרחם אבות על בנים"

בין השנים 1932 – 1936 , על אדמת החברה קדישא בבית הקברות נחלת-יצחק, פעל "קיבוץ ארצישראלי א' " של השומר הצעיר. לימים – ניר-דוד (תל-עמל). חוזה החכירה הכיל סעיף האוסר עבודה בשבת. מנחלת-יצחק עבר הקיבוץ לעמק בית שאן והיה ראשון ל"חומה ומגדל" וחלוץ ענף בריכות הדגים בארץ.

להלן פרק מהספר – כך זה התחיל…. נחמה גנוסר/קיבוץ השומר הצעיר, ניר-דוד (תל-עמל). עמ' 57 – 59 .

אחד הפטנטים הראשונים של אברהם דודסון

התביעה הראשונה נגד הקיבוץ הוגשה בשבתנו עדיין בנחלת-יצחק.

התובעת: ה"חברה קדישא".

עילת התביעה: "חילול שבת" – ובהתאם לחוזה עם החברה (שהחכירה את השטח הרזרבי של בית-הקברות להקמת המחנה הזמני שלנו) – תביעה לפנות את המחנה תוך 24 שעות.

מקום המשפט: בית הדין הרבני בת"א, בפני הרב עוזיאל, הראשון-לציון דאז.

באותו זמן הייתי גזבר הקיבוץ, והמזכיר (אולי המזכירה) דרש(ה) ממני להופיע במשפט. סרבתי, כי לא ידעתי דבר על-מה ולמה נתבענו לדין, כן לא היה לי מושג כיצד להתגונן… אולם, המזכיר שכנע אותי, בנימוק שאיש אינו יודע מה פשר התביעה וחבל על יום-עבודה – כי אני ממילא נוסע לתל-אביב…

וכך היתה הופעתי הראשונה בפני בית-הדין, וכל פרטיה נחרטו עמוק בזיכרוני.

הרב קרא בפני את התלונה של החברה קדישא, שראו אותנו מחללים שבת – והם דרשו לקיים את החוזה ולפרק את המחנה.

טענתי כנגד זה כך:   אדוני הרב, אתה מאמין שאנו חיללנו שבת? הרי אנו פועלים מתקיימים מעבודה-שכירה, עובדים קשה כל השבוע ובשבת נחים. מלבד זאת אנו סוציאליסטים בעלי-הכרה, לוחמים על 8 שעות עבודה ליום ומנוחה לעובד בשבת. וכיצד אתה מאמין שאנו בעצמנו נוהגים אחרת?

אמר הרב: יש עדים – והנה הם נמצאים כאן ויעידו.

היה זה אז רגע קשה עבורי. ידעתי שמדי שבת, לאחר השיחה (שנהגנו אז לקיימה ב-13.00 בצהרים עד 15.00 בערך) נהגנו לצאת כולנו לקטוף תות-גינה, שגידלנו בשטח שעמד לרשותנו בתחום בית-הקברות, (בהנהלתו של אהרון דוקר) על-מנת לשווקו במוצאי-שבת בשעה מוקדמת ולא מצאתי דבר שאוכל לאמרו להגנתי בנקודה זו.

מוחי עבד בחיפזון ברגעים אלה כקטר. מה יהיה אם הרב יפסוק שעלינו "לארוז" את הצריפים ולפנות את המחנה? התרגשתי מאוד והרגשתי רעד בכל גופי. קפצתי את אגרופי בחזקה, על מנת להסתיר את רעד הידיים, ופניתי לרב ואמרי: "אבקשך שתוציא מהאולם את כל הנוכחים, עוד בטרם תשמע את העדים – ואני אתדיין איתן ביחידות".

–         "זה לא יתכן"! – אמר הרב.

"אחרת אין לי מה לומר"!

העדים הוצאו.

אמרתי לרב: "אתה יודע שאנחנו קיבוץ. מגמתו היא ללכת להתיישבות, ולהתיישבות הולכים לא רק עם מחרשה וטוריות, אלא עם עוד משהו… וה"משהו" הזה חייב, עד אז, להיות טמון באדמה. ואני מבטיח לך שאם ה"משהו" יגיע, לא רק בשבת, אלא ביום הכיפורים, יחפרו ויטמינו את זה. בהטמנה עוסק מספר קטן של חברים וכל היתר, גם אני, לא יודעים על שום דבר".

