קטגוריה: כרם התימנים

כרם התימנים

כרם התימנים

שכונה אקזוטית בתל۔אביב
כרם התימנים נקודת מפגש: רחוב הכובשים 48   פינת רחוב נחמיה.

יהודי תימן הגיעו לתימן עוד בימי בית שני. ישנה אגדה המספרת כי 80,000 פרחי כהונה ברחו מירושלים בתקופת המרד הגדול ( 70 לספירה ) למדבריות ערב. ידוע גם ממקורות אחרים כי אחורי מסעות המלחמה של הקיסרים הרומיים, היו הולכים סוחרים שונים ויש להניח שביניהם היו גם סוחרים יהודים. כידוע לנו מייסד דת האסלאם, מוחמד, הושפע מהדת היהודית. ברור לנו שהוא נפגש עם יהודים בתחילת דרכו, והושפע מהם. לפי הנאמר בקוראן כיוון התפילה האסלאמית בתחילתה היה לכיוון ירושלים. רק לאחר זמן נקבע כיוון התפילה למכה. מכאן ברור שהיו יהודים במדבריות ערב עוד לפני המאה השישית לספירה. עם הופעת האסלאם בחצי۔האי ערב, במאה השביעית לספירה, מתחילות צרות ליהודים. בנוסף לקשיים הכלכליים והחברתיים שלהם, הם היו מוקפים באנשי הדת המוסלמית.

אתיופיה או חבש

יהדות תימן הייתה תחת השפעתה של יהדות בבל בכל הקשור למסורת, לשון חכמים, הניקוד הבבלי שלט בכתיבה של יהדות תימן ועיקר ההשפעה היה בפיוט ובתפילה. לישיבות סורא ופומפדיתא היו שליחים קבועים בתימן שדאגו לישיבות ולתרומות קבועות ולהחזקתן. לכן ברור שיהדות תימן ידעה ולמדה את התלמוד הבבלי ובכל זאת אין העתקים של התלמוד בידי יהדות תימן לעומת שאר ספרי הקודש שהועתקו ע"י התימנים לצורכי הפצה ולימוד. יש איגרות שמוכיחות שיש קשר בין יהדות בבל ליהדות תימן. באיגרת לרב הלל בן۔נחמן בקהיר נשאלה שאלת עגינות, ובה בקשת היתר עגינות בסימוכין על הכתוב בתלמוד הבבלי.

עליות לארץ הקודש היו מאז ומעולם. תמיד רק של בודדים. לאחר גירוש ספרד (1492) יהודים מסתובבים ברחבי אגן הים התיכון. בעיקר לאחר הכיבוש העות'ומני ב۔1516. כאשר עלה לארץ רבי עובדיה מברטנורא בשנת 1488 כתב פירוש על רש"י וכן פירוש לתנ"ך.

התורכים פתחו את שערי הארץ בפני היהודים. לארץ מגיעים הרב שלמה אלקבץ, האר"י הקדוש ורבי יוסף קארו כולם התיישבו בצפת.

קריאתו של הרב יהודה ביבאס רבם של יהודי צפון אפריקה מזרז יהודים לעלות לארץ מארצות המאגרב. בשנת 1854 עלה לארץ הרב דוד בן۔שמעון המכונה צוף דב"ש והתיישב בירושלים.

עד לתחילת המאה ה۔19 אין מידע מדויק כיצד חיו יהודי תימן, אך סביר כי הצליחו לקיים את אורח חייהם המסורתי תחת שלטון האסלאם.

יהודי תימן התרכזו בעיקר בערים אלו:

צנעא, דהבן, חבאן, חג'בנה, תעיז, שרעב, מוכ'א, דמאר, צעדא, רדאע, מנכא, חיידאן, ועדן.

לתימנים היו שתי שיטות תפילה:

א.  "שאמי" שהיא דומה מאוד לנוסח התפילה הספרדי שהובא לתימן על۔ידי ר' יחיה בנו של שלום אל۔עראקי שמשפחתו הגיע לתימן ממצרים.

ב.  "בלאדי" נוסח תפילה שהיה בתימן מאז ומעולם. יהודי צ'נעא עברו להתפלל בסידור החדש.

הרב יחיה אלשייך שהגיע מצ'נעא היה חתן התנ"ך העולמי לאחר עמוס חכם.

 בשנת 1818 פרץ מרד של חלק מהשבטים המאכלסים את תימן והארץ נכנסה לתקופה של תוהו۔ובוהו. בנוסף לכך נכבשה תימן ע"י איברהים פחה (1835). כל המלחמות גרמו למצב כלכלי קשה והדבר השפיע על חיי היהודים. עד למחצית המאה הם עברו חיים קשים של רדיפות ואונס.

