שכונת מונטיפיורי

סר משה מונטיפיורי

נולד בשנת 1874 בעיר ליוורנו שבאיטליה בעת ביקור משפחתי שערכו הוריו בעיר הולדתם, וכעבור מספר שבועות חזרה המשפחה ללונדון. משה למד בבית ספר כללי ובימי א' בשבוע היה מבקר בבית הספר של הקהילה היהודית הספרדית.

הוא היה היהודי הראשון שהייתה לו האפשרות להתקבל לשיחה אצל שועי עולם, הוא ביקר את הצאר הרוסי את הסולטן התורכי ואת השולטן המרוקני ועוד שליטים חשובים. הוא היה השתדלן הגדול והחשוב ביותר שקם לעם היהודי. הוא טבע את המשפט "האחד למען כולם וכולם למען היחיד" את המוטו הזה מאמצת לה חברת כי"ח שבראשה עמד אדולף כרמיה. כמעט חמישים שנים אחריו עושה כך גם ד"ר הרצל בנסותו לעזור לעם היהודי לקבל מדינה משל עצמו.

בשנת 1813 נשא משה את יהודית כהן לאישה. בני הזוג הצעיר נוסעים ומטיילים ברחבי עולם. משה היה בעל כירכרה פרטית ונסע לכל מקום כפי ראות עיניו. בשנת 1827 בהיותו כבן 43 החליטו בני הזוג לנסוע לבקר בפלשתין, ארץ נידחת במזרח, אך בשבילם זו הייתה ארץ הקודש. הם באו לביקור בן 9 ימים אבל ביקור זה שינה את חייהם. הביקור בירושלים, במקומות הקדושים נגע מאוד בליבו של משה. הוא ראה את סבלם של היהודים העניים בעיר, אך ראה גם את דבקותם באדמת הקודש והכמיהה לגאולה. הוא מקבל על עצמו לעזור לעניי העיר ולעסוק בצדקה ובתפילה.

בביקורו הרביעי בירושלים בשנת 1855 בעת מלחמת "קרים" הוא מגיע לעזור לעניים הוא יודע שבעת מלחמה הסובלים הם העניים. כסף לא מגיע ובנוסף למאורעות המלחמה גם השליטים מתאכזרים אל היהודים. הוא מגיע כגואל ומושיע. הוא בא בשם המלכה ויקטוריה, מלכת אנגליה, האימפריה שהשמש לא שקעה מעל לאדמתה והאימפריה החזקה ביותר באותו הזמן. גם הפחה השולט בירושלים מתחשב בנתון זה ומקבל על עצמו לדאוג ליהודים, כמובן בעזרת הממון הרב שמשה מונטיפיורי משפיע עליו.

בביקורו זה פונה אליו רבה של יפו הרב יהודה הלוי מרגוזה בהצעה לרכוש פרדס גדול בערך 160 דונם עם באר מים שופעים ולהקדישו לטובת יהודי יפו שיוכלו גם הם לעבדו ולהתפרנס מפריו.

בפרדס עבדו מספר יהודים תושבי יפו. תנובת הפרדס הייתה דלה מונטיפיורי היה צריך לממן את החזקת הפרדס בכל שנה כדי שניתן יהיה להמשיך ולהעסיק בו יהודים.

בשנת 1866 הוא הגיע לפרדס וראה את זניחותו  ומצבו הקשה אבל רוחו לא נפלה והוא המשיך לממן את החזקתו בטענה שלפחות שלוש משפחות של יהודים יכולות להתפרנס ממנו.

שנים אחדות לאחר מותו של סר משה מונטיפיורי עוד ניסו להחיות את הפרדס ולהפעילו בעזרת תלמידי בית הספר החקלאי "מקווה ישראל", אך שום דבר לא צלח. מלחמת העולם הראשונה הביא לחיסולו של הפרדס. דויד ילין שהיה יו"ר האגודה שבבעלותה היה הפרדס החליט למכרו ולהפוך את השטח לשכונת מגורים. היא שכונת מונטיפיורי הנמצאת עד היום לצד הדרך הראשית מיפו לשכם. כיום נקראת הדרך על שמו של מנחם בגין ז"ל שהיה ראש ממשלה בישראל.

לרכישת הספר על שכונת מונטפיורי הקש כאן

כאמור, רכש משה מונטיפיורי בעת ביקורו הרביעי בארץ בשנת 1855 פרדס במזרחה של יפו מידי הרב יהודה הלוי מרגוזה. רבה של יפו ששלח ידו בעסקי חקלאות ולא הצליח באופן מיוחד. הרב שכנע את מונטיפיורי לרכוש את הפרדס ולהקדישו לעזרת יהודי יפו. בסופו של דבר, למרות השקעותיו של מונטיפיורי והניסיונות החוזרים ונשנים, לא צלח הפרדס, ובשנת 1922 כרתו את העצים, השטח נמכר ובשטח זה נבנתה "שכונת משה מונטיפיורי".

 

"שכונת מונטיפיורי" נמצאת על גדתו המערבית של נחל מוסררה שהוא יובל של נהר העוג'ה, שלאחר קום המדינה קיבל את השם העברי נחל איילון וכיום זהו הכביש המהיר "נתיבי איילון".

נחל המוסררה (איילון) יונק את מימיו מפלגי מים בשטח של כֿ800 קמ"ר והם מתלכדים לפלגים קטנים שמתלכדים לנחל אחד ומגיעים לעמק האיילון ומכאן שמו של הנחל. הנחל הראשי, "נחל האיילון", נשפך בסוף דרכו לנהר הירקון, הנשפך לים התיכון ליד תחנת הכוח של חברת החשמל רידינג א'.

בשנת הולדתו התשעים (1874) של סר משה מונטיפיורי הוקמה בלונדון אגודה ששמה לה למטרה לטפל בנכסיו בארץ הקודש. אגודה זו נקראה "מזכרת יהודית ומשה מונטיפיורי". יוזם הרעיון היה הרב יחיאלֿֿמיכל פינס (הפטרון של הבילויים) שהיה גם יו"ר האגודה הראשון, והוא נסע לרמסגייט לבקר את הישיש, ולבשר לו על כך.

כאשר הבינו באגודת "מזכרת יהודית ומשה מונטיפיורי" שהייתה בתקופה זו בראשותו של דוד ילין, שאין סיכוי שהוא יניב פרי, החליט ועד האגודה בדצמבר 1922 למכור את שטח הפרדס להקמת שכונת מגורים שתישא את שמו של מונטיפיורי לעד.

הפרדס נמכר לחברת "סוכנות אמריקנית אי"ת לעסקי קרקעות" כפי שסופר לעיל. השטח חולק לֿֿ270 מגרשים בני כחצי דונם כל אחד, שהוצעו למכירה ליחידים באמצעות פרסום בעיתונות.

שטח הפרדס אותו הוחלט להפוך לשכונת מגורים – שבהתאם להחלטת האגודה תישאר לעולמים "שכונת מונטיפיורי" – היה 160 דונם. השטח חולק לשבעה רחובות לאורכה של השכונה, ושלושה רחובות לרוחבה של השכונה. במרכז השכונה הוקמה שדרה רחבה שנקראה בתחילה "שדרות התקווה" ולאחר קום המדינה הוחלף שמה לשדרות יהודית, על שם רעייתו של מונטיפיורי. גם הרחוב המקביל לוואדי, שדרות החשמונאים, (כיון נתן ילין-מור) היה רחוב שבו היו כחמישים עצי ברוש נטועים עוד מתקופת הפרדס ולכן קיבל את שמו. בהסכם המכירה הייתה התחייבות של המוכרים להעמיד לרשות תושבי השכונה מספר מגרשים לצורכי ציבור. ביום 28 ביוני 1925 נערכו הבחירות הראשונות לוועד השכונה שאליו נבחרו החברים הבאים:

נפתלי ריטר, פסח גינזבורג, משהֿֿדויד כהן, מנדל זילברמן, זוסמן למלשטרייך, דויד דוידוב וישעיהו הופנגל.

 

נציגות של קבוצה בת 32 מורים ועסקנים מתנועת "המזרחי הצעיר" קנו מספר מגרשים בעבור חברי קבוצתם ברחוב שהם החליטו ששמו יהיה הנצי"ב, קיצור שמו של הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, ראש ישיבת וולוז'ין. הם התארגנו לבניית צריפים שהיו זולים וניבנו במהירות, וכאשר החלו לבנות את ביתם במקום הגיעה הודעה מאת הנציב העליון סר הרברט סמואל, שיעץ להם שלא להתיישב במקום בגלל בעיית השיטפונות ומחלת המלריה שהייתה ידועה באזור. המתיישבים לא הסכימו לשמוע לעצה זו מאחר וכבר השקיעו כספים רבים והם היו צריכים להתגורר באיזשהו מקום.

מספר ימים לאחר יסוד השכונה בֿ1924, קרה מקרה מסתורי. אחד המייסדים נמצא הרוג בביתו ועד היום לא ידוע מה ארע שם.

אמנם הייתה בשכונה בריכת מים עם באר עוד מימי הפרדס, אך כבר מראשיתה של השכונה לא הספיקו המים לצרכי התושבים, ולכן הובאו מים מ"שרונה" השכנה, למרות יחסם העוין של השומרים הערבים של "שרונה".

הודעה אחרת שפורסמה בשכונה מספרת שביום ד' בשבוע ראש חודש אדר תרפ"ה, (1925) בשעה 6 בערב, יכניסו את ספר התורה בחגיגה גדולה ובהשתתפות התושבים, לבית הכנסת בשכונת מונטיפיורי.

פעולתו הראשונה של הוועד הראשון שנבחר לשכונה הייתה דאגה לאספקת מים סדירה לשכונה. למטרה זו הם דאגו להעברת מערכת צינורות מים בין בתי השכונה, קניית מנוע חדש לבאר, ומיכל מים בן 8 קוב.

השכונה התנהלה כאילו היא מועצה מקומית ובוועד היו, ועדת כספים, ועדה ציבורית טכנית, ועדה משפטית וועדת ביטחון.

ועדת הביטחון ניסתה להביא ליותר ביטחון בשכונה אך כל בקשות הוועד לקבלת עזרה עלו בתוהו.

 

בתקופה שבין 1924 לֿֿ1943 מאז הקמת השכונה ועד להסתפחותה לעיר תלֿֿאביב, כיהנו בה כעשרה ועדים. בגלל ריבוי הסכסוכים החליטו השלטונות הבריטיים להחרים את ספרי מרשם התושבים (שבלעדיהם לא יכול היה הוועד לגבות מיסים) ודרשו שיבחר ועד של "מועצת זקנים", לפי חוק עותומני עתיק שלא השתמשו בו כלל. לוועד זה יכלו לבחור רק כעשרה מתושבי השכונה ששילמו את "מס הוורקו" (מס ממשלתי המשולם ע"י בעלים של קרקע).

 

"מועצת הזקנים" בחרה מיד ועדה מיוחדת שתקבע שמות לרחובות.

השמות שהוצעו היו:

הרב קוק.

הנצי"ב.

רבי עקיבא.

בית הלל.

יוסף קארו.

גורדון – על שמו של יל"ג.

ולאחר מכן נוספו גם שדרות החשמונאים ושדרות התקווה, בהם היו שורות של עצי ברוש שנשתלו כחמישים שנה קודם לכן.

כאמור, הייתה לשכונה באר ובריכת מים משלה. לכן התפתחה השכונה באופן עצמאי ולא היה צורך להסתפח לתלֿֿאביב. מבחינה טופוגרפית הייתה השכונה ממוקמת לצד הכביש הראשי של הארץ באותה התקופה. כל מי שהגיע מהצפון היה חייב לעבור בשכונה כדי להיכנס לתוך העיר. כמו כן, השכונה הייתה ממוקמת לא הרחק מהעיר, ובקרבת אזור התעשייה של שכונת נחלת יצחק. גם בשכונה עצמה היו מספר מפעלים ובתי מלאכה.

בשנת 1933 קיבל ועד השכונה הוראה מהשלטונות הבריטיים לבחור מוכתר שייצג את השכונה בפני השלטונות.

המוכתר הראשון שנבחר היה הרוקח מר הרשקוביץ. לאחר חמש שנים, נבחר מר יצחק חלמר כמוכתר, ושימש בתפקידו עד לשנת 1940. בשנה זו נבחר אחרון המוכתרים של השכונה, מר דורפסמן, שהיה המוכתר שמסר בשנת 1943 את השכונה לידי עיריית תלֿֿאביב.

משנת 1929 התפרנסו משפחות אחדות ממשק חלב, שמנה כחמש מאות פרות. בנוסף היה לרבים "משק עזר", והיו בתי מלאכה שונים שנפתחו בשכונה.

כמעט מתחילתה התפתחו בשכונה תעשייה קלה ומסחר זעיר, לצורכי פרנסת התושבים וגם מתוך מחשבה על סוג של עצמאות כלכלית, כדי שתוכל להיות מוכרזת כמועצה מקומית. הדבר הפך את השכונה, גם מתוך יוזמת התושבים וגם בעידודה של עיריית תלֿֿאביב, לאזור תעשייה מובהק. דבר זה גרם להתמרמרות וכעס של ותיקי השכונה, אך הייתה זו עובדה מוגמרת ובלתי ניתנת לשינוי. "מונטיפיורי בחלומותיו לא היה מאמין את מה שעושה לנו ראש העירייה. אם הוא היה יודע שכך הדבר, היה מתהפך בקברו". אלו היו מן המשפטים הנפוצים ביותר שאנשים אמרו בינם לבין עצמם, אך לא בקול רם כדי לא לגרום לסכסוך עם בעלי המפעלים והמוסכים. ועד השכונה שלח מכתב למשפחת מונטיפיורי באנגליה על הנעשה בשכונה. התשובה שקיבלו לא עזרה לפתור דבר. מפעלים ובתי מלאכה קיבלו עשרות מכתבי אזהרה שלא לעבוד בשעות המנוחה המקובלות ולא להזיק לסביבה הקרובה, אבל דבר לא עזר ותושבים ככל שיכלו, עזבו את השכונה.

בגלל מיעוט התושבים החליטה קופ"ח לסגור את הסניף שלה בשכונה.

השכונה הייתה בתודעה של תושבי תלֿֿאביב שנים לפני שהיא סופחה אליה. השכונה הנַאה הייתה מקור לסופרים ומשוררים שכתבו עליה. כמו השיר על "ליפא העגלון", שכתב יחיאל מוהר, על העגלון של השכונה.

בספרה "ידידי מרחוב ארנון" כתבה המשוררת והסופרת הדגולה לאה גולדברג על השכונה ותושביה, ועל מגדל המים המיוחד שלה.

שפאק ושותפיו תבעו את תושבי השכונה למשפט בגלל שהתושבים רצו להחליף את שם השכונה לשם אחר והם בחרו את השם היפה. "גנניה".

מגדל המים שנבנה בשנת 1935 הינו מיוחד במינו וייחודי מאוד.

