תגית: אישים

אישים מתוך הספר הפנתאון של תל אביב

זיג, עובדזיג, עובד.
נולד בשנת תרפ"ב (1922) בישראל.
הוריו קרוסה ויוסף עלו ארצה מפולין בתחילת שנות העשרים. האב יוסף, עבד ברכבת המנדטורית בקו חיפה תל־אביב. האֵם הייתה עקרת בית והמשפחה התגוררה ברחוב בורוכוב בתל־אביב. לאחר שנים אחדות ייסד האב בשותפות עם בלקין ואחרים, את מפעל המתכת והיציקה "סדן" והחל לעבוד בו.
חברת "סדן" עסקה בייצור מוצרי מתכת שונים וכבדים כגון, מכסי ביוב וקופות (כספות). בית החרושת ליציקה היה ברחוב מרכולת בתל־אביב ועבר לאחר מספר שנים עם התפתחותו לרחוב רש"י שברמת גן, משם עבר המפעל למושבה "שרונה". לימים רכשה חברת "אשד איגרא" חלק ממניות חברת "סדן" והשתלטה על החברה ומכרה את נכסיה.
בראשית חודש אב בשנת 1931 יצאה אם המשפחה קרוסה, עם שלושת ילדיה, עובד הבכור שהיה ילד בן 9 ושתי אחיותיו הצעירות, לרחוץ בים. הם ישבו בחוף טרומפלדור. האימא נכנסה עם הילד עובד, לים והשאירה את שתי הילדות בחוף, תינוקת כבת שנה ואחותה הבכירה כבת חמש או שש, לשמור עליה. בחוף טרומפלדור היו תמיד מערבולות מים. האמא הסתכלה לראות מה עושות הילדות והילד עובד, נחלץ מידה ונעלם בין רגע במערבולת. גופתו נמצאה לאחר יום בחוף רידינג. הילד הובא לקבורה.
המכה של האובדן הייתה קשה מנשוא. הילד עובד היה ילד יפה תואר, נבון ומוכשר מאוד. רק כעבור שנתיים נולד למשפחה עוד ילד ושמו בישראל משה. לאחר מקרה זה לא יצאה יותר המשפחה בהתאם לבקשת האם לים בחודש אב והדבר נשמר עד היום.
יוסף, האב עיצב את האנדרטה המוצבת על הקבר במפעלו "סדן", ויצק אותה בברונזה. האנדרטה נצבעה בצבע ירוק, לסמל את גדיעת החיים של הילד בעודו ילד רך בשנים. האב טיפל במצבה עד לסוף חייו. בערוב ימיו פנה לאחד הנכדים שיטפל בקבר לאחר מותו.
נפטר ביום ז' באב תרצ"א, 21.7.1931. נטמן בחלקה ג' שורה ז' קבר 3.

