מילון מונחים לשכונת נחלת יצחק

נחלת-יצחק בשנות ה-40 וה-50

 "מילון" מושגים ושמות מזווית אישית

יאיר בר-קול (קולה)

 קובץ זה נכתב במלאת 80 שנה לשכונת נחלת-יצחק

 

אגודת הבריאות

אגודת תלמידים, בחסות אחות בית-הספר, שחבריה פשטו בהפסקת האוכל על כל הכיתות. תפקידם היה לוודא שלכל אחד ציפורניים נקיות וגזוזות, ידיים רחוצות,   נעליים מצוחצחות ומפית בד לארוחת עשר. העבריינים נרשמו כמובן.  כמי ששימש כראש אגודת הבריאות התלבטתי תמיד אם להיות גאה בתפקידי רם המעלה, או להרגיש אי נעימות בהיותי משתף פעולה עם השלטונות.

אדלר שולמית

היא שולמית אלוני, מורה להיסטוריה ולאזרחות, צעירה וחטובה, נמרצת וחדת לשון, לימדה בכיתות הגבוהות בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה. ידענו שהיא נועדה לגדולות, אבל לא תיארנו שכעבור כ-40 שנה היא תהיה שרת החינוך.  בפגישות שונות במהלך השנים כחברת כנסת וכשרה , תמיד שמחה להיזכר בימים הרחוקים והיפים של נחלת-יצחק.

אוטובוס מס' 3

האוטובוס של "איחוד-רגב" מהתחנה המרכזית בתל-אביב לנחלת-יצחק ומשם לגבעת רמב"ם ושכונת בורוכוב. התחנה האחרונה בנחלת-יצחק היתה  ליד בית החרושת לקרח "בדולח".  כשעלית לאוטובוס הכרת את כל הנוסעים. אם לא הכרת מישהו, זה היה סימן שיש אורח בשכונה.  הנהג הפופולרי שהתמיד שנים רבות בקו היה גלוזמן  משכונת בורוכוב.  בשלב מסויים הפך המועדון הממונע הזה לקו 53 של "דן" ושינה לגמרי את צביונו האינטימי.

אטלס

זכור בעיקר לכל ילדי השכונה חובבי הגלידה ובתוכם גם לי. בשבת כשהלכנו לסבא וסבתא בשכונת מונטיפיורי עברנו דרך אטלס ברחוב הראשי. מר אטלס בכבודו ובעצמו פתח במיוחד בשבילנו, קיבלנו גלידה, והתשלום נעשה כמובן ביום חול.

אלדמע

מורה לציור בגימנסיה הרצליה  ומוותיקי ההגנה. בביתו היו נערכים טקסי ההשבעה של "ההגנה". גר בשכונת בורוכוב, אבל  היה חלק מהנוף בנחלת-יצחק בהופעתו המיוחדת: תמיד במכנסי רכיבה, כובע אוסטרלי רחב שוליים ופרח בדש הבגד.  בט"ו בשבט הלכו ילדי הגן וכיתה א' לראות את השקדייה הפורחת בחצר ביתו, כששאר הכיתות טיילו להר נפוליאון ברמת-גן.

אלסטר

הצריף של אלסטר שכן בין בית החרושת לדגים למשק הפועלות. שדה התירס של אלסטר השתרע מאחורי הצריף עד בית-הכנסת הגדול. רק כשלמדתי בגיאוגרפיה על רצועת התירס בדרום ארה"ב, הבנתי שהשדה של אלסטר אינו שדה התירס הגדול ביותר בעולם.

הטעם המתוק של קלחי התירס הגנובים זכור לי עד היום, ועוד יותר זכורים משחקי המחבואים והנשיקות הראשונות בין קני התירס שהיו גבוהים מאיתנו.

אסונות בשכונה –

למרבה הצער התרחשו בילדותנו מקרים לא נעימים ואפילו אסונות בשכונה, שהסעירו את הרוחות והפכו לשיחת היום. ראשית, נפילת שלושה בוגרי בית-הספר יואל פרידלר, חיים גרדין ואהרון בירנבוים במלחמת השחרור.   זכורים במיוחד גם הפיצוץ בבית-החרושת "יצהר", טביעתו של יצחק  נודלר בוואדי מוסררה, התאבדות בעל הגלנטריה בבית כוכבי, טביעתו בים של הרצל יעקובוב ועוד.

אסקימו מלובש

הארטיק של שנות ה-40, שקנינו בהפסקות ולאחר סיום הלימודים מידידנו נסים התימני, שהוביל את ארגז האסקימו על אופניו, תמיד בהליכה, כשהוא מכריז בקול מתנגן: "אסקימו מלובש מחלב ומדבש".

בדולח

בית-חרושת לקרח. להביא הביתה רבע בלוק קרח היה אחד מתפקידי הראשונים הזכורים לי. במשך הזמן התקדמתי בחיים והבאתי שליש בלוק, ובימי חמסין וערבי שבתות וחגים אפילו חצי בלוק.  התור הארוך שהשתרך בחוץ זכור לדיראון, אבל כשהגעתי סוף סוף פנימה, הקור המצנן הציל את המצב. לפעמים גם קרה שהקרח נגמר בדיוק בתורי, ממש מדכא.

 בחינת סטיפנדיה

כל שנה היה מתח באוויר. מי הם החרוצים המאושרים מכיתה ח' שיישלחו העירה לבחינת הסטיפנדיה, המזכה בהנחה בשכר הלימוד בגימנסיה ובעיקר ב"אות כבוד"?  אם

נאגד יחד את כל "בוגרי" בחינות הסטיפנדיה, נקבל את נבחרת החלומות של נחלת-יצחק. אבל רק חלק קטן מהם היו גם בנבחרת הכדורגל…

בית גינצבורג

אחד הבתים הדו-קומתיים היחידים והראשונים בשכונה. המספרה שבחזיתו

ומיקומו המרכזי בשכונה הקנו לו מעמד מיוחד. המגרש שבינו לבין הצריף של שטרנברג, שניצב ממול, שקק תמיד פעילות של ילדים עד שעות הערב המאוחרות.

 בית דיטקובסקי

הכתובת הראשונה שלי היתה: "יאיר קולה, בית דיטקובסקי, נחלת-יצחק". גם זה היה אחד מגורדי השחקים של השכונה, בית דו-קומתי מול צריפי קריית יוסף, ברח' עליית-

הנוער של היום (פעם נקרא גם רח' אבני זיכרון). בקומת הקרקע היתה המכולת של צ'ישינסקי, שבחזיתה שלט גדול: "מכולת מובחרה – יינות ובירה" (ממש חרוז…)  לידה האטליז, שהיה מוסד מבוקש וידע ימים יפים בתקופת הצנע,  ובית החרושת לתמרוקים "מרגלית",שם אפשר היה לקבל אבן גילוח עוצרת דם במחירי המפעל.

 בית-הכנסת הגדול

בית-כנסת בנוסח אשכנז, שרוב מתפלליו היו בעלי בתים. תמיד היתה בו תחרות סמויה ולפעמים גם גלויה בין חסידים גליציאנרים  לבין מתנגדים ליטאים. המקום של אבי היה בשורה השנייה קרוב מאוד לכותל המזרח, לרב חלמיש ולאדון זימן. המעמד חייב אותי ואת אחי להיות ילדים טובים, להישאר במקום ולהתפלל יפה, למרות  שמוקד הפעילות היה בחצר. שם שיחקו הילדים והתרוצצו ושם נעשו עסקאות החלב והבקר של רפתני השכונה בעיקר בזמן קריאת התורה.