 

הפנתאון של תל-אביב

הפנתאון של תל-אביב

סיפורי כל ה'מי ומי' של תל-אביב, שמצאו מנוחתם עדן בבית העלמין

שברחוב טרומפלדור

לא מקום טיולים מלבב הוא בית-קברות. לאנשים רבים פחדים ודעות קדומות על בתי קברות. גם התורה, בספר דברים, אסרה על פולחן מתים (("ולא תשימו קרחה  (קרא: קוֹרחה) בין עיניכם למת, כי עם קדוש אתה" (דברים י"ד א-ב): ("לא ימצא בך -ודֹרש אל המתים") (דברים י"ח י-י"א)), אך בתי קברות ישנים הם המקומות היחידים שבהם ניתן "לפגוש" סופרים, אמנים, או מדינאים שכבר הלכו לעולמם. כך הדבר בכנסיית ווסטמינסטר (Westminster) שבלונדון, או ב"פר-לאשז" שבפריס, (Pere-Lachaise)- או בבתי קברות יהודיים במזרח אירופה

גם לנו, בתל-אביב, בית קברות שהוא 'פנתאון', אשר בו טמונים אישים חשובים מהעשייה הציונית, מהספרות העברית, מהאמנות ומשאר תחומי החיים, אשר הטביעו את חותמם ב'ימי הבראשית' של תל-אביב וטרום המדינה.

סיפורו של מקום

"הפנתאון של תל-אביב", שבו קבורים מייסדי תל-אביב ובוניה, נוסד בראשית שנת תרס"ג (1902), והוא נמצא ברחוב טרומפלדור.*
שש שנים לאחר הקמתו, נוסדה העיר תל-אביב, בפסח תרס"ט (1909). כנראה, זהו המקרה הראשון והיחידי בעולם, שבו בית-קברות של עיר הוקם עוד בטרם נוסדה העיר. העיר תל-אביב הוקמה בראשיתה כשכונה של יפו, ונקראה "אחוזת בית". השכונה השתרעה משני צדי רחוב הרצל, בין הרחובות אחד-העם ויהודה הלוי. במרוצת השנים התרחבה העיר, בעיקר צפונה ומזרחה, והקיפה את בית-הקברות, כאילו היא חובקת אותו ושומרת את הקברים בחיקה.
סיפורו של בית-הקברות התחיל בחודשים תשרי-כסלו תרס"ג (1902), עת פרצה מגפת חולירע בכל רחבי הארץ, ופגעה פגיעה קשה באזור החוף בכלל, וביפו בפרט. מטעמי היגיינה אסרו השלטונות הטורקיים על התושבים – יהודים וערבים כאחד – לקבור את חללי המגפה בבתי הקברות שהיו בעיר גופא.
התעורר אם כן צורך דחוף למצוא מקום קבורה חלופי מחוץ לעיר, אך לא מקום מרוחק מדי. בהתערבותו של שמעון רוקח, ראש הקהילה היהודית בעיר (הקבור ליד החומה המזרחית של בית-הקברות), נרכשה מהממשלה הטורקית, תמורת 50 מג'ידי (מטבע טורקי), חלקת קרקע ששטחה 12 דונם, אשר נרשמה בטאבו על שם "ועד הקהילה המאוחדת לעדות האשכנזים והספרדים" ביפו.
* מידע כללי ראה בסוף הספר.

חלקת בית-הקברות הייתה מרוחקת מיפו. על הדרך מיפו אל בית-הקברות סיפר הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, "הראשון לציון":

"הדרך אל המקום הייתה מלאת ערמות חול (דיונות), שפעמים רבות לא יכלו הכתפיים (של נושאי המת) להמשיך את דרכם. במקרים רבים היו עוזבים את הארון בדרך, כדי להחליף כוח או בחכותם לבואם של כתפיים אחרים, להמשיך את מסע הלויה בדרכם אל בית הקברות."

* בימי מלחמת העולם הראשונה פורסמה הוראה מטעם המושל הכללי ג'מאל פָּשה, להרוס את כל בתי הקברות ביפו. בהשתדלותו של הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, "הראשון לציון", לא נהרס בית-הקברות, והוא קיים עד עצם היום הזה.

בית-הקברות מחולק לשניים: חלקו הישן יותר נמצא בצדו הצפוני-מזרחי, והחלק החדש יותר ממוקם בצִדו הדרומי-מערבי. בית-הקברות מכיל כ-5,000 קברים, מהם למעלה ממאתיים קברי ילדים, הממוקמים בחלקו הישן.
שורות הקברים אינן מסודרות, ולא בכל מצבה יש ציוּן או תאריך קבורה. כך נוצר הרושם כאילו לא הייתה יד מכוונת בבניית בית-הקברות.
תחילה קברו בחלקו הצפוני של בית העלמין. בחלק זה ניתן למצוא את קברי הנספים במגפה של שנת תרס"ג (1902).
הנפטר הראשון במגפה, אהרון בן משה סידיס, שהיה נציג הספרדים בוועד המשותף של יהודי יפו, נפטר בכ"ז בתשרי תרס"ג (28.10.1902), ונקבר ביפו. הנפטר השני, שמואל-דוד גרשין-זאן, שנפטר בי' בחשוון תרס"ג (10.11.1902), נקבר בחלקה א' שורה ד'. הנפטרת השלישית הידועה לנו נפטרה בי"ב בחשוון תרס"ג (12.11.1902). היא קבורה ליד הקיר הצפוני, בחלקה ב' שורה ח'. שמה נישקא בת ר' ברוך ברומבערג מלצר ז"ל.
כסגולה לעצירת המגפה נהוג היה, על פי המסורת, לעשות שני דברים: להטמין בקבר מיוחד גווילים של ספרי קודש מן הגניזה, ולערוך טקסי נישואין של יתומים בבית העלמין. ואכן, שתי אחיות יתומות, שניר וציונה בליש, נישאו כאן בתופים ובמחולות למשה גלזן ויחיא ריגני, כאשר כל הקהילה משתתפת בשמחת החתונה ובמימונה.

וראה זה פלא: המגפה אכן נעצרה…

בית העלמין מאכלס את קבריהם של גדולי עם ישראל בדורות האחרונים, ממניחי היסוד ליישוב העברי החדש ביפו, ומבוני העיר תל-אביב. ביניהם ניתן לראות את קברי 'אחד העם', 'מקס נורדאו', חיים ארלוזורוב, חיים-נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי, יוסף-חיים ברנר, נחום גוטמן, יוסף-אליהו שלוש, שמעון רוקח, ועוד רבים רבים אחרים מחשובי העסקנים, הסופרים והמשוררים בעיר החדשה.

* מתוך "ספר בית-הקברות של ה"חברה-קדישא".

במרוצת השנים התמלא בית-הקברות, והתעורר צורך להכשיר בית-קברות נוסף, לכן הוקם בשנת 1932 בית-קברות חדש ליד שכונת נחלת-יצחק, בין הרחובות אבני זיכרון ועליית הנוער, בגבול גבעתיים-תל-אביב. מאז הקמתו הופסקה הקבורה בבית-הקברות הישן שברחוב טרומפלדור, כמעט לחלוטין, למעט קבורתם של אישים חשובים ומכובדים כראשי העיר, או כאלה שרכשו את מקום מנוחתם האחרון במקום עוד בחייהם.

רוב המצבות בחלק הישן של בית העלמין עוצבו במתכונת מזרחית, שהייתה מקובלת בבתי העלמין היהודיים בארץ, הווה אומר: יסוד שטוח של בטון או אבן, בציפוי לוח שיש. לרוב, המצבות דומות אחת לרעותה, וגם הכיתוב שעליהן אחיד בסגנונו. ברובו הוא מסורתי, כמו זה הכתוב על-גבי מצבות של רבנים ושל יהודי ארצות המזרח – פסוקים מהתנ"ך ומימרות של מקובלים או של רבנים מפורסמים. על מצבות רבות כתוב: פ"נ (פה נטמן) גלמוד".
(גלמוד אדם שאין לו משפחה, ערירי מי שאין לו ילדים).

באזור החדש יותר, הדרומי-מערבי, הוקמו מצבות זקופות, בעלות אופי הדומה לזה של בתי קברות אירופיים. הסגנונות מגוונים וכוללים טעמים שונים בכיתוב, פסוקים סנטימנטליים המדברים על הנפטר או על משפחתו, ולעתים המצבות נושאות רק את שם הנפטר, שנת לידתו ותאריך פטירתו.
על פי ההלכה היהודית אסור לשתול עץ או שיח על קבר. אלא צריך לעשות הפרדה מוחלטת בין הקבר לבין הנטיעה. בכל זאת כאשר מונה מר שמואל טולקובסקי בשנת 1922 למנהל מחלקת הגננות בעירייה, הקים אגודת ידידים של בית-הקברות שמטרתה הייתה נטיעת עצים בבית הקברות.

בתחילה לא היה בית-הקברות מוקף חומה, והקברים היו חשופים לרוח הים הנושבת ולחולות הנודדים. רק לאחר שנוסדה "אחוזת בית", הוקמה סביב בית-הקברות חומה מאבני כורכר.

עד שנת 1923 הייתה הכניסה לבית-הקברות בשער הקטן, הנמצא מזרחית לשער הנוכחי, מול בית מספר 32 ברחוב טרומפלדור. באותה שנה, בעת העלאת ארונו של 'מקס נורדאו' ארצה, נפתח השער הנוכחי, ומאז ועד היום הוא משמש ככניסה הראשית. כיום מצוי שער קטן נוסף מול בית מספר 22 ברחוב טרומפלדור.

אישים מתוך הספר הפנתאון של תל אביב

זיג, עובדזיג, עובד.
נולד בשנת תרפ"ב (1922) בישראל.
הוריו קרוסה ויוסף עלו ארצה מפולין בתחילת שנות העשרים. האב יוסף, עבד ברכבת המנדטורית בקו חיפה תל־אביב. האֵם הייתה עקרת בית והמשפחה התגוררה ברחוב בורוכוב בתל־אביב. לאחר שנים אחדות ייסד האב בשותפות עם בלקין ואחרים, את מפעל המתכת והיציקה "סדן" והחל לעבוד בו.
חברת "סדן" עסקה בייצור מוצרי מתכת שונים וכבדים כגון, מכסי ביוב וקופות (כספות). בית החרושת ליציקה היה ברחוב מרכולת בתל־אביב ועבר לאחר מספר שנים עם התפתחותו לרחוב רש"י שברמת גן, משם עבר המפעל למושבה "שרונה". לימים רכשה חברת "אשד איגרא" חלק ממניות חברת "סדן" והשתלטה על החברה ומכרה את נכסיה.
בראשית חודש אב בשנת 1931 יצאה אם המשפחה קרוסה, עם שלושת ילדיה, עובד הבכור שהיה ילד בן 9 ושתי אחיותיו הצעירות, לרחוץ בים. הם ישבו בחוף טרומפלדור. האימא נכנסה עם הילד עובד, לים והשאירה את שתי הילדות בחוף, תינוקת כבת שנה ואחותה הבכירה כבת חמש או שש, לשמור עליה. בחוף טרומפלדור היו תמיד מערבולות מים. האמא הסתכלה לראות מה עושות הילדות והילד עובד, נחלץ מידה ונעלם בין רגע במערבולת. גופתו נמצאה לאחר יום בחוף רידינג. הילד הובא לקבורה.
המכה של האובדן הייתה קשה מנשוא. הילד עובד היה ילד יפה תואר, נבון ומוכשר מאוד. רק כעבור שנתיים נולד למשפחה עוד ילד ושמו בישראל משה. לאחר מקרה זה לא יצאה יותר המשפחה בהתאם לבקשת האם לים בחודש אב והדבר נשמר עד היום.
יוסף, האב עיצב את האנדרטה המוצבת על הקבר במפעלו "סדן", ויצק אותה בברונזה. האנדרטה נצבעה בצבע ירוק, לסמל את גדיעת החיים של הילד בעודו ילד רך בשנים. האב טיפל במצבה עד לסוף חייו. בערוב ימיו פנה לאחד הנכדים שיטפל בקבר לאחר מותו.
נפטר ביום ז' באב תרצ"א, 21.7.1931. נטמן בחלקה ג' שורה ז' קבר 3.

אריה לייב, (אריק) איינשטיין

אריה לייב, (אריק) איינשטיין
זמר
נולד ביום י"ב בטבת תרצ"ט, 3.1.1939, בתל־אביב.
מאושיות התרבות בארץ, היה זמר ופזמונאי פופולרי ואהוב על כל שכבות האוכלוסיה, שהציב את מוזיקת הרוק בישראל בקדמת הבמה. היה בעל קול קטיפה שאפשר לו לשיר כמעט כל שיר. השתתף בסרטים אחדים ביניהם "סלאח שבתי" ו"מציצים", בהצגות על הבמה ובתוכניות טלוויזיה. החל את דרכו בעת שרותו הצבאי, בלהקת הנח"ל (בעידוד אביו יעקב איינשטיין, שהיה שחקן בתיאטרון "האוהל"). לאחר השרות הצבאי היה בין מקימי להקות מוזיקליות שונות, ביניהן שלישיית גשר הירקון, בצל ירוק, החלונות הגבוהים, וכן היה חבר בחבורת לול. היה אהוב מאוד על הציבור הרחב. הירבה לשתף פעולה עם זמרים ומוסיקאים רבים, ביניהם שלום חנוך, מיקי גבריאלוב, יוני רכטר, שם טוב לוי, יהודית רביץ ואחרים. כמו כן הוציא אלבומים רבים ומאות שירים, שהפכו רובם ככולם ללהיטי ענק של הזמר הארץ ישראלי. בין סרטיו הידועים היה גם "כבלים" בו שיתף פעולה עם חבריו צבי שיסל ומוני מושונוב.
בגיל צעיר הצטרף לתנועת הנוער ה"שומר הצעיר", והחל את דרכו באגודת הספורט "הפועל תל־אביב". הצטיין בעיקר בקפיצה לגובה ועותר בתואר אלוף הארץ לנוער בקפיצה לגובה ובהדיפת כדור ברזל ואלוף ישראל לבוגרים בקפיצה לגובה. היה גם שחקן כדרוסל בקבוצת הנוער של "הפועל תל־אביב".
באוגוסט 1981, לאחר מסע הופעות משותף עם מיקי גבריאלוב, יוני רכטר, דפנה ארמוני ואחרים, אותו היה אמור להמשיך גם להופעות בארה"ב, החליט אריק להפסיק את ההופעות על הבמה, ולמעשה עד סוף ימיו לא הופיע יותר בפני קהל. לעומת זאת, המשיך ליצור שירים, ולהוציא לאור עוד אלבומים לרוב. אהב לשתף פעולה ולטפח זמרים צעירים, ביניהם גיא בוקטי איתו היה לו קשר מיוחד.
מאשתו אלונה היו לאריק איינשטיין שתי בנות, שתיהן חזרו בתשובה ברבות הימים ונישאו לבניו של אורי זוהר (חברו משכבר הימים), שאף הם היו חוזרים בתשובה. מבת זוגו ואהבת חייו סימה אליהו, היו לו עוד שני ילדים. אריק זכה לראות 18 נכדים ושישה נינים.
הוא נפטר בבית חולים איכילוב כתוצאה מדימום פנימי שהרופאים לא הצליחו להצילו ממנו. למחרת מותו הוצב ארונו ברחבת כיכר רבין ועשרות אלפי אנשים באו לכבד את זכרו, עברו על פני הארון, וליווהו בדרכו האחרונה לבית העלמין שברחוב טרומפלדור בתל־אביב, לא הרחק מביתו אותו אהב.
נפטר ביום כ"ד בכסלו תשע"ד, 26.11.2013. נטמן בחלקה ד' שורה ו' קבר 2.

