תגית: ביתר

"למות או לכבוש את ההר" סיפורו של שלמה בן יוסף

"למות או לכבוש את ההר" סיפורו של שלמה בן יוסף

שלמה טבצ'ניק נולד ביום 7 במאי 1913, בעיר לוצק שבפולין, ובה הצטרף בשנת 1928 לקן בית"ר. לאחר שהממשלה הפולנית נתנה רשות לנוער ללמוד להשתמש בנשק, והוא יצא להכשרה לעיר אחרת ללמוד נשק. שלוש פעמים יצא להכשרה בכל פעם לעיר אחרת.

אביו נפטר בשנת 1930 והוא כבן 17, עול פרנסת המשפחה נפל עליו, כשנתיים קודם לפרסום המאמר של זאב ז'בוטינסקי על "האוונטוריזם" שהיה בניגוד לכבוד וההדר הביתרי שהיה הדגל שלו.שלמה יצא שלוש פעמים להכשרה כדי ללמוד על התנועה ולהתאמן בנשק וכל פעם בעיר אחרת.

הוא ביקש מאמו רשות לעלות לארץ ישראל, מאחר ומצבה היה קשה ביותר לאחר מות האב. שלמה הוא שנשא בעול הפרנסה ועכשיו כשייסע לארץ מי יעזור לאמו. אבל למרות מצבה הכלכלי הקשה מכרה האם מגרש שהיה בבעלותה ומסרה לבנה שלמה את כל 400 הזהובים שקיבלה תמורתו והתפללה ליושב במרומים  שישמור לה על הילד. שכל כך אהבה, כמו כל אם.

שלמה עזב את לוצק בקיץ 1936 ורצה לצאת עם קבוצה של ביתרים לא"י בעזרת משה קריבושיין שהחליף את שמו לגלילי והצליח לשכנע את מרכז בית"ר בווינה שיש אפשרות לעלות לארץ ישראל בדרכים בלתי לגאליות (בהתאם לקריאתו של זאב ז'בוטינסקי). גלילי הצליח להעלות 14 בחורים לחיפה. שלמה טבצ'ניק נרשם לקבוצה השנייה ולכן היה זקוק לכסף, 15 לירות, ואמו נתנה לו 400 זהובים שזה 16 לירות ושלמה עלה על הרכבת לכיוון ורשה. לא היה לו היתר עלייה והוא עלה לאוניית מעפילים "אף על פי" והצליח להגיע לחיפה ומשם פנה מיד לראש פינה והצטרף לקבוצת עבודה של ביתר ביישוב. מיד עם הגיעו לראש פינה שרף את דרכונו הפולני שלא יוכל להתחרט ולחזור לפולין ועיברת את שמו לשלמה בן-יוסף לזכרו של אביו, יוסף.

באפריל 1936 החלו פרעות מצד הערבים כנגד היהודים ברחבי הארץ. קציר הדמים היה כ-400 יהודים הרוגים. ביום 27 במרס 1938 נסעו בני משפחה יהודים מעכו לצפת ובדרך חסמו את דרכם ערבים וירו בארבעה בני המשפחה. המקרה עורר זעם רב בציבור היהודי ברחבי הארץ.

הנהגת היישוב היהודי החליטה על מדיניות הבלגה, והימנעות מתקיפה, התבצרות ביישובים והגנה על הקיים, מתוך חשש שאי אפשר להילחם נגד כל הערבים ואין דרך למצוא את האשמים.

ביום 16.4.1938 הותקפה מכונית ביריות, שבה נסעו חמישה חברי ה"הגנה". שלושה מנוסעי המכונית נהרגו מהירי. ובהם דוד בן-גאון, ששירת קודם לכן בפלוגת בית"ר בראש פינה, והיה חברו הטוב של שלמה בן-יוסף. הרצח הזה עורר סערת רגשות בקרב חברי גדוד העבודה של בית"ר בראש פינה. חברי הגדוד קיוו וציפו שיקבלו מזאב ז'בוטינסקי או ממשה רוזנברג שהיה מפקד אצ"ל בארץ פקודה לבצע פעולת נקם נגד הפורעים. פעולה כזו הייתה בניגוד לדעתו של ראש בית"ר. לכן החליטו שלושת חברי גדוד העבודה שלמה בן-יוסף, שלום ז'ורבין ואברהם שיין להשיב מלחמה על דעת עצמם. מבלי לקבל רשות ומבלי לדעת כיצד נוקמים בחזרה. שלושתם המתינו ביום 21 באפריל 1938 לאוטובוס שנסע מטבריה לצפת והסיע ערבים. הם חיכו לאוטובוס בקטע שבין ראש פינה וצפת. שלמה זרק את הרימון לעבר האוטובוס בכוח רב שהרימון המשיך במעופו מעבר לרכב ולא פגע באיש ולא גרם כל נזק. שלושתם ברחו והתחבאו במערה בקרבת מקום. המערה זכתה להיקרא על שמו של שלמה בן-יוסף. הם נתפסו כמעט מיד, כנראה עקב הלשנה.