 בית-הכנסת הקטן

הוא בית-הכנסת של "הפועל המזרחי", בכיכובו של הרב דורף, ששכן בצריף בצפון השכונה,  לא רחוק כל כך מבית-הכנסת הגדול.  אף פעם לא הייתי בתוכו  ובקושי אני זוכר את מיקומו המדויק. משום מה, הוא נחשב בעינינו, אנשי בית-הכנסת הגדול, כמשהו נחות ועלוב.

בית-הספר העממי

בית-הספר היסודי בשכונה, שנוסד בתרצ"ט כ"בית-ספר עממי כללי במגמה דתית" בפיקוח הוועד הלאומי לכנסת ישראל. בית-הספר השתייך לזרם הכללי, להבדיל מבית- הספר של "זרם העובדים" בשכונת בורוכוב ובית-הספר של "המזרחי" בשכונת מונטיפיורי.

הרכב "המועצה הפדגוגית" הראשונה, כלומר חבר המורים: הושע סולץ, משה קולה ולאה בר-פוליבוי.   לאחר זמן קצר הצטרפו עוד: אביבה גליקליך, יוסף בריאו, רות קולה ונחמה הופנקו.

ובהמשך מורים נוספים: טובה רוזנברג-ברלין, מרדכי שולמן, שרה רכטר, שושנה רוזוליו, שמואל רגולנט, רחל חזנוב, דוד זילבר, חיה  קשטן, שולמית אדלר-אלוני ועוד.
נכון שאהבנו מאוד את החופש הגדול, אבל כמעט באותה מידה גם את בית-הספר, בעיקר בהפסקות.  הלימודים לא היו עינוי גדול מדי וגם התוצאות היו טובות. עובדה: בלי רפורמות ובלי דו"ח קרמניצר, דו"ח שנהר ודו"ח ועדת דוברת יצאו תוצרים בכלל לא רעים.

בית הקברות

כבר בגיל צעיר מאוד למדנו להבין מקרוב שהחיים לא נמשכים לנצח. מצבות ולוויות היו חלק מההווי (שלא נדע).  במלחמת השחרור באנו לבית הקברות לאסוף את תרמילי הכדורים שנותרו ממטחי הכבוד. תעשיית מצבות בשכונה (נוי, וולפגור) היתה ענף יציב ומשגשג.

 בית זקוביץ

בית דו-קומתי מול בית הכנסת, שמאז הקמתו לפני למעלה משבעים שנה, עמד ללא טיח ורק לאחרונה זכה לשיפוץ. למטה בחזית, ליד המכולת של וולף, היתה הסנדלריה של שבמכר. כשפעם, במשחק כדורגל, ננעץ  בכף רגלי קוץ של דקל, הביאו אותי הגדולים אל שבמכר והוא שלף לי את הקוץ עם צבת.  מי היה צריך קופת-חולים בשכונה?

 בית-החרושת בלום

בית-חרושת לשיניים תותבות. בניין דו קומתי ארוך ורב חלונות בשטח מגודר ונעול ברחוב הראשי על שפת הוואדי. פחד היה לעבור שם, בגלל כלבי השמירה  האימתניים, שהתרוצצו חופשיים בחצר ונבחו בעוז על כל עובר ושב. תמיד עברנו בבהלה לצד השני של הכביש.

בית-החרושת ארליך  –

מפעל חשוב לדגים מעושנים ברח' עליית הנוער, בין הבית שלנו לצריף של אלסטר.  כשמישהו בשכונה שאל: איפה בית-החרושת לדגים?  התשובה היתה: תלך לפי הריח. בדרך כלל לא טעו ומצאו מהר מאוד, אם כי היו כאלה שהגיעו לרחוב שממול בית-הכנסת (היום רח' נהלל), גם שם היה מפעל דומה, אבל את הריח שלו לא הכרתי כל כך מקרוב.

 בית-לחם

מאפיה מעבר לוואדי, בכניסה לשכונה ממערב, ממש על הכביש השחור. ריח הלחם הנעים נדף למרחקים והתחרה בריחות של מאפיית גרוס ומאפיית דגניה.  לא פלא שבית הספר ובית הכנסת בשכונה פרחו. הרי אם יש קמח יש תורה.

 בריאו יוסף

אחד מראשוני המורים בבית-הספר. ניסה וגם הצליח להיות חבר'המן ונוקשה גם יחד. הוא היה גם המורה לגינה. עד היום אני עושה  אצלי בגינה את ההיפך ממה שלימד אותנו והכל מצליח לי יופי.

גבעת-רמב"ם

הכביש הצר העולה בין שני חלקי בית הקברות הוביל לגבעת רמב"ם, שבראשה מגדל מים, שבלט למרחקים, וכיום קשה להבחין בו בין הבתים הגבוהים המקיפים אותו מכל עבר. רק חלק קטן מילדי גבעת רמב"ם למדו בנחלת-יצחק, אבל כל ילדי "נחלת–יצחק" היו אורחים

קבועים בבריכת השחייה של גבעת-רמב"ם, שהוקמה עוד לפני קום המדינה והייתה אחת הבריכות הציבוריות הראשונות בארץ.

גוסטין יפה –

היא יפה ירקוני. היתה תושבת גבעת-רמב"ם, אבל קיימה במשך זמן מה אצלנו בבית-הספר שיעורי מחול לילדים בגיל הרך בשעות אחר-הצהרים. השמש, אדון לפה בא במיוחד אחר-הצהרים לפתוח את חדר  כיתה א', שהועמד לרשותה. אנחנו הבנים, עמדנו בחוץ ולפעמים הצצנו פנימה.  מדובר בשנים 1944-45, כמובן לפני שיפה ירקוני היתה לזמרת המלחמות.

"גן לאה"

גן הילדים השכונתי הצמוד לבית-הספר. הגננת: לאה בסלר מלאה ואימהית. העוזרת לגננת: נעמי הצעירה, נכדתו של רבניצקי החבר של ביאליק. המשחק הנפוץ בחצר: מי רוצה להיות הסוס שלי? שעת השיא בשבוע: קבלת שבת עם התרומה לקרן הקיימת.

 ד"ר הולר

רופא השיניים השכונתי. המרפאה היתה צמודה לדירתו בבניין הצרכניה. קל מאוד היה להבחין בפער גדול בין הכאב בטיפול לבין היותו אדם חביב ונחמד.  היה משהו יוצא דופן וייחודי בד"ר הולר ומשפחתו: כולם בהירי שיער, תכולי עיניים וספורטאים.

בשבת בבוקר כשרוב התושבים הלכו לבית הכנסת או התהפכו במיטתם מצד לצד, הלכו ההולרים לדוג בירקון או יצאו למסע באופניים.

 הבאר

באר המים בקצה חצר בית-הספר, בצמוד לחורשה. השקשוק הבלתי פוסק של מנוע  הבאר השתלב יפה עם קולות התלמידים בהפסקות ועם געיית הפרות של שרייבר, רחלבסקי ובייגלמן שמעבר לגדר. לבאר נועד גם תפקיד דתי: בראש-השנה נערכה לידה תפילת ה"תשליך".

הבורג

בית-חרושת לברגים שעסק גם בייצור אמצעי לחימה עבור ההגנה בימי טרום המדינה.  "הבורג" חסך בביתנו את הצורך בשעון מעורר, כי היינו מתעוררים כל בוקר לקול הרעש מחריש האוזניים של מכונותיו. גם בשבת התעוררנו בזמן, בגלל השקט המוזר.