המוסלמים ששלטו בתימן היו מה"זיידים" בני הכת השיעית שישבו במרכז תימן. בדרום תימן ישבו בני הכת ה"שאפית", הם השתייכו לכת הסונית. שינאת הפלגים האחת לרעותה לא מנעה מהם את שנאתם ליהודים.

דברי השנאה נסמכים על הקוראן: "אתם היהודים אם מתיימרים אתם כי רק בעלי ברית האלוהים—–הנה התאוו למות את אמת תדברו—-הנה המוות אשר תברחו ממנו השג ישיג אתכם" (פרשת הקהל ז' 8). ואילו בסורה ט' 29 נאמר "הילחמו באלה שלהם ניתן הכאתב אשר לא יאמינו באללה וביום האחרון ולא יאסרו את אשר אסר אללה ושליחו ולא יחזיקו בדת האמת עד אשר יתנו את המס והיו שפלים".

מדברי הקוראן הקדוש למוסלמים מצאו את הסימוכין להתנכלות ולהשפלה ליהודים.

בשנת 1676 (תל"ו) עלה לכס השלטון בתימן האימאם אחמד בן חסאן איבן אל אימם אל קאסם. שכינויו היה אל-מהדי כלומר המשיח. הוא החל מיד ברדיפות. הוא היה קנאי מאוד לדתו ודרש מהיהודים להמיר את דתם וַלא, לצאת לארץ גזירה. בהדרכת ראשי הקהילה בצנעא הרב אהרון אל-עראקי, ר' יחיה אלשייך, ר' שלום שבזי*. יצאו רוב יהודי צנעא לגולת מַוזַה. אזור מדברי קשה ביותר. על מאורע זה ידוע בעיקר משירתו של שלום שבזי.

בשנת 1618 גלו יהודי "שרעב" מחוז זה היה ידוע בפיוטיו. בעקבות "שבתי צבי" ששימעו הגיע אליהם, הם החלו לעסוק בספרי הקבלה וידעו את ספר ה"זוהר" על פה.

*ר' שלום שבזי.

נולד בעיר תעיז, שליד צנעא במחוז שרעב שבדרום תימן. היה גדול משוררי תימן. קברו נמצא ליד מעיין בעיר תעיז. נהוג ומקובל לעלות כל חולה לקברו לצורך ברכה וריפוי.

בשנת 1567 מת השולטן סולימאן 'אל۔קנוני', ועל כיסאו עלה סלים השני. האימפריה התורכית, כללה גם את תימן והגיע עד לפרס. לא לאורך זמן שלטו התורכים בתימן. כעבור שנים מספר משתלט על תימן, האימאם 'אל מטהיר' שמורד בתורכים ומגרש אותם מתימן. תקופתו הייתה קשה מאוד ליהודים עקב הרדיפות והחוקים שנחקקו נגדם.

מאז ומתמיד היה קשר בין העולם החיצוני לבין תימן. היו נוסעים חוקרים שונים שהגיעו לתימן. בדומה למרקו פולו ווסקו דה۔גמה, היו גם נוסעים חוקרים יהודים בעלי שם, כגון בנימין מטודלה ואחרים. אחד החוקרים במאה ה-16 זכריה אלצ'אהרי, שעבר בכל ארצות היבשת, מהודו ועד כוש והגיע גם לצפת ולגליל. בשנת השל"ט (1579) הגיע גם שליח דרבנן (שד"ר) במיוחד מצפת לתימן, אברהם בן۔יצחק אשכנזי, שהיה בעל בית דפוס בצפת והביא לתימן ספרי קודש למכירה. בחזרתו לצפת הביא איתו ידיעות רבות וספרי קודש שנכתבו על ידי יהודי תימן.

עד למחצית המאה ה۔19 סובלים היהודים בתימן מרדיפות. רק מתקופת הכיבוש האנגלי של עדן, חל שינוי ביחס הערבים אליהם. האימאם של תימן מאשים אותם בכל צרותיו, ומוציא גזרות כספיות שהם צריכים לשלם לקופת האוצר. זאת על מנת לממן את קופתו שהתרוקנה עקב המלחמות הרבות. אחת הגזרות המשפילות שגזרו על היהודים, הייתה ניקוי הרחובות מפגרים ונבלות, או ניקוי מחראות של הערבים.

"עלילת הדם" בדמשק (1840) משנה את מצב היהודים באירופה. היהודים החיים שם מבינים שהצרות יכולות להגיע גם אליהם. לכן חובה עליהם לצאת מ'דלת אמותיהם' ולדאוג ולהשגיח על כל היהודים באשר הם.