אריה לייב, (אריק) איינשטיין

אריה לייב, (אריק) איינשטיין
זמר
נולד ביום י"ב בטבת תרצ"ט, 3.1.1939, בתל־אביב.
מאושיות התרבות בארץ, היה זמר ופזמונאי פופולרי ואהוב על כל שכבות האוכלוסיה, שהציב את מוזיקת הרוק בישראל בקדמת הבמה. היה בעל קול קטיפה שאפשר לו לשיר כמעט כל שיר. השתתף בסרטים אחדים ביניהם "סלאח שבתי" ו"מציצים", בהצגות על הבמה ובתוכניות טלוויזיה. החל את דרכו בעת שרותו הצבאי, בלהקת הנח"ל (בעידוד אביו יעקב איינשטיין, שהיה שחקן בתיאטרון "האוהל"). לאחר השרות הצבאי היה בין מקימי להקות מוזיקליות שונות, ביניהן שלישיית גשר הירקון, בצל ירוק, החלונות הגבוהים, וכן היה חבר בחבורת לול. היה אהוב מאוד על הציבור הרחב. הירבה לשתף פעולה עם זמרים ומוסיקאים רבים, ביניהם שלום חנוך, מיקי גבריאלוב, יוני רכטר, שם טוב לוי, יהודית רביץ ואחרים. כמו כן הוציא אלבומים רבים ומאות שירים, שהפכו רובם ככולם ללהיטי ענק של הזמר הארץ ישראלי. בין סרטיו הידועים היה גם "כבלים" בו שיתף פעולה עם חבריו צבי שיסל ומוני מושונוב.
בגיל צעיר הצטרף לתנועת הנוער ה"שומר הצעיר", והחל את דרכו באגודת הספורט "הפועל תל־אביב". הצטיין בעיקר בקפיצה לגובה ועותר בתואר אלוף הארץ לנוער בקפיצה לגובה ובהדיפת כדור ברזל ואלוף ישראל לבוגרים בקפיצה לגובה. היה גם שחקן כדרוסל בקבוצת הנוער של "הפועל תל־אביב".
באוגוסט 1981, לאחר מסע הופעות משותף עם מיקי גבריאלוב, יוני רכטר, דפנה ארמוני ואחרים, אותו היה אמור להמשיך גם להופעות בארה"ב, החליט אריק להפסיק את ההופעות על הבמה, ולמעשה עד סוף ימיו לא הופיע יותר בפני קהל. לעומת זאת, המשיך ליצור שירים, ולהוציא לאור עוד אלבומים לרוב. אהב לשתף פעולה ולטפח זמרים צעירים, ביניהם גיא בוקטי איתו היה לו קשר מיוחד.
מאשתו אלונה היו לאריק איינשטיין שתי בנות, שתיהן חזרו בתשובה ברבות הימים ונישאו לבניו של אורי זוהר (חברו משכבר הימים), שאף הם היו חוזרים בתשובה. מבת זוגו ואהבת חייו סימה אליהו, היו לו עוד שני ילדים. אריק זכה לראות 18 נכדים ושישה נינים.
הוא נפטר בבית חולים איכילוב כתוצאה מדימום פנימי שהרופאים לא הצליחו להצילו ממנו. למחרת מותו הוצב ארונו ברחבת כיכר רבין ועשרות אלפי אנשים באו לכבד את זכרו, עברו על פני הארון, וליווהו בדרכו האחרונה לבית העלמין שברחוב טרומפלדור בתל־אביב, לא הרחק מביתו אותו אהב.
נפטר ביום כ"ד בכסלו תשע"ד, 26.11.2013. נטמן בחלקה ד' שורה ו' קבר 2.