הבן של המורה קולה

כן, זה אני (וזה גם מיכה ומ-1947 גם אמתי הקטן), וזה לא היה תענוג כל-כך גדול.  כשהייתי מקבל ציון "טוב מאוד" אמרו: "זאת לא חוכמה", כשהייתי מקבל רק "כמעט טוב מאוד" או "טוב", אמרו "יה, איזו בושה" וכשמישהו מתלמידי המורה קולה קיבל "מספיק בקושי" או "בלתי מספיק" הייתי חוטף קללות בדרך הביתה.

"הגעלת כלים" –

חלק מההווי השכונתי בימים שלפני חג הפסח. תחנת ההגעלה המרכזית והעמוסה ביותר היתה מול בית-הכנסת הגדול בניצוחו של לפה השמש. נדמה היה שכל השכונה שומרת על כשרות. גם החילוניים באו, כליהם בידיהם וראשיהם אפופים ריחות אש ואדים  שנדפו באוויר והתפזרו לכל עבר. באותו הזמן אנחנו  הילדים לא טמנו ידינו בצלחת, אלא בכיסים מלאי אגוזים. משחקי אגוזים יצירתיים היו בשפע וכרגיל היו כאלה שיצאו מורווחים והיו כמובן גם מופסדים. 

ה"הגנה"

 חלק מאנשי השכונה התנדבו ל"הגנה", אבל זה לא אומר שכל השאר היו ב"אצל" או ב"לחי"… היו גם לא מעטים שסתם השתמטו ואפילו הסתכלו על אנשי ההגנה כפראיירים ללא תקנה. שטחי האימונים היו בפרדסים שבפאתי גבעת רמב"ם.  יום אחד בא אלי אחד מילדי גבעת-רמב"ם ואמר: "אביך דתי, הא? אז תדע לך שראיתי אותו מחזיק רובה בשבת". כך נודע לי מועד האימונים במחתרת ולאן נעלם אבי בשבתות לאחר בית-הכנסת.

החורשה

אתר המשחקים והבילויים הפופולרי ביותר בשכונה. להבדיל מהמגרשים הריקים  שבהם שלט הכדורגל, כאן היו משחקים שקטים והיו גם בנות. נהגנו גם לטפס על העצים ותמיד נדף מכפות ידינו ריח של דבק אורנים.   לפעמים מצאנו פה ושם קונדומים זרוקים והבנו שהמקום הוא רב-תכליתי ושיש בו כנראה פעילות ענפה גם בשעות הלילה.

והיום – איפה החורשה?  מדוע נעקרה?  למה לא שימרו אותה?

הכביש השחור

דרך פתח-תקווה וכיום דרך בגין. בפאתי נחלת-יצחק, עורק התחבורה הראשי שמעבר לו השתרעה המושבה הגרמנית שרונה, שהפכה לאחר קום המדינה לקריה. הכביש היה באמת שחור, בעיקר יחסית לכבישים הבהירים של השכונה, שלא היו מצופים באספלט.

המניין הראשון – 

בחדר צמוד לכותל המערבי של בית-הכנסת הגדול התקיימה תפילה מוקדמת 

למשכימי קום. למניין הראשון, ביוזמתו ובגבאותו של אדון מאירקרפס, היה רייטינג גבוה מאוד בעיקר באותן שבתות, שבהם היה צפוי שהתפילה בבית-הכנסת הגדול תהיה ארוכה מהרגיל. בתקופה מסוימת היה החדר הזה מסופח לבית-הספר. כך למשל כשהייתי בכיתה ב' למדנו שם וכל התלמידים נאלצו לחבוש כיפות בגלל קדושת המקום.

המגרש

המגרש ליד בית-הספר, בין החורשה לבית-החרושת פפרבוים, שימש כאיצטדיון הלאומי של השכונה.  כאן שיחקנו כדורגל כמעט כל יום וכאן גם נערכו משחקים "בינלאומיים", כמו: נחלת-יצחק נגד שכונת "חאפ", או נגד שכונת בורוכוב ולאחר קום המדינה נגד רמת-ישראל.

לעיתים נערך גם דרבי שכונתי: החבר'ה מ"למטה" (האזור שיותר קרוב לוואדי) מול החבר'ה מ"למעלה" (אזור בית-הספר ובית-הכנסת הגדול).

מעניין שהכדורגלנים הבולטים היו דווקא יוצאי גרמניה (אולי רמז לקראת המונדיאלים העתידיים), כמו אברהם ולך, ברוך רוזנבגר, מאיר גרסון, או שסתם נדמה לי.

הקיוסק של יואל –

מקום מפגש חברתי ידוע ומרכזי בשכונה, על-יד החורשה והתחנה. אבל נא לא לטעות, זה לא היה הקיוסק היחידי: היה גם הקיוסק של לייזר בפינה מול רחלבסקי, והיו גם הקיוסק של סגל ברחוב המקביל למטה, הקיוסק של קרול מול הצרכניה, הקיוסק של פרידלר בשכנות לנו ואולי היו עוד.  מה שבטוח: היה בשכונה איפה לשתות סודה וגזוז ולקנות בייגלך.

 הר נפוליון

גבעה (שהיום די קשה להבחין בה) ליד "שבע טחנות" ואצטדיון רמת-גן של היום. לשם נערך בקביעות ובאדיקות הטיול השנתי היומי של בית-הספר בט"ו בשבט. ההליכה ברגל היתה מלווה בשירה אדירה לאורך כל הדרך בעיקר של הלהיט: "לה לה לה לה לה לה לה לה לה (וכו') – יחי בית ספר עממי"!  כשהגענו לשם קטפנו פרחים (אז עוד היה מותר) ואכלנו סנדביצ'ים. והעיקר: למרגלות ההר נערך משחק כדורגל בין התלמידים והמורים, שבדרך כלל הפסידו.

הרב חלמיש

הרב השכונתי של ק"ק "נחלת-יצחק" , הדור פנים, נעים הליכות וסובלני. לא היה צורך בשכונה בליגה למניעת כפייה דתית, אבל כשבדרשותיו עבר מעברית לאידיש עצבן את הילדים וגם את חלק מציבור המתפללים, שבשלב זה הצביעו ברגליהם.  , זקנו השחור (לפחות בתקופה שאני זוכר אותו), הליכתו הזקופה והמדודה וביתו הפתוח היו חלק מהנוף של נחלת-יצחק, שבסך הכל הייתה שכונה די חילונית, אבל עם גישה חיובית לדת ולמסורת.

הרב פרידמן –

הרב הראשון של נחלת-יצחק. כילד קטן, אני זוכר אותו עטור זקן לבן, ממש כפילו של אליהו הנביא. כשהוא נפטר הייתי בכיתה א' וזכורה לי ההלוויה שלו וגם זמן מה אחר-כך, טקס קבלת הפנים לרב חלמיש, שבא במקומו, שנערך ברחוב המקביל וברחבת בית-הכנסת, עם ספרי תורה  וריקודים.

הרחוב המקביל

הרחוב המקביל ל"כביש הראשי" של השכונה, כיום רח' עמק-ברכה. עד תחילת שנות החמישים  עוד לא ניתנו שמות לרחובות ולכל רחוב היה כינוי כזה או אחר, בדרך כלל על-שם  בית-חרושת או "אישיות" ששכנו באותו רחוב.

 הרחוב הראשי

הוא רחוב נחלת-יצחק. הכניסה הראשית והיחידה לשכונה מכיוון תל-אביב

הצדיקה בהחלט את הכינוי המכובד "הרחוב הראשי".

