תגית: בֵּין קֶלֶם לְחֶלֶם

בֵּין קֶלֶם לְחֶלֶם / יוֹסִי רֶנֶרְט

בֵּין קֶלֶם לְחֶלֶם / יוֹסִי רֶנֶרְט   

  או – וִי קוּמְט אַ פָּאץ' צוּ גוּט שַׁאבֶּעס*

* מַה עִניָן סְטִירָה לְשַׁבָּת-שָׁלוֹם? ביטוי מקביל ל"מה עִניָן שְׁמִיטָה לְהַר סִינַי", והכל כדי                   להצביע על שוני או לחלופין על-מה ההקשר?

אני יוֹסֵע פֶּעשֵׁע'ס,  בן בִּתוֹ של ר' יוֹסֵע שִׁפְרֵעס לֵוִיאַשׁ מקֶלֶם דליטא,

כותב לכם הקוראים, ללא הבדל מין או מוצא,

אידיש ליטאית בטעמי הנקרא.

זאל ניט פַארְלוֹרְן גֵיין דֵער טַעם אוּן גְרַאם

פוּן אַמוֹלִיקְן לִיטְוִישְן אִידֵעשׁ,

זִיס וִי וַיין פוּן קִידֵעשׁ.

שכן, אין שׂפַתוֹ של הַלִיטְוַאק(1)  דוֹמה לשפת הגַאלִיצִיאַנֵער(2), לא בעת תפילה, ולא בשיחת חולין. רק בּוֹרֵא עולם, שוכן מרומים שומע כל תפילה, שומע ומבין. כאן למטה כולנו מיוחדים. בתי כנסיות כאן נפרדים, לספרדים, (מיהו ספרדי?) בָּבְלִים, תימנים ובני לוּב.

והאשכנזים?

דגלני ההפרדה לדום יעבורו,

בין חְסִידִים ומת'נגדים, השוני עצום,

הליטאים – גוש אחד.

החְסידים – בנפרד.

כל חַסִידוּת יש לה חצר (או לפחות, היתה),

ולכל אחת רֶעבֶּע(3) מִשלה, אליו באים בכל שאלה.

וכמו בצבא שלא נצטרך,

לכל חצר – מדים להבדיל,

זה בְּגַרְבּיִם לְבָנִים ובמגבעת מיוחדה,

זה מעיל פסים לו

והאחר, זנבות שועלים כִּתְרוֹ. 

 

הלבוש השחור נועד במקור,

על היהודי – מ"יצר הוֹרֵע" לשמור,

להבדילו מהגוי ולהזכיר ייחודו.

על כן, אם כה רב השוני והבדל עלינו נגזר,

נְשַׁמֵר את יִחוּדֵנוּ  ונספר לדורות הבאים איש בתורו, ספורי סבתא וסבא כלשונם ובניגונם. ואני יליד הארץ הזו, יוֹסִי בֵּן בִּתוֹ של ר' יוסי הקלמאי, לוקח על עצמי בדעה צלולה לסטות כשצריך מכללי הניקוד ולעטר כהבנתי טעמים לטעמי.

כך ידע גם דור אחרון – הליטואק יחיד במינו הוא, עיקש ולוחם על דרכו. ברצותו לשנות – ישנה, ואינו צריך לרוֹב, ובאמרו שמע ישׁרוֹאֵל – השׁומע שׁמע, כִּי למעלה, אין הבדל במבטא, למשל ולדוגמה:

אצלנו עונים אמן, בפולין – אוּמַיין.

להקורא ולהשומע, ינעם.

 

אַ לֵעמוֹשְל

כשהליטואק אומר עַזְ'רִיאֵל הוא מַכְוִין לעזריאל, שם בפולין נקרא הוא זְרִיל. בליטא, שמואל הוא שם איש, בפולין – מובנו צר, "שמואל", הקונה לחיַט שם יאמר  בצר לו – המכנס שקנה. והאיש שמואל, בפולניה מה שמו? שם הוא שמיל ויחד עם זְרִיל הולך הוא ל"שיל" (בית הכנסת), שרוולו להפשיל.