אליאב, אריה (לובַה) אליאב, אריה (לובַה)
נולד ביום כ' בחשוון תרפ"ב, 21.11.1921, במוסקבה, רוסיה.
היה מצאצאי הרב ברוך־מרדכי אטינגר זצ"ל, ששימש ברבנות בעיר בוברויסק והשתייך לזרם החסידי של תנועת חב"ד.
המשפחה עלתה ארצה בשנת 1924 ואריה החל ללמוד בבית־הספר הפרטי "הלפרין" בתל־אביב. לאחר מכן למד וסיים לימודיו בגימנסיה הרצליה. באוניברסיטה העברית בירושלים למד היסטוריה וסוציולוגיה, שהיו קרובים מאוד לליבו. בשנת 1936 התגייס ל"הגנה" ובהתאם לקריאת ראשי היישוב, התגייס לצבא הבריטי ושירת משנת 1941 ביחידה של תותחני חוף. סיים את שרותו בצבא הבריטי בשנת 1945 וחזר לארץ.
הוא צורף לשרות הידיעות של ה"הגנה" (ש"י), התנדב לשרת בארגון "עלייה ב'", ועסק בהעפלה משנת 1946 ועד להכרזת המדינה. בהיותו מפקד אוניית המעפילים "חיים ארלוזורוב" הכיר את אחת המעפילות טניה, ונשא אותה לאישה.
כשהחלה מלחמת העצמאות, התגייס לצה"ל ושירת בחזית ירושלים. הוא הועבר משם לשרת בחיל הים והיה ראש מחלקת כוח אדם בחיל זה. לאחר המלחמה היה לעוזרו האישי של לוי אשכול, שהיה ראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית. בשנת 1955 הקים את ההתיישבות בחבל לכיש, ויסד עשרות יישובי עולים בחבל ארץ זה. במבצע קדש (1956) עמד בראש הפעולה להצלת יהודי פורט סעיד והבאתם ארצה. בשנת 1958 נשלח לשרת בשגרירות ישראל במוסקבה. כשחזר משם בשנת 1961 מונה על ידי הממשלה להקים את העיר ערד. בשנת 1965 נבחר לראשונה לכנסת מטעם מפלגת המערך. בשנת 1970 נבחר להיות מזכ"ל מפלגת העבודה.
לאחר שבדק וחקר את נושא הפליטים הפלסטינים כתב מאמר שבו הציע שלא להקים התנחלויות ולאפשר לעם הפלסטיני למצוא את ביטויו במדינה משלו. הוא נאלץ להתפטר מהמפלגה וכתב ספר "ארץ הצבי". רק לאחר מלחמת 'יום כיפור', הבינו את משמעות הספר. הוא התנדב כמורה במספר יישובי עולים בארץ. בשנת 1993 הפסיד במרוץ לנשיאות המדינה לעזר ויצמן.
יזם והקים קהילה חינוכית ב"ניצנה" שבנגב, ליד הגבול עם מצרים, בה מלמדים את הנוער ערכים דמוקרטיים בנוסף למורשת הנגב.
בשנת 1988 הוענק לו פרס ישראל בעבור תרומה לחברה. בשנת 2003 הוענק לו הפרס על שם בן גוריון על מפעל חיים. בשנת 2005 היה בין מדליקי המשואות ביום העצמאות. בשנת 2009 הוענק לו תואר "דוקטור לשם כבוד" מטעם כל האוניברסיטאות בארץ. פרסם ספרים אחדים. שמו הונצח במספר אתרים בארץ, היישוב "אליאב" בחבל לכיש, 'פארק אליאב' בכניסה לקריית גת, בית־ספר יסודי בחבל לכיש ועוד.
נפטר ביום י"ז בסיוון תש"ע, 30.5.2010. נטמן בחלקה ד' שורה ט' קבר 58.
על שמו נקרא רחוב תת־קרקעי בשרונה