 ואדי מוסררה

הוא נחל איילון, שבחורף עלה לעיתים על גדותיו. שם בילינו (בעיקר הבנים) שעות רבות של הרפתקאות ומשחקי שדה. אספנו "בוסים" לבניית טיארות, צדנו צפרדעים וראשנים, כרתנו ענפים עבים לקורות שערי מגרשי הכדורגל בשכונה, הדלקנו מדורות ולא רק בל"ג בעומר     (ודאגנו לכבות היטב). לפעמים גם העזנו ללכת לאורך הוואדי עד שכונת מונטיפיורי, כדי להתפלח למשחקי הכדורגל של הפועל תל-אביב עם מליקה בשער והמגן בוצ'קה,  שבעיטותיו האדירות הרחיקו את הכדור עד לוואדי. מי תאר אז לעצמו  שבתוואי של הוואדי ינועו ברבות הימים עשרות אלפי מכוניות ביום בנתיבי איילון?

 ויצ"ו

מוסד חינוכי מקצועי עם פנימייה להכשרת צעירות בתחומי משק-בית, גן-ירק ופרחים, על שפת הוואדי בקצה הצפון מערבי של נחלת-יצחק.  לפעמים היו תלמידות,בעיקר עולות חדשות, שהמוסד שכר להן חדרים בשכונה. בבניין הגדול של ויצ"ו,עם החצר המגודרת והשער הנעול היה משהו זר ומסתורי. הגדולים לא התגברו על סקרנותם ולפעמים נכנסו פנימה כדי להציץ ולראות מה קורה. לעיתים יצאו גם ל"קרבות רחוב" מול צעירים זרים מחוץ לנחלת-יצחק, שבאו להתחיל עם הבנות. זה מה שנקרא: להגן על הטריטוריה.

 זימן יוסף

כיום,לילדי השכונה השם יוסף זימן לא אומר בוודאי הרבה. הוא בסך הכול שם של רחוב, אבל לנו היה זימן התגלמותה של השכונה: המייסד, עמוד התווך, יו"ר ועד השכונה והמוכתר הבלתי נלאה. 

עוד בשנת 1947 כתב יוסף זימן: "כיום נחלת-יצחק ידועה לכל אדם בתל-אביב, בסביבתה ובכל אזור דן, אך לא רחוק היום שתהיה מובלעת בתוך תל-אביב רבתי". וצדק.

כילד קטן, אני זוכר את בנו יצחק, כאשר הופיע בשכונה במדי הצבא הבריטי בתום מלחמת העולם השנייה.   כיום הוא פעיל בשימור עברה של השכונה ושמחתי לראות אותו שוב אחרי למעלה מחמישים שנה.

חגיגת הביכורים

גולת הכותרת של אירועי בית-הספר והשכונה. כל הילדים בלבן עם זרים על הראש וטנא מלא ירקות ופירות בידיהם במצעד מרשים בליווי אקורדיון של המורה לזמרה (זכורות לי שרה אבישר ורות קריאל).  המהדרים הביאו את ביכוריהם במריצות ופה ושם גם על גבי חמור. הכוהנים קבלו על במה מוגבהת את הביכורים, שאחר כך נמכרו לטובת הקרן-הקיימת.  ה"מורשה", המורה קולה, ספר את כספי הפדיון בנוכחות תלמידי כיתה ח' לאחר סיום הטקס.

 חיל פרשים אנו

השיר המקובל  ביותר, בצד "בן לוקח בת ובת לוקחת בן", שהושר בפינו בהפסקות, כשעמדנו במעגל בחצר בית הספר סביב זוג שרקד והתחלף זה בזה. תכיפות

ההשתתפות בריקוד כאחד מבני הזוג שנבחר היה מדד אמין לפופולריות של כל אחד מאתנו וסיבה מספקת למורל גבוה באותו יום.

 חלבן

הוא האיש שעבר כל בוקר עם כדי חלב מבית לבית ומילא עם מיכל ליטר את הסיר הריק שהיה מונח בפתח הבית מבעוד מועד. זה היה תפקיד נפוץ וחשוב בשכונה ובסביבותיה, שעבר מן העולם רק בשנות השישים. עד היום לא ברור מי מהל את החלב במים – הרפתן או החלבן?

 חמציצים

הפרח הנפוץ ביותר בשדות נחלת-יצחק. הטעם החמצמץ היה לא מי יודע מה, אבל קטפנו וטעמנו לא מעט, כי הוא היה מצוי בשפע. אז מה נאכל, חצבים, צבעונים ופעמוני גשם?

טוביה – 

עגלון שדמותו, כמו עוד אחדים מאנשי השכונה, כאילו נלקחה מהעיירה היהודית במזרח אירופה. כשלא נהג בעגלתו ישב עם אשתו בחזית הצריף שלו שליד בית הכנסת, מתחת לדקל גבה צמרת, כובע קסקט על ראשו, ולידו הסוס מלחך בנחת עשב ולוגם מים מקערה ענקית.

 טחנת הקמח

המבנה  הגבוה ביותר בשכונה, התנשא על-יד הרפת של ארליך לא רחוק מהוואדי.

ברור שאם היו  בנחלת-יצחק לא פחות משלוש מאפיות, היה גם צורך בטחנת קמח אחת.   פעם פשטה שמועה בשכונה שמישהו התאבד בקפיצה מגג הטחנה, אבל בסוף התברר שזאת היתה סתם מתיחה של האחד באפריל.

טרה –

מחלבה שכונתית שצמחה במשך השנים לאימפריה של ממש. אף פעם לא הייתי בקיא בענייני טרה, כי כבן של מורים לא הייתי מצוי במיוחד בעולם הרפתנות והחלבנות של השכונה. ברבות הימים שמחתי לשמוע שבן כיתתי זאב וולפין היה מנכ"ל החברה.

י"א באדר

ביום הזיכרון לטרומפלדור וחבריו נערכה בבית-הספר עצרת מרכזית לכל הכיתות

עם פרקי קריאה ושירי גבורה וגליל. המנהל סולץ סיפר על "פגישותיו" עם טרומפלדור. היו תלמידים שגיחכו והיו שהאמינו…

יום הספורט

יום ספורט מרוכז בבית-הספר בעונת האביב, במסגרת תחרויות "אות הספורט". מסלולי הריצה ל-60 מטר סומנו בסיד לבן, בור הקפיצה הועמק וכוסה בחול רך וצהבהב  ושיאים נשברו בסיטונות. ממש אולימפיאדה זוטא, והכול, בניצוחו של המורה להתעמלות: בשנים הראשונות – שמואל שומכר ואחר-כך – מיכאל ספיר.

יום סרט

יום שהוקדש להתרמות, בעיקר לקרן-הקיימת ולליגה למלחמה בשחפת. ילדי הכיתות הגבוהות פשטו על בתי השכונה עם קופות מקשקשות וסרטי נייר קטנים שאותם היו מצמידים לדש בגדו של התורם הנדיב.  ידענו מהר מאוד מי הקמצנים ומי ידם פתוחה, אבל בגלל צנעת הפרט הדבר שמור בסוד עד היום.

 יוסף הגנן

פנים שזופות וסדוקות מהשמש, כובע טמבל על הראש, כפות ידיים עבות ומיובלות

שפע של פרחים, בעיקר ציניות, ובגרוש וחצי היינו מסודרים אצלו עם פרחים לשבת. המיקום:

מול בית זקוביץ על מגרש ריק שנגזל מאיתנו, ילדי השכונה, לטובת המשתלה שלו.

