הבילויים

חברי בילו מתל אביב לגדרה

אלכסנדר השני נרצח ביום 13 במרס 1881 על ידי מתנקש שלאחר מכן התברר שהיה חבר במחתרת המהפכנית "נרודיה ווליה". במחתרת זו היו הרבה יהודים ביניהם מאיר דזנגוף ומניה שוחט. ב-27 באפריל החלו פרעות שהקיפו את כל רחבי אוקראינה ועברו גם לרוסיה. בפרעות אלו נפגעו כ-60 אלף יהודים וכנראה שגם כ-225 כפרים של יהודים, חלקם נמחקו מעל פני האדמה. הנזק היה עצום. הפרעות נמשכו כ-3 שנים.

למעשה, יש כאן דבר משונה, הצאר אלכסנדר השני, נחשב לאבא של היהודים ולמרות זאת היהודים מעורבים במותו וגם שילמו את המחיר על כך. בציבור הטענה הייתה שהיהודים מנצלים את הארץ וגורפים ממנה הון. הצאר אלכסנדר השני ביטל ב-7 ספטמבר 1856 את "צו הקנטוניסטים" בכך ביטל את חטיפת ילדי היהודים.

בעיתון "המגיד" בגיליון מספר 14 – 18 בשנת תרכ"ג, כותב ההיסטוריון היהודי שמעון דובנוב שעל היהודים להגר לאמריקה ולא לישראל. כי לטענתו הטובים נסעו לאמריקה והנפל אלה שלא הייתה להם ברירה נסעו לישראל. בהתהלכו ברחוב בריגה ירה בו שיכור. הנהירה או ההגירה של היהודים מרחבי אירופה באה כתוצאה מתחושת האמנציפציה שנוצרה אצל השלטונות ומתן זכויות. רק שמת הזכויות הזה הפך את המצב לרדיפה על רקע כלכלי ולכן החלו יהודים להגר בהמוניהם מתוך מזרח אירופה. רובם נסעו לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

יחיאל-מיכל פינס טען בשנת 1876 שהגיע השעה לעזוב את רוסיה ואת הגלות ולעלות לארץ-ישראל, לארץ הקודש.

היהדות החרדית טענה שאסור ליהודים לעלות לארץ הקודש עד שתבוא על כך הודעה מפורשת מהשמיים. לפי הכלל המופיע בפרשנות לתלמוד, "שאין לעלות בחומה" ואסור להרגיז את השלטונות הגויים. אבל היו רבנים חרדים, שהצטרפו לרבני גרמניה בכמיהה לארץ הקודש. כמו שמואל מוהליבר רבּה של ראדום, או הגאון ר' מרדכי-גימפל יפה מרוזנוי. רבנים אלו טענו שניתן ורצוי לחזור לארץ אבותינו. לטענתם זה יזרז את הגאולה. המשכילים היהודים הצטרפו לקריאה רק לאחר הפרעות.

בתוספת לכל הצרות הרגילות שמגיעות על עם ישראל, שרר רעב כבד בשנים 1867 – 1869 בליטא ובפולין,.ובנוסף לכך פשטה מחלת החולירע. גם זה דחף יהודים להגר מתוך המקומות שבהם הם ישבו. ב-1874 הוחל חוק הצבא וזרם המהגרים גַבַר ועד לסוף שנות השבעים היגרו כ-40,000 יהודים לארה"ב ב-9.09.1881 היה יום ההגירה הגדול. כמעט כל שבוע היגרו יהודים לארה"ב.

כל ישראל חברים (כי"ח) ישבה על המדוכה לגבי שלושה מקומות הגירה. פנים רוסיה, ארה"ב או ספרד. ארץ-ישראל לא עלתה בכלל על הפרק. כי היה ברור שללא תמיכה מסיבית אין כל אפשרות ליהודי לחיות בארץ-ישראל. קרל נטר היה הממונה על הגירת היהודים לארה"ב מטעם חברת כי"ח. הוועדים בארה"ב שקיבלו את היהודים התרגזו שכן נשלחו הרבה זקנים וחולים ולא היה להם כוח להחזיק אותם. יהודים רבים שלא הצליחו בארה"ב החלו לסבול מכל מיני צרות, וביקשו לחזור לרוסיה וארגון היא"ס החל לטפל בהחזרת משפחות גדולות לרוסיה. הרעיון לפתרון בעיית היהודים בהגירה היה שהם יעסקו בחקלאות. לא חשוב לאן יהגרו. שתי הדרכים לפתרון, בין באמריקה ובין בארץ-ישראל, יהיה בהתיישבות חקלאית. בפברואר 1882, נוסדה מושבה יהודית בלואיזיאנה.

"עם עולם"

בחג השבועות תרמ"א הקימו באודסה שני משכילים את אגודת "עם עולם", אליהם הצטרפו עשרות בחורים צעירים תועי דרך ביהדות. כולם היו "חוזרים בשאלה" כולם בוגרי "ישיבה". מרדכי רבינוביץ בעל שם עט סופרים 'ריש גלותא', הוא הסופר מרדכי בן-עמי גם הוא היה חבר ב"עם עולם". בספטמבר 1882 יצאה קבוצה מקרמצ'וג לדקוטה שבארה"ב והקימה שם יישוב יהודי בשם "בית לחם יהודה" למעשה הקבוצה הזו הייתה כמו אגודת ביל"ו רק שהם התיישבו בארה"ב.

בדרך כלל היה ברור שיהודים לא יכולים להיות עובדי אדמה, לעסוק בחקלאות. יהודים ידעו רק להתעסק עם כספים או מסחר. קבוצת חברי "עם עולם" רצתה להוכיח שיהודים מסגלים לעבוד בחקלאות ולהתפרנס מזה. שאול סוקולובסקי מראשי "עם עולם" אמר שהרעיון לעבוד בחקלאות הוכח ולא חשוב איפה זה קרה. בעמק הלבנון, באמריקה או על גדות הדנייפר. למרות שהקבוצה התפרקה לאחר 18 חודש.

לאחר הפרעות בשנים 1881 – 1882 (הסופות שבנגב) הגיעו ליפו כמה אלפי יהודים כנראה כ-5,000 אין לדעת את המספר המדויק. הסיבות לעליה היו בין היתר גם בעקבות הופעתו של לורנס אוליפנט וגם בגלל שאנגלים אספו כספים למען היהודים בארץ-ישראל. גם רעיון מסילת הברזל מטריפולי לדמשק שהיה משנת 1789 ושיהודים התיישבו לאורך המסילה. ההגירה לארץ החלה גם בגלל מחיר הנסיעה שהיה שמינית ממחיר הנסיעה לארה"ב. גם היה שיקול שזה לא נסיעה מעבר לאוקיאנוס. כי אם לא רחוק מהבית. מאירופה. בקלות ניתן לחזור הביתה.

לארץ-ישראל הגיעו שלוש קבוצות של עולים עוד לפני שעלה רעיון ביל"ו. הקבוצה הראשונה מוינישטי רומניה, שהובטחה בקונגרס בברלין 1878 לתמוך בשמירת היהודים ונגד האנטישמיות. אבל בפועל לא נעשה דבר, למרות שלא היו פרעות ברומניה. ליהודים היה ברומניה מעמד של זרים. אלעזר רוקח שהגיע לרומניה כדי לאסוף תרומות ולעזור למתיישבים בגיא-אוני. הוציא לאור עיתונים בעברית ובאידיש ופעל רבות למען העלייה לארץ-ישראל. בדצמבר 1881 הגיע דוד שו"ב לארץ לחפש קרקע עבור יהודי רומניה. נציג הקבוצה השלישית, אליעזר-מרדכי אלטשולר, הגיע מהעיר סובלאק לחפש קרקע להקמת מושבה. עוד בשלהי 1881 הוקמה אגודה "חלוצי יסוד המעלה" בסובלאק כשהמטרה היא יישוב ארץ-ישראל. הקבוצה ביקשה את עצתו של יחיאל-מיכל פינס שהיה מזכירו של משה מונטיפיורי והגיע ארצה בשנת תרל"ח. הוא צבע את עצותיו בצבעים ורודים ביותר. כתוצאה מכל הנהירה ההמונית לארץ-ישראל מצד יהודי רוסיה, הוציאה טורקיה ב-28 באפריל 1882 איסור על התיישבות והתנחלות של יהודי רוסיה רבתי.