יהודה-לייב, (ד"ר) מטמון-כהן
על מצבתו מונצחת גימנסיה "הרצליה" בצורת תבליט
נולד ביום י"ד בסיוון תרכ"ט, 24.5.1869, בכפר אוסטיה, אוקראינה.
בשנת 1891 ייסד בית ספר עברי בבסרביה. בשנת 1897 עבר לאודסה וייסד בה אגודה להחייאת השפה העברית. למד פדגוגיה ופילוסופיה באוניברסיטאות בשוויץ ובפריז. היה חברם של חיים בוגרשוב ודוד מוסינזון. לאחר קונגרס "אוגנדה" הוחלט, בהתאם להצעת מנחם מנדל אוסישקין, שעל שלושת החברים הצעירים, שהם מורים, לצאת לארץ־ישראל להקמת גימנסיה עברית. חיים בוגרשוב ודוד מוסינזון יצאו מיד ארצה ואילו יהודה מטמון־כהן יצא לסיים את לימודיו באוניברסיטת ברן, שבשוויץ, בה קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה ופדגוגיה. הוא וּאשתו פַניה עלו ארצה בשנת 1904, בהתאם להזמנת ועד המושבה בראשון לציון והתיישבו בה. לאחר שלא הצליחו להקים בית ספר ללימודים כלליים בעברית, כפי שסוכם עם ועד המושבה, עברו להתגורר ביפו. שם יסדו בשנת 1905 את הגימנסיה העברית הראשונה, שתקרא לימים "הרצליה". הגימנסיה נוסדה בדירתם שהייתה בשוּק המנזר – "סוּק אֶ-דֵיר", מאחורי בית הסארייה החדש (בית הממשל התורכי, ששרידיו נמצאים בכיכר השעון ביפו). אחר כך עברה הגימנסיה לבניין בדרך שכם, מול המושבה הגרמנית. רק בשנת 1911 עברה לשכונת "אחוזת בית", לצומת הרחובות "אחד העם" והרצל. כדי למנוע מהשלטונות התורכיים להתנכל למוסד החדש, מיהר ורשם אותו כמוסד עותמני וגם הוא ואישתו קיבלו על עצמם את הנתינות העותמנית. מטמן־כהן שימש כמנהל בית הספר עד לשנת 1912.
בשנת 1910 סייע לייסד את הגימנסיה העברית בירושלים. ייסד בית ספר חקלאי בפתח תקווה, והיה ממייסדי ה"אוניברסיטה העממית". בשנת 1913 ייסד ויזם את הקמת שכונת הגנים שתקרא לימים העיר "רמת־גן". על שמו שכונת "תל יהודה" ולזכרו נטעו גן ציבורי "גן יהודה". בשנת 1934 הוציא לאור וערך עיתון מיוחד לעולים החדשים, שהיה מופיע בשפה קלה ומנוקדת לנוחות הקוראים. היה מהעסקנים הראשונים של "גדוד מגיני השפה העברית", ומהחברים הפעילים ב"ברית ראשונים".
כתב את הפסוק האחרון בהמנון הלאומי "התקוה": "בת שנות 2000, להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון ירושלים".
פירסם ספרים בנושאי חינוך והתפתחות הלשון העברית. גימנסיה "הרצליה" נהרסה בהחלטת העירייה בשנת 1959 ובמקומה נבנה מגדל שלום מאיר.
נפטר ביום י"ז באדר תרצ"ט, 8.3.1939. נטמן בחלקה ד' שורה ט"ו קבר 24.
רחוב בתל־אביב נקרא על שמו

פַניה, מטמן-כהןפַניה, מטמן-כהן
נולדה ביום כ"ז בתמוז תרל"ד, 12.7.1874, בביאליסטוק, פולין.
אשת המורה יהודה מטמן־כהן. סיימה בית ספר תיכוני בעיר הולדתה. למדה באוניברסיטת ברן שבשוויץ וקיבלה תעודת מורה. בשנת 1899 ניהלה גן ילדים עברי באודסה. ניהלה את בית הספר העברי בעיר וביאליק היה אחד המורים בבית ספרה. בתה, עיבריה, הייתה נשואה לדוד אליהו שנרצח בפרעות תרצ"ו – תרצ"ט. עזרה לבעלה בניהול בית הספר שהיה בביתם ביפו, ואף הייתה שוטפת את הרצפות לאחר שעות הלימודים.
כאשר נפטר בעלה יהודה, בשנת 1939, הגתה פַניה אשתו את הרעיון להנציח את גימנסיה "הרצליה" על מצבתו, אולי מתוך ראיית הנולד. גם בהגיעה לגיל 103 הייתה בדעה צלולה.
נפטרה ביום י"ד בחשוון תשל"ח, 30.10.1977, נטמנה לצד בעלה בחלקה ד' שורה ט"ו קבר 25.