אליאב, אריה (לובַה) אליאב, אריה (לובַה)
נולד ביום כ' בחשוון תרפ"ב, 21.11.1921, במוסקבה, רוסיה.
היה מצאצאי הרב ברוך־מרדכי אטינגר זצ"ל, ששימש ברבנות בעיר בוברויסק והשתייך לזרם החסידי של תנועת חב"ד.
המשפחה עלתה ארצה בשנת 1924 ואריה החל ללמוד בבית־הספר הפרטי "הלפרין" בתל־אביב. לאחר מכן למד וסיים לימודיו בגימנסיה הרצליה. באוניברסיטה העברית בירושלים למד היסטוריה וסוציולוגיה, שהיו קרובים מאוד לליבו. בשנת 1936 התגייס ל"הגנה" ובהתאם לקריאת ראשי היישוב, התגייס לצבא הבריטי ושירת משנת 1941 ביחידה של תותחני חוף. סיים את שרותו בצבא הבריטי בשנת 1945 וחזר לארץ.
הוא צורף לשרות הידיעות של ה"הגנה" (ש"י), התנדב לשרת בארגון "עלייה ב'", ועסק בהעפלה משנת 1946 ועד להכרזת המדינה. בהיותו מפקד אוניית המעפילים "חיים ארלוזורוב" הכיר את אחת המעפילות טניה, ונשא אותה לאישה.
כשהחלה מלחמת העצמאות, התגייס לצה"ל ושירת בחזית ירושלים. הוא הועבר משם לשרת בחיל הים והיה ראש מחלקת כוח אדם בחיל זה. לאחר המלחמה היה לעוזרו האישי של לוי אשכול, שהיה ראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית. בשנת 1955 הקים את ההתיישבות בחבל לכיש, ויסד עשרות יישובי עולים בחבל ארץ זה. במבצע קדש (1956) עמד בראש הפעולה להצלת יהודי פורט סעיד והבאתם ארצה. בשנת 1958 נשלח לשרת בשגרירות ישראל במוסקבה. כשחזר משם בשנת 1961 מונה על ידי הממשלה להקים את העיר ערד. בשנת 1965 נבחר לראשונה לכנסת מטעם מפלגת המערך. בשנת 1970 נבחר להיות מזכ"ל מפלגת העבודה.
לאחר שבדק וחקר את נושא הפליטים הפלסטינים כתב מאמר שבו הציע שלא להקים התנחלויות ולאפשר לעם הפלסטיני למצוא את ביטויו במדינה משלו. הוא נאלץ להתפטר מהמפלגה וכתב ספר "ארץ הצבי". רק לאחר מלחמת 'יום כיפור', הבינו את משמעות הספר. הוא התנדב כמורה במספר יישובי עולים בארץ. בשנת 1993 הפסיד במרוץ לנשיאות המדינה לעזר ויצמן.
יזם והקים קהילה חינוכית ב"ניצנה" שבנגב, ליד הגבול עם מצרים, בה מלמדים את הנוער ערכים דמוקרטיים בנוסף למורשת הנגב.
בשנת 1988 הוענק לו פרס ישראל בעבור תרומה לחברה. בשנת 2003 הוענק לו הפרס על שם בן גוריון על מפעל חיים. בשנת 2005 היה בין מדליקי המשואות ביום העצמאות. בשנת 2009 הוענק לו תואר "דוקטור לשם כבוד" מטעם כל האוניברסיטאות בארץ. פרסם ספרים אחדים. שמו הונצח במספר אתרים בארץ, היישוב "אליאב" בחבל לכיש, 'פארק אליאב' בכניסה לקריית גת, בית־ספר יסודי בחבל לכיש ועוד.
נפטר ביום י"ז בסיוון תש"ע, 30.5.2010. נטמן בחלקה ד' שורה ט' קבר 58.
על שמו נקרא רחוב תת־קרקעי בשרונה

יהודה-לייב, (ד"ר) מטמון-כהן
על מצבתו מונצחת גימנסיה "הרצליה" בצורת תבליט
נולד ביום י"ד בסיוון תרכ"ט, 24.5.1869, בכפר אוסטיה, אוקראינה.
בשנת 1891 ייסד בית ספר עברי בבסרביה. בשנת 1897 עבר לאודסה וייסד בה אגודה להחייאת השפה העברית. למד פדגוגיה ופילוסופיה באוניברסיטאות בשוויץ ובפריז. היה חברם של חיים בוגרשוב ודוד מוסינזון. לאחר קונגרס "אוגנדה" הוחלט, בהתאם להצעת מנחם מנדל אוסישקין, שעל שלושת החברים הצעירים, שהם מורים, לצאת לארץ־ישראל להקמת גימנסיה עברית. חיים בוגרשוב ודוד מוסינזון יצאו מיד ארצה ואילו יהודה מטמון־כהן יצא לסיים את לימודיו באוניברסיטת ברן, שבשוויץ, בה קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה ופדגוגיה. הוא וּאשתו פַניה עלו ארצה בשנת 1904, בהתאם להזמנת ועד המושבה בראשון לציון והתיישבו בה. לאחר שלא הצליחו להקים בית ספר ללימודים כלליים בעברית, כפי שסוכם עם ועד המושבה, עברו להתגורר ביפו. שם יסדו בשנת 1905 את הגימנסיה העברית הראשונה, שתקרא לימים "הרצליה". הגימנסיה נוסדה בדירתם שהייתה בשוּק המנזר – "סוּק אֶ-דֵיר", מאחורי בית הסארייה החדש (בית הממשל התורכי, ששרידיו נמצאים בכיכר השעון ביפו). אחר כך עברה הגימנסיה לבניין בדרך שכם, מול המושבה הגרמנית. רק בשנת 1911 עברה לשכונת "אחוזת בית", לצומת הרחובות "אחד העם" והרצל. כדי למנוע מהשלטונות התורכיים להתנכל למוסד החדש, מיהר ורשם אותו כמוסד עותמני וגם הוא ואישתו קיבלו על עצמם את הנתינות העותמנית. מטמן־כהן שימש כמנהל בית הספר עד לשנת 1912.
בשנת 1910 סייע לייסד את הגימנסיה העברית בירושלים. ייסד בית ספר חקלאי בפתח תקווה, והיה ממייסדי ה"אוניברסיטה העממית". בשנת 1913 ייסד ויזם את הקמת שכונת הגנים שתקרא לימים העיר "רמת־גן". על שמו שכונת "תל יהודה" ולזכרו נטעו גן ציבורי "גן יהודה". בשנת 1934 הוציא לאור וערך עיתון מיוחד לעולים החדשים, שהיה מופיע בשפה קלה ומנוקדת לנוחות הקוראים. היה מהעסקנים הראשונים של "גדוד מגיני השפה העברית", ומהחברים הפעילים ב"ברית ראשונים".
כתב את הפסוק האחרון בהמנון הלאומי "התקוה": "בת שנות 2000, להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון ירושלים".
פירסם ספרים בנושאי חינוך והתפתחות הלשון העברית. גימנסיה "הרצליה" נהרסה בהחלטת העירייה בשנת 1959 ובמקומה נבנה מגדל שלום מאיר.
נפטר ביום י"ז באדר תרצ"ט, 8.3.1939. נטמן בחלקה ד' שורה ט"ו קבר 24.
רחוב בתל־אביב נקרא על שמו

פַניה, מטמן-כהןפַניה, מטמן-כהן
נולדה ביום כ"ז בתמוז תרל"ד, 12.7.1874, בביאליסטוק, פולין.
אשת המורה יהודה מטמן־כהן. סיימה בית ספר תיכוני בעיר הולדתה. למדה באוניברסיטת ברן שבשוויץ וקיבלה תעודת מורה. בשנת 1899 ניהלה גן ילדים עברי באודסה. ניהלה את בית הספר העברי בעיר וביאליק היה אחד המורים בבית ספרה. בתה, עיבריה, הייתה נשואה לדוד אליהו שנרצח בפרעות תרצ"ו – תרצ"ט. עזרה לבעלה בניהול בית הספר שהיה בביתם ביפו, ואף הייתה שוטפת את הרצפות לאחר שעות הלימודים.
כאשר נפטר בעלה יהודה, בשנת 1939, הגתה פַניה אשתו את הרעיון להנציח את גימנסיה "הרצליה" על מצבתו, אולי מתוך ראיית הנולד. גם בהגיעה לגיל 103 הייתה בדעה צלולה.
נפטרה ביום י"ד בחשוון תשל"ח, 30.10.1977, נטמנה לצד בעלה בחלקה ד' שורה ט"ו קבר 25.

קראוזה, אליהוקראוזה, אליהו
אגרונום ורופא
נולד בחודש אלול תרל"ז (1877), ברדיאנסק, רוסיה.
למד ב'חדר' ולאחר מכן בבית ספר עממי ברוסיה. בגלל הגזירות שהגבילו את מספר התלמידים היהודים בגימנסיה, יעץ אחיו, שהצליח ללמוד ונעשה רופא בבולגריה, שהנער אליהו יעלה לארץ ישראל וילמד ב"מקווה ישראל". המשפחה קיבלה את העצה, ובשנת 1890 הגיע אליהו לבית הספר "מקווה ישראל", שנוהל אז על ידי יוסף נייגו. שפת ההוראה ב"מקווה ישראל" הייתה אז צרפתית, ואליהו למד גם שפה זו.
אליהו היה תלמיד מצטיין, וקיבל מִלגה להמשך לימודיו בצרפת. לאחר סיום לימודיו בצרפת, נשלח לעיר איזמיר כדי לייסד בה בית ספר חקלאי מטעם יק"א.
בשנת 1901 נשלח האגרונום אליהו קראוזה על ידי יק"א, לייסד חווה חקלאית בסג'רה, שבגליל התחתון. הוא נתקל בבעיות רבות, ונאלץ להילחם באדמה זיבורית, במחסור במים ובשכנים עוינים. נשא לאישה את אחותו של יהושע חנקין, חיה. בכך היה קשור בקשרי משפחה גם עם משפחות בלקינד ופיינברג, מהמיוחסות שביישוב היהודי. אלה עזרו לו לנהל את החווה בהצלחה.
בשנת 1908 מסר את ניהול החווה למניה שוחט (וילבושביץ), שבהסכמת יק"א קיבלה על עצמה לנהל אותה. למעשה התנהלה החווה כקולקטיב שיתופי. כך נוסדה למעשה 'השיטה הקיבוצית'. בדרך זו חדר ה"קולקטיב", בדרך עקיפה, אל חברת יק"א ו"כל ישראל חברים". הנהלות החברות הללו התנגדו מאוד ליוזמותיו של אליהו קראוזה, אבל ניהול החווה בהנהלתה של מניה שוחט (וילבושביץ) צלח כבר בשנה הראשונה. בחווה זו למדו ועבדו אישים, שלימים יהיו מראשי ההתיישבות העובדת ומראשי המדינה. כעבור זמן מה קיבלה על עצמה מניה שוחט גם את השמירה היהודית על החווה, מצב שהיה חידוש בארץ באותה תקופה. בחווה זו נוסד ארגון "השומר", בפסח 1909, וממנו צמח בשנת 1920 (סיוון תר"פ) ארגון ה"הגנה".
לפני מלחמת העולם הראשונה, ביקשה הנהלת יק"א לשלוח את אליהו קראוזה לנהל את חוותיה בברזיל, אך למזלו התפנתה משרת מנהל בית הספר "מקווה ישראל", וזו הייתה בחירתו. בצורה זו סגר מעגל, והוא חזר כמנהל לבית הספר שבו למד חקלאות כתלמיד מצטיין. פעולתו הראשונה הייתה החלפת שפת הלימוד מצרפתית לעברית. לפתרון בעיה קשה ומורכבת זו, נעזר במורה לעברית יהודה גרזובסקי ¬ גור.
בשנת 1915 נלחם באַרבה שפשט על כל הארץ, ביחד עם אהרון אהרונסון, ועל כך קיבל תעודת הוקרה מג'מאל פָּשה. ביחסיו עם ג'מאל פָּשה הגיע לרמת ידידות כזו, שיכול היה לבקש ממנו את שחרורו ממאסר של העסקן היהודי אלברט ענתבי.
הוא טמון באחוזת קבר שבה טמונים גם בני משפחתו: עמיצור, יהודית, חיה ונועה.
נפטר ביום י"ט באייר תשכ"ב, 23.5.1962.

פנינה,  חקלאי פנינה, חקלאי
נולדה בשנת תרס"א (1901), בבנדרי, רומניה.
עלתה ארצה בשנת 1921. הייתה אשת מנהל מחלקת המים בעיריית תל־אביב. מאורעות 1929 השפיעו עליה מאוד, והיא חלתה במחלה קשה. בנוסף למחלתה התווסף לקשייה גם מותה הטרגי של אחותה, בת־שבע מזרחי, שנפטרה ביום א' בטבת תר"צ, 1.2.1930, ומות בתה דורני מספר ימים לאחר מכן, ביום ח' בשבט תר"צ, 6.2.1930. כל אלה הביאו עליה את מותה. כל השלוש קבורות במבנה קבורה משפחתי משותף.
נפטרה ביום י"ז בסיוון תר"צ, 13.6.1930. נטמנה בקבר משפחתי.

מנחם בגין בצפת

מנחם בגין בצפת

מנחם בגין הגיע לארץ ישראל בשנת 1943 במסגרת הצבא הפולני שבראשו עמד הגנרל אנדרס. בהגיע הצבא לארץ ישראל, ערקו חיילים יהודים רבים מגדודי הצבא והתפזרו ברחבי הארץ. אנדרס לא חיפש אותם, הוא היה אנטישמי ושמח שהיהודים נטשו את הגדודים שלו.

מנחם בגין, שהיה, לפני התגייסותו לצבא אנדרס, נציב בית"ר בפולין והכיר את פועלו של מפקד האצ"ל דוד רזיאל בארץ, התייצב במפקדת האצ"ל בתל אביב מתוך כוונה לעמוד לפקודתו של דוד רזיאל. אך זה נהרג מהפגזה של מטוס גרמני על גדות החידקל בעיראק, שם הוא היה בשליחות הצבא הבריטי. יעקב מרידור שהיה יחד איתו, התמנה למפקד האצ"ל במקומו.