זלמן-דוד לבונטין הציע למרדכי אלטשולר להצטרף אליו לעלייה לארץ רק שאלטשולר לא הסכים. כך נוצר המצב שרק קבוצה מיהודי 'מזריץ' הקימו את "ארגון חלוצי יסוד המעלה". לבונטין עלה לבדו לארץ כדי לנסות ולארגן את קבוצתו. המודעה שלו בעיתון לא נשאה פרי ולכן החליט לארגן בקרמצ'וג, עירו, כ-15 משפחות לעלייה לארץ. לאחר מכן עבר לחרקוב, גם שם החלה התארגנות של 26 איש וביניהם ישראל בלקינד. מאחר ולבונטין היה חסיד שמעשה א"י לא אפשר לו לעסוק מספיק בדת, עזבה אותו אשתו וחזרה לבית הוריה, בכך היה לזלמן-דוד לבונטין זמן לנסוע לארץ-ישראל. ז"ד לבונטין הגיע ליפו ב-8.03.1882 והקים את 'ועד חלוצי יסוד המעלה'. רעיונות כבירים היו לו ללבונטין אך הוא הצליח להקים את 'ראשון-לציון' שלושה שבועות לפני העלייה לקרקע הגיע קבוצת החלוץ של אנשי ביל"ו.

יחיאל-מיכל פינס רצה שמרכזו של "ועד חלוצי יסוד המעלה" יישב בירושלים, והוא יהיה אחד מחברי הוועד. אבל לבונטין לא רצה. כי לא רצה שהרבנים יתערבו לו במעשיו, וכך נוצר ריב בין לבונטין לבין פינס.

תנועת ביל"ו

ראשיתה של תנועת ביל"ו בעיר חרקוב כגרעין של צעירים משכילים.

בתחילת דרכם התחברה קבוצת המשכילים לעוד קבוצה ובכך יצרו אגודה גדולה שנקראה דבי"ו (דבר אל בני ישראל וייסעו) הקבוצה החלה במסע נאומים והרצאות ברחבי רוסיה. לכלל מעשים לא הגיעו. חלק קטן מהקבוצה הזו שבראשם עמד ישראל בלקינד החליטו להיפרד מהאגודה הגדולה וקראו לקבוצתם הקטנה ביל"ו. הקבוצה נוסדה כנראה ביום 6 בפברואר 1882. לאחר שעברו את כור ההיתוך מנתה הקבוצה כ-50 איש. הרעיון והרצון היה לעלות לארץ ולהקים מושבה חקלאית ולאחריה עוד הרבה התיישבויות חקלאית כך שכל חברי ביל"ו ורבים אחרים שיצטרפו לאחר מכן, יוכלו להתיישב בארץ ישראל. אחד החברים משה מינץ, היה פעיל מאוד ועודד את חבריו להפיץ את הרעיון ברחבי רוסיה. ברוסיה הוקמו קבוצות של תנועת ביל"ו. בגרודנו, חרקוב, טגנרוב, יקאטרינוסלוב, מוהילוב, מוסקבה, מליטופול, ניקולאייב, סבסטופול, פולטבה, רומני, רוסטוב וביאליסטוק. הקבוצה בכללה מנתה כ-500 איש.

הרעיון המרכזי של ביל"ו היה להעלות לארץ כ-3,000 נפש חלקם משפחות וחלקם רווקים. הדבר יעשה מתוך מימון של עשירי היהודים, כמו הברון רוטשילד והברון הירש. אבל כספים לא הגיעו. יהודים שהבטיחו לתרום לא תרמו גם את מאה הרובל, שהיו אמורים לתרום. לכן הוחלט שלארץ-ישראל יעלו רק צעירים רווקים שיכולים לממן את הנסיעה ויכולים להתקיים מעבודה במשך החודשים הראשונים, עד שתבוא הרווחה.

במוסקבה הייתה אגודה שהתארגנה לעלייה לארץ-ישראל. בקבוצה המוסקבאית, היו חברים מנחם-מנדל אושיסקין, יחיאל צ'לנוב ואחיו, יחיאל-יוסף לבונטין הוא "חושי הארכי" ואחיו של ז"ד לבונטין ויעקב מזא"ה. הקבוצה מנתה 25 איש שהתכוננו לעלות לא"י. יחיאל צ'לנוב היה זה ששכנע את חיסין (הוא היה תלמיד הכיתה השביעית בגימנסיה) שלא לנסוע לאמריקה כי אם להצטרף לקבוצה ולעלות לארץ. חיסין הסכים להצטרף לקבוצה בגלל שחברתו האהובה פאני הייתה חברה בה, והוא לא רצה להיפרד ממנה. לכן בואו של בוריס פלייש למוסקבה לבקשם להצטרף לאגודת ביל"ו הייתה על קרקע פורייה. כל הקבוצה כאיש אחד הצטרפו לתנועת ביל"ו.

יעקב צ'רטוק שהיה אחד החברים באגודה חשב שהישועה לעם היהודי ברוסיה תבוא מההשכלה. בכך היהודים ייהפכו לשאור שבעיסה בכל העולם – ולכן כאשר נוסדה החברה לתמיכת יהודים עובדי אדמה ובעלי מלאכה ברוסיה, שממנה צמחה לימים "אורט". החליט ללכת וללמוד באקדמיה חקלאות.

יעקב צ'רטוק הגיע ביחד עם הלל מינץ, אח של משה, עוד לפני הקבוצה הראשונה של חברי ביל"ו. הקבוצה אספה כסף וביניהם היה הסוחר האמיד אליהו קפלן. כסף לא הצליחו לאסוף רק 200 רובל וכך יצאה לדרך קבוצה קטנה. ביל"ו עמדה בתוקף על הגשמה אישית ומידית ולכן נקבע יום היציאה לדרך 9 במאי 1882 והנהלת הקבוצה הועברה מחרקוב לאודסה, עיר הנמל שממנה יוצאות האוניות לארץ ישראל. בראשם עמדו שני חברי חרקוב שלמעשה ברחו מהגיוס לצבא.

בנו של ג'ורג' גולר, קולונל ג'והן גולר הציע להקים חוות חקלאיות ליישוב א"י על ידי יהודים. אבל גם זה לא צלח, ולכן הקים משה מונטיפיורי את "קרן משה מונטיפיורי" בשנת 1874. בן אחותו של משה מונטיפיורי חיים גדליה שהיה אחד מבעלי ההון באנגליה ועמד בראש הוועד המפקח על חובות טורקיה לאנגליה הציע בשנת 1875 לשר התורכי מיידאת פשה, שכתב את החוקה הטורקית – אלא שסולק מהר על ידי עבדול חמיד השני – למכור את אדמות הג'יפטליק, תמורת החוב של הסולטן אך גם זה לא הצליח בגלל המלחמה בין טורקיה לרוסיה.