יצהר

בית-חרושת לשמנים וסבון, שהיה המפעל התעשייתי הגדול בשכונה והעסיק מאות פועלים. ההתפוצצות שאירעה בו בתחילת שנות ה-50 זכורה במעומעם עד היום. מה היה הגורם לפיצוץ? כמה נפגעו? מה נהרס? צריך לבדוק בעיתונים של אז. מה שזכור במיוחד: הריצה המבוהלת והסקרנית של כל תושבי השכונה, והילדים בתוכם, באישון לילה, כדי לראות מה קרה בדיוק (לאחרונה נמסר לי על- ידי רן ברעם, כי היה הרוג אחד והוא סבו משה אריה גרייזמן ז"ל).

"יקים" בשכונה

לא כל תושבי נחלת-יצחק היו יוצאי מזרח אירופה.  לשם גיוון היו גם כמה יקים מלבדנו, כמו משפחות סימון, גרסון, זיסר, רורבכר, ואלאך,ד"ר איכלגרין,  רוזנברג, ויינברג, מאיר ( שבנם מיכה היה בן כיתתי וחבר ילדות}, לוי, שימל, גרוס, שטראוס ומשפחתו של מיכאל אנגל שגר בבית פטאי, מעל קויגן, והיה בן בית אצלנו וממש חבר חבר.
גם משפחות כמו הולר מצ'כיה ומילר וקויגן מהונגריה הוסיפו נופך מרכז-אירופי לשכונה וקצת פלפל להרכב  הדמוגרפי שלה.

כובע ברט –

רבים מילדי השכונה, ולא רק הדתיים, חבשו כובע ברט, שטוח, כחול כהה, ובמרכזו חור, זכר לצ'ופצ'יק של הכובע שנתלש באכזריות בטקס "ברית מילה" לקול מצהלות החבר'ה שמסביב.

 כוספה

כל שנה במשך שבועות רבים  היה השטח מול יצהר מכוסה במאות שקי יוטה מלאים בכוספה (שהיא הפסולת הנשארת לאחר סחיטת השמן מחמניות או מחומר גלם צמחי אחר

ומשמשת מספוא לבהמות) ולעתים גם בשקי כותנה. הערמות הרכות האלה היו אתר המשחקים האהוב על כולנו. זינוקים, השתטחויות, תופסת, מחבואים ולפעמים גם נקע ברגל או שבר ביד והישר למרפאה של ד"ר איכלגרין שמעבר לכביש. כל שנה, כשפונו השקים מהשטח, שרר אצלנו אבל כבד וחיכינו בקוצר רוח לעונת הכוספה הבאה. והשכנים נשמו לרווחה – השקט חזר לשרור והחולדות נעלמו.

 כץ חיים

חיים כץ, השומר, אבא של יעל ונוגה,  היה פעיל בוועד השכונה ובוועד ההורים.  אחת הדמויות הבולטות בשכונה. גבוה ומוצק, נועל מגפים גבוהים עד הברכיים ולבוש בחליפת רכיבה מרשימה, לעיתים על סוס, לעיתים על אופניים ולעיתים ברגל ותמיד משרה ביטחון על סביבתו.

 לפה הזקן

שמש בית-הספר ובית-הכנסת הגדול. (אז עוד לא קראו לזה טכנאי אחזקה ואפילו לא שרת).  בדרך כלל אשתו היתה עזר כנגדו וסייעה לו בעבודתו.

רגעי השיא שלו: בבית-הספר- הצלצול בפעמון הנחושת הגדול, שנמשך דקה ארוכה בהליכה איטית לאורך החצר.  ובבית-הכנסת: כשהיה עולה לבמה בסוף תפילת מוסף של שבת, דופק בידו על הדוכן ומכריז בגאון: "זמן מנחה – זקס  א-זייגר!".

 מגדלי המים – 

המגדל הוותיק "התנשא" בשולי חצר בית-הספר, ועל אף גובהו הצנוע מאוד, בלט לעומת המבנים והצריפים שהיו בסביבה. קומתו הראשונה שימשה בתקופה מסויימת כחדר ועד השכונה ואחר-כך כסתם מחסן.  ב-1947 הוקם בקצה השני של חצר בית-הספר המגדל הגבוה, שגם הוא לא בדיוק מגדל עזריאלי.  הקמתו פתרה לבית-הספר בעיית דיור חמורה:  בשלושת

המפלסים הנמוכים נבנו כיתות, אבל למורים היה קשה להסתגל למבנה המאולץ הזה, כי בגלל היותו עגול, אי אפשר היה להעמיד תלמידים סוררים בפינה.

מונין

אחד מהפונקציונרים היותר מבוקשים בשכונה. ה"סופרמן" הזה  התהלך בקביעות בנחלת-יצחק, כאשר בידו האחת מפתח שבדי וביד השנייה פלייר וחוטי ברזל, ותמיד תיקן כבמטה קסמים את כל תחלואי הצנרת והשיברים. אני מניח, כי לא עשה זאת כתחביב אלא קיבל שכר

מהוועד, אבל בדרך כלל  כשהיתה בעיית מים, מונין היה במקום, ובעיקר בבאר, שהיה אחראי על אחזקתה.      תועלת נוספת הנזקפת לזכותו היתה בתחום אחר: בביתו היה אחד ממקלטי הרדיו הראשונים בסביבה.  ב-7 בערב היו שכנים  וסתם עוברים ושבים נצמדים לחלון הצריף שלו, כדי לשמוע חדשות, ובשבת ב- 12.30 את התכנית כבקשתך לשירים עבריים.

 מורשה הקרן-הקיימת

תפקיד חשוב ורב-אחריות שהוטל בנחלת יצחק על המורה קולה. כל שבוע היו אוספים מכל הכיתות את הקופסאות הכחולות, מרוקנים אותן וסופרים  את הכסף. פעם בחודש היה מגיע איש מועצת המורים למען הקהק"ל  לקבל את הפדיון החודשי ולחלק מחמאות על איסוף התרומות המוצלח. כבר בתור ילד קיוויתי שהכסף הזה הולך לנטיעות ולגאולת קרקעות יותר מאשר למשכורות של הפקידים, אבל עדיין אינני בטוח שכך היה.

מחזור א'

המחזור הראשון של בית-הספר, שסיים את לימודיו בתש"ב – 1942. (קל לי לזכור, כי אני הייתי במחזור י"א שסיים  ב-1952). כל המחזור מנה עשרה תלמידים – חמש בנות וחמישה

בנים, ששניים מהם, אהרון בירנבוים ויואל פרידלר נהרגו שנים אחדות אחר-כך במלחמת העצמאות.   עצוב.

 מחזור ה'

מחזור תש"ו, המחזור הקטן ביותר בתולדות בית-הספר. בסך הכול שלוש בנות:סימה איזן, מרים מילר ודליה פרנקל ושלושה בנים: אביגדור בירה, מאיר וולף ואריה קליינשטוב.

אבי היה מחנך הכיתה ולכן תמונת המחזור שמורה אצלנו עד היום יחד עם תמונות מחזור רבות נוספות. אני יכול להעיד שמספר המורים המופיעים בתמונה כפול ממספר הבוגרים:  בצד ששת הבוגרים מופיעים לא פחות מתריסר מורים והרופאה ד"ר מאיר, שקשה לשכוח  את הזריקות מידיה הרועדות.

מחניים

משחק הכדור הנפוץ והאהוב ביותר בחצר בית-הספר, שעד היום לא ברור לי מדוע נעלם מחיינו. בהפסקות שיחקנו בדרך כלל ב"מחניים הקטן" ואילו בימי ספורט ותחרויות ב"מחניים הגדול". זוכרים את ההבדל?  זוכרים את כללי המשחק? אם לא- כנראה לא שחקתם מחניים.