בשנת 1839, בעקבות הכיבוש הבריטי של נמל עדן – במסגרת המלחמה של הצבא האנגלי נגד איברהים פחה, בנו של מוחמד עלי שליט מצרים – משתנה המצב באזור, ויש יותר מעורבות של מדינות אירופה בנעשה במדבריות ערב. כתוצאה מניצחון האנגלים במלחמה זו, נוצר מצב שבו תימן וירושלים, נמצאות תחת אותו שלטון, ויש שוב אפשרות ליהודים לצאת מתימן ולהגיע לירושלים מבלי לעזוב את רחבי האימפריה. אחד העוזבים הוא ר' חיים אלשייך.

גם לאחר החזרת השלטון התורכי לתימן, נשאר נמל 'עדן' תחת השלטון האנגלי. ועד הקהילה בבריטניה, שלח שליחים לתימן, לחקור במצבם. העיתונות היהודית באירופה מתעניינת במה שקורה שם. ה"ג'ואיש כרוניקל" מפרסם כתבות שוטפות על חיי היהודים בתימן. כן התאפשר לחברת "כל۔ישראל۔חברים" – שנוסדה בשנת 1860 בצרפת ושמה לה למטרה לעזור לכל יהודי העולם – לטפל כגוף מאורגן ביהודי תימן. נשיא החברה הוא השר יצחק אדולף כרמיה. (הוא שעזר לברון רוטשילד בפתרון "עלילת דמשק"). לתורכים יש הסכם 'קפיטולציות' עם צרפת והם נתונים להשפעה צרפתית, בכל שטחי החיים. יהודי תימן פונים לכי"ח בכל פעם שהשלטון התורכי בתימן מתנכל להם. חברת "כל ישראל חברים", שולחת משלחות חקר, לתימן לעמוד על הנעשה שם. פעולות עזרה אלו היו קשות לביצוע כאשר בתימן שלט אימאם מוסלמי, שלא היה תחת השולטן התורכי. רק בעקבות הכיבוש מחדש של תימן ע"י תורכיה בשנת 1872, החל מפגש רצוף בין שליחי כי"ח לבין יהודי תימן. כל פעם שהיו מתנכלים להם, הם היו פונים במכתב אל כי"ח בבקשת עזרה. התורכים לא יכלו לסרב לחברה גדולה כמו כי"ח שמרכזה היה בצרפת. בעיקר הייתה ידועה עזרתו של הקונסול הצרפתי שישב בנמל חודיד'ה.

בשנת 1869 יצא לתימן החוקר יוסף הלוי מטעם חברת "כל-ישראל۔חברים", הוא היה דמות שנויה במחלוקת והגיע לתימן כשהוא מחופש כרב ירושלמי. לטענתו, נסע כחוקר מדעי, לחקור את הכתובות ה'שבאיות' שנמצאו בתימן, מטעם "האקדמיה הלאומית הצרפתית" ואילו מטעם "כל-ישראל۔חברים" נחשב ל"שליח דרבנן" (שד"ר) שבא לראות את שלום אחינו בני תימן. יוסף הלוי היה חוקר שפות שמיות והיה מפורסם באירופה כמשכיל. מכל מקום הוא שהה בתימן חודשים רבים, לצורך חקר קדמוניות התימנים. בתימן הוא מציג את עצמו כחכם יהודי הבקי ברזי הדת. הוא מבקר בצנעא עיר הבירה. שם הוא נפגש עם הרב יחיה קפאח, חיים חבשוש* וסעיד בן יוסף ערוסי, שהיה 'תוכן'. הם מראים לו את בתי הכנסת, ואת היהודים הלומדים את ספר 'הזוהר'. כאשר הוא רואה שהם לומדים 'קבלה' הוא כועס מאוד ומסביר להם כי ספר "הזוהר" וכל המסתורין שסביבו אין להם ולא כלום עם הדת היהודית. יוסף הלוי ערך יצא למסע לעומק תימן לצורך חקירת הכתובות ה"שבאיות", ביחד עם חבשוש. ההסכם ביניהם היה שחיים חבשוש יביא להלוי את הכתובות ועל כל שורה יקבל גרוש אחד. פעם אחת הגיעו לעיר בארקיש ושם הייתה כתובת אחת על חומת העיר מסביב סביב. הלוי שהיה קמצן גדול רצה לשלם רק עבור שורה אחת, חיים חבשוש הבין עם מי יש לו עסק וחילק את השורה למספר רב של שורות.