כאשר מנחם בגין התמנה למפקד האצ"ל הוא מינה חברי מפקדה חדשים. בחודש ינואר 1944 העלה בגין את הרעיון לתקיפת מטות המשטרה הבריטית בשלושת הערים הגדולות בארץ. איתן ליבני תכנן את ההתקפות על משרדי העלייה הבריטיים והדבר בוצע ביום 12 בפברואר 1944. בגין הבין שכל העם כועס ושונא את משרדי העלייה שכן הם היו אלה שהיו צריכים לתת את רישיונות העלייה ארצה אך לא עשו זאת. לאחר ימים אחדים, ביום 27.2.1944,  תקף האצ"ל גם את משרדי מס ההכנסה. מי אוהב לשלם מס הכנסה?

בתחילת מילוי תפקידו כמפקד הארגון המחתרתי הלוחם, לא חש בגין שעליו להסתתר מפני הבריטים ולכן החליט לצאת לחופשת סוף שבוע ולשהות בבית מלון, בחברת יעקב מרידור וחברי מפקדה אחרים אבל בעיקר עם בני המשפחה, וזאת מתוך שיקול שהבריטים מחפשים טרוריסטים, ואלה לא יוצאים לנופש בבית מלון ובוודאי שלא עם בני המשפחה המורחבת. "טרוריסטים" בדרך כלל מתחבא.

החברים התאכסנו במלון הרצלייה בצפת, שהיה בבעלותם של בני משפחת פרל שהיו רביזיוניסטים אדוקים. בגין לא ידע ולא לקח בחשבון שגם קציני צבא או משטרה בריטים יוצאים לסוף שבוע ולא בבית המלון שבו הוא נמצא. אבל הבלשים הבריטים התיישבו לארוחת הבוקר ליד שולחנותיהם של חברי המפקדה. עכשיו מה עושים הרי ברור שהבלשים סוקרים את כל יושבי חדר האוכל וכל אחד הוא חשוד. בגין וחבריו החליטו להמשיך לשבת ולאכול כאילו לא קרה כלום. הרי לקום ולברוח אין טעם הבריטים היו מכריזים על "עוצר" כללי בצפת, לכן עדיף להמשיך בארוחה. הבלשים עצרו שני חשודים והוציאו אותם החוצה שם נבדקו בצורה מעמיקה וכאשר הוסר מהם החשד הם חזרו לחדר האוכל. אבל בגין למד את הלקח ויותר לא יצא לחופשת סוף שבוע עד ליציאתו מהמחתרת.

מלון הרצליה צפת

לפני שחזרו לתל אביב עלו לקברו של שלמה בן יוסף, ראשון עולי הגרדום בדורנו, עליו כתב המשורר שלמה סקולסקי ש"מצא מנוחת עולמים בבית הקברות בנחלת יצחק".

על קברו נכתב:

אלונים נדים צמרת
דום שרים לבן יוסף
בין הבקע לכינרת
קבר עז חוצב
אין כובשים את ראש הסלע, אם אין קבר במורד.

 

 

יעקב אלחנן ליטוינסקי

יעקב אלחנן ליטוינסקי

משפחת ליטוינסקי התגוררה באודסה. המשפחה הייתה אמידה ובנם הבכור יעקב אלחנן שנולד ביום י"ח בחשוון תרי"ג; 31.10.1852. היה תלמיד מוכשר וקיבל חינוך יהודי דתי וגם השכלה כללית. הוא נישא בגיל צעיר והתאלמן כעבור חדשים אחדים.

המשפחה עסקה במסחר וגם יעקב אלחנן התמחה בנושא בכדי להיכנס לעסקי המשפחה. בצעירותו הצטרף לתנועת "חובבי ציון". בשנת 1880 עלה ארצה והתיישב ליד העיר עזה והקים שם טחנת קמח. לא ראה ברכה במפעלו זה ועבר להתגורר ביפו ובה הקים בית חרושת לסבון. גם מפעל זה לא נשא פרי. בשנת 1886 קנה 40 דונם בראשון לציון והקים משק חקלאי. גם משק זה לא נשא פרי והוא חזר ליפו. לפרנסתו עבד אצל יבואן העצים הגדול ביפו יעקב הרצנשטיין. לאחר שנים אחדות החליט להתמסר למסחר בעצים, והחל לייצר גם חביות לאחסון יין. ההצלחה האירה לו פנים והוא קנה קרקעות במקומות שונים בארץ.

בשנת 1909 היה בין 66 מייסדיי שכונת "אחוזת בית" שבמהרה קיבלה מעמד של העיר תל אביב. הוא בנה את ביתו ברחוב אחד העם 22.

בביקוריו הרבים ביפו התגורר במלון של חיים בקר שבו השתכנה אישה עשירה מצרפת עם בתה הצעירה שרה בילה. הם נישאו בשנת 1887 ונולדו להם שלושה בנים.

מוריס שנולד ביום 12.6.1888.

אמיל נולד בשנת 18.2.1891.

ריימונד נולד בשנת 1894.

לאחר סיום לימודיו באקול די פרר ביפו הצטרף אמיל כפקיד לבנק אנגלו פלשתינה (אפ"ק) שמנהלו היה זלמן דוד לבונטין. בשנת 1914 פרצה מלחמה וברגע שתורכיה הצטרפה החלו צרות ליהודים בארץ. בשנת 1915 פשט ארבה על הארץ והחיים הפכו בלתי נסבלים, בנוסף לכך החל גיוס של צעירים יהודים לצבא התורכי. מוריס ואמיל שהיו בגיל הגיוס החליטו להימלט מהארץ למצריים. שם הם הסתובבו בחוסר מעש ללא קרוב או מודע. לשני האחים נודע כי בסיס של הצבא הבריטי שחנה במצריים סובל ממחסור חמור של בצלים. גם היה ידוע הסוד שמי שיספק סחורה בגובה של חמישים לירות סטרלינג יזכה במכרז. מוריס שהיה בעל הופעה נאה התלבש יפה ונכנס לבנק האיטלקי "בנקו די רומא" פנה מיד לחדרו של המנהל והודיעו שזכה במכרז הצבא להספקת בצל למטבח המחנה, רק שחסר לו חמישים לירות להשלמת העסקא. מנהל הבנק הסתכל עליו מלמעלה ועד למטה הוציא חמישים לירות מהמגרה ונתן לו. "תודה" אמר מוריס ויצא. לאחר הספקת הבצלים החלו להגיע עוד מכרזים ומצבם הכלכלי השתפר בצורה משמעותית. במסגרת פעילותו המסחרית קיבל גם את הסוכנות של חברת הדלק "של" לתחומי ארץ ישראל. בשנת 1919 הכיר את רבקה קרמן בת למשפחה יהודית מצרית והם נישאו במצרים.

יעקב אלחנן ליטוינסקי נפטר ביום 31.10.1916, ונטמן בבית הקברות הישן שברחוב טרומפלדור בתל אביב.

לאחר המלחמה בשנת 1920 חזרו בני משפחת ליטוינסקי המורחבת לארץ. מוריס ואשתו התגוררו עם האם שרה בילה בבית הגדול בן שלושת הקומות שברחוב אחד העם 22. בראש הבית התנוסס דגל של מדינת אסטוניה. כי מוריס, הבכור, קיבל מינוי של קונסול כבוד לרפובליקה האסטונית.

אשתו של מוריס רבקה ילדה לו שני בנים חיים ורוזיה. כאשר היה רוזיה בן שבעה חודשים נסעה רבקה לצרפת לעבור ניתוח בכליות אך היא נפטרה על שולחן הניתוחים.

אמיל הרווק התחתן בשנת 1926 עם מרגלית לבית אפלבוים מראשוני זיכרון יעקב. אמיל היה האחראי על רכישת קרקעות בעבור חברת האחים ליטוינסקי. ליד היישוב רשפון הייתה חלקת קרקע בת 1700 דונם והוא הצליח לשכנע 60 ערבים שהיו בעלי הקרקע למכור לו את החלקה. בחלקה זו היה פרדס בם 600 דונם. בתחילה טיפלו ערביי הסביבה בפרדס אך כאשר החלו הפרעות בארץ ביקש ליטוינסקי מחברי קיבוץ שפיים לתחזק ולעבד את הפרדס. עבודה זו הייתה תוך סיכון גבוה בגלל הריחוק מיישוב יהודי. בשנת 1933 התפרקה קבוצת בית"ר "בדרך" וחברי הקבוצה עבדו בפרדסו של ליטוינסקי.

עוד חלקת קרקע בת 1700 דונם מהכפר הערבי "סקיה" רכשו האחים ליטוינסקי בשנות השלושים ובכוונתם היה להקים בשטח זה עיר גנים שתקרא על שמו של אביהם יעקב אלחנן. הם החלו ליישב על השטח שהיה ידוע כמושבה "תל ליטוינסקי" יהודים עולים שהגיעו מגרמניה ומאוסטריה. מאחר ומיקום המושבה היה רחוק מכל יישוב ובעיקר מתל אביב שבשנות השלושים התפתחה וגדלה מאוד ,החליטו האחים לייסד שני קווי אוטובוס האחד מספרו 70 והשני מספרו יהיה 71 שני האוטובוסים ייצאו מהעיר תל אביב אל המושבה לנוחיות המתיישבים.

הוצאות אחזקת המושבה היו גבוהות ולכן השכירה משפחת ליטוינסקי כ-1,000 דונם משטח המושבה לצבא הבריטי, שהקים במקום מחנה בעבור הצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה. הצבא האמריקני ישב בשטח בערך כשנה ולאחר מכן הצבא המשיך בדרכו לכיוון בורמה. הצבא הבריטי בנה בשטח, בית חולים הקיים עד היום הוא בית החולים "תל השומר".

למרות שכל רכושם של האחים היה מחולק שווה בשווה, בכל זאת החלו בשנות ה-40 סכסוכים בין שלושת האחים. בעיקר בין ריימונד הצעיר לבין אחיו. הסכסוכים הגיעו עד בית המשפט*.

ריימונד תרם כספים לאוניברסיטה העברית בירושלים, בתמורה נקרא בניין הסנאט בהר הצופים על שמו. ריימונד נפטר ביום 12.8.1956. על קברו בכתה רק הידועה בציבור שלו ששמה אראלה רוסו. גם האם עזבה את הארץ בגלל סכסוכי האחים ועברה בשנת 1946 להתגורר בז'נבה. היא נפטרה בשנת 1954.

לאחר הפצצת תל אביב ביום 9 בספטמבר 1940 בנה הצבא הבריטי מחנה צבאי ליד בית החולים.

  • בשנת 1941 הוגשה לראשונה בקשה לפירוק השותפות של נכסי ריימונד. בבעלותו היו נכסים רבים ביניהם 1800 דונם אדמה חקלאית, שני פרדסים כל אחד בערך של 900 דונם היה גם בניין תעשייתי ברחוב החרושת בתל אביב. בזמן המשפט נפטר ריימונד ביום 12.8.1956. המוציאים לפועל של ירושת ריימונד צורפו לכתב התביעה. בצוואתו מסר את קווי האוטובוסים לחברת "דן" לעולמים בתנאי שהקו יתופעל בצורה הוגנת והנהגים יצורפו לחברת דן כחברים מלאים. קו 70 עובד עד היום. ביום 18 ביולי 1974 קיבלה חברת "דן" תחת חסותה את 19 האוטובוסים ואת כל הנהגים. בשנת 1959 נמסרו הפרדסים תמורת תשלום לחברת "מטעי הדרי ישראל בע"מ"

"למות או לכבוש את ההר" סיפורו של שלמה בן יוסף

"למות או לכבוש את ההר" סיפורו של שלמה בן יוסף

שלמה טבצ'ניק נולד ביום 7 במאי 1913, בעיר לוצק שבפולין, ובה הצטרף בשנת 1928 לקן בית"ר. לאחר שהממשלה הפולנית נתנה רשות לנוער ללמוד להשתמש בנשק, והוא יצא להכשרה לעיר אחרת ללמוד נשק. שלוש פעמים יצא להכשרה בכל פעם לעיר אחרת.

אביו נפטר בשנת 1930 והוא כבן 17, עול פרנסת המשפחה נפל עליו, כשנתיים קודם לפרסום המאמר של זאב ז'בוטינסקי על "האוונטוריזם" שהיה בניגוד לכבוד וההדר הביתרי שהיה הדגל שלו.שלמה יצא שלוש פעמים להכשרה כדי ללמוד על התנועה ולהתאמן בנשק וכל פעם בעיר אחרת.

הוא ביקש מאמו רשות לעלות לארץ ישראל, מאחר ומצבה היה קשה ביותר לאחר מות האב. שלמה הוא שנשא בעול הפרנסה ועכשיו כשייסע לארץ מי יעזור לאמו. אבל למרות מצבה הכלכלי הקשה מכרה האם מגרש שהיה בבעלותה ומסרה לבנה שלמה את כל 400 הזהובים שקיבלה תמורתו והתפללה ליושב במרומים  שישמור לה על הילד. שכל כך אהבה, כמו כל אם.

שלמה עזב את לוצק בקיץ 1936 ורצה לצאת עם קבוצה של ביתרים לא"י בעזרת משה קריבושיין שהחליף את שמו לגלילי והצליח לשכנע את מרכז בית"ר בווינה שיש אפשרות לעלות לארץ ישראל בדרכים בלתי לגאליות (בהתאם לקריאתו של זאב ז'בוטינסקי). גלילי הצליח להעלות 14 בחורים לחיפה. שלמה טבצ'ניק נרשם לקבוצה השנייה ולכן היה זקוק לכסף, 15 לירות, ואמו נתנה לו 400 זהובים שזה 16 לירות ושלמה עלה על הרכבת לכיוון ורשה. לא היה לו היתר עלייה והוא עלה לאוניית מעפילים "אף על פי" והצליח להגיע לחיפה ומשם פנה מיד לראש פינה והצטרף לקבוצת עבודה של ביתר ביישוב. מיד עם הגיעו לראש פינה שרף את דרכונו הפולני שלא יוכל להתחרט ולחזור לפולין ועיברת את שמו לשלמה בן-יוסף לזכרו של אביו, יוסף.

באפריל 1936 החלו פרעות מצד הערבים כנגד היהודים ברחבי הארץ. קציר הדמים היה כ-400 יהודים הרוגים. ביום 27 במרס 1938 נסעו בני משפחה יהודים מעכו לצפת ובדרך חסמו את דרכם ערבים וירו בארבעה בני המשפחה. המקרה עורר זעם רב בציבור היהודי ברחבי הארץ.

הנהגת היישוב היהודי החליטה על מדיניות הבלגה, והימנעות מתקיפה, התבצרות ביישובים והגנה על הקיים, מתוך חשש שאי אפשר להילחם נגד כל הערבים ואין דרך למצוא את האשמים.