קראוזה, אליהוקראוזה, אליהו
אגרונום ורופא
נולד בחודש אלול תרל"ז (1877), ברדיאנסק, רוסיה.
למד ב'חדר' ולאחר מכן בבית ספר עממי ברוסיה. בגלל הגזירות שהגבילו את מספר התלמידים היהודים בגימנסיה, יעץ אחיו, שהצליח ללמוד ונעשה רופא בבולגריה, שהנער אליהו יעלה לארץ ישראל וילמד ב"מקווה ישראל". המשפחה קיבלה את העצה, ובשנת 1890 הגיע אליהו לבית הספר "מקווה ישראל", שנוהל אז על ידי יוסף נייגו. שפת ההוראה ב"מקווה ישראל" הייתה אז צרפתית, ואליהו למד גם שפה זו.
אליהו היה תלמיד מצטיין, וקיבל מִלגה להמשך לימודיו בצרפת. לאחר סיום לימודיו בצרפת, נשלח לעיר איזמיר כדי לייסד בה בית ספר חקלאי מטעם יק"א.
בשנת 1901 נשלח האגרונום אליהו קראוזה על ידי יק"א, לייסד חווה חקלאית בסג'רה, שבגליל התחתון. הוא נתקל בבעיות רבות, ונאלץ להילחם באדמה זיבורית, במחסור במים ובשכנים עוינים. נשא לאישה את אחותו של יהושע חנקין, חיה. בכך היה קשור בקשרי משפחה גם עם משפחות בלקינד ופיינברג, מהמיוחסות שביישוב היהודי. אלה עזרו לו לנהל את החווה בהצלחה.
בשנת 1908 מסר את ניהול החווה למניה שוחט (וילבושביץ), שבהסכמת יק"א קיבלה על עצמה לנהל אותה. למעשה התנהלה החווה כקולקטיב שיתופי. כך נוסדה למעשה 'השיטה הקיבוצית'. בדרך זו חדר ה"קולקטיב", בדרך עקיפה, אל חברת יק"א ו"כל ישראל חברים". הנהלות החברות הללו התנגדו מאוד ליוזמותיו של אליהו קראוזה, אבל ניהול החווה בהנהלתה של מניה שוחט (וילבושביץ) צלח כבר בשנה הראשונה. בחווה זו למדו ועבדו אישים, שלימים יהיו מראשי ההתיישבות העובדת ומראשי המדינה. כעבור זמן מה קיבלה על עצמה מניה שוחט גם את השמירה היהודית על החווה, מצב שהיה חידוש בארץ באותה תקופה. בחווה זו נוסד ארגון "השומר", בפסח 1909, וממנו צמח בשנת 1920 (סיוון תר"פ) ארגון ה"הגנה".
לפני מלחמת העולם הראשונה, ביקשה הנהלת יק"א לשלוח את אליהו קראוזה לנהל את חוותיה בברזיל, אך למזלו התפנתה משרת מנהל בית הספר "מקווה ישראל", וזו הייתה בחירתו. בצורה זו סגר מעגל, והוא חזר כמנהל לבית הספר שבו למד חקלאות כתלמיד מצטיין. פעולתו הראשונה הייתה החלפת שפת הלימוד מצרפתית לעברית. לפתרון בעיה קשה ומורכבת זו, נעזר במורה לעברית יהודה גרזובסקי ¬ גור.
בשנת 1915 נלחם באַרבה שפשט על כל הארץ, ביחד עם אהרון אהרונסון, ועל כך קיבל תעודת הוקרה מג'מאל פָּשה. ביחסיו עם ג'מאל פָּשה הגיע לרמת ידידות כזו, שיכול היה לבקש ממנו את שחרורו ממאסר של העסקן היהודי אלברט ענתבי.
הוא טמון באחוזת קבר שבה טמונים גם בני משפחתו: עמיצור, יהודית, חיה ונועה.
נפטר ביום י"ט באייר תשכ"ב, 23.5.1962.

פנינה,  חקלאי פנינה, חקלאי
נולדה בשנת תרס"א (1901), בבנדרי, רומניה.
עלתה ארצה בשנת 1921. הייתה אשת מנהל מחלקת המים בעיריית תל־אביב. מאורעות 1929 השפיעו עליה מאוד, והיא חלתה במחלה קשה. בנוסף למחלתה התווסף לקשייה גם מותה הטרגי של אחותה, בת־שבע מזרחי, שנפטרה ביום א' בטבת תר"צ, 1.2.1930, ומות בתה דורני מספר ימים לאחר מכן, ביום ח' בשבט תר"צ, 6.2.1930. כל אלה הביאו עליה את מותה. כל השלוש קבורות במבנה קבורה משפחתי משותף.
נפטרה ביום י"ז בסיוון תר"צ, 13.6.1930. נטמנה בקבר משפחתי.