ספרות ה"קבלה" הייתה נפוצה מאוד בתימן. "הזוהר" וכל תורת ה"קבלה" של הרב לוריא וכן ספרו החשוב "עץ החיים" של הרב חיים ויטל, נלמדו ושוננו בעל פה בכל תימן. בדרום הארץ במחוז 'שרעב' היה מרכז קבלה גדול. שני גדולי הקבלה באו ממרכז זה: הרב שלום שבזי, והרב שר-שלום שרעבי, ראש ישיבת המקובלים בירושלים, "בית-אל". יהדות תימן ידועה בכתיבת 'קמיעות' ותורת הנסתר ולימוד 'הזוהר' וכל המסתורין שסביבו היה נפוץ מאוד. פתאום מגיע חוקר חכם שאומר להם כי זו לא תורת ישראל.

כעבור שנים מספר מגיע חוקר נוסף מר אדוארד גלזר* מוינה, לחקור את השפות ה"שבאיות". גם הוא יוצא חוצץ נגד לימוד ה"קבלה", ומסביר לרב יחיה קפאח, כי זו לא תורת ישראל. גלזר שולח להם ספרי לימוד נגד הקבלה. (גם הרב קוק לימים יהיה נגד העיסוק הקבלה). הרב קפאח מלמד בישיבה שלו שאין כל אמת במסתורין ולאט נוצרת מחלוקת בין היהדות המסורתית התימנית, לבין תנועת ההשכלה התימנית, שדגלה בחזרה אל המקורות. הדבר נמשך שנים רבות כי יוסף הלוי עזב את תימן בשנת 1870 ואילו המחלוקת פורצת בכל עוזה בשנת 1913. בשנה זו מפיץ הרב את דעותיו בפומבי. כל עוד שימש בקודש רבה הנערץ של יהדות תימן, הרב סלימאן קארה, אי אפשר היה ליצור מחלוקת. עם פטירתו, בשנת 1889, החלה המחלוקת לצאת לקהל הרחב. שלושת האישים הללו הם מייסדי 'תנועת ההשכלה' של יהודי תימן. תנועה זו היא לא כמו תנועת ההשכלה באירופה, בה המשכילים דחו לחלוטין את כל נושא הדת. כאן בתימן הם החליטו לחזור אל מקורות היהדות, ללימוד מקיף של התורה, המשנה והתלמוד, בנוסף ללימוד מקצועות נוספים. נוצר מאבק, לפעמים אלים, בין מתנגדי ה'קבלה' בראשות הרב קפאח, שנקראו "דור-דעה", לבין מצדדי הלימוד שנקראו ה"עקשים".

הרב קפאח שהיה רב וגדול בתורה, מונה בשנת 1901 לתפקיד ה'חכם۔באשי' מטעם השלטון המרכזי ושימש בתפקידו עד לשנת 1905. בתקופתו נפתחו בעזרת כי"ח בתי ספר רבים ללימוד התורה וגם להשכלה רחבה. המתנגדים הלשינו עליו שהוא רוצה להמריד את היהודים נגד השלטון ולצדד בצרפת או באנגליה. במקומו מונה כ"חכם۔באשי", הרב יחיה יצחק, שהיה ממצדדי לימוד 'הקבלה'. בשנת 1913 פרץ הויכוח הזה החוצה, והגיע עד לישראל, כאן ביקשו את הרב קוק לפסוק הלכה בנושא, שכן הרב קוק נחשב כגדול הדור בעיני התימנים.

כבר שנים קודם, בשנת1859  הגיע יעקב ספיר, איש ירושלים וחוקר תולדות היהודים, לצנעא ומצא בה עיר גדולה ותוססת.

עליית תרמ"ב, 1882

במשך השנים הגיעו יהודים בודדים מתימן לארץ۔ישראל. העלייה הגדולה הייתה בשנת תרמ"ב, (1882) התאפשרה בגלל שלוש סיבות עיקריות.

א.       הגיעה שמועה, (1880) שהתפשטה בכל היישוב היהודי באירופה ובארצות ערב, כי הברון רוטשילד קנה חלקת קרקע בירושלים והוא נותן אותה לכל תימני שיבוא לבנות את ביתו ולעבוד את האדמה. את השמועה הזו מפיץ חיים גדליה. לא ברור למה.

ב)      הכמיהה לירושלים עיר הקודש, הייתה תמיד בלבבות יהודי תימן, וכך גם קריאתו של הרב יהודה ביבאס, רבם של יהודי צפון אפריקה. קריאה זו שהייתה ברוח 'שיבת ציון', הגיעה גם אל חכמי תימן שנתנו "אות" לשיבת ציון, בהסתמך גם על הפסוק בשיר השירים "אמרתי אעלה בתמר". בהיפוך אותיות זו שנת תרמ"ב. זו אינה אגדה, כי במכתבים ואיגרות שנשארו במשרדי כי"ח כתוב תאריך המכתב: 'בתמר'.