ביום 16.4.1938 הותקפה מכונית ביריות, שבה נסעו חמישה חברי ה"הגנה". שלושה מנוסעי המכונית נהרגו מהירי. ובהם דוד בן-גאון, ששירת קודם לכן בפלוגת בית"ר בראש פינה, והיה חברו הטוב של שלמה בן-יוסף. הרצח הזה עורר סערת רגשות בקרב חברי גדוד העבודה של בית"ר בראש פינה. חברי הגדוד קיוו וציפו שיקבלו מזאב ז'בוטינסקי או ממשה רוזנברג שהיה מפקד אצ"ל בארץ פקודה לבצע פעולת נקם נגד הפורעים. פעולה כזו הייתה בניגוד לדעתו של ראש בית"ר. לכן החליטו שלושת חברי גדוד העבודה שלמה בן-יוסף, שלום ז'ורבין ואברהם שיין להשיב מלחמה על דעת עצמם. מבלי לקבל רשות ומבלי לדעת כיצד נוקמים בחזרה. שלושתם המתינו ביום 21 באפריל 1938 לאוטובוס שנסע מטבריה לצפת והסיע ערבים. הם חיכו לאוטובוס בקטע שבין ראש פינה וצפת. שלמה זרק את הרימון לעבר האוטובוס בכוח רב שהרימון המשיך במעופו מעבר לרכב ולא פגע באיש ולא גרם כל נזק. שלושתם ברחו והתחבאו במערה בקרבת מקום. המערה זכתה להיקרא על שמו של שלמה בן-יוסף. הם נתפסו כמעט מיד, כנראה עקב הלשנה.

שלושתם הועמדו למשפט.

מאחר והרימון לא גרם שום נזק הם הועמדו למשפט על החזקת נשק ללא רישיון שבתקופה זו היה מביא למחזיק בו גזר דין מוות בהתאם לתקנות לשעת חרום של הבריטים.

הסנגורים שהועמדו לרשות השלושה הביאו לכך ששלום ז'ורבין הוכרז כבלתי שפוי בדעתו ולא ידע מה הוא עושה. לאחר המשפט הכריזו שאברהם שיין הוא קטין ולכן לא יכול לשאת בעונש.

שלמה בן יוסף היחיד שיישא בעונש התנגד להצעה שיבקש חנינה מהמלך כי זה יוצר מצב שהוא מכיר בשלטונו של המלך על ארץ ישראל וזה היה בניגוד לאידיאולוגיה שלו.

כחודשיים ומחצה לאחר תלייתו בחדר הגרדום בכלא עכו ביום 28.6.1938 של שלמה בן-יוסף אמר זאב ז'בוטינסקי בנאום שנשא בוועידת בית"ר השלישית ביום 12 בספטמבר 1938 שהוא מכיר בכך שהוא לא נתן את הפקודה הזו אבל הוא מאשר אותה לאחר מעשה כאילו שניתנה על ידו לפני הביצוע. לאחר שנעשו כל המאמצים לביטול רוע הגזרה הבין בן-יוסף שהוא יצעד היום אל חדר הגרדום.

הוא התעורר מוקדם התרחץ ולבש את בגדיו היפים התגלח ולא שכח לצחצח את שיניו. לדעתו, על התליין לדעת שיהודי גאה ובעל הכרה עומד לפניו. אחד הנוכחים בחדר סיפר  לזאב ז'בוטינסקי שהוא לא היה יכול להסיר את עיניו מהבחור הזה שראה במעשהו ערך עליון. וצעד בראש מורם כששירי בית"ר בפיו. "שתי גדות לירדן זו שלנו זו גם כן".

שלמה בן-יוסף הבין את המשמעות של עלייתו לגרדום. הוא כתב לאחד מחברי גדוד העבודה: "אני הולך מחר למות ולמרות זאת רוחי אינה נכאה אני אפילו שמח. כי במשך עשר שנות חברותי בבית"ר נתתי את כולי למען התנועה ואני אהיה הבית"רי הראשון שייתלה" אני מתווה את הדרך. אחרי כבר יגיבו חברי בית"ר על כל מעשה של הערבים. בשנייה האחרונה לפי הידוק החבל על צווארו הוא אמר "יחי ז'בוטינסקי"!

זאב ז'בוטינסקי הסביר לנוכחים שהוא רואה בשלמה בן-יוסף את התגלמות בית"ר אדם שלא מוותר על הכבוד וההדר בהתאם להמנון של בית"ר.

על כל מעצור ומיצר

אם תַעל או תֶרד

בלהב המֶרד

שַא אש להצית – אין דבר

כי שקט הוא רפש,

הפקר דם, ונפש

למען ההוד הנסתר.

למות או לכבוש את ההר – יודפת, מסדה, ביתר.

אבל ראש בית"ר לא נתן שום פקודה להגיב כי אם להמשיך ולהבליג. (פעולה שבעתיד יעשה גם בגין)

מנחם בגין שהיה נוכח באולם ההרצאות בוורשה ושמע בצמא את דברי ראש בית"ר החליט לענות לו. למחרת היום ניתנה לו ההזדמנות על פי סדר הנואמים הוא צריך לעלות לבמה ולנאום בנוכחות ראש בית"ר. בגין דרש לשנות את "הנדר הביתרי" ולהכריז על מלחמה על האימפריה הבריטית. זאב ז'בוטינסקי רתך מזעם וענה לו שדבריו מזכירים לו את הקול הצורמני המאוס שעושה דלת חורקת.

הוצאתו להורג של שלמה בן-יוסף גרמה לזעזוע ביישוב העברי בארץ ישראל. בערים אחדות נקראו רחובות על שמו.

כפר ליפתא מי נפתוח ירושלים

כפר ליפתא מי נפתוח ירושלים

כפר ליפתא ירושליםהכפר ליפתא הנמצא במבואותיה המערביים של העיר וכיום נמצא כמעט מתחת לכביש מספר 1, הדרך העתיקה מיפו לירושלים. הכפר מוזכר במקורותינו בשם "מי נפתוח" שהיה בגבול שבין שני השבטים היושבים בירושלים, יהודה ובנימין. בתקופה ראשונית זו שלט במצרים פרעה מרנפתח ויש להניח שהמקום קיבל את שמו כאות הוקרה. פרעה מרנפתח היה בנו ה-13 של רעמסס השני, מתוך מאה בנים. פרעה מרנפתח הלך בעקבות אביו ויצא לכיבושים אחדים של ארץ כנען וסביבותיה. כנראה ליצור מצב שלא יהיה איום צבאי על מצרים. כנהוג כל מנהיג כובש כתב את הצלחותיו. גם מרנפתח הקים מצבה גדולה שתראה את ניצחונותיו. ב"אסטלת מרנפתח" מופיע לראשונה המילה ישראל כאישות מדינית וצבאית שנכבשה על ידו. תקופת כיבושיו של מרנפח חופפים את יציאת מצרים והתנחלות בני ישראל בארץ ישראל.

כפר ליפתא מי נפתוח ירושליםבאתר זה במבואותיה המערביים של ירושלם מתפתח יישוב יהודי קטן שעיקר פרנסתו הייתה הספקת מים וירקות לעיר ירושלים. העיר סבלה תמיד ממחסור במים ואלה הובאו אליה ממעיינות שמסביבה. הכפר התפתח ובגלל שהיה באזור זה מעיין מים חיים ואדמה עידית מתאימה, אפשר היה לפתח במקום גידולי חקלאות מרובים והכפר הפך בתקופה שלאחר כשלון המרד הגדול לבירת המחוז. בשרידי הכפר יש מבנה צלבני שגם בתקופה העותמנית הוסיפו לו חלקי מבנה וניתן היה להשתמש במבנה גדול ורחב מידות.

בסביבות שנת 1600 לספירה היו בכפר כ-400 תושבים שרובם מוסלמים.

כפר ליפתא מי נפתוח ירושליםבשנת 1834 פרץ מרד של הפלחים שישבו בארץ ישראל והיו בדרך כלל נוצרים כנגד שלטונו של איברהים פחה בנו המאומץ של מוחמד עלי שליט מצרים. גם בירושלים היה מרד ואיברהים פחה מיהר להגיע עם כ-15,000 חיילים לדכא את המרד. כמובן שהמקום הראשון מכיוון יפו היה הכפר ליפתא שמיד נחרב. בהמשך לאותו המרד שפשט בכל רחבי הלבנט פרץ גם מרד בלבנון בשנת 1860 והמוסלמים טבחו בנוצרים ללא רחם ונשארו יתומים רבים שהסתובבו בחוצות באפס מעשה. בירושלים התגורר נוצרי בן לכת הטמפלרים יוהאן לודוויג שנלר שבעזרת ממשלת גרמניה הביא מאות יתומים מלבנון לירושלים והקים בית יתומים. את הקרקע לבניית מתחם בית היתומים רכש בעזרת כסף שקיבל ממשלת גרמניה, מערביי כפר ליפתא.

בית היתומים עומד עד היום ברחוב מלכי ישראל. במלחמת העולם השנייה גרשו הבריטים את הגרמנים מהארץ כולל גם את יושבי בית שנלר והצבא הבריטי תפס את המקום. האצ"ל והלח"י בצעו התקפות על המתחם הבריטי. בצאת הבריטים את הארץ עבר המתחם לרשות מדינת ישראל וכיום מוקמת במקום שכונה חרדית של חסידי גור.

ככל שעברו השנים התרחבה גם ירושלים והשטח האורבני בין העיר לבין הכפר הלך והצטמצם. עד שבראשית המאה העשרים היו בכפר למעלה משש מאות תושבים ועשירי הכפר בנו את ביתם (וילות) הנאה במעלה ההר כדי לשאוף לאוויר הרים צלול. כמובן שבכל ה'פרעות' שקדמו להקמת המדינה נטלו גם תושבי הכפר חלק נכבד בתקיפת השכונות היהודיות, בירי ובשוד, שנבנו בסמוך על אדמותיה החקלאיות של ליפתא,

השלטון הבריטי ניסה למנוע את תקיפות השוד הללו והקים בשנת 1938 תחנת משטרה בתוך הכפר אך המצב התהפך ותחנת המשטרה שהייתה מאוישת בשוטרים ערביים שימשה מקום מקלט ומחבוא לשודדים למיניהם.

בהתאם לתוכנית החלוקה של האו"מ שנערכה בשנת 1947 נקבע כי ליפתא והכפרים שמסביבה, שנלר, ושייח באדר יהיו חלק מאזור ירושלים שנקבע בתוכנית לשטח בינלאומי בפיקוח וניהול האו"מ. בתחילת חודש דצמבר 1947 עם פרוץ המלחמה קיבלו תושבי הכפר כמו כפרים ומקומות אחרים, מהוועד הערבי העליון לפנות מיד את הכפר. במקומם הוצבו במקום חיילי הנאג'דה הערביים והם החלו ביריות לעבר השכונות היהודיות. קריית משה, גבעת שאול ועוד.

לאחר מלחמת העצמאות עבר קו הגבול של שביתת הנשק שבין ירדן וישראל כך ששני שליש מאדמות הכפר היו בשטח ישראל. השטח סופח לשטח העירוני של ירושלים. ירדן הקימה בשטח שעבר לשיפוטה מתחמי צבא גדולים כגון, גבעת התחמושת וגבעת המבתר. השלטון הירדני העביר את התושבים שנאלצו להתפנות לצורך הקמת המתחמים לעיר העתיקה בירושלים והם שוכנו בבתי היהודים שפונו מהעיר.

ממשלת ישראל ניסתה ליישב בבתי הכפר עולים חדשים שהגיעו מתימן וכורדיסטאן אך ללא הצלחה יתרה. האזור היה בגבול שבין ישראל וירדן. המצב הביטחוני והכלכלי היה גרוע ביותר ולמרות החלפת שם המקום ל"מי נפתוח" כפי שכתוב במקרא גם זה לא עזר.

על הקרקע החקלאית של הכפר ליפתא הוקמו שכונות של העיר ירושלם, רוממה, קריית בעלז, צאנז ואזור התעשייה בהר חוצבים. לאחר כיבוש המקום בשנת 1967 הוקמו בשטחי הכפר השכונות רמת אשכול, רמות אלון, ועוד.

כיום בשטח הבנוי של הכפר ניתן לראות ולבקר במסגד במנהרה המובילה אל בריכת אגירה במקום יש טרסות חקלאיות בוסתנים ומספר רב של מבנים שנשארו מהכפר הישן. כיום המקום הוא שמורת טבע מרהיבה שתענוג לטייל ולבקר בה. המקום משמש כאתר טבע למטיילים בו. תלמידי בתי ספר מירושלים מגיעים לאתר כדי לקיים ימי עיון ושדה ללמוד על חיי הכפר הערבי הקדום. עדיין ניתן ללמוד על החקלאות ההררית שהייתה בימי קדם ובעיקר על ארכיטקטורה מוסלמית. המעיין משמש יהודים כמקווה טהרה ותושבים הגרים בסמיכות מגיעים מדי יום שישי למעיין.

בשטח הכפר הסריטו את הספר "מישהו לרוץ איתו" על פי ספרו של דוד גרוסמן. בשנים האחרונות פועלת באחד הבתים הנטושים ישיבה תיכונית.

מינהל מקרקעי ישראל ועיריית ירושלים יש תוכניות טובות לאתר כולו, מתחם מגורים גדול שיכלול בית מלון ושטחי מסחר.

בקורי משה מונטיפיורי בארץ הקודש

ביקורי משה מונטיפיורי בארץ הקודש

משה מונטיפיורי הוא השתלן והנדבן מספר אחת של העם היהודי לדורותיו. למשה מונטיפיורי לא היו צאצאים שימשיכו ויספרו את מעשיו הרבים למען העם היהודי.

משה מונטיפיורי הוא בן למשפחת מגורשי ספרד שהאימפריה העות'מנית הסכימה לקבל לתוכה. הסולטן בייאזט השני הבין את היתרון שתקבל האימפריה מכניסת היהודים לתוכה ומיד ניתן צו מלכותי לקבל את כל היהודים. משפחת מונטיפיורי עברה ראשית, להולנד והתיישבה באמסטרדם הבירה. הם לא הצליחו להתאקלם באמסטרדם ועברו לליוורנו שבאיטליה וחלק מהמשפחה התיישב בה. בשנת 1744 הגיע סבו של משה מונטיפיורי ללונדון ביחד עם אחיו והם מתמקמים בלונדון ופותחים במסחר.

לסבא נולדו 17 צאצאים והורי משה מונטיפיורי שהיה הרביעי בשורת הילדים יוסף־אליהו ואשתו רחל יצאו בשנת 1784 לביקור עסקים ומשפחתי בליוורנו, וכעבור ימים אחדים נולד משה־חיים שנקרא כשם סבו. כחודש לאחר הלידה חזרה המשפחה ללונדון ומשה גדל והתחנך בלונדון והיה בה כל ימיו. כשסיים משה את לימודיו בבית הספר הממשלתי הוא החל לעבוד בבתי המסחר הגדולים בלונדון. הוא נחשב לעובד מסור וישר. הקהילה הספרדית שישבה בלונדון הייתה קהילה מלוכדת ומאוחדת ודגלה בעזרה הדדית. בשנת 1804 רכש עבורו סבו רישיון עבודה בבורסה הלונדונית. בשנה זו פרצה מלחמה בין סלים השלישי, הסולטן העותמני לבין סרביה.

