תגית: הפנתאון

הפנתאון של תל-אביב

הפנתאון של תל-אביב

סיפורי כל ה'מי ומי' של תל-אביב, שמצאו מנוחתם עדן בבית העלמין

שברחוב טרומפלדור

לא מקום טיולים מלבב הוא בית-קברות. לאנשים רבים פחדים ודעות קדומות על בתי קברות. גם התורה, בספר דברים, אסרה על פולחן מתים (("ולא תשימו קרחה  (קרא: קוֹרחה) בין עיניכם למת, כי עם קדוש אתה" (דברים י"ד א-ב): ("לא ימצא בך -ודֹרש אל המתים") (דברים י"ח י-י"א)), אך בתי קברות ישנים הם המקומות היחידים שבהם ניתן "לפגוש" סופרים, אמנים, או מדינאים שכבר הלכו לעולמם. כך הדבר בכנסיית ווסטמינסטר (Westminster) שבלונדון, או ב"פר-לאשז" שבפריס, (Pere-Lachaise)- או בבתי קברות יהודיים במזרח אירופה

גם לנו, בתל-אביב, בית קברות שהוא 'פנתאון', אשר בו טמונים אישים חשובים מהעשייה הציונית, מהספרות העברית, מהאמנות ומשאר תחומי החיים, אשר הטביעו את חותמם ב'ימי הבראשית' של תל-אביב וטרום המדינה.

סיפורו של מקום

"הפנתאון של תל-אביב", שבו קבורים מייסדי תל-אביב ובוניה, נוסד בראשית שנת תרס"ג (1902), והוא נמצא ברחוב טרומפלדור.*
שש שנים לאחר הקמתו, נוסדה העיר תל-אביב, בפסח תרס"ט (1909). כנראה, זהו המקרה הראשון והיחידי בעולם, שבו בית-קברות של עיר הוקם עוד בטרם נוסדה העיר. העיר תל-אביב הוקמה בראשיתה כשכונה של יפו, ונקראה "אחוזת בית". השכונה השתרעה משני צדי רחוב הרצל, בין הרחובות אחד-העם ויהודה הלוי. במרוצת השנים התרחבה העיר, בעיקר צפונה ומזרחה, והקיפה את בית-הקברות, כאילו היא חובקת אותו ושומרת את הקברים בחיקה.
סיפורו של בית-הקברות התחיל בחודשים תשרי-כסלו תרס"ג (1902), עת פרצה מגפת חולירע בכל רחבי הארץ, ופגעה פגיעה קשה באזור החוף בכלל, וביפו בפרט. מטעמי היגיינה אסרו השלטונות הטורקיים על התושבים – יהודים וערבים כאחד – לקבור את חללי המגפה בבתי הקברות שהיו בעיר גופא.
התעורר אם כן צורך דחוף למצוא מקום קבורה חלופי מחוץ לעיר, אך לא מקום מרוחק מדי. בהתערבותו של שמעון רוקח, ראש הקהילה היהודית בעיר (הקבור ליד החומה המזרחית של בית-הקברות), נרכשה מהממשלה הטורקית, תמורת 50 מג'ידי (מטבע טורקי), חלקת קרקע ששטחה 12 דונם, אשר נרשמה בטאבו על שם "ועד הקהילה המאוחדת לעדות האשכנזים והספרדים" ביפו.
* מידע כללי ראה בסוף הספר.

חלקת בית-הקברות הייתה מרוחקת מיפו. על הדרך מיפו אל בית-הקברות סיפר הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, "הראשון לציון":

"הדרך אל המקום הייתה מלאת ערמות חול (דיונות), שפעמים רבות לא יכלו הכתפיים (של נושאי המת) להמשיך את דרכם. במקרים רבים היו עוזבים את הארון בדרך, כדי להחליף כוח או בחכותם לבואם של כתפיים אחרים, להמשיך את מסע הלויה בדרכם אל בית הקברות."

* בימי מלחמת העולם הראשונה פורסמה הוראה מטעם המושל הכללי ג'מאל פָּשה, להרוס את כל בתי הקברות ביפו. בהשתדלותו של הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, "הראשון לציון", לא נהרס בית-הקברות, והוא קיים עד עצם היום הזה.