ג)        השלטון התורכי בתימן אישר יציאת יהודים לארץ۔ישראל. לא ברור השיקול לאישור זה, אך הרשות ניתנה ליהודים לעזוב את תימן.

רישיון העלייה ניתן בחודש ניסן תרמ"א. האישור ניתלה בפתח ביתו של נציב המחוז בעיר הבירה צנעא. היהודים שמחו כל כך שיש באפשרותם לעלות לירושלים, שהחלו מוכרים את כל רכושם, העיקר להיות מוכנים ליציאה לדרך. כתוצאה מאפשרות זו יצאו מספר משפחות בשתי שיירות לירושלים והגיעו אליה בשלום. המכתבים שמשפחות אלו שלחו חזרה לתימן, עודדו את היהודים והתארגנה שיירה של כמאה משפחות שיצאה לדרך. כאשר הגיעה השיירה לנמל סואץ, לא ניתן להם לעבור בגלל מגיפה שפרצה בארץ, והם הוחזרו אל נמל 'חודידה' שלחוף ים۔סוף. לעיר נמל זו, מגיעות בינתיים עוד שיירות של עולים, שמתארגנות מערים אחרות בתימן. החיים בעיר הפכו לבלתי נסבלים. בעזרת סגן הקונסול הצרפתי ב'חודידה', מר אלכס לוצ'יאני, התאפשרה לבסוף עלייתם ארצה. בעלייה זו – בשנים 1881- 1882 – הגיעו מאות תימנים.

ישראל דוב פרומקין (המוציא לאור של עתון "החבלצת") באמצעות חברת "עזרת נידחים" שהקימה בתי מגורים, עוזר לתימנים להתיישב באזור 'כפר-השילוח', שיהיו קרובים לירושלים אך לא בתוכה, מאחר ולא היה להם כסף. מי שידו משגת שכר לו חדר ומי שידו אינה משגת, גר במערות בסביבה. התימנים ראו את עיקר חלומם לעבוד את האדמה, אדמת ארץ הקודש, ולכן החליטו למצוא דרך להקמת כפר חקלאי משלהם. בשנת תרמ"ה (1885) הם מפרסמים קול קורא להקמת כפר על אדמת 'רמה' ליד "נבּי סַמואל". הקרקע נרכשה בעזרת י"ד פרומקין אך על۔אף שהיו בתקופה זו כ۔400 נפש בירושלים לא נמצאו מתנדבים לבוא ולהתיישב במקום, מתוך פחד לעזוב את חומות ירושלים. (יש לזכור את מתיישבי פ"ת). במאמצי שכנוע וכנראה גם מחוסר ברירה אחרת, עלו בשנת 1895 לעבד את האדמה כשלושה עשר תימנים. סדר יומם היה כדלקמן: כל השבוע היו עובדים במקום וחוזרים לשבות בירושלים. כעבור שנה החל הכפר לפרוח ודבר זה גרם להתמרמרות בעייני תושבי הכפר הערבי "נבי-סמואל" והם החלו להציק לתימנים עד שהצליחו לגרשם משם.

בירושלים היו היהודים מחולקים לפי "כולל" וכולם חיו מ"החלוקה". כל אחד מעניי ירושלים קיבל את חלקו מה'כולל' שלו. לתימנים לא היה "כולל" והם נספחו לעדת הספרדים. סיפוח זה לא מצא חן בעיני היהודים, כי ככל שיש יותר חברים ב'כולל' מקבלים פחות כסף. כעבור שנתיים הם החלו להתארגן בקבוצות לצורכי טיפול במגורים בשכונות אחרות מסביב לירושלים. גם בעיר העתיקה התגוררו תימנים. התימנים כאנשי מעשה ויודעי עמל, עבדו בכל עבודה קשה כדי לפרנס את משפחותיהם. היו כאלה שלא יכלו לעמוד בסבל וחזרו לתימן, כמו אחיו של ר' שלום אלשייך, אברהם אלשייך. אך הגעגועים לירושלים גברו עליו והוא חזר כעבור מספר שנים והתיישב בשכונת "כרם מונטיפיורי" שליד "משכנות שאננים".

לא כל התימנים מצאו את מקומם ב"כפר השילוח" ובשכונות אחרות בירושלים, וחלקם הגיעו גם ליפו, לעבוד כשכירי יום, בעיקר בחקלאות. גם ביפו הייתה להם בעיה קשה של מקום למגורים. הם עובדים בכל עבודה קשה, בעיקר במושבות יהודה.

הרעיון שיהודי תימן יחליפו את הפועל הערבי בכל עבודות הבנייה היה רעיון משותף של מנחם אוסישקין, ראש ועד "חובבי۔ציון" ושל אגודת הפועלים התימנית 'פעולת שכיר', שנוסדה בשנת 1903 ביפו.