ממנצ'סטר הגיע בשנת 1798 נתן מאיר רוטשילד ללונדון בהיותו כבן 21. הוא השקיע את כספו בבורסה והצליח מאוד. גם בשנת 1815 הרוויח רווחים עצומים מניצחון אנגליה על צרפת בקרב ווטרלו מאחר וידע הראשון על הניצחון. נתן מאיר רוטשילד מימן את מלחמתו של ארתור ולסלי הדוכס הראשון של וולינגטון, כנגד נפוליון בווטרלו. רוטשילד זכה בשנת 1818 לקבל תואר ברון. בנו ליונאל יהיה הלורד הראשון היהודי. בשנת 1825 הציל את הבנק המרכזי ממפולת כספית. נכדו של נתן מאיר ובנו של ליונאל נקרא נתנאל קיבל מידי הלורד בלפור את "הצהרת בלפור". ביום 22.10.1806 נשא לאישה את חנה בתו הבכורה של ברנט כהן היהודי העשיר ביותר באנגליה. להם היו שבעה ילדים.

משה מונטיפיורי מצטרף בשנת 1809 למיליציה שהוקמה בלונדון לשמירה על העיר ותוך חמש שנים הגיע לדרגת קפטן. בשנת 1813 נשא משה מונטיפיורי לאישה את יהודית אחותה של חנה רוטשילד.

בשנת 1819 מכתירים את משה מונטיפיורי לראש הקהילה היהודית ספרדית בלונדון והוא פועל לשנות את החוק לבחירת יהודים לפרלמנט הבריטי וגם לבית הלורדים. כך הוא מאפשר לבנו של נתן מאיר ליונאל להצטרף לבית הלורדים והתואר לורד עובר בירושה ולכן יקבל בנו את "הצהרת בלפור".

בשנת 1820 סגר משה מונטיפיורי את משרד הברוקרים שלו והיה מגיע מדי פעם לבורסה לבצע עסקא אחת או שתיים.  בשנת 1831 רכש את האחוזה ברמסגייט.

משה מונטיפיורי מתיידד עם בני משפחת המלוכה. באחד הימים בסעודה שנערכה אצל ליאופולד שיהיה לימים מלך בלגיה, הוא שומע שהנסיכה לבית קובורג־גוטה אשת הנסיך אדוארד אוגוסטוס המשתתפת גם היא בסעודה שהיא בהריון. הוא עשה חישוב מהיר והבין שהנסיכה נושאת בקירבה את המלך הבא של אנגליה. הוא מנסה לשכנע את הנסיך לחזור לאנגליה אבל זה לא הבין על מה מדבר איתו מונטיפיורי. משה מונטיפיורי משכנע את הנסיכה לחזור במהרה ללונדון וללדת הילד באנגליה כי יש סיכוי גבוה שהוא יהיה המלך הבא. הוא מתיידד עם הנסיכה למרות שהייתה בעלת מזג קשה. כאשר הנסיכה ילדה התברר שזו בת וגם כבר היה ברור שהיא תמונה למלכה וגם שינו את החוק שגם בנות יכולות לרשת את כס המלוכה. שמה יהיה ויקטוריה.

המלך ג'ורג' הרביעי בנו של המלך ג'ורג' השלישי היה חשוך ילדים. כאשר הוא מת יורש אותו אחיו ויליאם הרביעי שגם הוא היה ללא ילדים. מאחר ולפי החישובים הוא לא היה אמור להתמנות למלך והוא גם לא חכם במיוחד והכול לעגו לו הוא מתגייס בגיל 13 לצי המלכותי. ידיעותיו לא איפשרו לו להתמנות למפקד אוניה והוא יורד מהאוניה ליבשה. כאשר מועצת החכמים באה לכרוע ברך לפניו בטקס ההכתרה הוא שאל מי הוא הטיפש עכשיו?  who's a Silly Billy now?. גם לו לא היו יורשים והוא המתין למות עד שויקטוריה תהיה בת 18 כדי שאימה לא תמלוך בשם הילדה כל כך גבוהה הייתה השנאה ביניהם. כאשר מלאו לויקטוריה 18 וחודשיים הוא מת . היא עלתה על כס המלוכה ביום 20 ביוני 1837. כעבור חודשים אחדים בנובמבר 1837 היא מעניקה למשה מונטיפיורי תואר "אביר".

  1. ביקור ראשון.

משה מונטיפיורי רכש כרכרה פרטית והוא החל נוסע לטייל עם אשתו יהודית. במסגרת טיוליו הוא מגיע בשנת 1827 לירושלים. לדעתי הוא נדבק בסינדרום ירושלים ונשבע ולעזור ליהודי העיר עד סוף ימיו. בשנים אלו מנהלת יוון מלחמה לקבלת עצמאותה. עוזרים לה המעצמות רוסיה, צרפת ואנגליה כנגד תורכיה. ביום 20 בנובמבר 1827 נערך קרב ימי במפרץ נווארינו נגד הצי התורכי. המעצמות נלחמות לצד יוון על מנת לעזור לה, הצי הרוסי, הצי הצרפתי והאנגלי. צריך לזכור שתורכיה שמפסידה בקרב הזה היא השולטת על ארץ ישראל ומשה מונטיפיורי מגיע לארץ ישראל.

בשנת 1837 הוא מתמנה לשריף של לונדון. זה תפקיד של מעין סגן ראש העיר או מנהל המחלקה הסוציאלית.

  1. ביקור שני.

לקראת שנת 1839 נודע בציבור היהודי שמשה מונטיפיורי עומד לבקר בארץ ישראל בפעם השנייה וברצונו לרכוש שטח חקלאי גדול להתיישבות יהודית. רבני ארץ ישראל שידעו והכירו את פועלו הרב לטובת היהודים שלחו לו מכתב התראה. "השנה הבאה 1840, תהיה שנת שמיטה מעוברת, זאת אומרת שיהיו בה 385 ימים ולא תהיה אפשרות ליהודים לעַבֵד את האדמה ולכן לא כדאי לך לקנות עכשיו קרקע להתיישבות חקלאית בארץ ישראל".

ביום 7 ביוני 1839 יצאו בני הזוג לדרך. משה מונטיפיורי הגיע ארצה דרך נמל ביירות והביא איתו הרבה כסף לחלק ליהודי ירושלים. הוא פונה לבנקאי בביירות ומבקש שיעבירו לו את הכסף לירושלים. הבנקאי מפחד. משה מונטיפיורי מבקש את עזרת המושל שמסביר לו אף אחד לא ייקח על עצמו פעולה כזו מפחד שודדים. אבל המושל נתן למשה מונטיפיורי עצה טובה "אתם קבוצה גדולה תחלק את הכסף בין האנשים – יש לכם נשק ולכן שודדים יחשבו פעמיים לפני שינסו לתקוף אתכם". משה מונטיפיורי חילק את הכסף לאחד עשר שקים קטנים ושם אותם תחת האוכף והם יצאו לדרך.

בדרכם עברו בצפת והוא עוזר לתושבי צפת שנפגעו מרעש האדמה שהיה שנתיים קודם לכן, בשנת 1837. מר ישראל דרוקר המוכר לנו בשם ישראל בק מזמין אותו לבקר במשק החקלאי שלו על הר מירון. משה מונטיפיורי מעוניין ללמוד על החקלאות בארץ והוא מגיע לחוותו של ישראל בק ומתכבד לשמש כסנדק לתינוק שנולד לאחד העובדים.

בביקורו זה בירושלים הוא מקיים מפקד הראשון בארץ שכן ליהודים אסור להתפקד על פי ההלכה. יש לו פטנט הוא מבקש מכל ראש משפחה לבוא ולספר לו על בני משפחתו ויקבל בתמורה לסיפור תשלום. בביקור זה הוא  בונה מבנה מעל לקבר רחל המוכר לנו עד היום.

בביקור זה לא קנה שום חלקת קרקע. אבל התעניין בנושא ההתיישבות החקלאית לעומק שכן היו מספר יהודים שעסקו בחקלאות יחד עם פלאחים מקומיים. כמובן שהוא מיד הוצף בעצות ובהצעות של 'כוללים' שעסקו בחקלאות בעזרת הפלחים הערביים. משה מונטיפיורי עזב את הארץ לאחר הביקור עם מידע רב על החקלאות בארץ ישראל שאותם קיבל מישראל ב"ק, מרדכי צורף, אריה נאמן ויצחק אשכנזי שכל אחד מהם עסק בצורה זו או אחרת בחקלאות ביחד עם פלחים מקומיים.

בהגיעו למצרים פנה אל מושל הארץ מוחמד עלי והציע לו כי הוא ירכוש כפרים אחדים שיהיו בבעלות יהודית אבל יעבדו בהם פלחים ערביים מקומיים המושל מוחמד עלי, לא הסכים. בחזרתו לאנגליה כבר החל לטפל בבעיית "עלילת הדם" בדמשק. גם המושל מוחמד עלי סיים את תפקידו כמושל הארץ.

  1. ביקור שלישי.

בשנת 1849 משה מונטיפיורי מגיע שוב לירושלים בעיקר לבדוק באם הפעולות שעשה בביקוריו הקודמים באמת מתקיימים. בשנת 1846 הקים בירושלים בית ספר לנערות על שם אוולינה רוטשילד. לקראת ביקורו זה שלח לישראל ב"ק מכונת דפוס מודרנית בימים ההם.

בבואו בביקור זה ארצה הוא ממשיך לטפל בהתיישבות יהודית חקלאית בהתאם לרעיונו של קולונל ג'ורג' גאולר, ­ שגם הצטרף לנסיעה הפעם ­ שערך מחקר מקיף על נושא ההתיישבות החקלאית בארץ הקודש שיפתור את מצוקת היהודים.

  1. ביקור רביעי.

לקראת ביקורו הרביעי בארץ הקודש שלח בשנת תרי"ד לירושלים עשרה מכונות אריגה ומאחר וידע שאין בירושלים צמר לאריגת בדים הוסיף למשלוח הנולים גם כמות מספקת של צמר גלמי והוסיף על כל אלה גם אומן מומחה שילמד את תושבי ירושלים את עבודת האריגה.

מלחמת קרים פרצה בשנת 1853 ומשה מונטיפיורי הבין שבמלחמה סובלים כולם אבל בעיקר היהודים כי העות'מנים התייחסו אליהם כנתיני אויב ואילו הרוסים עצרו את משלוח הכסף ארצה כי זו מדינת אויב. משה מונטיפיורי הבין שיהודי ירושלים נתונים בצרה לכן החליט לנסוע שוב לארץ הקודש. הפעם בדרכו ארצה הוא עובר אצל הסולטן ה-31 עבדול אל מג'יד הראשון שהיה ילד כבן 16 ומקבל ממנו אות כבוד "המג'ידיה" אבל מקבל גם פירמן (רישיון מלכותי) לרכישת קרקע בירושלים, דבר לא פשוט שכן אסור למוסלמים למכור קרקע בארץ הקודש לכופרים בעיקר יהודים. התירוץ או ההסבר היה שהקרקע מיועדת לבניית בית חולים לעניי העיר.

הוא מביא איתו כסף שקיבל מיהודה טורו שופט מניו אורלינס שנפטר וציווה לתת למשה מונטיפיורי סכום כסף שיחלקו בין היהודים לבין הגויים לפי הבנתו. ניאזדאד, המושל הקודם של ירושלים שהכיר את נדבת ידו של משה מונטיפיורי בא אליו ברגע שנודע הדבר שמשה מונטיפיורי מחפש קרקע לבניית בית חולים ומציע לו חלקה קרקע גדולה בהר שמול ירושלים העתיקה. עד שנסגרה העיסקה כבר הקים ויסד הברון רוטשילד בית חולים בירושלים שיקרא על שמו. משה מונטיפיורי שאל את רבני ירושלים אם כך מה נחוץ לכם והם הציעו לו לבנות בית מגורים. כך נוסדה "משכנות שאננים".

בהיות משה מונטיפיורי בירושלים, בא אליו הרב יהודה מירקדו הלוי רבּהּ של יפו, והציע לו הצעה שמשה מונטיפיורי חיכה לה 15 שנים, לקנות חלקת קרקע חקלאית, שעליה פרדס הדרים, מהמוכן, ולהעניק אותה ליהודי יפו. זו הייתה משאת נפשו של מונטיפיורי מזה 15 שנים. משה מונטיפיורי לא מתווכח בכלל על המחיר ולא שואל איפה הפרדס הוא מאמין לרב, ומשלם, ומעניק את הפרדס ליהודי יפו.

סופו של הפרדס:

היות ופרדס מונטיפיורי היה כל השנים בהפסדים, שמשה מונטיפיורי היה צריך לממן מכיסו נמכר הפרדס ביום 22.12.1922 ל"סוכנות אמריקנית־ארץ ישראלית לעסקי קרקעות" שהיה בהנהלתם של ישראל מרדכי טננבוים וישראל בלומנפלד, במחיר של 5665 לירות מצריות. והם העבירו את זכויותיהם על הקרקע לפי חוזה ביום 10.12.1923 לדב שפק-לבזובסקי וחייקל שיף, שמיד חילקו את שטח הפרדס ל-200 מגרשים בערך, אשר נמכרו ליחידים במחיר 8 גרוש מצרי לכל אמה רבועה, רוב הקונים היו חברי "המזרחי הצעיר". בהתאם לצוואתו של משה מונטיפיורי נקראת השכונה על שמו "שכונת יהודית ומשה מונטיפיורי".

  1. ביקור חמישי.

בשנת 1857 מגיע שוב משה מונטיפיורי לביקור בירושלים ומביא איתו את תומס הולמן לצורך בניית טחנת קמח שתופעל על ידי הרוח. סכום החוזה לבניית התחנה הוא 1,450 לירות סטרלינג. בבואו לנמל יפו ממתין לו ברציף מר כייאט סגן הקונסול הבריטי ביפו, וגם אגא דיזדאד המושל הקודם של ירושלים שמביא עמו חמישה חיילי משמר ללוות את משה מונטיפיורי בכל תקופת היותו בארץ וכמובן לא שכח להציע לו עוד חלקת קרקע.

ביום א' בשבוע 17 במאי 1857 יצא משה מונטיפיורי לבקר בפרדס שלו הוא שהה בפרדס כשעה כשהוא בודק את הדו"ח שהגיש לו מיינור הצעיר בנה של קלורינדה שהיה המנהל בפועל של הפרדס. למחרת עזבו את יפו ועלו לירושלים. כעבור ארבע שעות הגיעו ללוד ובה חנו למנוחת הלילה. ביום רביעי נכנסו בשער העיר ירושלים. הפמליה בראשות משה מונטיפיורי פונה לבית הספר על שם אוולינה רוטשליד שהוא יסד כשנתיים קודם לכן ושמח לראות שיש שלוש כיתות לימוד ובכל אחת מהן יש כארבעים תלמידות.