הרב עוזיאל אמר: "את זה אני מקבל ולא נתבע אתכם לדין".

לבוב – מצבה בבית הקברות נחלת-יצחק / יוֹסִי רֶנֶרְט

לבוב – מצבה בבית הקברות נחלת-יצחק / יוֹסִי רֶנֶרְט   

                                                                                                תשרי תשס"ח

 הקיבוץ* מזמן עבר. המייסדים הארצישראלים והעולים – קיבוץ "מסד" מגליציה וכל מי שבזמן נזכר, הקימו בעמק בית-שאן קיבוץ לתפארת –  "ניר-דוד (תל-עמל)". במחרשה קבעו גבולות למדינה, ראשונים ל"חומה ומגדל" ובריכות דגים – סימן לברכה, גם כאן להם הבכורה.

ומי אשר בגולה נשאר, את התופת שרד, עבר. ובא לכאן לנחלת-יצחק להקים מצֵבֵת-אבן לדור אשר נמחק. וביום הזיכרון לשואה, באה אשה ערירית, זקנה, ועמדה מול המצבה.

 עמדתי ברחוב עם אימי, הייתי בת חמש-עשרה אז בלבוב, היא סיפרה. לפתע נעלמה אמי ונותרתי לבדי. אלף צירופי מקרים של נסים ונפלאות, הצילוני משיני הזאבים הגרמנים. עכשיו גם הניצולים כבר אינם. יתומה אני ויתומה המצבה.

בלדה של חיים זמיר, מתוך: כך זה התחיל…/ נחמה גנוסר – ניר-דוד (תל-עמל)

זה היה ב-39. כך ראשית החזון

שמרל אז אמר ללאה: "קים, ניסע לציון"

בואי, לאה, בואי כבר נעלה לציון

נמאס לראות רק את גליציה

לך אראה החרמון!

בלבוב עמדו הציוניסטים כחוזים בחלום.

זוג חלוצים – גאנץ פּוּשֵט – נפנפו לשלום.

שקט, לאה, בלי דמעות – ככה שמרל באון –

הרי אנחנו לא סתם ככה מפליגים לציון.

בחשאי ספינה גוששת, מתקרבים לציון

לאה'לה רק קצת חוששת – אולי כבר אין שם מקום.

שָׁה, שְׁטִיל, לאה, בלי פחדים, נצחק בהמון

בין גלבוע לעפולה לך אבנה אז ארמון

הספינה הטילה עוגן בנמל הציוני,

מייד החלו בבניין ההמוני

"הבו לנו לבנים", כך שרים בלי פקפוק,

ובונים פיסת מולדת, סתם למען הסיפוק.

*קיבוץ ארצישראלי א' – השומר הצעיר, ישב בין השנים 1932 – 1936 על אדמת החברה קדישא בנחלת-יצחק, כאן הקימו צריפים ואהלים ועסקו בחקלאות. בנוסף עבדו בעבודות חוץ: בענפי בנייה, תעשייה, הובלות, משק בית ובתעשיית הנשק המחתרתית של "ההגנה".

בֵּין קֶלֶם לְחֶלֶם / יוֹסִי רֶנֶרְט

בֵּין קֶלֶם לְחֶלֶם / יוֹסִי רֶנֶרְט   

  או – וִי קוּמְט אַ פָּאץ' צוּ גוּט שַׁאבֶּעס*

* מַה עִניָן סְטִירָה לְשַׁבָּת-שָׁלוֹם? ביטוי מקביל ל"מה עִניָן שְׁמִיטָה לְהַר סִינַי", והכל כדי                   להצביע על שוני או לחלופין על-מה ההקשר?

אני יוֹסֵע פֶּעשֵׁע'ס,  בן בִּתוֹ של ר' יוֹסֵע שִׁפְרֵעס לֵוִיאַשׁ מקֶלֶם דליטא,

כותב לכם הקוראים, ללא הבדל מין או מוצא,

אידיש ליטאית בטעמי הנקרא.