לורנס אוליפנט שישב בקושטא והזמין את זלמן-דוד לבונטין אליו כדי לדון ביישוב ארץ-ישראל. בתקופה זו עקב גל העלייה הגדול הוציא הסולטן צו האוסר על מכירת והתיישבות של יהודי רוסיה בארץ ישראל. לבונטין החליט שאין זה מתאים לו להיפגש עם גוי ושלח אליו את חיים אמזלג. לפי דברי אוליפנט האיסור לעלייה לארץ-ישראל ליהודי רוסיה תופס רק לגבי ירושלים והסביבה. את זה כותב לילינבלום בעיתונו, מתוך מטרה להרגיע את היהודים, שימשיכו לעלות לארץ. לורנס אוליפנט בדרכו לקושטא עבר ביאסי, ביום 4 במאי 1882 נפגש עם 28 ועדי יהודים הרוצים לעלות לארץ. בנוכחותו נאספו 23,000 פרנק למטרת העלייה, וביום 11 במאי הגיע לקושטא שמח בהצלחת שליחותו. היו רבים שהתנגדו לאוליפנט והסבירו שהוא שרלטן.

חברי ביל"ו תלו תקוות בכל גורם שהם חשבו שיכול לעזור להם לעלות לארץ ולהתיישב בה. הבילויים התמהמהו ביציאה לדרך ובנוסף לזה אוליפנט אמר להם להמתין עד שיתבהר המצב באם הם יכולים להתיישב בארץ-ישראל בגלל האיסור לעלייה לארץ. מתברר, שהבילויים סמכו על אוליפנט והתברר שהוא לא יכול לעזור להם בכלום. משלחת בת 5 חברים יצאו לקושטא כדי לנהל מו"מ עם לורנס אוליפנט בקושטא כבר ישבו מספר חברי ביל"ו שהגיעו קודם לכן בדרכם לעלות לארץ ישראל ובגלל האיסור התעכבו בעיר. כולם ניסו כוחם בהידברות עם אוליפנט שבעצם לא יכול היה לעשות דבר. כול חברי ביל"ו  סמכו ידיהם על הלל מינץ ויעקב צ'רטוק, אבל אותם לא מצאו בקושטא.

הרעיון של הבילויים היה שצריך להוכיח שתחיית העם בארץ-ישראל תהיה ללא עזרתו של המשיח, ולכן הם רוצים להעלות. כ-300 משכילים רופאים מכל הסוגים סטודנטים ומורים. ההרגשה של חברי ביל"ו שאוליפנט העמיס עליהם שהם יקבעו את עתיד ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל ועם הרגשת השליחות הזו הם חיים עד הסוף.

בינתיים הגיעו עוד חברי ביל"ו מניקולאייב לקושטא. פרוקס, יהודה-מאיר בורוכוביץ, וולף קושניר ודבורה סירוט והתמקמו בעיר לפני עלותם לארץ. מאחר ונוצרה סחבת בשיחות עם אוליפנט החליטו הבילויים הנמצאים בקושטא לעלות לארץ ואחר כך נראה מה יהיה. ב-28 ביוני 1882 התכנסה אספה בקושטא בנוכחות כל חברי האגודה שהיו באותו זמן בעיר. הם החליטו שכולם, כלומר 14 חברים ייסעו מיד ליפו. למעט חברי המשלחת אל אוליפנט, שתישאר בקושטא, להמשיך את השיחות איתו, אולי בכל זאת הוא יצליח להסדיר להם את ההתיישבות בארץ.

אלה הם הנוסעים:

1.                  ישראל בלקינד ו

2.                  יהודה סאנדומירסקי מחרקוב,

3.                  פרידל אפשטיין,

4.                  יהודה מאיר בורוכוביץ,

5.                  דבורה סירוט,

6.                  בנימין פוקס,

7.                  פרוקס,

8.                  וולף קושניר,

9.                  גריגורי רובנוביץ מניקולייב,

10.              משה גרינברג מליטופול,

11.              י' אורלוב

12.              אליהו סברדלוב מפולטאבה,

13.              ברוך ברודני שמוצאו לא ידוע.

לקראת העלייה נכתב תקנון מקוצר ונאספו כ-500 רובל ולחברי המשלחת שנשארו בקושטא ניתנה הוראה לעזור ולטפל בחברי ביל"ו שיגיעו בדרכם לעלות לארץ, ולנסות להשיג פירמן (רישיון) לקרקע חינם מהסולטן.

ב-29 ביוני 1882 יצאה החבורה לדרך על האוניה האוסטרית צ'רס. כזכור עוד קודם לכן יצאו לארץ יעקב צ'רטוק והלל מינץ. למעשה היה המרכז הביל"ויי באודסה. כאשר חברי הסניף שנוצר בקושטא החליטו לעלות בכל מחיר התרגזו באודסה על כך. החברים שישבו במרכז באגודה באודסה, לא הסכימו לעלייה לארץ בצורה לא מסודרת בגלל איסור ההתיישבות וחוסר הכסף למימון העולים. אודסה גם כעסה למה לא הודיעו לסניף בחרקוב על רעיון העלייה המזורז לארץ-ישראל. מכאן אנו למדים שהסניף בחרקוב הוא למעשה המרכז הראשי.

גם לורנס אוליפנט התייאש מישיבתו בקושטא מבלי לראות תוצאות מעשיות. החליט לעלות לארץ ביחד עם אשתו אליס ומזכירו האישי נפתלי הרצל אימבר, בנובמבר 1882.

למעשה קרה מה שקורה בכל ארגון גדול שאין בו מנהיגות חזקה. כל סניף חש או חשב שהוא הסניף הטוב ביותר ושהוא חותר לקראת העלייה לארץ-ישראל. אבל כאשר חברי הסניף שהיו בקושטא החליטו לעלות לארץ ולא הודיעו ולא קיבלו רשות מהמרכז בחרקוב, הם התרגזו ושאלו לפי איזו החלטה אתם עולים לארץ. הסניף באודסה ניסה למנוע את העלייה לארץ, עד שלא יתקבלו המסמכים מהסולטן. מאחר ולא אוליפנט וגם לא שגריר ארה"ב בקושטא יכלו לעזור במשהו אצל הסולטן החליטו 14 בחורים לעלות. מה יש להם לשבת בקושטא ולסבול, יסבלו בארץ-ישראל. החיים בקושטא היו קשים מאוד שכן לא היה להם כסף לקיום אישי. הדבר הביא למאבקי כוח בין הסניפים. היו סניפים שלא ידעו על המאבקים והמשיכו לשלוח לארץ את מי שיכול היה, או רצה לעלות, עם מעט כסף ובעיקר עם רצון.

חברי ביל"ו שהגיעו ליפו:

אבגוסטובסקי, , שמשון בלקינד, דרובין, אפשטיין, זאב דובנוב, צלליכין, רוזובסקי, חיים חיסין, בריליאנסקי שנשא לאישה את דבורה, מאירוביץ, יעקב צ'רטוק, שהיה ממינסק והגיע בגיל 22, רובנוביץ, צ'רנוב, משה מינץ, דבורה סירוט.

בתקופת העלייה הראשונה עלו לארץ כ-25,000 איש והם הקימו כ-28 התיישבויות ואילו אנשי ביל"ו עלו לארץ 14 איש ובמקרה הכי טוב 49 איש והקימו יישוב אחד וגם זה לא מדויק את גדרה הקים יחיאל מיכל פינס ומאחר והיו תחת ידו או תחת שלטונו אנשי ביל"ו הוא נתן להם להתיישב במקום. לא בקלות הוא הצליח לנהל את חייהם של אנשי ביל"ו.

הסולטן אסר את ההתיישבות בא"י על יהודי רוסיה. לא רק בגלל הדיבורים על הרבים על ההתיישבות, אלא גם בגלל סיבות אחרות. כגון ההשתלטות של אנגליה על מצריים וייפוי הכוח או החסות, שנתנה אנגליה ליהודי רוסיה בא"י. דבר שיצר קו מחבר בין הדברים.