להלן חלק מהדו"ח:

בשנה הראשונה 1856 עלה מחיר החזקת הפרדס סך של 28.700 פיאסטרים מצריים לעומת רווח של 27,544 פיאסטרים הפרדס נרכש כשיש בו 1,407 עצי פרי הדר למינהו. את ההפרש בגובה של 40 לירות סטרלינג מימן משה מונטיפיורי מכיסו בכל שנה.

  1. ביקור שישי.

hozkin_jafoביום 27 בפברואר 1866 יצא משה מונטיפיורי מלונדון לארץ הקודש. כאשר עלו לאוניה באלכסנדריה נקע משה מונטיפיורי את רגלו והוא נאלץ לחזור לחוף ולהמתין להחלמתו. ביום א' 18 במרס 1866 יצאו בדרכם ליפו אליה הגיעו למחרת היום. בהגיעם ליפו גברה על רופאו האישי ד"ר הודצ'קין מחלתו, וסר משה מונטיפיורי נשאר לידו בבית חיים כייאט סגן הקונסול הבריטי. בערב פסח עלה משה מונטיפיורי לבדו לירושלים להשתתף בסדר פסח כהלכתו כשהוא ממנה רופא שישמור על הודג'קין.

ביום 9 באפריל השתתף בהנחת אבן הפינה להקמת שכונת מגורים נוספת על שטחו בשם "אוהל משה". בחזרתו ליפו מצא כי ד"ר הודצקין מת  ביום 4 באפריל ונקבר בבית הקברות הפרוטסטנטי ביפו. עצוב חזר משה מונטיפיורי ביום 9 במאי לביתו ברמסגייט.

  1. ביקור שביעי ואחרון.

ביקור זה נערך בשנת 1875 ומשה מונטיפיורי כבן 91 הביא איתו אובליסק העשוי מאבן גרניט ורודה אותה העמיד על קברו של הרופא שליווה אותו במסעיו במשך כארבעים שנים.

משה מונטיפיורי מטביע את האימרה "אחד למען כולם וכולם למען האחד" האמרה הפכה למוטו של חברת כל ישראל חברים בראשותו של אדולף כרמיה.

שכונת מונטיפיורי בתל אביב בת 90 שנים

שכונת מונטיפיורי בתל אביב בת 90 שנים

מגדל מים בשכונת מונטפיוריבשנת 1839 נודע בציבור היהודי, שמשה מונטיפיורי עומד לבקר בארץ ישראל בפעם השנייה וברצונו לרכוש שטח חקלאי גדול להתיישבות יהודית. רבני ארץ ישראל שידעו והכירו את פועלו הרב לטובת היהודים שלחו לו מכתב התראה. "השנה הבאה 1840, תהיה שנת שמיטה מעוברת, זאת אומרת שיהיו בה 385 ימים ולא תהיה אפשרות ליהודים לעבד את האדמה ולכן לא כדאי לך לקנות עכשיו קרקע להתיישבות חקלאית".

משה מונטיפיורי הגיע ארצה ולא קנה דבר אבל התעניין בנושא לעומק שכן היו מספר יהודים שעסקו בחקלאות יחד עם פלאחים מקומיים. כמובן שהוא מיד הוצף בעצות ובהצעות של 'כוללים' שעסקו בחקלאות בעזרת הפלחים הערביים. משה מונטיפיורי עזב את הארץ לאחר הביקור עם מידע רב על החקלאות בארץ ישראל שאותם קיבל מישראל בק, מרדכי צורף, אריה נאמן ויצחק אשכנזי שכל אחד מהם עסק בצורה זו או אחרת בחקלאות ביחד עם פלחים מקומיים. בהגיעו למצרים פנה אל מושל הארץ מוחמד עלי והציע לו כי הוא ירכוש כפרים אחדים שיהיו בבעלות יהודית אבל יעבדו בהם פלחים ערביים מקומיים המושל מוחמד עלי, לא הסכים. בחזרתו לאנגליה כבר החל לטפל בבעיית "עלילת הדם" בדמשק.

גם בשנת 1849 הגיע מונטיפיורי ארצה והוא ממשיך לטפל בהתיישבות יהודית חקלאית בהתאם לרעיונו של קולונל ג'ורג' גאולר, שערך מחקר מקיף על נושא ההתיישבות החקלאית בארץ הקודש שיפתור את מצוקת היהודים.

מונטיפיורי הגיע בפעם הרביעית ארצה בשנת 1855 בזמן מלחמת קרים. מלחמה ארורה בין שתי אימפריות הגדולות של התקופה, האימפריה הרוסית והעות'מני אלפי בני אדם ללא שום תועלת. אף אימפריה לא התקדמה אפילו מטר אחד קדימה. משה מונטיפיורי הבין שבמלחמה זו סובלים כולם אבל בעיקר היהודים כי העות'מנים התייחסו אליהם כנתיני אויב ואילו הרוסים עצרו את משלוח הכסף ארצה כי זו מדינת אויב. משה מונטיפיורי מגיע עם הרבה מאוד כסף. אבל גם עם פירמן (רישיון סולטני) לרכישת קרקע שזה היה מחווה גדולה מאוד לכבודו של מונטיפיורי. שכן העות'מנים אסרו באיסור חמור למכור קרקע ללא מוסלמים. הפירמן ניתן לצורך בניית בית חולים לעניי ירושלים.

סיפור הרכישה הוא משעשע אבל לא נספר עליו כרגע. לאחר שסיים את פעולת הרכישה בא אליו הרב יהודה מירקדו הלוי והציע לו הצעה שמשה מונטיפיורי חיכה לה 15 שנים, לקנות חלקת קרקע חקלאית, שעליה פרדס הדרים, מהמוכן, ולהעניק אותה ליהודי יפו. זו הייתה משאת נפשו של מונטיפיורי מזה 15 שנים. משה מונטיפיורי לא מתווכח בכלל על המחיר ולא שואל איפה הפרדס הוא מאמין לרב, ומשלם, ומעניק את הפרדס ליהודי יפו.

מוחמד עלי מושל מצרים שינה בשנת 1833 את חוק הצבא הפאודלי ובעקבות זה גם את חוקי הקרקע וכל מי שלא עיבד את הקרקע המושל היה מחרים לו את הקרקע ומוכר אותה לכל המרבה במחיר. המושל יכול היה לצוות על בעל הקרקע איזה גידול הוא רשאי לגדל בשטח שלו.

החוק החדש הזה נקרא חוק המחלול שהוא נבע מתוך שאיפת השלטונות למנוע מקרקע שתהפוך שוממה ללא כל ניצול יעיל. מטרת החוק הייתה להרים את קרנה של החקלאות. חוק המחלול קובע שאחרי תקופה מסוימת שהבעלים לא מעבדים את הקרקע ולא מנצלים אותה בצורה יעילה הם מאבדים את הזכות על הקרקע והיא עוברת לידי הסולטן או נציגיו שרשאים להעביר את הזכויות על הקרקע למישהו אחר.

בביקורו השישי בארץ בשנת 1866 היה מונטיפיורי כבן 82 והחליט לבקר בפרדס. הוא נעצב אל ליבו שהפרדס לא נושא את עצמו והוא נאלץ כל שנה להוסיף 40 לירות שטרלינג לאיזון התקציב.

השכונה נוצרה בגלל מלחמת העולם הראשונה. רבי יהודה מרקדו מקבל מעמד של רב העיר בשנת 1840 באותה השנה מתחילות לשוט בים אוניות הקיטור והסולטן מכריז על הנמל כנמל רשמי ופעיל.

כתוצאה מפתיחת תעלת סואץ, המסחר בארץ גובר. רבי יהודה מבין ויודע שמשכורתו לא תהיה גבוהה והוא מחליט לעסוק במסחר כהכנסה צדדית. הוא רוכש ביחד עם עוד שני יהודים שטח לפרדס. הוא לא מבין בחקלאות ולא מבין מה מכרו לו. השטח הוא בעומק של לפחות שלושה מטרים מפני השטח שמסביבו. הוא מקבל הצהרה מקלורינדה מינור שהיא לא תעסוק במיסיון ותלמד את היהודים חקלאות לכן הוא מסכים ללמוד אצלה חקלאות ולומד כיצד שותלים עצי פרי.

בתקופת המלחמה כרתו העות'מנים כל עץ שיכלו לכרות. לאחר המלחמה לא נשארו עצים רבים מניבים בפרדס. דוד ילין החליט שלא לחדש את הפרדס כי אם למכור את הקרקע לציבור שיבנה לעצמו את ביתו.

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

נושא

תוכן ההודעה

מפקד גדוד נהגי הפרדות

מפקד גדוד נהגי הפרדות

מחר, ביום רביעי י"א בכסלו תשע"ה; 3.12.2014 יגיע ארונו של קולונל פטרסון שהיה המפקד העליון של גדוד נהגי הפרדות במלחמת העולם הראשונה, למנוחת עולמים בבית הקברות של בית הגדודים שבמושב אביחייל.

באוגוסט 1914 בתחילת מלחמת העולם יצא זאב ז'בוטינסקי מרוסיה בשליחות עיתונו למסע ברחבי אירופה וצפון אפריקה. בדרכו לאפריקה עבר במדריד בירת ספרד וביקר במקום גלותו של מכס נורדאו. במפגשו עם נורדאו הוא מספר לו על הרעיון שעלה במוחו להקים צבא יהודי, שיעזור במלחמה בארץ ישראל כדי שיוכלו להשתתף בוועידת השלום שתתכנס לאחר המלחמה. ז'בוטינסקי ידע שהוא ימצא אוזן קשבת אצל נורדאו שדגל בכוח הזרוע בפתרון הבעיה היהודית. בדצמבר 1914 הגיע ז'בוטינסקי לאלכסנדריה שבמצרים וראה שם אלפי יהודים שגורשו מארץ ישראל על ידי הצבא התורכי ואינם עושים דבר במחנות שנבנו בעבורם. באלכסנדריה פגש ביוסף טרומפלדור שגורש על פי בקשתו מארץ ישראל והעלה בפניו את רעיון הגדוד העברי. טרומפלדור התלהב והצטרף למאמץ לשכנע את שלטונות הצבא האנגלי באלכסנדריה.

בדירתו של מרדכי מרגלית, נציג חברת הנפט "נובל" שבה היה לסר משה מונטיפיורי מניות בכורה, התכנס ביום 3 במרס 1915 הוועד לטיפול בפליטים הנמצאים במצרים, בין חברי הוועד היו זאב גלוסקין, עקיבא אטינגר, נפתלי וייץ, זלמן דוד לבונטין וזאב ז'בוטינסקי העלה בפני חברי הוועד את הרעיון שנתקבל בהסכמת יוסף טרומפלדור על הקמת גדוד עברי למלחמה בכיבוש ארץ ישראל במסגרת הצבא הבריטי. רק חמישה מבין הנוכחים הסכימו לרעיון והם התמנו לשמש "הוועד להקמת הגדוד העברי". הרעיון הלהיב חלק מהפליטים ומיד נרשמו כחמש מאות (500) בחורים לגדוד. שלטונות הצבא לא הסכימו לקבל נתינים זרים לשורות הצבא, אבל יש באפשרותכם להתקבל כמתנדבים ליחידות השירותים של הצבא הבריטי. המפקדה לא הבטיחה לשלחם להילחם בארץ ישראל כי אם הם ישרתו היכן שהצבא יזדקק להם. לבסוף הוצע לארגנם ב"גדוד נהגי הפרדות לציון", והם ישרתו בהובלת תחמושת ומזון לחזית גאליפולי. זאב ז'בוטינסקי התנגד לכך ואילו יוסף טרומפלדור הסכים בתנאי שהגדוד יהיה אחיד ויהיה תחת דגל יהודי. טרומפלדור אסף כ-600 צעירים והיה לסגנו של ליטננט קולונל פטרסון ויצא עם הצעירים לכיוון גאליפולי. בכל יום ולילה בהביאם מזון ותחמושת לחזית. ז'בוטינסקי שהתנגד כאמור לעיל, שהמתנדבים היהודים לא יחשבו כלוחמים מהשורה ועזב את אלכסנדריה ונסע ללונדון לנסות ולקבל את הסכמת השלטונות שם להקמת גדוד צבא לוחם שבו גם הפקודות יהיו בעברית.

לאחר כישלון הקרב על הדרדנלים חזרו הבחורים עם כל חיל המשלוח הבריטי למצרים, והגדוד התפרק וכל החיילים שוחררו. למעלה ממאה בחורים ביקשו להתנדב לצבא הבריטי כחיילים, שפתאום הסכים לקבל זרים לצבאם. כמאה ועשרים צעירים צורפו בהמלצת הקולונל פטרסון לגדוד מספר עשרים (20) בנפת לונדון, שיוזמיה כבר חשבו על לגיון יהודי.

בינואר 1917 הבין זאב ז'בוטינסקי את טעותו במצרים והתנדב לגדוד הזה כחייל טוראי. באוגוסט 1917 ניתן סופסוף האישור ליצירת "הגדוד העברי" הראשון ושמו נקבע בצבא הבריטי "הגדוד ה-38 של הרובאים המלכותיים" והוא יהיה בפיקודו של קולונל פטרסון. שהכיר את ז'בוטינסקי והמליץ לתת לו תואר של לויטננט. בתפקידו זה הוא היה המאמן של יהודי וייטצ'אפל שהיו במקצועם חייטים. 'גדוד קלעי המלך מספר 38' נשלח לאלכסנדריה בפברואר 1918 עבר אימונים ונשלח לחזית.

פרשת חטיפתם ותלייתם של הסרג'נטים

חטיפתם ותלייתם של הסרג'נטים

גרמה לסערה גדולה בארץ ישראל בשנת 1947 החטיפה נעשתה בידי אצ"ל בתגובה ישירה לפסק הדין שהוצא כנגד שלושה לוחמים שנתפסו במבצע "פריצת כלא עכו".

החטיפה והתלייה לא באו משום מקום ולא נעשו סתם כך למעשה הייתה היסטוריה. בשנים הראשונות של השלטון הבריטי מערכת היחסים הייתה על מי מנוחות. אבל לאחר פרעות תרפ"ט החלו הבריטים להתנגד בגלוי למדיניות "הצהרת בלפור" וצידדו בצד הערבי. יש אומרים בגלל הקור העז שהיה באנגלית ולערבים היה נפט. בשנת 1938 העלו לגרדום את שלמה בן יוסף שזרק רימון יד (שלא גרם כל נזק) על אוטובוס ערבי ליד צפת. לאחר מכן חזרו והודיעו שאסור לילידי הארץ לשאת נשק בשום מקרה למעט אם קיבל רישיון לכך. העונש הכרוך בנשיאת נשק היה הוצאה להורג.