בשנת 1905 קנה אהרון שלוש ביחד עם דוד מויאל את הקרקע באזור זה. האזור היה דיונות חול. בתחילה בנו התימנים את ביתם מפחים וקורות עץ, האחד ליד השני, כדי לחסוך מקום וגם מתוך מטרה להיות ביחד וקרוב. כך מקבלת השכונה את הכינוי "חרת אל טנק" בעברית שכונת הפחים.

בשנת 1911 נשלח לתימן שמואל יבניאלי, איש 'תנועת העבודה', חילוני גמור בלבוש דתי, לארגן את עלייתם של יהודי תימן. זאת בניגוד להחלטות הקודמות של התנועה הציונית, שלא להעלות בודדים שאין להם ממון, ובודאי שלא מספר רב של יהודים ביחד. במקרה זה החליטה תנועת העבודה לשלוח שליח מיוחד, שידאג למימון עליית יהודי תימן לארץ, מתוך כוונה שהם יחליפו את הפועל הערבי.

מזכיר "המשרד הארץ۔ישראלי" ר' בנימין (יהושע רדלר) שהיה איש דתי, הציע ששמואל יבניאלי ייסע כאיש דת בשליחות הרב קוק. כדי שהשלטונות התורכים לא יחשדו במטרת הנסיעה ולא יפריעו לביצועה. יבניאלי שמח מאוד על התפקיד שקיבל בעקבות מאמר שפרסם בעיתון "הפועל הצעיר", והיה בדרך חודשים רבים. הרב קוק חיבר 26 שאלות הלכתיות ונתן בידיו של יבניאלי, וזה, כאשר חזר, הביא באמת תשובות לרב. בעקבות פועלו של יבניאלי הגיעו ארצה כ۔1,500 איש מתימן שהתפזרו במושבות בארץ. רובם התיישבות במקום שיקרא לימים מושבה כינרת. עבדו וחיו שם עד שהוחלט לסלקם משם ולהושיב במקומם עולים אחרים מאירופה. התימנים ניסו להתנגד לכך אך לא יכלו לעשות דבר והם הועברו לזרנוגה (רחובות)..

בשנת 1912 הגיעו גם 16 משפחות מאזור שרעב שבדרום תימן. (הנחשב ליותר נחות) בעקבות בקשתו של ארתור רופין הוקצו להם 4 דונם בקצה המושבה, 'ראשון۔לציון', שם בנו להם 4 צריפים וכך חיו 16 משפחות בתוך 4 צריפים שכל אחד מהם חולק שוב לארבעה חדרים.

בשנת תרע"א 1911. רכשה חברת יק"א את אדמות "בית-דג'ן" עבור המושבה 'ראשון۔לציון'. לחברה לא היה מספיק כסף לסיים את הרכישה והוחלט על צירוף חברת "גאולה" ו'חובבי۔ציון' לעסקה. בביצוע עסקא זו קיוו התימנים שגם להם תוקצה קרקע להתיישבות, אבל 'חובבי۔ציון' החליטו שעל הקרקע שבבעלותם תוקם מושבה חקלאית בשם 'נחלת۔יהודה', ע"ש יהודה۔לייב פינסקר. בכל זאת הצליח "המשרד הארץ۔ישראלי", שראה כחלק מתפקידו לעזור לתימנים, להקצות חלק מהשכונה החדשה עבור התימנים. מספר משפחות של תימנים הגיעו אל 'נחלת۔יהודה'. מתוך שטח של למעלה משבעת אלפים דונם, שרובו הוקצה למספר משפחות אשכנזיות, הצליחו להעניק לשלושים משפחות תימניות כ-60 דונם. אך תושביה האשכנזיים של 'נחלת۔יהודה' לא הסכימו לקבל את התימנים ודרשו שרק 12 משפחות יעלו על הקרקע. בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה וכל העניין נדחה. לאחר המלחמה כבר היו תושביה האשכנזיים של 'נחלת۔יהודה' יותר מעורים ובעלי שליטה, ובדיון שנערך אצל מנחם۔מנדל אוסישקין ראש "ועד הצירים", הוסכם שיצורפו מספר משפחות תימניות, באותו היחס, אל המושבה. החלקה בת 60 הדונם חולקה לשש משפחות תימניות. כך ניצחו האשכנזים את התימנים ב'נחלת۔יהודה'. שאר התימנים, שלא הצליחו להתיישב ב'נחלת۔יהודה' הקימו את המושב 'שיבת ציון' שמצפון לרשל"צ.