זלמן-דוד לבונטין מצליח לארגן קבוצה חדשה מיהודי רוסיה. יוסף פיינברג, שהיה כימאי ושימש גם כגזבר של האגודה.  צבי-הירש לבונטין, יהודה-לייב חנקין וראובן יודלביץ הללו מקרמצ'וג. רעיון ההתיישבות היה להראות לכל יהודי רוסיה שניתן להתיישב בארץ ולא חייבים לנסוע לאמריקה. העם היהודי יכול לעסוק בחקלאות ולחיות ממנה. זה גם הרעיון של קבוצת ביל"ו. בארץ נשארה בכל זאת קבוצה קטנה של יהודים וביום י"ב בתמוז תרמ"ב (29.06.1882) נקנתה אדמת "עין הקורא" שתיקרא לימים ראשון-לציון. לכן זה נראה כאילו שכאשר הגיעו הבילויים כשלושה שבועות לאחר מכן כבר הייתה עבורם קרקע להתיישבות. הרעיון של הבילויים היה להיעזר בחברת "ועד חלוצי יסוד המעלה" לצורך רכישת אדמה. .

הבילויים הגיעו ביום 6.07.1882 ליפו. י"ט בתמוז תרמ"ב

כאשר הם ירדו מהאוניה קיבל את פניהם לבונטין, והוא חשב שהם מביאים איתם הרבה כסף. אך התברר לו שאין להם כסף וגם מה שהיה, נשדד מהם. כך שלבונטין נתן להם 100 פרנק כדי שיוכלו לאכול משהו.

אליהם מצטרף יעקב צ'רטוק וכול הקבוצה מתגוררת בביתו של אנטון איוב* בקומה השנייה. שם היו 2 חדרים ומרפסת. בחדר אחד התגוררה הבחורה ובחדר השני התמקמו הבחורים. בגלל הצפיפות הרבה שהייתה בחדר שלהם, הם יצאו גם למרפסת.

*) בני משפחת אנטון איוב, ערבית נוצרית, קיבלה אותם במאור פנים  כפי שמספר חיים חיסין בזיכרונותיו: "קבלו אותנו בשמחה רבה, בעל הבית הציג אותנו לפני אשתו, כלתו, ובנותיו. הללו הושיטו לנו את ידיהן מתוך הארת פנים. בכל גברת התמזגות עדינה של תרבות מזרחית ואירופאית. הגישו לכל אחד נרגילה, וקפה בספלי קהווה (קפה) קטנים והתחילה שיחה מלאה בצרפתית, גרמנית וערבית…"

הלל מינץ נשאר בירושלים. למעשה, בזמן שהגיעו הבילויים ליפו לא היו בכלל מושבות יהודיות. רק ארבע מושבות של הטמפלרים שרק אחת מהן הייתה חקלאית, שרונה. לא הייתה להם שום ברירה הם היו חייבים ללכת לעבוד במקווה-ישראל ולמזלם קרל נטר ראה את פועלם בעין טובה. לא כולם היו חקלאים ולכן היו צריכים ללמוד את העבודה. במקווה-ישראל היו כ-60 נפש. את העבודה החקלאית בשדה ובפרדס עשו הערבים ועליהם מצטרפים תשעת חברי ביל"ו. מנהל מקווה ישראל שמואל הירש, שניהל את מקווה משנת 1879 עד למותו 1891.

הם היו יוצאים לעבודה בבוקר ואוכלים את ארוחת הבוקר תוך כדי הליכה לחם וענבים או תפוזים. לאחר מכן היו עובדים יום מפוצל עם מנוחה של שלוש שעות באמצע היום.

במקווה-ישראל עובדים רק עשרה בחורים. כי ליד דבורה צריך להישאר מישהו לשמור עליה. ישראל בלקינד וצ'רנין…. היו שליחים שניהלו את הקבוצה ועוד אחד בתורנות שהיה עוזר בעבודות הבית.

ביום 21.09.1882 הגיעו עוד חברי ביל"ו שמשון בלקינד, שהיה עוזר רוקח במקצועו.

פאני בלקינד

זאב דובנוב אחיו של ההיסטוריון שמעון דובנוב.

טריץ שלא ברור מי הוא.

 הרעב והחובות של הקבוצה גברו מאוד והלל מינץ אחיו של משה נכנע למיסיון והתנצר כדי להציל עצמו מרעב.

ב-27 באוקטובר 1882 חל פילוג בקבוצה שהייתה בארץ. בין ה"פשוטים" לבין ה"שליחים". הפשוטים דרשו מישראל בלקינד שכל פעולה תעשה לפי החלטות הרוב, אבל הוא סרב, בטענה שהוא הממונה על תנועת ביל"ו בכל רחבי רוסיה, ולכן הוא לא יכול להישמע לדרישות של קבוצה קטנה. : "ממונה בתור בא-כוח של כל אגודות ביל"ו הנמצאות עדיין ברוסיה. אתם קומץ קטן ממנו, ואין לכם רשות לקבוע סדרים. ביד הגורל עצמו הופקדתי על משמרתי וניתנה לי שליטה מלאה בכל עניני האגודה. אם אינכם רוצים בכך, אבדל מכם".

הריב הגדול היה מי יקבע את הנוהל והסידורים בכל המגעים שבין הסניף ביפו, לבין הסניף שישב עדיין בקושטא. לטענת הפשוטים שישבו ביפו ועבדו. לא הייתה קיימת יותר אגודת ביל"ו. כי הם בכל מקום שהם נמצאים לא עושים דבר למען העלייה לארץ-ישראל ואילו הסניף ביפו שבעצם הגשים את הרעיון ולכן כל השאר לא קיים ושלא יכתיבו לנו מה עלינו לעשות. בכל אגודה או קבוצה של חברים הרוב קובע. לכן דרשו מישראל בלקינד לקבל החלטות לפי דעת הרוב של היושבים ביפו. מאחר ובלקינד לא קיבל את דעתם החליטו הרוב להדיח את השליחים. את צ'רנין שהיה יד ימינו של בלקינד, את כל בני משפחת בלקינד ואת זאב דובנוב. לטענת חיים חיסין: הרוב לא הדיח את בלקינד כי אם את עצמו למרות שבלקינד וחבריו עברו להתגורר במבנה אחר בפרדס אחר. שכן בלקינד הוא ראש ביל"ו ואין אפשרות לסניף המקומי להדיחו.

כאשר החלה ההתיישבות בראשון-לציון, מכר צבי-הירש לבונטין לשש משפחות עניות ביותר שלא היה להם מה לאכול שש חלקות קרקע.

המצב בראשון-לציון היה כל כך גרוע, שביום 15 באוגוסט 1882 יצא יוסף פיינברג לאירופה לנסות ולגייס כסף למען המתיישבים. הוא הגיע לפריס ב-2 באוקטובר יום לאחר מותו של קרל נטר. למזלו של פיינברג, קרל נטר המליץ עליו בפני הרב צדוק הכהן שהיה רבה הראשי של פריס. וזה הפגיש אותו עם הברון רוטשילד, יוסף פיינברג ידע ודיבר צרפתית. ביום 18 באוקטובר נפגש פיינברג עם הברון.

הברון הסכים לתת כ-25,000 פרנק עבור שש המשפחות והסכים לממן חפירת באר מים. בנוסף לכך שלח את הגנן ז'וסטין דיגור שהיה קתולי צרפתי. הברון דרש שתרומתו לא תפורסם ברבים מתוך פחד מפני השלטונות וכך הוא מקבל את השם "הנדיב הידוע".

בתאריך 28.09.1882 פנה הרב מוהליבר אל הברון בבקשה להציל את יהודי רוסיה מהפרעות הקשות שעוברות עליהם. הברון נתן את הסכמתו להקמת מושבה חקלאית בארץ-ישראל, בתנאי שהיהודים יבואו לארץ מרצונם החופשי. כך באה לעולם המושבה עקרון.