שני חברי אצ"ל יוסף שמחון ומיכאל אשבל נתפסו בפעולה של המחתרת במחנה הצבא בסרפנד. הם הועברו לכלא עכו והועמדו לדין ביום 13 ביוני 1946 ונידונו למוות בתליה. אישים מהארץ ומהעולם פנו לשלטונות הבריטים שלא לעלותם לגרדום אך נראה היה שהשלטון הבריטי לא התרשם מכל בקשות לחנינה. האצ"ל הבין שרק במעשה של ממש ניתן יהיה להצילם וחטף חמישה קצינים בריטים שישבו בלובי של מלון ירקון בתל אביב. הם הוחבאו ברחוב סלמה בבית מלאכה לייצור צעצועים. הנציב העליון המיר את עונש המוות במאסר עולם. הקצינים הבריטים שוחררו.

בחודש ינואר 1947 תקף האצ"ל את מבצר המשטרה ברמת גן. במסגרת המבצע נפצע קשה ונתפס דוב גרונר הוא נידון למוות בתלייה. ביום 27 בינואר חטפו אנשי אצ"ל את השופט ווינדהם בעודו יושב על כס המשפט בתל אביב. הנציב לא אישר את ההוצאה לפועל והדבר נידחה למועד לא מוגדר. האצ"ל שיחרר את כל החטופים שהיו לו.

הנציב העליון לא המתין רגע והורה להוציאם להורג. בלילה של 16 באפריל 1947 הוצאו להורג דב גרונר, אליעזר קאשני, יחיאל דרזנר ומרדכי אלקחי שעבד בבית החרושת "וולרס" לייצור מיצים וריבות בשכונת מונטיפיורי.

ביום 4 במאי 1947 ביצעה אצ"ל את המבצע הגדול ביותר שלהם פריצה לכלא עכו ושחרור 27 אסירים. השלושה אבשלום חביב, יעקב וייס ומאיר נקר שעמדו בעמדת חסימה לא שמעו את תרועת סיום הפעולה ונתפסו על ידי הבריטים והובאו לכלא עכו. הם הועמדו לדין והיה ברור שיידונו למוות בתליה. אצ"ל חיפשו קצינים לחטיפה. שני שוטרים בריטים ששחו להנאתם בבריכת "גלי גיל" נחטפו אך שוחררו בעזרת חברי "ההגנה". בגלל ביקורה של ועדת אונסקו"פ נדחה ביצוע גזר הדין בכמה ימים.

שני סמלים בריטים מרווין פייס וקליפורד מרטין נהגו להתארח במחנה נופש בריטי שבו עבד אזרח יהודי אהרון ויינברג יליד וינה. השלושה התיידדו מאוד ואהרון נהג להזמינם לעיתים קרובות לבית קפה "גן הוורד" בנתניה שבו התקיימו גם ריקודים. הסמלים היו בעלי דרגה נמוכה אך חשיבותם לשירות הידיעות של ה"הגנה" הייתה מרובה והידידות בין אהרון והסמלים הביאה תועלת. בשנת 1947 הייתה מתיחות רבה בין הצבא הבריטי והיישוב היהודי עקב פעולות של אצ"ל ולח"י ולכן ניתנה הוראה לחיילים שלא לצאת מהמחנה שלהם לבילוי אלא בקבוצות שיהיו מאובטחות.

בליל 4 ביולי ישבו כדרכם הסמלים ואהרון ווינברג בבית הקפה הסמלים באו בלבוש אזרחי על מנת שלא למשוך תשומת לב. שולחן לידם ישב בחור מאצ"ל שהבין שאלו אנשי צבא והוא דיווח על כך מיד לממונים עליו. מפקד האצ"ל בנתניה מינה את בנימין קפלן להיערך לחטיפה. ביום 11 ביולי הוכן נשק וסמי הרדמה והוזמן רכב מתל אביב מאחר והיה ברור שאת מעשה החטיפה יראו תושבי נתניה ולכן אסור להשתמש ברכב המוכר לתושבים. הרכב מתל אביב או מעיר אחרת לא הגיע ולכן ביקשו מחבר חדש באצ"ל יוסף מלר להתנדב ולהעמיד את מוניתו למבצע הזה. הדבר היה כרוך בסיכון רב שכן מוניתו השחורה של מלר הייתה ידועה ומוכרת לכל תושב בנתניה. כמצופה הגיעו הסמלים ואהרון ויינברג לבית הקפה. לאחר חצות יצאו השלושה והסמלים התנדבו ללוות את חברם אל ביתו. הם החלו ללכת ברחוב הרצל וליד בית מספר 15 המתינה המונית וכאשר הגיעו לשם השלושה הם נחטפו והוכנסו לתוך המונית שיצאה לדרך. בניסיון להטעות את העוקבים או את המחפשים שיחפשו את המונית היא פנתה צפונה. את אהרון ויינברג הורידו והשכיבו אותו באחד הפרדסים בצפון נתניה. כדי לטשטש את עקבותיהם הם העבירו את ויינברג יותר מאוחר לפרדס אחר, שם השתחרר מכבליו עם שחר ופנה אל המחנה לדווח על החטיפה.

את הסמלים העבירו לבונקר שנבנה ללא קשר למקרה זה באחת המלטשות המוזנחות שהיו בשכונת טובורוק בנתניה.

מעשה החטיפה נודעה לכל הגורמים ובשבת 12 ביולי כינס ראש עיריית נתניה את מועצת העיר לכינוס דחוף לדון במצב שנוצר. מעל דפי העיתונות נשמעו קריאות של ראשי היישוב וראש העירייה עובד בן עמי לכל אזרח ואזרח לעזור בגילוי החטופים. אצ"ל הודיע ברבים שהחטופים לא ישוחררו עד לקבלת חנינה לנידונים למוות. הצבא הטיל עוצר מחמיר על נתניה וסביבתה.

למרות החיפושים של ההגנה ושל הש"י וכמובן של הצבא הבריטי לא מצאו את מקום המיסתור שבו הוחבאו הסמלים. ביום 29 ביולי הורה הנציב העליון לתלות את שלושת הנידונים. לאצ"ל לא הייתה ברירה הם היו חייבים להפגין נחישות אחרת לא תהיה כל משמעות למעשי חטיפה בעתיד והבריטים יוכלו לתלות כל יהודי שירצו. עמיחי פאגלין הגיע באותו היום לנתניה והורה לתלות את הסמלים בתוך אולם המלטשה. אנשי אצ"ל לא יכלו לתלותם כך שהגופה תיפול מגובה שאז המוות הוא מידי אלא העמידו אותם על כסא ולאחר שקשרו את צווארם בחבל אל אחת מקורות הגג השמיטו את הכיסא הדבר גרם לכך שהם מתו בחניקה.

האצ"ל רצה שהכול ידעו שהסמלים הוצאו להורג בתליה בהתאם לאזהרה שנתנו עם תחילת המבצע ולכן העבירו את הגופות לאחד הפרדסים בצידה המזרחי של נתניה לא הרחק מהמושבה אבן יהודה. כדי להרבות נזק הטמינו חומר נפץ מתחת לגופת אחד הסמלים כך שכאשר ישחררו אותה מהעץ או שמישהו יגש לשחרר את הגופה הוא יפעיל גם את המוקש.

אצ"ל מסר הודעה למערכות העיתונים על תלייתם של הסמלים ומציאותם בחורשה האיקליפטוס. הגופות נתגלו רק למחרת היום ,31 ביולי.

קצין לא השתהה, וניגש לנסר את הענף שעליו היה תלוי קליפורד מרטין. בנפול הגופה ארצה, התפוצץ המוקש שהוטמן מתחתיה.

מכתב שהגיע יממה אחרי תלייתם של הסמלים אל מנחם בגין מאביו של מרווין פייס שהסביר שמרווין הוא בן לאם יהודיה. זה היה מאוחר.

חודש לאחר הפרשה התכנס הפרלמנט הבריטי למושב מיוחד על מנת לדון בפרשה והשלכותיה. בפרלמנט הייתה תמימות דעים לגבי הצורך בנטישת ארץ ישראל.

הרב נפתלי דוקטורוביץ (חנהל'ס)

נפתלי נולד בשנת תרט"ז (1856) בעיירה בוהופול בפלך פודוליה שבאוקראינה לאביו הרב שאול שלום דוקטורוביץ זצ"ל שנשא לאישה בזיווג שני את חנה בתו של אברהם קלונימוס קלמן שהיה מגזע רבי ברוך ממז'יבוז בן אדל (אש דת למו) בתו היחידה של הבעל שם טוב זצ"ל, נאלץ לברוח מרוסיה והמשפחה עלתה ארצה בהיותו כבן 12 שנים בשנת 1868.

נפתלי חנל'סהמשפחה כשעלתה ארצה התגוררה בירושלים, וכעבור זמן קצר נפטר האב. האם חנה לקחה את בנה ועברה אתו להתגורר בעיר צפת שם למד נפתלי בישיבת הרידב"ז. רבני צפת ראו שהוא ניחן בכישרון לימוד והרבו ללמדו תורה ומצוות עד שקיבל סמיכות כרב. האם חנה עסקה בכל מעשה צדקה אפשרי ודאגה לתלמידי הישיבה ולכל עניי העיר. נפתלי עזר לאמו בעבודתה החשובה והכול הכירוהו כבנה של חנה הצדקת, מכאן שמו נודע בציבור הדתי כנפתלי חנהל'ס. שמו הלך לפניו ברחבי הארץ והיה ידוע ככותל הדמעות בכל עזרה הנדרשת לתלמידי הישיבות. בשנת 1908 נבחר יחד עם עוד נכבדי היישוב בארץ לבחור את החכם באשי ליהודי האימפריה. באספת הנבחרים הזו נבחר הרב חיים אפנדי נחום זצ"ל, כרב הראשי ליהודי האימפריה התורכית.

הוא החל ללמד את ילדי צפת תורה ומצוות ללא קבלת כל טובות הנאה. כמוהל מל את ילדי ראש פינה והסביבה, ללא תשלום, רק כדי לקיים את המצווה. היה חובב ציון מובהק וראה ביישוב ארץ הקודש דבר שבקדושה. קירב את האדמו"רים שישבו בצפת אל הציונות. הקים וייסד מוסדות למען יהודי צפת והסביבה כמו "מושב זקנים" ו"ישיבת בר־יוחאי" במירון. כדי לקרב צעירים ליהדות כתב מאמרים ב"חבצלת".

מאורע שיישאר חרוט בזיכרונם של תושבי צפת.

IMG_1900-003בשבת אחת בבית הכנסת, נודע לו שבאזור ראש פינה יוצאים יהודים חסידים חלוצים לעבוד בנטיעות בשטחי הברון רוטשילד תחת השגחתו של יהושע אוסוביצקי נציג הברון לגליל, שמינה שני פקחים ללמד ולהשגיח על עבודתם בשדה. החלוצים היו יוצאים לפני עלות השחר לעבודתם. בעלות השחר כשהגיע זמן תפילת שחרית המפקחים לא אפשרו להם להתפלל, בטענה שהם מבזבזים את זמנו של הברון. מיד עם צאת השבת יצא נפתלי לראש פינה לדבר עם יהושע אוסוביצקי. הוא הלך רגלי עד לראש פינה שכן לא הייתה עגלה הנוסעת בדרכי הגליל בשעות הלילה. בחצות הליל הגיע לביתו של אוסוביצקי וסיפר לו על מטרת בואו. אוסוביצקי שידע שמתנכלים לו יהודים אחדים ומנסים להבאיש את ריחו בפני הציבור והברון החליט להראות לו שלא ממנו יצאה ההוראה הזו. נתן הוראה לקחתו בכירכרה הפרטית שלו אל אזור הנטיעות ושם שידבר עם המפקחים וכך יראה שלא ממנו יצאה הוראה כזו. נפתלי הגיע לפני עלות השחר לשטח הנטיעות וכשהגיע שעת התפילה הוציא טלית ותפילין והחל להתפלל וכל החלוצים עזבו עבודתם והתפללו עמו. לאחר התפילה הגיע עם הפקחים להסדר שכל פעם שהם יאפשרו לעובדים להתפלל שחרית זה ייזקף לטובתם בישיבה של מעלה. הפקחים הסכימו.

בחודש ניסן תר"פ נסע לירושלים להביא מספר תיבות שהגיעו מאמריקה בעבור תלמידי הישיבה, והוא אסף עוד בגדים מיהודי ירושלים בשביל עניי צפת. הימים היו ממש לפני חג הפסח. ביום שישי היו אמורים להתחיל חגיגות "נבי מוסא" ועל כן החליט לעזוב את ירושלים ביום שלישי ונסע ברכבת לכיוון יפו ומשם היה אמור לחזור לצפת. הערבים חיבלו במסילה שלפני התחנה בלוד והקרונות ירדו מהפסים וחלקם התהפכו. נפתלי חנה'לס היה באחד הקרונות והוא נהרג.

אנשי החברה קדישא מיפו יצאו ללוד לעזור בפינוי ההרוגים והביאו אותו לקבורה בבית הקברות הישן שברחוב טרומפלדור בתל אביב.

הרב נפתלי חנהל'ס זצ"ל נקבר ליד כותל המזרח של בית הקברות. הבריטים לא התירו בתקופת שלטונם בארץ להעביר נפטר מעיר לעיר ועל כן לא ניתן היה להעבירו לקבורה בעיר צפת"ו והביאוהו לקבורה בבית הקברות של תל־אביב – יפו. חדשים אחדים אחריו, ביום י"ח באב תר"פ נפטר ראובן יפה זצ"ל נכדו של בעל הלבושים, שגם הרב אברהם קוק נמנה על צאצאיו, והוא נקבר לשמאלו של הצדיק הרב נפתלי זצ"ל. אחריו מצא מנוחת עולמים גם הצדיק מנחם נחום ינובסקי זצ"ל ביום י"א בסיוון תרפ"א. המקום מצידו הימני של הרב נפתלי נשמר בעבור ראש הקהילה של יהודי יפו הא' שמעון רוקח ז"ל שנפטר ביום י"ב בשבט תרפ"ב. לא הרחק מהם נקבר יוסף־מנדל שמרלינג זצ"ל אחד מצאצאי האדמו"ר בעל התניא.

כאשר נפטר משה בן הרב טוביה הינדס זצ"ל בשנת 1914 והוא נטמן ביום ט' באב תרע"ד בשורה שלפני כותל המזרח כך שנשאר מספיק רווח בין הקבר לחומת בית הקברות. זה איפשר בבוא היום המר לקבור את הרב נפתלי זצ"ל ממש בכותל המזרח.

ציפורה, בתו של הרב נפתלי הלוי דוקטורוביץ (חנה'לס) זצ"ל, נישאה ליואל ברשד ולהם נולדו 8 ילדים. בתם הבכורה חנה שנולדה בשנת 1894 נישאה לזאב פרל שבנה את מלון "הרצליה" בצפת. בשנת 1944 הגיע למלון לחופשת סוף השבוע מנחם בגין שהתמנה זה עתה לשמש כמפקד האצ"ל. למזלו הוא הגיע לחופשה יחד עם יעקב מרידור ובני משפחותיהם. בחדר האורכל היו גם קציני צבא שחיפשו את בגין אך לצערם הרב הם לא ידעו כיצד הוא נראה. פשוט לא הייתה להם תמונה שלו.