תגית: הַשִׂמְלָה / יוֹסִי רֶנֶרְט

הַשִׂמְלָה / יוֹסִי רֶנֶרְט

הַשִׂמְלָה / יוֹסִי רֶנֶרְט   

                                                                                                 תשרי תשס"ח

  אמי האלמנה ואני התינוק, נאספנו אל ביתם החם של רוֹזַה אחות אבי ובעלה רב החסד הֶרְמַן-צְבִי צַצְקִיס. בחדרה הדל סיפרה לי אמי על אביה ר' יוסי, אותו סעדה בחוליו עד יומו האחרון, בקֶלֶם אשר בליטא. עם לכתו בשנת 1933, עלתה אמי ארצה במסגרת "החלוץ המזרחי".  שש אחיות היו לה לאמי, שתיים נסעו לדרום אפריקה, אחת לאמריקה ושתיים ניספו בשואה עם משפחותיהן. בטרם נשלחו למחנות הריכוז, מסרו האחות הצעירה שִׁפְרַה ובעלה יצחק נוֹאִיק, את שני בניהם לשכן ליטאי גוי, למשמרת.

עם כניעת גרמניה, החלו הניצולים לחפש את יקיריהם. ראשון להגיע אל הילדים היה הסבא, אבא של יצחק. הגוי אשר שמר עליהם וגידל אותם, נדהם לראות יהודי חי. במעמד מסירת הילדים לסבא, דרש הגוי את טחנת-הקמח של אביהם כשכר טרחתו. הסבא ביקש מהגוי להיות סבלני, שהרי טרם נודע גורל הוריהם. הסבא הביא את נכדיו אל ביתו והשכיבם לישון יחד באותה מיטה. בלילה התפרץ הגוי אל הבית, הסבא נבהל ונשכב מתחת למיטת הילדים. הליטאי ירה בילדים במיטתם עד שהרגם. חלק מהכדורים חדרו לרגליו של הסבא ונשארו בגופו עד יומו האחרון. שפרה ובעלה יצחק השתחררו ממחנה בוּכְנוַואלְד  והחלו במסעם  לעבר ילדיהם אשר השאירו בליטא. בדרכם פגשה בהם מכרה ומסרה להם את בְּשוֹרַת הַאִיוֹב.

 יצחק ואֵחַיו, בני נוֹאִיק הנמרצים, שאפו לעלות לארץ-ישראל. אירגנו ושלחו ארצה מכונות וציוד, להקמת מפעל לעיבוד עורות. כאן נתקלו בַּבּוֹלְשֵבִיזְם של שִלְטוֹן מפא"י. תנאי להקמת המפעל היה – שיתוף סולל בונה ב 51 אחוז. בני נואיק לא צריכים שותפים, השאירו את המכונות בנמל חיפה ולא עלו ארצה. אַז נִישׁט קֶיְן מִזְרַח, פוֹרְט מֶען קֶיְן מָאיירֵעב , כדבריהם. (אם לא למזרח, נוסעים למערב). האחים עברו לקנדה ועשו חַיִל בבנייה ובעסקי יערות.

 סיפורים רבים שמעתי באידיש ליטאית מאמי ומחברותיה, על הסבא שלי ועל העיירה קֶלֶם.

לימים, הקמתי מוזיאון היסטורי בְּנַחֲלַת-יִצְחָק. כאן לגמרי במקרה, החל קשר עמוק ביני ובין סיפור השכונה היחידה אותה הקימו בארץ-ישראל יהודים מליטא.

 בין האורחים בטכס פתיחת המוזיאון, היה שמואל חַלוֹזִ'ין יליד קלם, מהבודדים אשר שרדו את השואה. באותו זמן, לא זכר שמואל את אמי שעלתה ארצה בשנת 1933 ולא את סבי אשר נפטר באותה שנה בקֶלֶם.  

 חיה, אחותו של שמואל, גם היא מדור החלוצים, היתה חברה של אמי, אותה נהגנו לבקר בסוכת מגוריה על גבעת כּוּרְכַּר ברחוב פֶרֶץ פינת צ'לֶנוֹב בתל-אביב. אמרתי סוּכָּה, לא טעיתי.

כך נשמע שיר החלוצים חסרי הדיור,

באידיש ליטאית מודגשת:                            תרגום לעברית          

אֶרֶץ'-יִשׁרוֹאֵל אִיז' אַ לַאנְד,

עַקְרַבִּים, חַמְשִׁין אוּן זַ'אמְד.

אוּן דֵער צ'וּ טַאפְּט מֵען אַ וַאנְט

אוֹי טַאפְּט מֵען אַ וַאנְט

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא

אֶרֶץ העַקְרַבִּים, הַחַמְסִין והַחוֹל.

ובְנוֹסָף מְמַשֵׁשִׁים בָּקִיר

אוֹי מְמַשֵׁשִׁים בָּקִיר.