ב-20.10.1882 שלח הברון מכתב לשמואל הירש מנהל מקווה-ישראל להגיש עזרה למתיישבי ראשון-לציון. הבעיה הייתה שהאדמה לא התאימה לחקלאות פלחה ולהבין בחקלאות הבין רק יהודה-לייב חנקין שהיה אגרונום בהכשרתו. שמואל הירש הגיש את כל העזרה למתיישבים והוא גם רותם את הברון לנושא.

אברהם בריל הביא למושבה מתיישבים מרוסיה כדי שיילמדו חקלאות ואחר כך הברון יקים להם מושבה משלהם. הוא גם רצה שהבילויים יעזבו את מקווה-ישראל ויעברו לחיות בראשון. לראשון-לציון הגיעו 16 חברי ביל"ו בתאריך 7.11.1882 והוחלט שהריב הקודם שהיה ביניהם לבין מתיישבי ראשון-לציון, ימחק וכולם יחיו במשותף. אבל לחברי ביל"ו הייתה השפעה על בחורי המושבה.

בלקינד הודיע לקושטא כי אנחנו נפרדים מכם כי אתם יושבים לכם שם ולא עושים כלום ואילו אנחנו כאן סובלים למען א"י. בלקינד המשיך לא לעבוד כי אם לעסוק בכל מיני דברים אחרים רק לא עבודה פיזית. למרבה הפלא את העזרה להתיישבות חברי ביל"ו מיפו בראשון-לציון מסדרים סניף קושטא. על סמך העבודה של סניף יפו יכלו חברי הסניף בקושטא לקבץ כספים עבורם. רק שהכספים לא תמיד הגיעו ליעדם. תרומות גדולות הגיעו בעקבות מאמריו של בלקינד ב"העולם" וביל"ו הפכו להיות נותני הטון לנוער בראשל"צ. כאן נוצרה בעיה כי הם היו בחורים צעירים שעזבו את הדת, בחורי המושבה היו דתיים. גם במושבה ראשל"צ היו חילוקי דעות בין חברי ביל"ו חלקם לא הסכימו לישיבה בראשל"צ כי זה כאילו "חלוקה" הרי קיבלו אדמה ומקבלים כסף וחלקם דרשו שביל"ו תידבק במטרה הראשונית לשמש דוגמא להמוני בית ישראל להתיישבות חקלאית בא"י ולכן צריך להקים מושבה משלהם.

חלק מהקבוצה עברו לירושלים וקראו לעצמם "שיבת החרש והמסגר" (שה"ו) הם היו חמישה וחיו בהרמוניה. פינס נטל את חסותו עליהם ודאג להם וכך יכלו ללמוד מקצוע. בירושלים ישב גם הלל מינץ שהגיע לשם מיד עם עלותו לארץ ולא ישב בכלל ביפו.

כך כותב זאב דובנוב לאחיו:

"המטרה הסופית היא להשתלט על כל ארץ-ישראל ולהחזיר ליהודים את העצמאות והיוזמה המדינית —-אל תצחקו אין זו הזיה. יש לשאוף לכך שכל האדמה וכל הייצור יהיו בידי היהודים. — עוד יקומו יהודים ובנשק ביד יכריזו על עצמם כאדוני הארץ הזאת אין הכרח שיום נהדר זה יגיע בעוד 50 שנה או יותר. 50 שנה אחדות מה הן לעומת מפעל כזה?".

פינס ניהל מאבק למען אתרוגי הארץ כנגד אתרוגי קורפו. הוא ניסה לעזור לבני הארץ לעסוק בחקלאות אבל לא הצליח הוא עזר ליואל משה סלומון לחזור ולהתיישב בפתח-תקווה.

לשכת קושטא ראתה בפינס בעצם ממשיך דרכה ולכן הם פונים אליו שיקבל על עצמו את הטיפול בחברי ביל"ו. בפסח תרמ"ג עלו אל פינס חברי ביל"ו שהתנגדו להתיישבות בראשל"צ וביקשו ממנו שיקבל אותם תחת חסותו. הוא חיבר להם המנון חדש. שזה בעצם השיר "חושו אחים חושו" שזה תרגם של שיר רוסי פופולארי.

הם מקימים אגודה חדשה "חברת ביל"ו ויחיאל מיכל פינס מתמנה לנשיא האגודה החדשה ומחבר להם המנון חדש התירוץ שלו שהוא הסכים להיות נשיא כי הם חזרו בתשובה. אגודת "חובבי ציון" בווילנה שלחה ליחיאל-מיכל פינס 300 רובל בשביל ביל"ו אבל הוא לא נתן להם את זה עד שמינוהו לנשיא עליהם והסכימו לבוא לירושלים.

משה מינץ שישב ברוסיה שלח לארץ את יעקב הרצנשטיין (שהיה לימים ממייסדי שכונת מונטיפיורי) שלמד משפטים ואת ד"ר מרק שטיין בן 28 שהיה רופא והסכים לעבוד בירושלים או כאשר תקום מושבה בילויית יעבוד בה ללא תשלום. הרצנשטיין לא החזיק מעמד בעבודה הקשה במקווה-ישראל ועזב כעבור כשנה את הארץ. לעומת זאת שטיין הצליח לקבל כעבור כשנה מינוי של רופא מטעם הברון בעקרון עם הקמתה. יום עליית הבילויים לארץ י"ט בתמוז תרמ"ב נחשב בעיניהם לציון דרך והכן כך זה היה למרות כל המריבות וההתנכלות והפילוגים בקבוצה. השם ביל"ו שימש כמקור של אור ליהודי רוסיה ורבים שאפו לעלות לארץ והיו רבים ששלחו תרומות לארץ. לא תמיד זה הגיע לפלג הנכון. אבל השם ביל"ו היה חשוב ביותר

 זלמן-דוד לבונטין (זד"ל) נסע לרוסיה לסידורים אישים. נשאר שם 20 שנה. יהודה-לייב חנקין נסע לסידורים קטנים וחזר לארץ. הם נפגשו בקושטא. זד"ל הטיח דברים קשים באחד מחברי ביל"ו שפגש שם והסביר לו שאין שום סיכוי להצלחה לרעיון ביל"ו. חברי ביל"ו בכללם היו צעירים מאוד ולא ידעו בעצם כיצד לנהל מערכת כל כך גדולה עם רעיון כביר. אנשי "חובבי ציון" היו הרבה יותר מיושבים ועשו את מעשיהם עם יותר אחריות, ולכן הקימו מספר מושבות. ביל"ו רבו ביניהם והתפלגו למרות שיכול להיות שבלקינד הבין שהרעיון הוא יפה אך בלתי ניתן לביצוע ולכן רצה משהו קטן ולא בומבסטי. ברליאנסקי ישב בראשל"צ והכין במשך שבועיים תקנון לחברת ביל"ו. הוכנו שני תקנונים. האחד היה מיועד לברון ואנשיו, והשני לשימוש פנימי של חברי ביל"ו בארץ. רק התקנון שנישלח לברון ולרב צדוק כהן שרד. בחודש אוקטובר נבחרה הנהלה חדשה לחברת ביל"ו. להנהלה נבחרו משה מינץ, בריליאבסקי ובורוכוביץ והוחלט שיחיאל מיכל פינס הוא הנשיא ויקבל 10 פרנק לשבוע. (למה?)

ג. המרידה הראשונה וסירוב הברון לעזור לבילויים

המכתב אל הברון יצא לדרכו בדיוק כאשר פרץ המרד בראשל"צ חלק מהתושבים התלוננו על הגנן דיגור שהוא קונה להם פרדים מסוג ב' ולא סוג א'.