 מסיבת חנוכה

המסיבה של השנה בהא הידיעה, שבה נכחו כל התלמידים וההורים.  היתה ציפייה דרוכה לקראת המופע המרכזי: הצגה, שבה כיכבו בדרך כלל אנטיוכוס, ניקנור, מתתיהו, יהודה המכבי, חנה ושבעת בניה, חיילים יווניים, שומרים ונרות.

לאחי מיכה, כשהיה בכיתה ג', היה תפקיד דרמטי כבן הצעיר של חנה (ירדנה אבן, היום הדס). הטקסט שלו, שהיה בן משפט אחד, זכור לנו עד היום:  "מה לך כי נבהלת אמא ? היי טפליא – קדימה!". במשך השנים מלאתי גם אני תפקידים נכבדים, כמו חייל יווני, שומר ד', נר ג' ועוד.

למרות החזרות הרבות ומאמצי הבימוי הבלתי נלאים של המורים, לא התגלו בבית-הספר כישרונות דרמטיים מהממים.

מרגולין שמשון

פעיל בוועד השכונה ובמשך שנים רבות גם יו"ר ועד ההורים. היה האחראי מטעם "ההגנה" על השכונה ובביתו גם היה "סליק".  מול ביתו, בבית הערבי הדו-קומתי עם שני עצי הדקל הגבוהים, היה "המטה". על סודיות הסליק המחתרתי תעיד העובדה שרק בשנת 2005 נודע לי מבתו יונה על קיומו…  מרגולין הכניס את אבי לפעילות בהגנה וקיבל עבורו היתר מיוחד

מהרב חלמיש להתאמן ולשאת נשק גם בשבת.

משחקים בשכונה –

אין להניח שהמשחקים שנהגנו לשחק בשכונה היו שונים מאלה שהיו נהוגים  בשכונות אחרות באותה תקופה, אבל אי אפשר לעסוק בנחלת-יצחק של אז בלי להזכיר את הרוגטקות, הגוגואים, משחק ה"דודעס" וההקפות, הבנדורות והבלורות  עם מור בננה ומור טבריה, משחקי מטבעות בחנוכה, קפצונים ופקקים בפורים,אגוזים בפסח וזריקת בופקאלאך

בתשעה באב.  ומי לא שיחק ב"ריכוז" ורכש בתים ומלונות בכל חלקי הארץ?  כל אלה ואחרים, מלבד משחקי כדור במגרשי השכונה. היו גם משחקי בנות, כמו חמש אבנים או קלאס ואנחנו, הבנים, לפעמים הסתפחנו אליהן מסיבות מובנות.

משמרת שנייה

עם קום המדינה וקליטת ילדי עולים וילדי רמת-ישראל היתה תשתית בית-הספר צרה מלהכיל את כל התלמידים והכיתות, ולכן הונהגה משמרת שנייה. תלמידי המשמרת השנייה קנאו באחרים על זה שהם יכולים לשחק אחרי הצהרים , ותלמידי המשמרת הראשונה קנאו באלה שלא צריכים לקום בבוקר.

משק הפועלות

חווה חקלאית לפועלות צעירות בקצה המערבי של שכונת בורוכוב על גבול נחלת-יצחק. עץ התות הענק ליד הכניסה למשק היה מוקד משיכה לילדי הסביבה, שכתוצאה מכך היו  בגדיהם תמיד מוכתמים באדום, שכידוע אינו יורד בקלות בכביסה.

 ניצולי השואה

לאחר מלחמת העולם השנייה ובעיקר בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה

התיישבו בשכונה פליטים ועולים שרידי המחנות, שבלטו בשונותם ובמוזרותם ואשר פניהם העגומים העידו על מה שעבר עליהם. רובם התגוררו תחילה במחסנים, בליפטים ובמקרה הטוב בצריף זה או אחר. ילדיהם, בתלבושת שנראתה לנו די משונה, השתלבו בבית-הספר ובשכונה, אך עברו חבלי קליטה לא קלים.

נעלי טובה

כדי לקנות נעליים, לא היינו צריכים לנסוע העירה ל"נעלי פיל" או ל"הנעל". הלכנו

הישר ל"נעלי טובה", הוא בית הממכר לנעליים של משפחת רבסקי, שם מצאנו מכל הבא ליד ומכל המתאים לרגל.

 סולל בונה

קומפלקס רחב ידיים של מחסנים ענקיים למטילי ברזל וחומרי בנייה, מפעל של "חמת" לייצור ברזים  ומפעל לייצור כדורים לתת-מקלע "סטן", שיצא מהמחתרת ב-תש"ח והמשיך לייצר כדורים במלחמת השחרור. השתרע בחלק הצפוני של מרכז השכונה מעבר לרחוב

המקביל.  משאיות ענק, במושגים של אז, באו ויצאו ,טענו ופרקו והוסיפו המולה רבה לאופי התעשייתי של השכונה. אף פעם לא נכנסנו פנימה, כי היו בנחלת-יצחק אטרקציות יותר מעניינות.

סולץ הושע

המנהל המיתולוגי והכריזמטי של בית-הספר מהיווסדו עד 1951 (תשי"א). היה מורה ומחנך וידע גם לצייר יפה, אך היה בעיקר מנהל. הוביל וניהל את בית הספר בסמכותיות ראויה וביד רמה. נוכחותו בכל מקום: בכיתה, בכנסים ובחצר יצרה קשב מיידי, הרגיעה תמיד את הרוחות וגדעה באיבה כל ניסיון של הפרת משמעת.  כשהשמש לפה נעדר, נטל סולץ בעצמו את הפעמון וצלצל בחצר ולא ראה בזה פחיתות כבוד. בהזדמנות זאת גם וידא שכולם נכנסים לכיתות בתום ההפסקה. חסר היה להם לא להיכנס…

 ספר זכרונות

מי מאתנו לא קנה לקראת סיום כיתה ח' ספר זיכרונות בכריכה עבה עם דפים לבנים וריקים, כדי לתת לחברינו ולמורינו למלאו בחרוזים ובהברקות לעת פרידה? מי מאתנו חשב אז שברבות הימים בקושי נזכור את אלה שכתבו לנו ושהספר עצמו ישכון כבוד בבוידעם? למי מאתנו לא נכללו בספר חרוזים "מקוריים" כמו: "על החלון ישבתי/ וזיכרון לך כתבתי/ פתאום נשבר העיפרון/ וזהו סוף הזיכרון"? או משהו "מרגש" כמו: "יפים הם חיי הנוער/אך

חולפים הם כחלום זוהר/דע איך לשומרם/כי לא ישובו לעולם"? למי מאתנו לא היה "סוד כמוס לחמור ולסוס" בקיפול הקטן שבזווית הדף, שעליו גם נכתב לעיתים "כל הפותח/ כלב נובח"?

כל זה, כנראה, לא היה אופייני רק לילדי נחלת-יצחק, אבל קשה לשכוח את המרוץ שלנו ביום האחרון ללימודים בכיתה ח', כדי להספיק ולמלא את הספר בדברי ההגות הנפלאים של כל תלמידי המחזור בלי יוצא מהכלל וגם של כל המורים.

עגלונים

"דיו!" ו"הויסה!" היו קריאות שפילחו את האוויר בשכונה לא פחות מ"צביקה בוא הביתה!"  נחלת-יצחק היתה שכונה ממונעת מאוד. בצד טוביה, זקן עגלוני השכונה, היו גם שיפמן, גילרט הזקן, יענקל'ה "הפרטיזן" מקרית-יוסף שהיה בעל עגלה מתוצרת מרצדס, ועוד ועוד.