בית-הקברות מחולק לשניים: חלקו הישן יותר נמצא בצדו הצפוני-מזרחי, והחלק החדש יותר ממוקם בצִדו הדרומי-מערבי. בית-הקברות מכיל כ-5,000 קברים, מהם למעלה ממאתיים קברי ילדים, הממוקמים בחלקו הישן.
שורות הקברים אינן מסודרות, ולא בכל מצבה יש ציוּן או תאריך קבורה. כך נוצר הרושם כאילו לא הייתה יד מכוונת בבניית בית-הקברות.
תחילה קברו בחלקו הצפוני של בית העלמין. בחלק זה ניתן למצוא את קברי הנספים במגפה של שנת תרס"ג (1902).
הנפטר הראשון במגפה, אהרון בן משה סידיס, שהיה נציג הספרדים בוועד המשותף של יהודי יפו, נפטר בכ"ז בתשרי תרס"ג (28.10.1902), ונקבר ביפו. הנפטר השני, שמואל-דוד גרשין-זאן, שנפטר בי' בחשוון תרס"ג (10.11.1902), נקבר בחלקה א' שורה ד'. הנפטרת השלישית הידועה לנו נפטרה בי"ב בחשוון תרס"ג (12.11.1902). היא קבורה ליד הקיר הצפוני, בחלקה ב' שורה ח'. שמה נישקא בת ר' ברוך ברומבערג מלצר ז"ל.
כסגולה לעצירת המגפה נהוג היה, על פי המסורת, לעשות שני דברים: להטמין בקבר מיוחד גווילים של ספרי קודש מן הגניזה, ולערוך טקסי נישואין של יתומים בבית העלמין. ואכן, שתי אחיות יתומות, שניר וציונה בליש, נישאו כאן בתופים ובמחולות למשה גלזן ויחיא ריגני, כאשר כל הקהילה משתתפת בשמחת החתונה ובמימונה.

וראה זה פלא: המגפה אכן נעצרה…

בית העלמין מאכלס את קבריהם של גדולי עם ישראל בדורות האחרונים, ממניחי היסוד ליישוב העברי החדש ביפו, ומבוני העיר תל-אביב. ביניהם ניתן לראות את קברי 'אחד העם', 'מקס נורדאו', חיים ארלוזורוב, חיים-נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי, יוסף-חיים ברנר, נחום גוטמן, יוסף-אליהו שלוש, שמעון רוקח, ועוד רבים רבים אחרים מחשובי העסקנים, הסופרים והמשוררים בעיר החדשה.

* מתוך "ספר בית-הקברות של ה"חברה-קדישא".

במרוצת השנים התמלא בית-הקברות, והתעורר צורך להכשיר בית-קברות נוסף, לכן הוקם בשנת 1932 בית-קברות חדש ליד שכונת נחלת-יצחק, בין הרחובות אבני זיכרון ועליית הנוער, בגבול גבעתיים-תל-אביב. מאז הקמתו הופסקה הקבורה בבית-הקברות הישן שברחוב טרומפלדור, כמעט לחלוטין, למעט קבורתם של אישים חשובים ומכובדים כראשי העיר, או כאלה שרכשו את מקום מנוחתם האחרון במקום עוד בחייהם.

רוב המצבות בחלק הישן של בית העלמין עוצבו במתכונת מזרחית, שהייתה מקובלת בבתי העלמין היהודיים בארץ, הווה אומר: יסוד שטוח של בטון או אבן, בציפוי לוח שיש. לרוב, המצבות דומות אחת לרעותה, וגם הכיתוב שעליהן אחיד בסגנונו. ברובו הוא מסורתי, כמו זה הכתוב על-גבי מצבות של רבנים ושל יהודי ארצות המזרח – פסוקים מהתנ"ך ומימרות של מקובלים או של רבנים מפורסמים. על מצבות רבות כתוב: פ"נ (פה נטמן) גלמוד".
(גלמוד אדם שאין לו משפחה, ערירי מי שאין לו ילדים).

באזור החדש יותר, הדרומי-מערבי, הוקמו מצבות זקופות, בעלות אופי הדומה לזה של בתי קברות אירופיים. הסגנונות מגוונים וכוללים טעמים שונים בכיתוב, פסוקים סנטימנטליים המדברים על הנפטר או על משפחתו, ולעתים המצבות נושאות רק את שם הנפטר, שנת לידתו ותאריך פטירתו.
על פי ההלכה היהודית אסור לשתול עץ או שיח על קבר. אלא צריך לעשות הפרדה מוחלטת בין הקבר לבין הנטיעה. בכל זאת כאשר מונה מר שמואל טולקובסקי בשנת 1922 למנהל מחלקת הגננות בעירייה, הקים אגודת ידידים של בית-הקברות שמטרתה הייתה נטיעת עצים בבית הקברות.

בתחילה לא היה בית-הקברות מוקף חומה, והקברים היו חשופים לרוח הים הנושבת ולחולות הנודדים. רק לאחר שנוסדה "אחוזת בית", הוקמה סביב בית-הקברות חומה מאבני כורכר.

עד שנת 1923 הייתה הכניסה לבית-הקברות בשער הקטן, הנמצא מזרחית לשער הנוכחי, מול בית מספר 32 ברחוב טרומפלדור. באותה שנה, בעת העלאת ארונו של 'מקס נורדאו' ארצה, נפתח השער הנוכחי, ומאז ועד היום הוא משמש ככניסה הראשית. כיום מצוי שער קטן נוסף מול בית מספר 22 ברחוב טרומפלדור.