זאל ניט פַארְלוֹרְן גֵיין דֵער טַעם אוּן גְרַאם

פוּן אַמוֹלִיקְן לִיטְוִישְן אִידֵעשׁ,

זִיס וִי וַיין פוּן קִידֵעשׁ.

שכן, אין שׂפַתוֹ של הַלִיטְוַאק(1)  דוֹמה לשפת הגַאלִיצִיאַנֵער(2), לא בעת תפילה, ולא בשיחת חולין. רק בּוֹרֵא עולם, שוכן מרומים שומע כל תפילה, שומע ומבין. כאן למטה כולנו מיוחדים. בתי כנסיות כאן נפרדים, לספרדים, (מיהו ספרדי?) בָּבְלִים, תימנים ובני לוּב.

והאשכנזים?

דגלני ההפרדה לדום יעבורו,

בין חְסִידִים ומת'נגדים, השוני עצום,

הליטאים – גוש אחד.

החְסידים – בנפרד.

כל חַסִידוּת יש לה חצר (או לפחות, היתה),

ולכל אחת רֶעבֶּע(3) מִשלה, אליו באים בכל שאלה.

וכמו בצבא שלא נצטרך,

לכל חצר – מדים להבדיל,

זה בְּגַרְבּיִם לְבָנִים ובמגבעת מיוחדה,

זה מעיל פסים לו

והאחר, זנבות שועלים כִּתְרוֹ. 

 

הלבוש השחור נועד במקור,

על היהודי – מ"יצר הוֹרֵע" לשמור,

להבדילו מהגוי ולהזכיר ייחודו.

על כן, אם כה רב השוני והבדל עלינו נגזר,

נְשַׁמֵר את יִחוּדֵנוּ  ונספר לדורות הבאים איש בתורו, ספורי סבתא וסבא כלשונם ובניגונם. ואני יליד הארץ הזו, יוֹסִי בֵּן בִּתוֹ של ר' יוסי הקלמאי, לוקח על עצמי בדעה צלולה לסטות כשצריך מכללי הניקוד ולעטר כהבנתי טעמים לטעמי.

כך ידע גם דור אחרון – הליטואק יחיד במינו הוא, עיקש ולוחם על דרכו. ברצותו לשנות – ישנה, ואינו צריך לרוֹב, ובאמרו שמע ישׁרוֹאֵל – השׁומע שׁמע, כִּי למעלה, אין הבדל במבטא, למשל ולדוגמה:

אצלנו עונים אמן, בפולין – אוּמַיין.

להקורא ולהשומע, ינעם.

 

אַ לֵעמוֹשְל

כשהליטואק אומר עַזְ'רִיאֵל הוא מַכְוִין לעזריאל, שם בפולין נקרא הוא זְרִיל. בליטא, שמואל הוא שם איש, בפולין – מובנו צר, "שמואל", הקונה לחיַט שם יאמר  בצר לו – המכנס שקנה. והאיש שמואל, בפולניה מה שמו? שם הוא שמיל ויחד עם זְרִיל הולך הוא ל"שיל" (בית הכנסת), שרוולו להפשיל.

ובהפשילם, תפילין של יד הם יניחו,

יאמרו בּוּרִיך אַסוּ, יהַיי שְׁמַי רַאבּוּ,

מֵאַסוֹ וֵעַד עוֹילוֹם.

ובהגיעם ל"ועל כולם" יאמרו אַייל קִילֵעם,

באזני זה כמו תֵהִילֶעם.

בצאתם, יחפּשו הם פַּאנוּסֵע,

דוֹרֵעט אִין מַארֵעק.

בליטא הַסִפְרַה שַׁלוֹשׁ נקראת דְרַיי,

בפולניה הִיא דְרַאאא.

אִין לִיטַא עֵסְט מֵען,

אין פּוֹילְען, לאזט מֵען א רוּפּ.

בַּיי אוּנְדז' שְרַאייטְמֵען

דוֹרְט גִיט מֵען אַ שְׁרַאאא…

בַּיי אוּנְדז' הַאקְט מֵען

בַּא זֵ'יי גִיט מֵען אַ הַאק.