הערה: הַגֵרֵשׁ המעטר בשיר זה אותיות צ', ז', נועד להציג לקורא מבטא ייחודי לנו, יהודי ליטא

אצלנו גם ה"סָמֶך" דוֹמָה ל"שִׁין" שׁוֹרֶקֶת.

שלוש שנים לאחר הקמת המוזיאון, בעת מחקר בבית הקברות נחלת-יצחק, ראיתי אנדרטאות שבורות ועזובות, שהוקמו לאחר השואה בידי שרידי הקהילות אשר חרבו. בעקבות כתבה בעיתון "ידיעות-אחרונות", פנו אלי מספר תורמים, והם עזרו לי לשפץ עשרות אנדרטאות בנחלת-יצחק.

את הכתבה קרא גם שמואל חלוז'ין והוא בא כדי לעזור.

עמדנו ליד הגל-עד לבָּאבִּי-יַאר, איש מלבדנו לא היה בסביבה, שקט של בית קברות. במעלה השביל, האנדרטה הגדולה ליהדות ליטא, אותה בנה שמוליק, שהיה קבלן רב פעלים. התיעצתי אתו בנושאי שיפוץ ושימור. תמיד אהבתי שיחה באידיש ליטאית הייחודית כל כך. ואז בטבעיות שאלתי:

                                                            תרגום לעברית

דוּ גֵעדֵענְכּסט מַיין מַאמֵען,

פֵּעשֵׁע לֵעוִיַאס פוּן קֵעלֵעם?

וואס הֵייסְט צוּ אִיך גֵעדֵנְעְק?

זִי אִיז גֵאוֵוען בָּיי מִיר אַף חַאשֵׁענֵע.

אִיך הַאבּ בִּילְדֵער מִיט אִיר.

אִיך גֶעדֶענְק דַיין זֵעידְן אַזֵי וִי הַאיְנט.

אִין פִנְף אוּן פֵערְצִיקְסטְן יַאר

בִּין אִיך אוֹן גֵעקוּמֵען

מִיט מַיין חַבֵרְתֵה אּין אֶרֶץ יִשְׂרוֹאֵל.

שׁמוּלִינְקֶע, האט זִי מִיר גֵעזַאגְט,

יֵעצְט זֵענֵען מִיר בֵּיידֶע אִין אֶרֶץ יִשְרוֹאֵל.

אִיך גֵיי נִיט אַרַיין וֵעיינֵען. מִיט דִיר,

עֵיידֵער מִיר האבּן חַאשֵׁענֵע.

אִיך הַאבּ אַנְדֶערְשׁ נִיט גֶעקְלֶערְט.

מִיר זֵענֵען אַן גֵעקוּמֵען אִין ועד הקהילה

אף יַאבְנֵער* גַאס אִין תל-אביב.

צְוֵיי אוֹיס גֵעמַאטֵערְטֵע יתוֹמים

פוּן ליטא, נאך דֶער קְרִיעג.

ווּ זַענֵען אַייערֵע עדים?

פְרֵעגְט מִיר דֶער רַאב,

מִיר הַאבְּען נִיט קֵיין עדים,

מִיר קוּמֵען פוּן יֶענֶער וֶועלְט

פוּן אַמוֹלִיקֶע לִיטא.

אוֹן עדים קֶען אִיך נִיט גֶעבְּן

קֵיין חופה-קידושין,

האט גֶעזַאגְט דֶער רַב.

אִיך הַאב דא אַ שְׁוֵועסְטֶער אין תל-אביב,

זֵי וֶייס אַז אִיך בִּין נִיט קֵיין חתונה גֵעהַאטֵר, הַאבּ אִיך גֵעזַאגְט.

נו, מִיט דִיר וֵועל אִיך א דרך קומען,

דִי כַּלה, זִי הַאט עדים?

וִי קֵען זִי הַאבְּען עדים,

די עלטערן אירע, וֵער וֵייס ווּ זֵיי לִיגְען.

אִין גַאנְצען אִיז זִי אַכְצען יַאר אַלט.

אִין געטאַ אִיז זִי אַרַיין אַלְץ קִינְד.

וִוען האט זִי גֶעקֵענְט חתונה הַאבּן?

אוֹן עדים קֵען אֵיך נִיט גֵעבּן קֵיין

חופה קידוּשין,

הַאט עֵר אִיבֵּער גֶעחַאזֵערְט א פַּאר מַאל.

הֵער זֵעך אַיין רֶעבֶּע, הֵער זֵעיך אַיין גוּט.

אִיך בִּין פוּן קֶעלֶעם,

בַּיי אוּנְדז האט מען גֵעלֵערְנט

תורה אוּן דינים

פוּן קִינְד וַייס אוּף,

מיר בֶּיידֶע וֶעישׁן

אַז מֵען דַארף נִיט הַאבן קֵיין רַב

חתונה צו הַאבְּן.