שלושתם הועמדו למשפט.

מאחר והרימון לא גרם שום נזק הם הועמדו למשפט על החזקת נשק ללא רישיון שבתקופה זו היה מביא למחזיק בו גזר דין מוות בהתאם לתקנות לשעת חרום של הבריטים.

הסנגורים שהועמדו לרשות השלושה הביאו לכך ששלום ז'ורבין הוכרז כבלתי שפוי בדעתו ולא ידע מה הוא עושה. לאחר המשפט הכריזו שאברהם שיין הוא קטין ולכן לא יכול לשאת בעונש.

שלמה בן יוסף היחיד שיישא בעונש התנגד להצעה שיבקש חנינה מהמלך כי זה יוצר מצב שהוא מכיר בשלטונו של המלך על ארץ ישראל וזה היה בניגוד לאידיאולוגיה שלו.

כחודשיים ומחצה לאחר תלייתו בחדר הגרדום בכלא עכו ביום 28.6.1938 של שלמה בן-יוסף אמר זאב ז'בוטינסקי בנאום שנשא בוועידת בית"ר השלישית ביום 12 בספטמבר 1938 שהוא מכיר בכך שהוא לא נתן את הפקודה הזו אבל הוא מאשר אותה לאחר מעשה כאילו שניתנה על ידו לפני הביצוע. לאחר שנעשו כל המאמצים לביטול רוע הגזרה הבין בן-יוסף שהוא יצעד היום אל חדר הגרדום.

הוא התעורר מוקדם התרחץ ולבש את בגדיו היפים התגלח ולא שכח לצחצח את שיניו. לדעתו, על התליין לדעת שיהודי גאה ובעל הכרה עומד לפניו. אחד הנוכחים בחדר סיפר  לזאב ז'בוטינסקי שהוא לא היה יכול להסיר את עיניו מהבחור הזה שראה במעשהו ערך עליון. וצעד בראש מורם כששירי בית"ר בפיו. "שתי גדות לירדן זו שלנו זו גם כן".

שלמה בן-יוסף הבין את המשמעות של עלייתו לגרדום. הוא כתב לאחד מחברי גדוד העבודה: "אני הולך מחר למות ולמרות זאת רוחי אינה נכאה אני אפילו שמח. כי במשך עשר שנות חברותי בבית"ר נתתי את כולי למען התנועה ואני אהיה הבית"רי הראשון שייתלה" אני מתווה את הדרך. אחרי כבר יגיבו חברי בית"ר על כל מעשה של הערבים. בשנייה האחרונה לפי הידוק החבל על צווארו הוא אמר "יחי ז'בוטינסקי"!

זאב ז'בוטינסקי הסביר לנוכחים שהוא רואה בשלמה בן-יוסף את התגלמות בית"ר אדם שלא מוותר על הכבוד וההדר בהתאם להמנון של בית"ר.

על כל מעצור ומיצר

אם תַעל או תֶרד

בלהב המֶרד

שַא אש להצית – אין דבר

כי שקט הוא רפש,

הפקר דם, ונפש

למען ההוד הנסתר.

למות או לכבוש את ההר – יודפת, מסדה, ביתר.

אבל ראש בית"ר לא נתן שום פקודה להגיב כי אם להמשיך ולהבליג. (פעולה שבעתיד יעשה גם בגין)

מנחם בגין שהיה נוכח באולם ההרצאות בוורשה ושמע בצמא את דברי ראש בית"ר החליט לענות לו. למחרת היום ניתנה לו ההזדמנות על פי סדר הנואמים הוא צריך לעלות לבמה ולנאום בנוכחות ראש בית"ר. בגין דרש לשנות את "הנדר הביתרי" ולהכריז על מלחמה על האימפריה הבריטית. זאב ז'בוטינסקי רתך מזעם וענה לו שדבריו מזכירים לו את הקול הצורמני המאוס שעושה דלת חורקת.

