תגית: הראשון לציון

ביחידות עם הרב עוזיאל הראשון לציון. יוֹסִי רֶנֶרְט

ביחידות עם הרב עוזיאל, הראשון לציון יוֹסִי רֶנֶרְט   

 רחמיו של הרב עוזיאל הביאו את הקיבוצניק מ"השומר הצעיר", להאמין שהצליח להערים על הרב בטיעוניו.

הרב ראה לפניו בן אובד, קומוניסט – רחמנא ליצלן. אבל חלוץ ובונה הארץ שלא שכח את קדושתו של יום הכיפורים והשתמש בו בטיעוניו.

גדולתו של הרב מתגלית כאן "כרחם אבות על בנים"

בין השנים 1932 – 1936 , על אדמת החברה קדישא בבית הקברות נחלת-יצחק, פעל "קיבוץ ארצישראלי א' " של השומר הצעיר. לימים – ניר-דוד (תל-עמל). חוזה החכירה הכיל סעיף האוסר עבודה בשבת. מנחלת-יצחק עבר הקיבוץ לעמק בית שאן והיה ראשון ל"חומה ומגדל" וחלוץ ענף בריכות הדגים בארץ.

להלן פרק מהספר – כך זה התחיל…. נחמה גנוסר/קיבוץ השומר הצעיר, ניר-דוד (תל-עמל). עמ' 57 – 59 .

אחד הפטנטים הראשונים של אברהם דודסון

התביעה הראשונה נגד הקיבוץ הוגשה בשבתנו עדיין בנחלת-יצחק.

התובעת: ה"חברה קדישא".

עילת התביעה: "חילול שבת" – ובהתאם לחוזה עם החברה (שהחכירה את השטח הרזרבי של בית-הקברות להקמת המחנה הזמני שלנו) – תביעה לפנות את המחנה תוך 24 שעות.

מקום המשפט: בית הדין הרבני בת"א, בפני הרב עוזיאל, הראשון-לציון דאז.

באותו זמן הייתי גזבר הקיבוץ, והמזכיר (אולי המזכירה) דרש(ה) ממני להופיע במשפט. סרבתי, כי לא ידעתי דבר על-מה ולמה נתבענו לדין, כן לא היה לי מושג כיצד להתגונן… אולם, המזכיר שכנע אותי, בנימוק שאיש אינו יודע מה פשר התביעה וחבל על יום-עבודה – כי אני ממילא נוסע לתל-אביב…

וכך היתה הופעתי הראשונה בפני בית-הדין, וכל פרטיה נחרטו עמוק בזיכרוני.

הרב קרא בפני את התלונה של החברה קדישא, שראו אותנו מחללים שבת – והם דרשו לקיים את החוזה ולפרק את המחנה.

טענתי כנגד זה כך:   אדוני הרב, אתה מאמין שאנו חיללנו שבת? הרי אנו פועלים מתקיימים מעבודה-שכירה, עובדים קשה כל השבוע ובשבת נחים. מלבד זאת אנו סוציאליסטים בעלי-הכרה, לוחמים על 8 שעות עבודה ליום ומנוחה לעובד בשבת. וכיצד אתה מאמין שאנו בעצמנו נוהגים אחרת?

אמר הרב: יש עדים – והנה הם נמצאים כאן ויעידו.

היה זה אז רגע קשה עבורי. ידעתי שמדי שבת, לאחר השיחה (שנהגנו אז לקיימה ב-13.00 בצהרים עד 15.00 בערך) נהגנו לצאת כולנו לקטוף תות-גינה, שגידלנו בשטח שעמד לרשותנו בתחום בית-הקברות, (בהנהלתו של אהרון דוקר) על-מנת לשווקו במוצאי-שבת בשעה מוקדמת ולא מצאתי דבר שאוכל לאמרו להגנתי בנקודה זו.

מוחי עבד בחיפזון ברגעים אלה כקטר. מה יהיה אם הרב יפסוק שעלינו "לארוז" את הצריפים ולפנות את המחנה? התרגשתי מאוד והרגשתי רעד בכל גופי. קפצתי את אגרופי בחזקה, על מנת להסתיר את רעד הידיים, ופניתי לרב ואמרי: "אבקשך שתוציא מהאולם את כל הנוכחים, עוד בטרם תשמע את העדים – ואני אתדיין איתן ביחידות".

–         "זה לא יתכן"! – אמר הרב.

"אחרת אין לי מה לומר"!

העדים הוצאו.

אמרתי לרב: "אתה יודע שאנחנו קיבוץ. מגמתו היא ללכת להתיישבות, ולהתיישבות הולכים לא רק עם מחרשה וטוריות, אלא עם עוד משהו… וה"משהו" הזה חייב, עד אז, להיות טמון באדמה. ואני מבטיח לך שאם ה"משהו" יגיע, לא רק בשבת, אלא ביום הכיפורים, יחפרו ויטמינו את זה. בהטמנה עוסק מספר קטן של חברים וכל היתר, גם אני, לא יודעים על שום דבר".

הרב עוזיאל אמר: "את זה אני מקבל ולא נתבע אתכם לדין".