לאחר מלחמת העולם הראשונה היו כ-20,000 יהודים תימניים בארץ, ואז נוסדה "התאחדות התימנים בישראל". היא שמה לה למטרה נעלה לדאוג לעולים חדשים וליישובם בארץ, בעיקר שמירת הקשר עם הקהילות שנשארו עדיין בתימן. הצורך בהקמת התאחדות נפרדת לתימנים נבע מכך שבשנת 1919, עם ייסוד מפלגת 'לאחדות העבודה' והקמת ההסתדרות בשנת 1920, גדלה השפעת תנועות הפועלים על הנעשה בארץ, ואלה דחו את התימנים מכל נקודת השפעה. אי לכך החליטו התימנים להקים מוסד משלהם, שיוכל ללחום את מלחמת הפועלים התימניים. לדבר זה היה על מה להסתמך, כי כולם ידעו מה עשו לעליית יבניאלי, שגירשו אותם  מכנרת, וראו את ההתייחסות לתושבי זרנוגה, שלא נתנו להם תקציבים לבנות בתים ובעיית חלוקת המים שהייתה בכפר מרמורק.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה, החליטו התורכים לגרש את כל יהודי תל۔אביב – יפו. הפור נפל גם על תושבי 'שכונת הפחים'. לאחר המלחמה, כאשר שבו אל ביתם, לא מצאו כלום. כל השכונה הייתה הרוסה והם החלו לבנות את בתיהם מחדש, אך הפעם, מבני אבן.לאחר קום המדינה, בתחילת שנת 1949, הוחלט על מבצע "מרבד הקסמים". במהלכו הובאו במטוסים כ-50,000 איש מיהודי תימן. כאנשי עמל ולמודי סבל החלו לסחור מהבית, וכך הפכו את החדר הגדול בבית, לחנות או בית מלאכה קטן, בעיקר לצורפות ומלאכת יד, או למאפיה ומסעדה. כיום ידועה השכונה, שלא ברור כלל למה היא נקראת "כרם" ולא "משתלה", כמקום של מסעדות בהתאם למאכלים הנפוצים שלהם. המאכלים המקובלים הם: ג'חנון, מלאווח, לחוח ועוד.

בשנת 1904 עלה לארץ הרב אברהם۔יצחק הכהן קוק, לשמש כרבם של יהודי יפו. ביפו התגוררו באותה עת כ-400 תימנים. הם בוחרים ועד, שיטפל בכל החיים החברתיים והדתיים. שפה משותפת הייתה להם ליהודי תימן עם הרב קוק. שני הצדדים ראו בשפה העברית, את שפת העם. החלוציות ועבודת האדמה היו בראש מעייניהם. בשנת 1908 (תרס"ח) החלה התיישבותם של התימנים ברחובות. זו השכונה הגדולה ביותר של תימנים שהוקמה ליד המושבות. לשכונתם הם קוראים 'שעריים'. בשנת 1913 הגיע הרב קוק להסדר עם ה"משרד הארץ ישראלי" להקצות מגרש עבור בניית בתים לתימנים הגרים ברחובות. כאשר רצה המשרד לשנות את ההחלטה הזו, במקום לבנות לתימנים לבנות לקבוצה אשכנזית, התערב הרב, ודרש מהמשרד לעמוד בהתחייבותו המקורית. "המרכז החקלאי" וגם "המשרד הארץ۔ישראל" לא רצו להקים עבור התימנים התיישבות תימנית, מתוך חשש שהם לא יוכלו להשתלב בחיי קומונה ולנהל את חייהם באופן עצמאי ותמיד יהיו סמוכים לשולחנם של המוסדות המיישבים. עקב לחץ כבד של התימנים וארגונם, רכשה "הקרן להתיישבות פועלים" כ-1,000 דונם מהכפר 'זרנוגה' שליד רחובות. על שטח זה נוסד כפר מרמורק – מושב העובדים הראשון של יוצאי תימן בישראל – .הסיבה העיקרית להתיישבות התימנים בזרנוגה היה, כי במקום כבר היו מספר משפחות של תימנים שהוגלו או גורשו מ"כנרת". בזה רצו המוסדות לדלג או לכסות על המעשה המחפיר שהיה בכינרת. כיום עדיין נותרו כמה מאות יהודים בתימן. סוף.

 ספרות הלכתית עברה מא"י ומארצות הגולה לתימן. לכן ספרים רבים שנעלמו ביהדות הגולה, נמצאו בתימן..לדוגמה: הרמב"ם שהיה נערץ על יהודי תימן הוציא פסקי הלכות המופיעות בספרו "היד החזקה" לא היה ברור מנין נלקחו פסקים אלו, כיום לאחר שנמצא בתימן הספר "המדרש הגדול" ברור כבר מנין שאב הרמב"ם את תשובותיו.