בַּיי אוּנְדז' נֵעמְט מֵען

אִין פּוֹילְן גִיט מֵען אַ נֵעם

 

אוּנְדֵזערֵע שכיינע בְּרַאכְצֵ'ע פוּן וַאְרשֵע,

קוֹנְגרֵעס פּוֹילְן, אִין אִיר לוֹשְן,

חַאפּט זִיך אַרַיין אִין אוּבְנט צוּ אִוּנְדז,

(או כדבריה "צִי אִינְדז").

ואני להבינה, במוחי עובר תחנה,

מתקן את הסטיה ומכוין בהקפדה

ל"קול ציון לגולה" בנוסח פולני

ואז מבין כל מלה, כאילו היא – אני.

כִּי אם גֵעקוּמֵען, זה גֵעקימוּ

אז גֵענוּמֵן, זה גֵענִימוּ

לַאכְן די מַלאכִים אִין הִימְל,

בַּא זֵיי (אִין פוֹילְן) הֵייסְט דוּס הִימוּ.

אַז יַאך בִּין אִיך

און אִיך בִּין יַאך

לוֹזְט מִיר אוֹפּ,

א גוּטֵע (גִיטֵע) נַאכְט.

אני יוֹסִי בן פסיה, נכדו של ר' יוסי בן שפרה לֵוִיאשׁ מקֶלֶם אשר בליטא.

 

 

לְבַל יאבַד הַנִיגוּן והטעם

של האִידִיש הליטאית של פעם,

המתוקה כיין הקידוש.

זה כינויו של יהודי מליטא

יוצא גאליציה אשר בפולין.

דֵער אֵיבֵּשְטֵער, שם המפורש – הס מלהזכיר.

 

מלשון יחוד ולא ביחד,

 

 

 

אלה הדוגלים

אנו הליטאים, מתנגדים להערצה עִיוֵרֵת,

אצלנו קובע הרוֹב,

שַם קובע הַרֶבֶּע.

חצר –  הוֹיף

 

אַ שַיְילֶע

אַף נִישְט צוּ בֵּעדַארפְן

בַּעזוּנדֵערֶע אוּנִיפוֹרְם.

וַייסֵע שְׁקַארְפֵּעטְן (אצלנו – זוֹקְן)

תולדות אהרן

אַ שְׁטרַיימְל.

 

זאת יש לזכור, השטן מקטרג והשד מרקד.

על כן יבדיל השחור וישמור

גם בעיר זרה מ"היצר הרע".

 

 

 

ארץ ישראל

קלם בליטא שנחרבה.

אחליף כרצוני סמך בשין ואנקד במהופך אם צריך, כדי לשמר את דברי סבי ואבותיו,

במובנם הטוב ובטעמם ולהפחית ככל האפשר הַפְּחָת שנוצר שלא באשמתי, בהעברה מכלי לכלי.

 

 

 

 

למשל

אצלנו ז' ז'ה כמו אֵצֶ'ל המרוקאים.

סמך, שׁין ושׂין כמו ביָוָן.

שׁוֹרְקוֹת הן ויוצאות,

צ'רצ'יל אצלנו בן בית, פעמיים צ'ע.

זַ'בּוֹטִינְשׁקִי עִם צ'וּפְצִ'יק בראשו, אצ'לנו צ'לחה דַרְכּוֹ.

כי רק אצ'לנו צ'וּפְצִ'יקַיים ז'אב זַ'בּוֹטִינְשׁקִי, יחד שניים.

 

ברוך אתה, יהא שמה רבא,

מעתה ועד עולם.

ולאמריקאי כמו I il' killem .

 

אצלנו פַּאְרנוֹשֵׁע,

בַּיי אוּנְז' אִי דוֹס אַ מַארְק.

עשרה קַבִּין קָמַצִין וּפתַחִין ירדו לעולם,

תשעה ירדו בפולין.

בליטא אוכלים,

בפולין מגלישין.

אצלנו צועקים

שם נותנים צעקה.

אצלנו מכים

אצלם נותנים מכה.

אצלנו לוקחים

בפולין נותנים לקיחה. איך נותנים לקיחה אני תמה, אולי הפולני יודע.

שכנתנו ברכה, מורשה,

מרכז פולין כדבריה,

חוטפת עצמה (נכנסת) אלינו, בערב.

 צוחקים המלאכים בשמים

 אם יַאך זה אני

ואני הוא יאך

עִזבוּנִי עַזוֹב

די, לילה טוב.