פוליבוי לאה

המורה לטבע והמחנכת שלי בכיתות א',ד', ה'. ג'ינ'ג'ית נמרצת ומסורה, שהיתה מומחית לטבע, אבל לימדה יפה את כל המקצועות. גם היא הייתה מראשוני המורים בבית-הספרומאלה שהטביעו בו חותם. עד היום היא שומרת על קשר עם תלמידים מאז, וזה מעיד על הכל.  בספר שהשלימה לאחרונה, בגיל 90, על תולדות חייה הארוכים והעשירים בעשייה חינוכית, היא מספרת בין השאר בנוסטלגיה על ראשית דרכה כמורה בנחלת-יצחק.

 פישרמן

בית-חרושת לסבון ובית מרקחת בסימטה שבקצה הדרום-מזרחי של השכונה מול שרייבר. למען האמת, אהבתי הרבה יותר את ריח החציר וזבל הפרות ברפתות השכונה, מאשר את ניחוח הסבון וריח התרופות הסטריליות של פישרמן.  על טעם ועל ריח אין להתווכח.

פפרבוים

בית-חרושת לאביזרי חשמל, צמוד למגרש הכדורגל שליד החורשה. ליד המפעל היו ערמות של פסולת, שם תמיד חיפשנו ומצאנו נחושת ומציאות שונות. ברז המים בחצר, שבו הרווינו את צמאוננו בין גול לגול, היה ממש אוצר טבע הזכור לטוב עד היום.  פפרבוים עצמו  היה חבר ועד השכונה ובתו ביבי, בת כיתתי מהגן ועד כתה ח', היתה הילדה הכי יפה בגן.

פרידלר

שכנים שלנו, שגרו בצריף שממול עם קיוסק לידו. הצריף והקיוסק עדיין עומדים על תילם ללא שינוי, ממש כאתרי שימור "עתיקים", זכר לימים הרחוקים ההם.

בן המשפחה יואל, לוחם ומפקד האצ"ל בעיר העתיקה, נפל בירושלים בסוף 1947 והיה החלל הראשון מבין בוגרי בית-הספר במלחמת השחרור. זכורה לי ההתקהלות של רבים מבין תושבי השכונה והסביבה ברחוב ובמגרש שלידינו וההמתנה הממושכת לבוא הארון מירושלים לפני ההלוויה.   זכור לי גם, כי כמה חודשים לפני כן התעוררנו באחד הלילות לקול צעקות ובכי מבית פרידלר. אחר-כך התברר, כי אנשי ההגנה פרצו לבית, כדי להכות את יואל. אחת מאחיותיו שניסתה לגונן עליו יחד עם אימו נפצעה.

הבת הצעירה,אורה נישאה לחבר ילדות שלי מרמת-גן, יעקב עמנואל, שאימו גרה כיום יחד עם אימי באותו בית אבות בירושלים.  עולם קטן…

צבי השומר –

צבי איצקוביץ, אבא של מוריה, בת כיתתי, היה שומר השכונה, מין אלכסנדר זייד כזה. הילכו סביבו אגדות על גנבים שתפס וילדים שכמעט חטפו ממנו מכות והגיע להם. ביתו היה ממש צמוד לשפת הוואדי ובכל שיטפון הוא הראשון שהוצף.

 צרכניה –

המכולת הסוציאליסטית של השכונה, שהייתה משהו מאוד ייחודי ושונה מחנויות המכולת, אבל גם "הבורגנים " של השכונה קנו שם.  הצרכניה הייתה נקודת ציון חשובה מאוד:

"אני גר אחרי הצרכנייה", או: "לך עד הצרכנייה ומאה מטר אחרי זה מצד ימין תראה את בית-הכנסת" וכד'.

 קבלת שבת

התכנסות תלמידי בית-הספר בימי ששי לקראת סיום הלימודים באולם הגדול.

בתכנית: הופעת המקהלה, פרקי קריאה, שירי שבת, הודעות המנהל סולץ והעיקר, אחת לחודש: סיכום חודשי של פעולות הקרן-הקיימת, שהסתיימה בהכרזה חגיגית: "…ואת אדמת מולדתנו גאול נגאל" ושוב, כל התלמידים בקולי קולות: "גאול נגאל!"

קויגן

משפחה אריסטוקרטית ובעלת ייחוס, ששכנה בבית רחב-מידות בקצה שכונת בורוכוב על גבול נחלת-יצחק, ברחוב פטאי של היום.  כל מסיבת יום-הולדת של בנות קויגן, תרצה ואחותה הצעירה "בומי" (היא הזמרת והמוסיקאית מירה זכאי), היתה אירוע בלתי נשכח. גב' קויגן ארגנה, הבנות שתפו פעולה וההצלחה הייתה מובטחת.

פרופ' יוסף פטאי, הסבא של תרצה ו"בומי", שעל שמו קרוי הרחוב והתגורר עצמו בבית זה, היה סופר, משורר, חוקר תולדות הציונות ומקורב להרצל. הוא היה איש רוח בעל שעור קומה ודמות קצת חריגה בנוף השכונתי.   שניים מספריו: ספר השירים וחזיון הרצל,שקבלתי ממנו לבר המצווה עם הקדשה מלבבת בחרוזים, שמורים אצלי עד היום. בין השירים בספר: "תרצה בת שלוש ורבע" ו"עינייך מירה"…

קולה משה

אבא שלי ושל מיכה ואמתי, היה מראשוני המורים בבית-הספר וממייסדיו בצד הושע סולץ. הטמיע בבית-הספר את המגמה הדתית; בתפילת הבוקר שנערכה כל בוקר בחצר, בשעורי תנ"ך, משנה ותפילה, בעיתוני הקיר ובמסיבות ימי ששי והחגים.  והכול בשיא הסובלנות והליברליות. תלמידיו הרבים סיפרו במשך השנים וגם לאחר פטירתו בגיל 92 באביב 2003, כי אם יש בהם תודעה יהודית, הרי זה בזכותו, ואם היה להם פעם מורה לחיים – זה משה קולה.

בשנת 1952 עזב את בית-הספר (בדיוק כשסיימתי את כיתה ח') ועבר לייסד ולנהל את בית-הספר מכלל ברמת-גן. ב-1954 שינינו את שמנו לבר-קול והשם קולה מזוהה אצלי  עד היום עם תקופת נחלת-יצחק.

 קולה רות

אמא שלי והמורה לתפירה בנחלת-יצחק ושותפה אמיתית לבעלה המחנך. בזכותה היו לכל התלמידים תיקי אוכל תפורים מבד ומפיות רקומות, שהיו חלק בלתי נפרד מהציוד לבית-הספר. בכיתות הנמוכות למדו גם הבנים תפירה ורק בשלב מאוחר יותר עברו לנגרות. לאחר קום המדינה החלה גם לחנך כיתות ולהורות את כל המקצועות, אבל זאת בבתי-ספר אחרים, במחוז תל-אביב.   כיום, בגיל 93, כבר לא רוקמת ותופרת, אבל זוכרת יפה מאוד את תקופת נחלת-יצחק.

קליינשטוב אריה

בוגר מחזור ה', שמוריו מעידים עליו כי תמיד ישב בכיתה כאילו על קפיצים או קוצים, ועובדה: לאחר שנים אחדות היה לאלוף הארץ בקפיצה לגובה ואף ייצג את ישראל

תחת השם אריה נוה באולימפיאדת הלסינקי בשנת 1952. אחותו זהבה היתה בכיתה של אחי מיכה ואחיו צביק'ה היה בכיתה שלי ובסוף כיתה ד' או ה' עזב לתל-אביב ונעלמו עקבותיו.