אוֹיבּ אִיר גִיט אונדז נֵיט קֵיין חוּפה קידושין, גֵעיען מיר בֵּיידע אַהֵיים,

אין דער פרי,

זֶענֶען מִיר בֶּיידע – חתונה גֵעהַאטֵע.

שֶׁייגֶעץ, ז'וּלִיק, הַאט דֶער רב געשריען,

אַזיי רֶעדט אַ יידיש קינד?

דו שֶׁעמְסט זִיך נִיט?

אִיר** גִיט מִיר נִיט קיין ברירע.

מיט איין מאל, האט מיר דער רב געפרעגט

דוּ זאגְסט אַז דוּ בִּיסְט פוּן קעלעם?

וִי קֵען איך זיין זיכער

אז דו ביסט טאקע פון קעלעם?

קעלעם איז געווען א קליין שטעטאלע,

וייזט מיר א שטיין פון קעלעם,

ועל איך אייך זאגען

אין וועלכע גאס זי איז געלעגן.

וי האט געהיישׂן דיין פאטער? אזיי ער צו מיר,

האב איך געענטפערט.

זאל זיין אין א גוטע שעה,

האט אונז אן געוונטשען דער רב

מיר זענען לאנד'ס לייט

איך בין אייך פון קעלעם.

דא רוּפְט זִיך אן דִי כַּלֵה, אוּן זאגְט מִיר –

שְמוּלִינְקֵע, אַז דְער עֵייבֵּרְשֵטֵער האט

גֵעהאלְפען, מִיר בֵּיידע זֵענֵען גֶעבְּלִיבְּן לֵעבְּן,

אוּן מִיר האבְּען חתונה אִין ארץ ישׂרוֹאֵל,

וִיל אִיך האבְּן א כַּלֵה קְלֵייד

 

האם זוכר אתה את אמי, פסיה לויאס מקלם?

 

מה זאת אומרת אם אני זוכר,

היא היתה בחתונתי.

יש לי תמונות אתה.

אני זוכר את הסבא שלך, כמו היום.

בשנת 45' הגענו חברתי ואני לארץ ישראל.

שמולינקע, אמרה היא לי,

 

 

עכשיו כשאנו יחד בארץ ישראל,

לא אבוא לגור אתך

לפני שנתחתן.

לא חשבתי אחרת.

באנו לועד הקהילה

ברחוב יבנה בתל-אביב.

שני יתומים רצוצים,

מליטא שלאחר המלחמה.

היכן העדים?

שאל הרב.

אין לנו עדים,

אנו באים מעולם אחר שאיננו,

מליטא של פעם.

באין עדים, איני יכול לקדש אתכם כבעל ואשה.

אמר הרב.

"יש לי כאן אחות בתל-אביב".

היא יודעת שמעולם לא נישאתי,

אמרתי.

אתך כבר נמצא דרך,

הכלה, מה אתה? לה יש עדים?

איך יכולים להיות לה עדים,

מי יודע היכן קבורים הוריה,

היא בסך הכל בת שמונה עשרה שנים.

לגטו היא נכנסה כילדה קטנה,

מתי יכולה היתה להספיק ולהתחתן?

בלי עדים איני יכול לתת

חופה וקידושין,

חזר ואמר הרב מספר פעמים.

הקשב לי רבִּי, הקשב לי היטב,

אני מקלם,

ואנו למדנו

תורה ודינים

מגיל ילדות.

שנינו יודעים

שאין צורך ברב.

כדי להתחתן.

אם אינך מקדש אותנו,

הולכים אנו הביתה

ובבוקר

נהיה נשואים..

שקץ, פרחח, צעק עלי הרב,

כך מדבר ילד יהודי?

האם אינך מתבייש?

אינך משאיר ברירה בידי, אמרתי.

פתאום שאל אותי הרב.

אתה אומר שאתה מקלם?

איך אוכל להיות בטוח

שאתה אכן מקלם.

קלם היתה עיירה קטנה.

אם תַרְאֵה לי אבן מקלם,

אומר לך

באיזה רחוב היתה מונחת.

מה היה שם אביך? כך שאל אותי,

עניתי.

שיהיה בשעה טובה,

איחל לנו הרב.

 

אנו בני אותו מקום.

גם אני מקלם. אמר הרב.

כאן התערבה הכלה ואמרה לי –

שמולינקע, אם העליון (האלוקים) עזר, ושנינו נשארנו בחיים,

ואנו מתחתנים בארץ ישראל –

אני רוצה שמלת כלה.

איך אשיג שמלת כלה? שאלתי את אחותי. אצל פסיה האלמנה יש שׂמְלָה בארון, ענתה.

לימים הכרתי את משפחתו של שמואל חלוז'ין,

משפחה לתפארת, והכל בעקבות שיפוץ האנדרטאות.(י.ר)

 

*    יאבנער – על משקל קובנער, (הדרך שהובילה מקלם לקובנה).

**  אִיר – פניה בגוף שלישי, לשם כבוד. בשונה מ דוּ בגוף ראשון.