 ידידי כאח לי, בן נין לגאון מקובנה, הרב יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל. בטובו לי הסביר, מה טעם קורין לו ל ליטואק "צֵיילֵעם קוֹפּ". צֵיילֵעם הוא צלב לא עלינו, ומורכב הוא כך. מקל ארוך – אנכי, וקצר אופקי, מחוברים הם בניצב ויוצרים יחד – צלב. המלה קוֹפּ אם שכחתי, מובנה – ראש. ואז באידיש שלנו הסביר לי, ואני מתרגם: התכונה המאפיינת את הליטואק יותר מכל, היא דבקות במטרה ללא פשרות. על כן נמשל הוא למי שצלב בראשו, אם במאונך לא תצלח דרכו, ינסה במאוזן ולעולם לא ייכנע. ואיך נדע אם אכן צלב בראשו, ישאל הספקן, "פתח ראשו", זו התשובה. ואם אין שם צלב, ימשיך וישאל, ליטוַאק אחד פחות לא נורא – תהיה התשובה.

 על פי חוק ההזדמנות השווה, כל הנאמר כאן לזָכָר, אמור גם לנקבה.

ואס איז וִיכְטִיק. א אינגל אודער א מיידעל.דער עיקער איז דער בריס.

(1)   לִיטְוַאק –  ליטאי זכר, וברבים – לִיטְוַאקֵעשׁ.

ליטאית (נקבה) נקראת לִיטְוִיצ'קע וּבְרַבּוֹת – לִיטְוִיצ'קֵעשׁ.

(2) גַאלִיצְיַאנֵער – סיומת עֵר, כמו קוֹבְנֵער או בֶּרְלִינֵר, מראה מקום מוצא.

(3) רעֵבֵּע – רב חסידי, ברבים רַאבֵּיים, אשת הרב – רֶעבֶּעצְן.

נזכור את האמהות ונאמר: במקום בו תנו רבנן – חכמו מאד רַאבְּצַאנַאן.

     נ"ב: דרישת שלום לחותנתי בגן עדן, חֶלַה בת ר' יהודה מחֶלֶם, חכמתה – הלואי עלי.

 

כּל מִלָה מַזְכִּירָה לִי סִפּוּר רכבת בלי קטר

כּל מִלָה מַזְכִּירָה לִי סִפּוּר / יוֹסִי רֶנֶרְט   

                                                                             תשרי תשס"ח

 רַכֶּבֶת בְּלִי קַטָּר

 קראתי בעתון: "הקבלן ברח עם הכסף"  ונזכרתי בסיפורו של יוסף זִימַן, מוכתר נַחֲלַת-יִצְחָק, על הקבלן שבנה בשנת 1925 את הבית הראשון בנחלת-יצחק.

 "התקשרתי עם הקבלן מר יוסלביץ מעיר-גנים, שיבנה לי בית קטן ורפת. מר יוסלביץ עשה עבודתו באמונה, לא בתור קבלן, אלא כיהודי ציוני שרצה למשוך יהודי גולה ארצה (אני בטוח שלא הרויח בעסק הזה) ובזמן קצר גמר את עבודתו".

עִיר-גַנִּים (לימים רמת-גן) תוכננה להכיל בתי מגורים מוקפים עצים ופרחים, נבנתה על אדמת טרשים מצפון לשכונת בּוֹרוֹכוֹב של היום. כדי לפרסם ברבים את דבר הקמתה, יצאה מתל- אביב ביום 27.4.21 רַכֶּבֶת מיוחדת לטיול חד פעמי למקום. הנסיעה היתה בתשלום. בעברה מדרומה של המושבה הגרמנית "שׂרוֹנַה" (הקריה של היום), צפרה הרכבת בחגיגיות.

 הרכבת. איזה רכבת אתם שואלים, אז ככה – במלחמת העולם הראשונה, כבשו האנגלים את ארץ ישראל מדרום לצפון. בהתקדמותו מסיני, הגיע הצבא הבריטי בנובמבר 1917 עד לירקון. בסוף דצמבר צלחו הבריטים את הירקון תוך כדי לחימה, בהצליחם להדוף את התורכים עד צפונית להרצליה. אולם למשך תשעה חודשים, הגבול בין שני הצבאות נותר בקו אלכסוני מאזור הרצליה של ימינו ועד לסביבות כפר-סבא, ומשם לגב ההר עד לגדות הירדן. גנרל אלנבי החליט לרכז כח גדול וציוד רב ולהסתירם בפרדסים באזור רמת גן ושכונת בורוכוב.