הוצאתו להורג של שלמה בן-יוסף גרמה לזעזוע ביישוב העברי בארץ ישראל. בערים אחדות נקראו רחובות על שמו.

האיש שהציל את מנחם בגין ממוות בטוח

סיפורו של האיש שהציל את מנחם בגין ממוות בטוח

האיש שהציל את מנחם בגין[לפעמים צריך מזל כדי לחוות את ההיסטוריה. אני יושב ליד בן אדם נחמד ופתאום אני רואה שצלם מצלם אותו אני מצביע על הצלם ושואל אותו למה אתה מצלם? – אתה יודע מי זה? שואל הצלם. אני פונה אל האיש ובצניעות רבה, ואת זה אתם יכולים לראות בתמונה השנייה, אני שואל אותו מה הסיפור].

"הגעתי לארץ בשנת 1936 בהיותי כבן 13. הצטרפתי לסניף בית"ר בתל אביב, וכמו חברים אחרים בסניף גם אני הצטרפתי לתנועת האצ"ל בתחילתה המפקדים ראו שאני חרוץ ומהימן והשתתפתי בפעולות אחדות. למחייתי עבדתי במסגרייה. לאחר המלחמה הגיע ארצה מנחם בגין וכידוע לכל הוא קיבל על עצמו את הפיקוד על אצ"ל ואני השתתפתי בפעולה הראשונה כנגד מחלקת העלייה ששכנה ברחוב אלנבי בתל אביב. את בגין הכירו מספר מועט ביותר של אנשים בארץ כולל מבין חברי האצ"ל. בתחילת שנת 1945 העבירו את מנחם בגין להתגורר ביחד עם אישתו ובנו הקטן ברחוב הבשן שבקצה הצפוני של העיר. זה היה בית קטן חד קומתי עם גג רעפים שעמד בקצה החצר. באחד הימים קרא לי איתן לבני שידעתי שהוא קצין המבצעים של הארגון ואמר לי מאחר ואתר בחור מוכשר ואני סומך עליך לך לרחוב הבשן שם יש בית קטן עם זוג זקנים תגיד שאני שלחתי אותך אל תשאל שאלות ותסדר להם פעמון בשער הכניסה לחצר. הלכתי ראיתי יהודי עם זקן קטן יושב ולומד תורה. לא שאלתי שאלות פשוט התקנתי פעמון בשער הכניסה".

[יש הגיון בריא בהתקנת הפעמון כדי שדירי הבית יוכלו לדעת מי נכנס לחצר ויש לפחות חמישים צעדים עד שהאורח או האורחים יגיעו לדלת הכניסה לבית זה זמן מספיק להתכונן לקראת האורח]

שלמה דולה"למחרת דיווחתי לאיתן לבני המשימה הפשוטה בוצעה. יופי ענה לי איתן אתה יודע מי האיש עם הזקן שאצלו היית לא עניתי לו אמרת לי לא לשאול שאלות אז לא שאלתי ואני לא יודע. זה הזקן. עכשיו אתה מספר לי.

[לפי חוקי הקונספירציה של מחתרת אסור היה לספר לחייל מהשורה מי הוא המפקד ובוודאי שלא בארץ שבה שלטו הבריטים והיו עוד רבים שהיו שמחים לדעת מי זה בעל הזקנקן. אבל לדעתי איתן עשה נכון שסיפר לו. כדי שיידע שלא להשתמש בביצוע העבודה הזו כדוגמא לקבלת עבודה דומה אחרת במקום אחר. בנוסף איתן סמך את ידיו על הבחור הצעיר שהוא חייל נאמן בארגון].