המכתב של מאירוביץ מופיע בעיתון המליץ מספר 100 מיום י' בטבת תרמ"ד. בתשובה על מכתבי המרד כותב להם הברון ובתוך מכתבו הוא כותב כך: "אתם מסוג האנשים שה' לא מצאם ראויים ללכת לארץ הקודש וביקש להניחם למות במדבר". הברון דרש את גירושו של ישראל בלקינד והתושבים התנגדו לכך אבל לבסוף עזב בלקינד מרצונו כדי שכל המפעל לא יירד לטמיון. בינתיים חלו שינויים בכל המערכת. לראשל"צ הגיע יהושע אוסוביצקי במקום בן שימול, שנשלח לראש פינה. מדריך נוצרי צרפתי קוולן בא במקום דיגור. היה עוד דבר אחד מפריד. אחד הסעיפים בתקנון היה שהחברים לא יתחתנו כל זמן שהם נמצאים בקומונה ודבר זה הוא בניגוד לדת. התקנון והמכתב של בלקינד היה שהם רוצים הנהלה עצמאית תחת חסות הברון, ולזה לא הסכים הברון. שמלכתחילה הציב תנאי שאף אחד אין לו זכות לנהל בראשל"צ משהו. רק הוא המנהל של המושבה. בעקבות המרד החליט הברון שלא להקים או לתמוך יותר במושבות חדשות עד שאלו שהוא תומך בהם כרגע יעמדו על רגליהם ולא יהיו זקוקים יותר לנדיבותו.

ברליאבסקי וסירוט החליטו להתחתן ולכן החליטו לעזוב את הקבוצה. בעקבות כל המריבות הוחלט על סילוקו של משה מינץ מהקבוצה אבל אליו הצטרפו עוד כמה, כמו בורוכוביץ, אפשטיין, ספקטור ובני הזוג החדש.

ב-21 במרס 1884 יצאו הפורשים לפריס במימון שמואל הירש תוך התחייבות שלא ליפול יותר למעמסה על כי"ח. יצחק וילבושביץ, אחיו של גדליה היה גם כן זמן קצר חבר ביל"ו. אחיו משה, טוען כי אייזיק התאבד בשנת 1885 בגלל אהבה נכזבת.

אנשי ביל"ו התנהגו במקווה-ישראל בצורה מחפירה, הם התעללו בערבים. בדיבורים לא יפים והערבים שהיו רוב העובדים, וגם עבדו בזול מאוד פנו לשמואל הירש, והודיעו לו שאם הדבר לא יפסק הם יעזבו את העבודה. הנה עוד סיבה לגירוש משה מינץ וחבריו ממקווה-ישראל.

שמואל הירש נתן להם כסף כדי לנסוע לארה"ב. כדי להוכיח לכולם את צדקתו שאין בני-ישראל מסוגלים לעבודת האדמה.

המצב הפך בלתי נסבל עבור חברי ביל"ו. לכל הזרמים שלו. הם לא עשו בעצם כלום. מתוך הרעיון שלהם בסיכומו של דבר הם שכירים בכל מקום, ולכן קמה זעקה בעיתונות שצריך להקים לפחות מושבה אחת. אם לא, כל המפעל שנקרא ביל"ו יירד לטמיון בקול בושה גדולה. השעה הייתה פשוט מוכנה להקמת גדרה.

אה על המפעל כולו.

פינס החל לחפש ברצינות גמורה ובמהירות קרקע עבור הבילויים. תחילה מצא ב'מוצא' כ-300 ד' שהתאים רק לכרמים ולא היה מספיק. לאחר מכן בהר-טוף. את זה הצליחו לקנות נוצרים וגם הם לא הצליחו ליישב במקום יהודים מומרים. הוא ממשיך לחפש ומצא אותה ב'קטרה' כפר ערבי. שבה מכר הקונסול של צרפת פרדינדד פילבר בשביל חברת "עזרא" שהיא אג' "חובבי ציון" מחראקוב. אגודת "חובבי-ציון" בוורשה, שלחו כסף ועוד קהילות נרתמו למאמץ האחרון להציל את המפעל הגדול. למדידת השטח נשלח מרדכי לובמן והדבר פורסם בעיתונות התקופה. פינס רכש את הקרקע על שם הרב עזריאל הידלסהיימר, ולשם התיישבות במקום נבחרו 15 איש. השטח שנרכש היה בן 3,000 דונם והוא חולק ל-25 חלקות. מתוך 15 הבילויים שהיו אמורים להתיישב בגדרה ויתרו 6 על הרעיון. שטיין שירת כרופא בראשל"צ, יחזקאל קנטור נסע בלי לשוב. אלכסנדר הרכבי, יעקב צ'רטוק שלא יכול היה לעבוד עבודה פיזית בגלל מחלת האסטמה שלו, ונשאר בירושלים. כדי לאסוף כסף הכינו תמונות של משה מונטיפיורי עם שיר של יל"ג ומכרו את הגלויות הללו למען הקמת מושבה בארץ-ישראל.

בשנת 1885 הגיעו 6 בחורים שנבחרו על ידי "חובבי-ציון" ללמוד אגרונומיה ולעבוד לאחר מכן במושבות.

1) מיכל-שלמה פוחצ'בסקי

2) גרשון הורביץ

3) משה ורהפטיג

4) יצחק אפשטיין שהיה פדגוג ובלשן נודע,

5) א' הלפרין

6) ליאון יגלי.

חלקם חלו ונאלצו לעזוב את זיכרון-יעקב. שלושה המשיכו כמדריכם פוחצ'בסקי, הורביץ וורהפטיג והפכו ברבות הימים לאיכרים בעצמם.

ב-19 בנובמבר 1884 שמונה ימים לאחר סיום ועידת קאטוביץ וללא כל קשר אליה החליטו הבילויים שכולם יעזבו את בית אנטון איוב ויעברו לגדרה.

המושבה

כאשר עלו תשעת הבילויים ל'קטרה' היו בארץ שבע מושבות חקלאיות. ראשל"צ ראש פינה,

עשרת הראשונים הגיעו מיפו עם חמור שנסע את המטען שלהם. כמה טוריות ומעדרים. חמישה בחורים ליוו את החמור בדרכו מיפו לגדרה. פינס הקים במקום צריף למרות שהיה בידיו רישיון להקמת בתים. אבל לא היה לו כסף לכך, וכולם גרו בתוך הצריף. יעקב-שלמה חזנוב שהיה בעל מלאכה מוכשר בנה עוד חדר בקדמת הצריף עבור החמור וכלי העבודה. מאחר ולא היו להם זרעים לא יכלו לזרוע כלום ומסרו את הקרקע בחכירה לערבים, ולקחו שתי גבעות וניסו לטעת כרם. אבל החלו מריבות ולכן חילקו את הכרם וכל חבר קיבל 4 דונם כרם. כחודשיים לאחר לידתה נפטרה התינוקת של חיים חיסין ומאחר ופינס לא רצה לקבלו לגדרה בטענה שאין קרקע עבורו. הסיבה האמיתי הייתה שהוא היו לו דעות אפיקורסיות ורק באם יסכים לרכך את דעותיו יתקבל. אבל חיסין היה עקשן ולא היה לו כסף לכן לקח את אשתו ושניהם נסעו לרוסיה.

שליחותו של קלונימוס זאב ויסוצקי.