ובהפשילם, תפילין של יד הם יניחו,

יאמרו בּוּרִיך אַסוּ, יהַיי שְׁמַי רַאבּוּ,

מֵאַסוֹ וֵעַד עוֹילוֹם.

ובהגיעם ל"ועל כולם" יאמרו אַייל קִילֵעם,

באזני זה כמו תֵהִילֶעם.

בצאתם, יחפּשו הם פַּאנוּסֵע,

דוֹרֵעט אִין מַארֵעק.

בליטא הַסִפְרַה שַׁלוֹשׁ נקראת דְרַיי,

בפולניה הִיא דְרַאאא.

אִין לִיטַא עֵסְט מֵען,

אין פּוֹילְען, לאזט מֵען א רוּפּ.

בַּיי אוּנְדז' שְרַאייטְמֵען

דוֹרְט גִיט מֵען אַ שְׁרַאאא…

בַּיי אוּנְדז' הַאקְט מֵען

בַּא זֵ'יי גִיט מֵען אַ הַאק.

בַּיי אוּנְדז' נֵעמְט מֵען

אִין פּוֹילְן גִיט מֵען אַ נֵעם

 

אוּנְדֵזערֵע שכיינע בְּרַאכְצֵ'ע פוּן וַאְרשֵע,

קוֹנְגרֵעס פּוֹילְן, אִין אִיר לוֹשְן,

חַאפּט זִיך אַרַיין אִין אוּבְנט צוּ אִוּנְדז,

(או כדבריה "צִי אִינְדז").

ואני להבינה, במוחי עובר תחנה,

מתקן את הסטיה ומכוין בהקפדה

ל"קול ציון לגולה" בנוסח פולני

ואז מבין כל מלה, כאילו היא – אני.

כִּי אם גֵעקוּמֵען, זה גֵעקימוּ

אז גֵענוּמֵן, זה גֵענִימוּ

לַאכְן די מַלאכִים אִין הִימְל,

בַּא זֵיי (אִין פוֹילְן) הֵייסְט דוּס הִימוּ.

אַז יַאך בִּין אִיך

און אִיך בִּין יַאך

לוֹזְט מִיר אוֹפּ,

א גוּטֵע (גִיטֵע) נַאכְט.

אני יוֹסִי בן פסיה, נכדו של ר' יוסי בן שפרה לֵוִיאשׁ מקֶלֶם אשר בליטא.

 

 

לְבַל יאבַד הַנִיגוּן והטעם

של האִידִיש הליטאית של פעם,

המתוקה כיין הקידוש.

זה כינויו של יהודי מליטא

יוצא גאליציה אשר בפולין.

דֵער אֵיבֵּשְטֵער, שם המפורש – הס מלהזכיר.

 

מלשון יחוד ולא ביחד,

 

 

 

אלה הדוגלים

אנו הליטאים, מתנגדים להערצה עִיוֵרֵת,

אצלנו קובע הרוֹב,

שַם קובע הַרֶבֶּע.

חצר –  הוֹיף

 

אַ שַיְילֶע

אַף נִישְט צוּ בֵּעדַארפְן

בַּעזוּנדֵערֶע אוּנִיפוֹרְם.

וַייסֵע שְׁקַארְפֵּעטְן (אצלנו – זוֹקְן)

תולדות אהרן

אַ שְׁטרַיימְל.

 

זאת יש לזכור, השטן מקטרג והשד מרקד.

על כן יבדיל השחור וישמור

גם בעיר זרה מ"היצר הרע".

 

 

 

ארץ ישראל

קלם בליטא שנחרבה.