"כעבור כמה ימים פנה אלי איתן שנית ואמר לי שצריך ללכת אל ביתו של הזקן ולסדר אצלו משהו. הזמנתי את חברי כאח לי שרגא עליס אותו הכרתי עוד מעיר הולדתי לודג' שבפולין להתלוות אלי לביתו של הזקן. שרגא היה אינסטלאטור מומחה. כשהגענו לבית הוסברה לי הבעיה שמצריכה פתרון אפשרות מילוט למפקד במקרה של חיפוש בריטי. מישהו הציע לבנות דלת אחורית לבית ובמקרה הצורך אפשר יהיה לצאת מהבית אל הפרדס שהיה מאחורי הבית. שללתי את זה במקרה של חיפוש הבריטים מקיפים את כל האזור בעשרות חיילים ושוטרים. הפרדס הוא לא מחסה במקרה הזה. הצעתי לפתוח פתח בתקרת החדר בכל בית היה בדרך כלל בוידעם בגג. צרפתי דיבור למעשה ולקחתי את השולחן הקטן ממרכז החדר אל הפינה ועליו הנחתי כסא ניסרתי ריבוע בגג שהיה עשוי מלוחות עץ. בבית המלאכה של שרגא הכנתי מסגרת מברזל ואת המתקן החדש קבעתי בגג. בתוך הגג הכנתי מסתור כך שגם אם מישהו ימצא את הפתח ויציץ פנימה הוא לא יראה דבר רק קורות עץ" קיבלנו כוס תה והלכנו הביתה שמחים.

[כעבור זמן לא רב התעוררו בני הבית מרעש כבד והציצו החוצה וראו שריוניות עם פרוז'קטורים שמאירים את הסביבה. מתברר שמול הבית הקטן היה סליק גדול של ההגנה והבריטים שבתקופה זו לא אהבו כל כך את ההגנה באו לעשות חיפוש אחרי כלי הנשק והתחמושת. בגין לא חשב פעמיים ולא חיכה שמישהו יבוא לבקרו ועלה עם בקבוק מים אל הגג. הוא חשב שזה יהיה רק מספר שעות ולכן לא לקח איתו סנדוויצ'ים ומשהו לקרוא. זה ארך שלושה ימים והוא שכב שם מכורבל כתינוק בן יומו. אז אני ישבתי ליד ההיסטוריה ומתברר שהאיש צנוע בקושי רצה לספר.]

אברהם שטרן – יאיר

אברהם שטרן "יאיר".