קריית-יוסף

היא שכונת "חאפ", אחותה הצעירה והעלובה של נחלת-יצחק. האגדה מספרת שבשנת 1934 באו כמה מאות אנשים מדלת העם ובן לילה חטפו שטחים והקימו כ-300 צריפים באדמת הפקר שהשתרעה ממזרח לנחלת-יצחק.

חלק מילדי קריית יוסף למדו בבית-הספר בנחלת-יצחק והיו גם כאלה שהצטיינו בלימודים. כמו שנאמר: "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה".  גם כמה מהדמויות הבולטות בקהילת נחלת-יצחק התגוררו בקריית-יוסף, כמו: ה"שויחט" שהיה גם חזן בית-הכנסת הגדול וה"אויפה"

שהיה גם התוקע בשופר ,ולא תמיד בהצלחה יתרה.

רגולנט שמואל

אחד המורים היותר אהודים בבית-הספר, שהצטרף לחבר המורים לאחר מלחמת העולם השנייה. כמי ששירת בצבא הבריטי במלחמה, היו לו סיפורים מרתקים בלי סוף וגם אם פה ושם צ'יזבט קצת – לא נורא.  כ"בריטי" לשעבר הוא לימד גם אנגלית ואפילו בשעורי תנ"ך, וחשבון, כשהיתה הפרעה בכיתה, נשמעה מפיו תמיד הקריאה "!Just a moment".

חוץ מזה הוא ידע לצייר יפה.

רורבכר

משפחה יקית אמידה, שביתה הנאה היה לא רחוק מ"הבורג". פעם בשנה, בדרך כלל בחנוכה, היו ילדי השמנת של השכונה מוזמנים לבית רורבכר לחזות ברכבת חשמלית ענקית,

מסועפת, רבת מפלסים ומלאת הבהובים,  שנשלפה מהמחסן והופעלה על-ידי מר רורבכר בכבודו ובעצמו לנוכח עינינו המשתאות.   היינו מיודדים מאוד עם משפחת רורבכר וילדיה מרים ומיכאל, והצטערנו כאשר ירדו לאמריקה בקיץ 1947. כמה שנים מאוחר יותר שמענו שמרים נבחרה כמלכת יופי באחת מערי או מדינות ארה"ב ולא התפלאנו.

רחמיאלי אבנר

מנהל בית-הספר שנכנס לנעליו הגדולות של הושע סולץ בתשי"ב, כשהייתי כבר בכיתה ח'.   עליו נאמר: "שלא ידע את יוסף".  כשביקשנו כוועד הכיתה,  שיזמין לטקס הסיום שלנו (בתשי"ב) את יוסף זימן מייסד השכונה, ויכבד אותו בישיבה על הבמה, בתחילה סירב, ורק אחרי הפצרות רבות והתערבות הורים נאלץ  להסכים.   סופה של תקופה…

רכס   

יוסף רכס כיהן שנים אחדות כגזבר ועד ההורים והיה במשך שנים רבות פועל ייצור ב"יצהר".  גר בשכנות, בצריף, ממש על-ידינו, עם אשתו רחל ובנו היחיד ערן, שהרבינו לשחק איתו ושהיה שובב לא קטן.

בני דודו של ערן, חיים וגדעון רכס מכרכור, שהיו גדולים מאתנו, היו מגיעים  בחופשות לנחלת-יצחק. חיים הפליא לנגן בפנינו במנדולינה וגדעון הצטרף למשחקינו.  חיים נפל במלחמת השחרור וכמה שנים אחר-כך נפל גם אחיו גדעון בעת שירותו הצבאי.

לאחרונה כשיוסף רכס נפטר בשיבה טובה ביקרתי  את ערן ב"שבעה" והעלינו זיכרונות.

רמת-ישראל

שכונת מפונים, שקמה אחרי קרבות תש"ח ליד נחלת-יצחק למרגלות גבעת רמב"ם. בעקבות הצטרפות ילדיה  לבית-ספרנו וקצת אחר-כך גם ילדי שיכון ביצרון הסמוך, נוספו בנחלת-יצחק כיתות מקבילות, הונהגה משמרת שנייה ובית הספר איבד הרבה מאופיו השכונתי המקורי.

 רפתות

הענף הכלכלי והתעסוקתי העיקרי בשכונה, בצד מפעלי התעשייה הרבים. העיור המואץ של תל-אביב והרפורמה של שר החקלאות משה דיין שמו קץ בתחילת שנות ה-60 לסימן ההיכר

המובהק ביותר של השכונה והרפתות נעלמו כלא היו. מי היה מאמין.  עד היום כשאני עובר ליד רפת, וזה לא קורה הרבה, צף ועולה הניחוח של אז.

שיטפון – 

תופעת טבע מקובלת וכמעט שגרתית בנחלת-יצחק שעל שפת המוסררה, עד שהוואדי הפך ל"נתיבי איילון". מדי חורף, כששמענו ברדיו שיורדים גשמים עזים בהרי יהודה, ידענו שעוד מעט זה יגיע. הוואדי הדלוח הפך במהרה לנהר שוצף, שמימיו החומים זורמים בעוז. הכביש

והגשר הוצפו, נחלת-יצחק נותקה מתל-אביב ואנחנו חגגנו, כי כמעט כל המורים היו תל-אביביים ולא יכלו להגיע.  זכור במיוחד השיטפון הגדול בדצמבר 1951. הפעם זה לא היה רק כמה עשרות

מטרים משני צידי הוואדי, אלא ממש אגם שכיסה שטח נרחב של השכונה, שסוף סוף זכתה להיות בכותרות העיתונים  ובחדשות ברדיו.

 שכונת בורוכוב

שכונה בצמוד לנחלת-יצחק שנוסדה ב-1922 כשכונת פועלים סוציאליסטית,

עם בתים קטנים, שתוך זמן קצר טבלו בעצים ובירק  רב. אהבנו להעפיל ולעלות עם אופניים או קורקינט לפסגת השכונה, על-יד בית-ספר בורוכוב, ומשם לגלוש במהירות מסחררת בירידה התלולה עד ל"עיגול" ואחר-כך בתנופה עד משק הפועלות.

שכונת רוזנשטיין

שיכון שנבנה מיד לאחר מלחמת העולם השנייה בין נחלת-יצחק וקריית-יוסף לגבעת-רמב"ם, בשטח שהיו בו שדות ופרדסים ערביים ושהיה יעד לטיולים אסורים כשהיינו

קטנים. ראשוני התושבים היו בעיקר עולים חדשים. חלק ניכר מילדי השכונה הצטרפו לבית-הספר בנחלת-יצחק  ושמעו  מה"ותיקים", איך נראתה השכונה שלהם לפני 1945 .

שרונה –

היא הקריה בתל-אביב, מעבר לכביש השחור שממערב לנחלת-יצחק. מושבה של גרמנים נוצרים מכת הטמפלרים שהוקמה ב-1870 והפכה בסוף מלחמת העולם השנייה לבסיס של המשטרה והצבא הבריטיים. מפעם לפעם, בילדותנו,  כשהוכרז "עוצר" ידענו שאין חוכמות, ואנחנו בנחלת-יצחק  נמצאים ממש בפיקוח צמוד.   שריוניות של הצבא הבריטי, פטרולים של "הכלניות"  והפרוז'קטורים המאירים על הכביש השחור היו דבר שבשגרה.