ועד מזכרת משה מונטיפיורי, היה מורכב מ-18 חברים. כל אחד מהחברים רצה לנסוע לארץ ישראל. אבל כסף לא היה בקופה כדי לממן את הנסיעה. הציע קלונימוס ויסוצקי לנסוע על חשבונו האישי. הוא בחר במזכיר אישי באלעזר רוקח, והשניים יצאו לדרך. בדרכו עבר בקושטא ולאחר שיחות עם נכבדי היהודים במקום שלח ללילנבלום הצעה. כל העולים לארץ, יקבלו על עצמם את הנתינות העות'מנית כדי שיתקבלו בארץ בצורה נאותה. הוא הציע שלא לשלוח אל השולטן שליחים בעלי נתינות צרפתית או אנגלית, כי מדינות אלו מחכות למפלת האימפריה, ולכן הסולטן שונא אותם עוד לפני שהחלו לדבר. ויסוצקי שביקר בפתח-תקווה וראה את הצרות שהיו שם בין החברים. הציע להעביר את המשפחות העניות לגדרה, ולתת להם שם בתים, והבילויים שיושבים בגדרה יעבדו אצלם כשכירים, כי הם רווקים. מזלם של הבילויים ש"חובבי-ציון" לא קיבלו את הרעיון הזה אחרת הייתה גדרה נעלמת ממפת ביל"ו.

מאחר וויסוצקי היה אמור לעזור להתיישבות מטעם ועד "חובבי ציון" ולכן אמור היה לייסד ביפו ועד פעולה. החלה מחלוקת איפה ישכון הוועד. כל אחד רצה את הוועד בעירו, מצד אחד ניסו חברי ביל"ו שיתמוך בגדרה ולא בפ"ת, ואילו יושבי פ"ת רצו שיתמוך בהם. כך יצא שלא עשה דבר, וישב ביפו 4 חודשים ומינה את אברהם מויאל לשמש כנציג הוועד. כדי להבין את היחס המחפיר של הערבים אל ההתיישבות היהודית ניתן לקרוא את דבריו של אברהם מויאל:

"סגן הקונסול הצרפתי הא' פיליבר הילווה כספים בריבית לתושבי הכפר הערבי קטרה. החובות עלו כפורחת והיו על צוואריהם עד כי נאלצו לתת את אדמתם כפתרון לבעיית החוב. למרות שבלי האדמה הזו לא יכלו להמשיך ולהתקיים. כל עוד היה הוא פיליבר, בעל הקרקע והשאיר אותם באריסות על הקרקע לא קרה שום דבר חמור לערבים. אבל ברגע שהאדמה נמכרה לפינס ועל הקרקע עלו חברי ביל"ו והם מנסים לעבדה לבדם. המצב נהיה גרוע מאד, ולכן הערבים התנכלו להם למתיישבי גדרה. מצבם הרע של מתיישבי גדרה היה בכך ששני הכפרים היו כתף אל כתף שלא כמו בשאר ההתיישבויות שהיה מרחק כלשהו ויכלו לעשות דברים שהשכנים הערבים לא ראו, בגדרה הקירבה הייתה מידית ולא ניתן היה להסתיר דבר. הם הכבידו עליהם בהספקת מים כי לגדרה היה אסור לחפור באר והם הלשינו כל בניית בתים כמו שעשו לוויסוצקי שרצה להקים צריפים מחומרים שקנה פינס והחביא בראשל"צ אבל לא ידע שאין רישיון, ולכן הורה להעביר את החומרים לגדרה ולבנות. מיד הלשינו הערבים והעבודה נעצרה והחומר נירקב ונעלם. גדרה הייתה גם תחת שלטון עזה ושם לא היה ליהודים כל השפעה ולא היה כסף לבקשיש וגם לא היה למי לתת. באלול תרמ"ה רצו אנשי גדרה להקים לול מיד הגיעו ערביי קטרה. אברהם מויאל קנה עבורם מספר סוסים והם רצו לבנות עבור הסוסים אורווה אבל לא יכלו. בעצת אברהם מויאל חפרו בור ורצו לעשות לבור גג. מויאל אמר להם כאשר יבוא הקצין עם חייליו תזכירו לו את שמי ותגידו לו שהוא צריך להחזיר את החוב בסך של 200 לירות, שהקצין הממונה קיבל ממויאל. הוא רצה לעזור להם בעוד דברים אך מת ולא יכול היה יותר לעזור. אבל כאשר פרצה שריפה בכפר הערבי והשכנים היהודים באו לעזור בכיבוי השריפה הערבים טענו שה' נתן להם עונש על שהרעו ליהודים בעוד היהודים עוזרים להם".

ביום ב' דחנוכה תרמ"ו 4 בדצמבר 1885 נחשב כיום השנה לעליית הבילויים לגדרה.

ישראל בלקינד צורף לגדרה מבלי לשאול את המתיישבים כי זה היה עוד לפני שרכשו את הקרקע ויסוצקי קנה עבורו חלקה והוא קיבל כספים מכל מיני מקומות וכך היה בלתי תלוי באחרים או בחיבתם אליו. אל גדרה הוסיף ויסוצקי גם את לוליק פיינברג ואישתו פני. המתיישבים לא רצו אותו כי לא היה שומר מצוות באותה הדרך צירף גם סימנוביץ וגם את יעקב חנקין ואישתו. שלא יכול היה להישאר בבית אביו יהודה-לייב בראשל"צ. גם יהושע חנקין צורף לאחר זמן. ב-25 באוגוסט 1885 הגיעה לארץ אחותו של סברדלוב רבקה ועברה מראשון ללול של גדרה בו ישבה יחד עם אחיה. גם מרדכי הנקין שהיה הפועל העברי הראשון ועבד בנחלת האחים סמולצ'נסקין. את אברהם סולומינסקי הביא לארץ מיכל היילפרין שהגיע לראשונה לארץ ביום 30.06.1885. את חיים חיסין קיבלו תמיד בסבר פנים יפות למרות שירד מספר פעמים. כאשר הגיע חיסין העבירו את החמור למקום אחר ונתנו לו את החדר של החמור שבו השתכנו 4 משפחות. צבי הורביץ נשא לאישה את לאה בננסון בעיר מינסק. כאשר קיבל רשות מיוחדת מחברי ביל"ו לנסוע ולהתחתן במינסק והוא בדרכו חזרה מביא אותה והיא מתגוררת בראשון-לציון כי בגדרה אזל הכסף ואת הנשים העבירו לראשון. אפילו שעורה לסוסים לא היה כסף לקנות.

המרידה השנייה בראשון-לציון

הברון החליט לעזור לראשון-לציון ולקנות עוד חלקת קרקע ממערב לעיר. בעיון-קרא. שטח בגודל של 3,500 דונם. את השטח מכרו בחלקות לבעלי אמצעים והברון נתן את רשותו לרוכשים החדשים להשתמש בשירותים של ראשון. בתקופה זו מסתובב בראשון המשורר נפתלי הרץ הימבר ומחבר שירים מספר אותם הוא מפרסם בירחון "ברקאי" למזלנו בחור בשם ליאון יוגלי שנישלח עם עוד חמישה בחורים לעזור וללמד את מתיישבי זיכרון-יעקב חקלאות חלה בקדחת והוא עובר לראשון-לציון לתקופת התרפאות ומחבר לשיר משמר הירדן מנגינה.

 בתוך ראשון נמצאת גם חברת ביל"ו אוגלה בלקינד האחות הבכירה, שהגיעה ארצה ב-26.10.1886 והתגוררה בראשון-לציון. קבוצת "רודף שלום" דרשו מהברון את סילוקו של אוסוביצקי מניהול המושבה הם מערבבים גם את שמואל הירש וגם את פינס. הברון לא עובר על זה לסדר היום וכאשר לא מאפשרים להירש ואוסוביצקי שליוו את זימל להיכנס לתוך המושבה ראשון-לציון, הברון מתרגז ודורש לסלק את המורדים מראשון. זהו הזמן שלראשון-לציון מגיע מיכל היילפרין.