נולד ביום י"ח בטבת תרס"ח, 23.12.1907; בעיירה סובלאק שבליטא.
נרצח ביום כ"ה בשבט תש"ב, 12.2.1942, ונטמן בחלקה  40  שורה  16  מקום 10.
אברהם שטרן יאיר משחר נעוריו הצטיין מאוד בלימודיו בבית הספר וגם בביתו המשיך ולמד עברית מפי מורה פרטי. כנער בעל זיקה ציונית עלה לארץ ישראל ביום 10 בינואר 1926 כדי להמשיך את לימודיו בגימנסיה העברית בירושלים. בסיום ליטמודיו קיבל את תעודת הבגרות ופנה ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, במחלקה למדעי הרוח. במסגרת לימודיו הכיר והתיידד מאוד עם סטודנט אחר דויד רזיאל, ושניהם היו פעילים בסניף ה"הגנה" בירושלים. אברהם סיים את לימודיו באוניברסיטה בהצטיינות וקיבל מֶלַגַה להמשך לימודי שפות יוון ורומי, באוניברסיטת פירנצה, איטליה.
כאשר הוביל סגן מפקד ה"הגנה" בירושלים, אברהם תהומי את הפילוג מה"הגנה", פרשו אתו שני החברים אברהם ודויד והקימו יחדיו את ארגון הגנה ב', שהפך ברבות הימים לארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל). אברהם שטרן שלמד מוסיקה ונגינה עוד בהיותו ברוסיה, כתב בתקופת לימודיו, שירים אחדים וביניהם גם את השיר "חיילים אלמונים" שיהיה לימים ההמנון של המחתרת. הוא אימץ לעצמו את השם המחתרתי "יאיר" – כשמו של מנהיג הקנאים במצדה – אלעזר בן יאיר. הוא כתב ביחד עם דויד רזיאל את הספר "האקדח", ללימוד השימוש בכלי נשק זה, ועוד מאמרים רעיוניים בשאלות תנועות שחרור ומחתרת. הוא הקדיש את חייו למחתרת, ונשלח על ידי אברהם תהומי לפולין לעסוק ברכש של נשק למחתרת ובהקמת תאים של חברים שיצטרפו בעתיד למלחמה בבריטים בארץֿישראל. שטרן, ראה בבריטים, יותר מאשר בערבים את האויב העיקרי של היהודים להשגת עצמאות בארץֿישראל.לכן קרא למלחמה באויב לפי הבנתו. בפרוץ מלחמת העולם השנייה החליטו בהנהגת היישוב שמחתרת "ההגנה" תעזור לצבא הבריטי במאמץ המלחמתי.
גם זאב ז'בוטינסקי המפקד העליון של בית"ר ושל מחתרת אצ"ל החליט שיש להפסיק כל פעולה עד לאחר המלחמה. אברהם שטרן התנגד לכך ודרש להמשיך במאבק כנגד הבריטים ולכן הקים מחתרת חדשה בניגוד לדעתו של ז'בוטינסקי, שתקבל את השם לוחמי חרות ישראל, לח"י.
לדעת שטרן, הבריטים הם האויב של היהודים ולא הערבים ובתקופה זו גם לא הנאצים, (ועידת ואנזה התכנסה ביום 20.2.1942) ולכן ניסה לכרות איתם הסכם שיאפשר לו להוציא את כל היהודים מגרמניה ולהביאם לארץ.
כאידיאליסט, עשה כל פעולה שתביא להקמת מדינה לעם היהודי מבלי לברור את האמצעים. קיצוניותו הביאה לפעולות לח"י כנגד הבריטים שבהם נפגעו גם יהודים חפים מפשע. פעולות כאלו גרמו לכך שלא קיבל תמיכה מהציבור היהודי בארץ והיה למעשה נרדף הן על ידי הבריטים וגם על ידי היהודים. "יאיר" הורה לחבריו לתקוף את הבריטים בכל מקום אפשרי.
במחלקה למודיעין של הצבא הבריטי החליטו שיש לחסל את מפקד המחתרת, מתוך הבנה שאם המפקד יחוסל תתחסל גם המחתרת. בלח"י מצד שני ניסו לחסל את ג'פרי מורטון מפקד המחלקה למודיעין.
כדי לפגוע במורטון הטמינו ביום 20 בינואר 1942, פצצה בדירת מסתור ברחוב יעל 8 בתלֿאביב מתוך כוונה שהוא יגיע לבדוק את האירוע, וכך יחוסל. במקום ג'פרי מורטון, הגיעו שני קצינים יהודים וקצין אנגלי והם נהרגו.
בערב 3.01.1942 נערך מפגש בין "יאיר" לבין מספר מצומצם של חברים וביניהם היה גם משה סבוראי. לאחר המפגש הציע משה סבוראי ליאיר לבוא ולהתגורר בדירתו למספר ימים, עד שתתאפשר העברתו לירושלים.
ביום 27.1.1942 בשעה 4 אחר הצהרים הגיעו ארבעה בחורים חברי המחתרת לדירה בקומה השלישית ברחוב דיזנגוף 30. אברהם אמפר, זליג ז'ק, יעקב אליאב ומשה סבוראי. לבולשת האנגלית נודע הדבר דרך מודיע יהודי, ולחדר פרץ הקצין ג'פרי מורטון וירה. ראשון נפגע זליג ז'ק ואחריו אברהם אמפר גם משה סבוראי נפגע ונפל לרצפה. יעקב אליאב ששניות ספורות קודם לכן נכנס לשירותים ושמע את היריות הבין מיד מה קרה וניסה לברוח דרך החלון. לאחר מספר שעות נלקחו כולם לבית החולים הממשלתי ביפו. ז'ק ואמפר נותחו אך נפטרו ביום 1.02.1942. סבוראי ואליאב אושפזו בקומה הראשונה של בית החולים. הופקדה עליהם שמירה צמודה של שוטר בריטי שטען בפניהם שהוא בכלל אירי, ודיבר איתם באנגלית אבל למעשה ידע היטב עברית.
יש מספר גרסאות כיצד הגיעו הבריטים לחדרו של יאיר ברחוב מזרחי ב' 8 בקומה השלישית. ברגע שנודע לבולשת היכן מסתתר "יאיר", הגיע לדירת המסתור הקצין ג'פרי מורטון וירה בו למוות בגבו. מורטון פנה לסמל ברנרד סטמפ ושאל או הורה לו אתה ראית שהוא ניסה לברוח! עד לקום המדינה ניסו עוד בלח"י להתנקש בחייו.
לפי החלטת המשטרה מסע הלוויה היה פרטי ורק בני המשפחה הקרובים ביותר הורשו להשתתף בה. חודשים אחדים לאחר הירצחו נולד בנו בכורו שקיבל את שמו המחתרתי של אברהם שטרן – "יאיר".
ודיאו מסיור בבית הקברות נחלת יצחק ע"י יעקב מרקל