אחליף כרצוני סמך בשין ואנקד במהופך אם צריך, כדי לשמר את דברי סבי ואבותיו,

במובנם הטוב ובטעמם ולהפחית ככל האפשר הַפְּחָת שנוצר שלא באשמתי, בהעברה מכלי לכלי.

 

 

 

 

למשל

אצלנו ז' ז'ה כמו אֵצֶ'ל המרוקאים.

סמך, שׁין ושׂין כמו ביָוָן.

שׁוֹרְקוֹת הן ויוצאות,

צ'רצ'יל אצלנו בן בית, פעמיים צ'ע.

זַ'בּוֹטִינְשׁקִי עִם צ'וּפְצִ'יק בראשו, אצ'לנו צ'לחה דַרְכּוֹ.

כי רק אצ'לנו צ'וּפְצִ'יקַיים ז'אב זַ'בּוֹטִינְשׁקִי, יחד שניים.

 

ברוך אתה, יהא שמה רבא,

מעתה ועד עולם.

ולאמריקאי כמו I il' killem .

 

אצלנו פַּאְרנוֹשֵׁע,

בַּיי אוּנְז' אִי דוֹס אַ מַארְק.

עשרה קַבִּין קָמַצִין וּפתַחִין ירדו לעולם,

תשעה ירדו בפולין.

בליטא אוכלים,

בפולין מגלישין.

אצלנו צועקים

שם נותנים צעקה.

אצלנו מכים

אצלם נותנים מכה.

אצלנו לוקחים

בפולין נותנים לקיחה. איך נותנים לקיחה אני תמה, אולי הפולני יודע.

שכנתנו ברכה, מורשה,

מרכז פולין כדבריה,

חוטפת עצמה (נכנסת) אלינו, בערב.

 צוחקים המלאכים בשמים

 אם יַאך זה אני

ואני הוא יאך

עִזבוּנִי עַזוֹב

די, לילה טוב.

 ידידי כאח לי, בן נין לגאון מקובנה, הרב יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל. בטובו לי הסביר, מה טעם קורין לו ל ליטואק "צֵיילֵעם קוֹפּ". צֵיילֵעם הוא צלב לא עלינו, ומורכב הוא כך. מקל ארוך – אנכי, וקצר אופקי, מחוברים הם בניצב ויוצרים יחד – צלב. המלה קוֹפּ אם שכחתי, מובנה – ראש. ואז באידיש שלנו הסביר לי, ואני מתרגם: התכונה המאפיינת את הליטואק יותר מכל, היא דבקות במטרה ללא פשרות. על כן נמשל הוא למי שצלב בראשו, אם במאונך לא תצלח דרכו, ינסה במאוזן ולעולם לא ייכנע. ואיך נדע אם אכן צלב בראשו, ישאל הספקן, "פתח ראשו", זו התשובה. ואם אין שם צלב, ימשיך וישאל, ליטוַאק אחד פחות לא נורא – תהיה התשובה.

 על פי חוק ההזדמנות השווה, כל הנאמר כאן לזָכָר, אמור גם לנקבה.

ואס איז וִיכְטִיק. א אינגל אודער א מיידעל.דער עיקער איז דער בריס.

(1)   לִיטְוַאק –  ליטאי זכר, וברבים – לִיטְוַאקֵעשׁ.

ליטאית (נקבה) נקראת לִיטְוִיצ'קע וּבְרַבּוֹת – לִיטְוִיצ'קֵעשׁ.

(2) גַאלִיצְיַאנֵער – סיומת עֵר, כמו קוֹבְנֵער או בֶּרְלִינֵר, מראה מקום מוצא.

(3) רעֵבֵּע – רב חסידי, ברבים רַאבֵּיים, אשת הרב – רֶעבֶּעצְן.

נזכור את האמהות ונאמר: במקום בו תנו רבנן – חכמו מאד רַאבְּצַאנַאן.

     נ"ב: דרישת שלום לחותנתי בגן עדן, חֶלַה בת ר' יהודה מחֶלֶם, חכמתה – הלואי עלי.