"המדרש הגדול" חובר במאה ה-13 לספירה. זהו לקט של מדרשים מכל כתבי הקודש והחכמה היהודית כולל וגם מחוץ למשנה והתלמוד. כגון ספרי ר' נתן, הלכות הרי"ף, ספר זה חשיבותו גדולה ויצאה מהדורה מיוחדת מטעם מוסד הרב קוק.

 במאה החמישית כבשו החבשים את תימן בעידודה של מלכות ביזנטיון..החימיארים התימנים העתיקים, התנגדו לכך והמליכו עליהם מלך יהודי תימני בשם יוסף אסאר דו' נואס. נשלחו שליחים לטבריה לצורך קבלת עזרה בהדרכה כיצד לנהל ממלכה ועזרה כספית.

תקופה זו נקראה "ד'ו-נואס", לעומת זאת יהודי תימן לא מוזכרים בתלמוד הבבלי. אל-אף העובדה שידוע שהיה קשר בין שתי הגלויות ויהודי תימן למדו תלמוד בבלי וגם נהגו פסקי הלכה לפי התלמוד הבבלי. בתקופת המאה החמישית הגיעו שליחים מארץ-ישראל לתימן. התימנים גם משתמשים בניקוד הבבלי בגניזה הקהירית מצאו מכתבים שהלכו מתימן לבבל וחזרה.

      פרופ' גויטין כתב מאמר בעיתון הארץ 25.3.1955 שמראה כי נמצאו כתובות המראות ששמו האמיתי של דו-נואס היה יוסף אסאר.

      בשנת 523 לספירה ערך המלך היהודי שכינויו היה בעל הפיאות טבח באויביו. הוא נהרג על۔ידי אחד המפקדים שלו שבגד בו.

      מצאו כתובות משנת 449 שבהם כתוב על האלוהים בעל השמים והארץ. הכתובות היו נכתבות על קירות הבית כדי שיביאו מזל וברכה. בתוך כתובות אלו הייתה מופיעה המילה "הרחמן" שוב הכוונה לאל אחר. מכאן למדים שהייתה השפעה של המלך יוסף על הכתובות שהעם כתב. לאחר הכיבוש החבשי-הנוצרי הפכו הכתובות לדבר על המשולש. בשינוי קטן. "הרחמן, משיחו ורוחו".

      נמצאה כתובת המספרת על המלחמה מפי הנשיא שרחאל: "עם מלכם יוסף אסאר נגד החבשים בצ'פאר שם הרסו את הכנסייה ונלחמו במוח'א". זו היא העיר מוקה שעל שמה נקרא הקפה. – סך כל הנהרגים על۔ידי המלך היו 13,000 איש והשלל 9,500 שבויים 280,000 גמלים וצאן.

המלחמה הייתה הנג'אן מצד אחד השבט התימני חמדאן והבדווים לצידם, נגד הכיבוש החבשי. בשנת 518 ניצח המלך יוסף וישב במצרי באב-אל-מנדב. כעבור שבע שנים נהרג על ידי חייל שלו. העיר נג'ראן נמצאת בחלק הצפון-מזרחי של הדרך לפרס.

העולם בתקופה זו היה מחולק בין ביזנטיון לפין פרס הססנית

יש כתובת מתקופת סיום המלחמה, המסתיימת בברכה:

"והאלוהים אשר לו השמים והארץ ינצור את המלך יוסף מכל שונאיו וישמור הרחמן כתובת זו מכל משחית ומזייף ויתפשט על כל העולם. הוי הרחמן שלטונך כי אתה האדון".

 אלחריזי מחבר הספר "תחכמוני" ביקר בירושלים ב-1228 ומצא בה קהילה שבראשה עמד תימני.

קשרים הדוקים היו בין הרמב"ם לבין התימנים שנהגו להתייעץ איתו . הרמב"ם נולד ב-1135. ב-1150 השתלט על תימן קנאי דתי עלי אבן אל۔מהדי. כעבור כ-10 שנים עלה בנו לשלטון ובתקופה זו נשלחו הרבה שאלות אל הרמב"ם והוא ענה להם תשובה הנקראת "אגרת תימן". בערך בשנת 1173 זו התקופה שבמצרים שלטה השושלת האיובית ואיגרת זו נתנה מסכת שלימה של חוקים ומצוות ליהודי תימן.

 ביבליוגרפיה:

עליית תימן בתרמ"ב לאור התעודות החדשות – יהודה רצהבי

"ציונות"  תימן הארץ היעודה – יהודה ניני

"שבות תימן" – ש.ד. גויטיין

 דמויות שונות ומעניינות היו בשכונת כרם התימנים שעיצבו את דמותה של השכונה כשכונה אקזוטית. על כך במאמר הבא.