הברון דורש לסלק מיד את יוסף פיינברג מראשון-לציון. אל הברון בפריס יצאה משלחת עם בקשה להדחת אוסוביצקי. הם לא פגשו אותו כי הברון יצא לארץ-ישראל והגיע ליפו ב-1 במאי 1887 כך שהמשלחת לא יכלה להיפגש איתו ולא למסור לו את הבקשה. הברון יצא מיד לבקר בירושלים ובתאריך 8 במאי הגיע לראשון-לציון לפגישה עם המתיישבים. הוא מכנס את כולם בבית הכנסת הגדול וכמובן כל הנשים לבשו את הפרוות שלהם כי זו הייתה ההזדמנות היחידה ללבוש את הבגדים היפים ביותר שלהן. הברון מטיח בהם האשמות כי הם עצלנים וחיים חיי מותרות והוא לא מבין למה האישה לא עובדת ביחד עם הבעל בעבודות המשק. את יוסף פיינברג הוא מגרש מבית-הכנסת ודורש לסלקו מהמושבה. בסוף הדיון הוא מודיע להם שאוסוביצקי עוזב את תפקידו במושבה כולם מחאו כפיים לשמע הידיעה הזו. אך הברון הסביר להם שאוסוביצקי עוזב לא בגלל בקשתם כי אם בגלל שהוא בעצמו ביקש לעזוב. בתאריך 19 במאי מגיע במקום אוסוביצקי מנהל חדש, חיים דויד. הוא מציג שלוש דרישות התחייבות מצד המתיישבים:

א.     אסור למתיישב להשתייך לשום אגודה אחרת ללא קבלת רשות מיוחדת מפריס.

ב.     אסור לארח ולהלין שום אדם ליותר מ-24 שעות ללא רשות מהפקידות.

ג.      אסור להעסיק עובדים זרים ללא רשות מהפקידות

שלושה לא הסכימו לחתום על כתב הכניעה הזה. ולאחר דין ודברים ארוך הם נאלצו לעזוב את ראשון-לציון. להם עוזר בעיקר בתמיכה מוסרית ומוראלית, משה-לייב לילינבלום מאחר והשלושה לא רצו לעזוב הוא מחליט להגיש נגדם משפט על כך קיבל מכתב הזהרה אנונימי שמתחיל במילים "אזהרה ראשונה". הירש הגיש את התפטרותו מניהול המושבות. גם ארלנגר הודיע שבעקבות כך גם הוא מתפטר מהטיפול באגודת "חובבי ציון" כך שמשה לילינבלום נאלץ לסגת מהלחץ וביקש מהשלושה לעזוב את ראשון-לציון.

לייב חנקין – עבר ליפו ופתח חנות לגלנטריה.

ל' אייזנברנד שירד לרוסיה ולימים חזר ועלה והתיישב בחיפה.

  שמשון בלקינד שלקח את כל בני משפחתו ועבר למושבה גדרה.

אלעזר רוקח, שהיה מזכיר "חובבי ציון" ואישיות דינאמית, החליט לעזור למורדים בפקידי הברון בעזרת כספים שהיו ברשותו בעיקר מאגודת "עזרת ישראל" שהוא הקים ביחד עם אחיו שמעון ביפו לצורך הקמת שכונת "נווה-צדק". על כך הוחלט לגרשו מהאגודה. אלעזר רוקח שהיה כותב מאמרים בכל עיתוני התקופה וידע לכתוב יפה החל לכתוב מאמרים ביקורת ושיטנה נגד הברון ועל כך פינס, רב איתו קשות. שמואל הירש פיטר את הרופא ד"ר שטיין מתפקידו בגלל שהיה חברו הטוב של אלעזר רוקח. ד"ר שטיין פנה לברון ודרש לשלם לו משכורת עבור חצי השנה האחרונה מתוך שלוש השנים שעבד ללא משכורת כדי שיוכל לעבור מבחנים בקושטא ולפתוח פרקטיקה פרטית. כעבור זמן קצר פתח פרקטיקה פרטית.

פינס טיפל בגדרה בצורה נכונה והסכים לבניית מבני האבן ללא רשות מלייב פינסקר למרות שפינסקר הוא ראש "חובבי ציון". הרעיון של פינסקר היה שאם יש כסף צריך לשמור אותו לצורך הרחבת ההתנחלות, ולא לשיפור החיים. פינס שחי בארץ רצה להיטיב את חיי המתנחלים ולשפר את חייהם על ידי הקמת מבני אבן ולנצל את הרישיון שלא ילך לאיבוד.

לאחר שהוסדרה הבעלות על הקרקע, הוחל ב-12.03.1888 בחפירת באר בגדרה. ארבע שנים לאחר העלייה לקרקע. בנוכחות נכבדים ביניהם גם המנהל החדש של ראשון-לציון אדולף בלוך. רצו לקרוא לבאר על שם הברון "באר בנימין" אך הברון התנגד ולכן הקימו חברה שנקראה ב.א.ר. ברון אדמונד רוטשילד. החפירות נמשכו בערך שנה בעומק של 45 מטר מצאו מים.

בממשלה התורכית חלו שינויים לאחר נובמבר 1887 שר הפנים התורכי נתן הוראה לנציגו בארץ, הואלי של דמשק, לעזור למתיישבים ולא להפריע להם, וכך ניתנו רישיונות בניה מאבן. בנוסף השגריר בקושטא הוא אוסקר שטראוס יהודי אמריקני עשה הכול כדי לאפשר לעולים החדשים לקבל "פיתקה אדומה" לשלושה חדשים ולא 30 יום כפי שהיה עד כה. במשך שלושה חדשים יכול לקרות הרבה דברים והדבר הקל על העולים. פינס העלה הצעה לרכוש עוד 1,000 דונם כדי להרחיב את גבולה של גדרה. אגודת "חובבי ציון" שבראשה עמדו רבנים דרשו ממתנחלי גדרה לשמור מצוות ולא להפקיר את הדת. הוחלט בהתאם, לבקש מהנצי"ב לשלוח לגדרה שוחט. נבחר מר יחזקאל ליבוביץ אביו של הבילויי דב ליבוביץ. תפקידו של השוחט לשמור על כשרות ועל כך שהיהודים לא ישכחו להתפלל בזמן. לכן היו צריכים לחזור מהשדה ביום שישי כשלוש שעות יותר מוקדם. לארץ עלה בשנת תרמ"ח, הגאון ר' מרדכי גימפל יפה, שהתיישב ביהוד שנעזבה מתושביה שחזרו לפתח-תקווה.

הבעיה הקשה שעמדה בפני המתנחלים הייתה מה יהיה בשנה הבאה זו שנת שמיטה והם פנו גם לר' גימפל וגם לרב של קובנה הרב יצחק-אלחנן ספקטור שטען שאפשר למכור את הקרקע לנוכרי. הברון דרש מכולם לעבוד בשנת השמיטה כדי לא להמיט אסון על כל החקלאות הברון הסתמך על פסיקת הרב ספקטור. הרב גימפל יפה אסר על עבודה בשנת שמיטה ומתיישבי עקרון הפרו את הוראת הברון ולא עבדו. הברון הודיע להם כי יפסיק את התמיכה שלו. מאחר והקרקע בראשון-לציון ובגדרה התבררה כלא מתאימה לחקלאות פלחה הוחלט על דעת הברון לטעת גפנים.

הרב שמואל מוהליבר טען שהברון מאס במתיישבי גדרה בגלל חילוניותם. אך מצד שני יכול גם להיות שזה קרה בגלל הרב מוהליבר. בגלל שגדרה הפרו את ההוראה שלו הוא אסר עליהם להביא את הענבים ליקב בראשון-לציון. ככל שגדרה התפתחה היה יותר רכוש ולכן פינס מביא לגדרה שומר ערבי שהיה מקובל על הגנבים. מתיישבי גדרה ראו ביחיאל-מיכל פינס אב, פטרון, מנהיג רוחני ושופט עליון.

המרחק מביתו של אנטון איוב ועד למקווה ישראל היה כעשרים דקות הליכה. גם החדרים והמרפסת פנו לכיוון מקווה.