 לקראת ההתקפה הוכנו דרכי עפר, הוצבו גשרים על הירקון והושלמה הנחת מסילת-ברזל צרה* (60 ס"מ) שתחילתה בנמל יפו וסופה בסביבת קיבוץ גְלּיל-יָם** של היום.

 הרכבת שהובילה ציוד ונשק, פעלה במלוא התנופה גם בלילות. בבוקרו של יום

19.9.1918 , כוחות הרגלים המרוכזים הסתערו על העמדות התּוֹרְכִּיוֹת ופרצו אותן. אז פרצו הַפָּרָשִׁים ושעטו במהירות דרך ואדי ערה לצפון הארץ. היתה זו התקפת הבזק הגדולה ביותר במלחמת העולם הראשונה. תבוסת התורכים בקרב זה, תרמה להחלטת שותפיהם הגרמנים להביא לסיום המלחמה.

באזור שכונת בורוכוב של היום*** עברה שלוחה של אותה מסילה, לצורך הסעת הציוד אשר הוסתר בפרדסי הסביבה ובמחנה הצבא הבריטי שהיה במקום. לאחר המלחמה, חכרו מקימי "עיר-גנים" מהשלטונות את המסילה ומספר קרוניות לצורך שינוע חומרי בניין וציוד.  בשלב מוקדם התקלקל הַקַטָּר. בשכונת בורוכוב השתמשו בלְבֵנִים אשר יוצרו במפעל "סִילִיקַט"  (בית כלל" של היום). גמלים היו מובילים את הלבנים לתחנת הרכבת בתל-אביב שם הועמסו על קרוניות והורצו על הפסים בעזרת פְּרָדוֹת וסוּסִים. בנוסף למסילה נותרו בשטח גם צריפים וצנורות מים, גם בהם נעשה שימוש.

 חלק קטן מפסי הרכבת ומאדני-העץ שימשו את תושבי המקום לבניית בתיהם. קצה השלוחה של הרכבת היה במחסני הבסיס הבריטי במורד רחוב תעש של היום. חלקי נשק וכדורים אשר הושארו שם, נאספו לשימוש "ההגנה".

 קיבוץ ארצישראלי א' – שכונת בורוכוב.

קבוצת בוגרי בתי ספר בארץ-ישראל התארגנה בקיבוץ שומריה של השומר הצעיר (לימים עין-שמר). בשנת 1932, הקימה מחנה אוהלים קטן על שרידי המסילה, דרומית לשכונת בורוכוב בשטח שהיה שייך לאביו של אחד מהם. לאחר שבועיים עברו למשך ארבע שנים לשטח בית-הקברות בנחלת-יצחק. כאן עיבדו את האדמה, עבדו במפעלים בסביבה ובעבודות שונות. קיבוץ "מסד" מגליציה הצטרף אליהם.בשנת 1936, היו הראשונים ל"חומה ומגדל" והקימו בעמק בית שאן  קיבוץ לתפארת – "ניר-דוד (תל-עמל)".****

* "טַרַאזִינָה"

** קיבוץ גליל-ים הוקם בידי "הבחרות הסוציאליסטית", ראשיתו בגבעתיים של היום, מזרחית לבית הקברות נחלת-יצחק.

*** בשנת 1922 הוקמה בארץ שכונת הפועלים הראשונה, היא "שכונת-בורוכוב"

****  על שם דוד וולפסון – ממנהיגי יהדות דרום-אפריקה, שהיה נשיא ההסתדרות הציונית אחרי ד"ר הרצל.

מקורות: עם נחלת-יצחק מראשיתה /יוסף זימן

            הרכבת ל"עיר-גנים" / אילן גל-פאר

            ארכיון  ניר דוד (תל-עמל)

            עדות מאת יהונתן ממלוק, בנו של הרוקח משכונות שרונה ובורוכוב.