קטגוריה: אישים

אישים מתוך הספר הפנתאון של תל אביב

זיג, עובדזיג, עובד.
נולד בשנת תרפ"ב (1922) בישראל.
הוריו קרוסה ויוסף עלו ארצה מפולין בתחילת שנות העשרים. האב יוסף, עבד ברכבת המנדטורית בקו חיפה תל־אביב. האֵם הייתה עקרת בית והמשפחה התגוררה ברחוב בורוכוב בתל־אביב. לאחר שנים אחדות ייסד האב בשותפות עם בלקין ואחרים, את מפעל המתכת והיציקה "סדן" והחל לעבוד בו.
חברת "סדן" עסקה בייצור מוצרי מתכת שונים וכבדים כגון, מכסי ביוב וקופות (כספות). בית החרושת ליציקה היה ברחוב מרכולת בתל־אביב ועבר לאחר מספר שנים עם התפתחותו לרחוב רש"י שברמת גן, משם עבר המפעל למושבה "שרונה". לימים רכשה חברת "אשד איגרא" חלק ממניות חברת "סדן" והשתלטה על החברה ומכרה את נכסיה.
בראשית חודש אב בשנת 1931 יצאה אם המשפחה קרוסה, עם שלושת ילדיה, עובד הבכור שהיה ילד בן 9 ושתי אחיותיו הצעירות, לרחוץ בים. הם ישבו בחוף טרומפלדור. האימא נכנסה עם הילד עובד, לים והשאירה את שתי הילדות בחוף, תינוקת כבת שנה ואחותה הבכירה כבת חמש או שש, לשמור עליה. בחוף טרומפלדור היו תמיד מערבולות מים. האמא הסתכלה לראות מה עושות הילדות והילד עובד, נחלץ מידה ונעלם בין רגע במערבולת. גופתו נמצאה לאחר יום בחוף רידינג. הילד הובא לקבורה.
המכה של האובדן הייתה קשה מנשוא. הילד עובד היה ילד יפה תואר, נבון ומוכשר מאוד. רק כעבור שנתיים נולד למשפחה עוד ילד ושמו בישראל משה. לאחר מקרה זה לא יצאה יותר המשפחה בהתאם לבקשת האם לים בחודש אב והדבר נשמר עד היום.
יוסף, האב עיצב את האנדרטה המוצבת על הקבר במפעלו "סדן", ויצק אותה בברונזה. האנדרטה נצבעה בצבע ירוק, לסמל את גדיעת החיים של הילד בעודו ילד רך בשנים. האב טיפל במצבה עד לסוף חייו. בערוב ימיו פנה לאחד הנכדים שיטפל בקבר לאחר מותו.
נפטר ביום ז' באב תרצ"א, 21.7.1931. נטמן בחלקה ג' שורה ז' קבר 3.

אריה לייב, (אריק) איינשטיין

אריה לייב, (אריק) איינשטיין
זמר
נולד ביום י"ב בטבת תרצ"ט, 3.1.1939, בתל־אביב.
מאושיות התרבות בארץ, היה זמר ופזמונאי פופולרי ואהוב על כל שכבות האוכלוסיה, שהציב את מוזיקת הרוק בישראל בקדמת הבמה. היה בעל קול קטיפה שאפשר לו לשיר כמעט כל שיר. השתתף בסרטים אחדים ביניהם "סלאח שבתי" ו"מציצים", בהצגות על הבמה ובתוכניות טלוויזיה. החל את דרכו בעת שרותו הצבאי, בלהקת הנח"ל (בעידוד אביו יעקב איינשטיין, שהיה שחקן בתיאטרון "האוהל"). לאחר השרות הצבאי היה בין מקימי להקות מוזיקליות שונות, ביניהן שלישיית גשר הירקון, בצל ירוק, החלונות הגבוהים, וכן היה חבר בחבורת לול. היה אהוב מאוד על הציבור הרחב. הירבה לשתף פעולה עם זמרים ומוסיקאים רבים, ביניהם שלום חנוך, מיקי גבריאלוב, יוני רכטר, שם טוב לוי, יהודית רביץ ואחרים. כמו כן הוציא אלבומים רבים ומאות שירים, שהפכו רובם ככולם ללהיטי ענק של הזמר הארץ ישראלי. בין סרטיו הידועים היה גם "כבלים" בו שיתף פעולה עם חבריו צבי שיסל ומוני מושונוב.
בגיל צעיר הצטרף לתנועת הנוער ה"שומר הצעיר", והחל את דרכו באגודת הספורט "הפועל תל־אביב". הצטיין בעיקר בקפיצה לגובה ועותר בתואר אלוף הארץ לנוער בקפיצה לגובה ובהדיפת כדור ברזל ואלוף ישראל לבוגרים בקפיצה לגובה. היה גם שחקן כדרוסל בקבוצת הנוער של "הפועל תל־אביב".
באוגוסט 1981, לאחר מסע הופעות משותף עם מיקי גבריאלוב, יוני רכטר, דפנה ארמוני ואחרים, אותו היה אמור להמשיך גם להופעות בארה"ב, החליט אריק להפסיק את ההופעות על הבמה, ולמעשה עד סוף ימיו לא הופיע יותר בפני קהל. לעומת זאת, המשיך ליצור שירים, ולהוציא לאור עוד אלבומים לרוב. אהב לשתף פעולה ולטפח זמרים צעירים, ביניהם גיא בוקטי איתו היה לו קשר מיוחד.
מאשתו אלונה היו לאריק איינשטיין שתי בנות, שתיהן חזרו בתשובה ברבות הימים ונישאו לבניו של אורי זוהר (חברו משכבר הימים), שאף הם היו חוזרים בתשובה. מבת זוגו ואהבת חייו סימה אליהו, היו לו עוד שני ילדים. אריק זכה לראות 18 נכדים ושישה נינים.
הוא נפטר בבית חולים איכילוב כתוצאה מדימום פנימי שהרופאים לא הצליחו להצילו ממנו. למחרת מותו הוצב ארונו ברחבת כיכר רבין ועשרות אלפי אנשים באו לכבד את זכרו, עברו על פני הארון, וליווהו בדרכו האחרונה לבית העלמין שברחוב טרומפלדור בתל־אביב, לא הרחק מביתו אותו אהב.
נפטר ביום כ"ד בכסלו תשע"ד, 26.11.2013. נטמן בחלקה ד' שורה ו' קבר 2.

אליאב, אריה (לובַה) אליאב, אריה (לובַה)
נולד ביום כ' בחשוון תרפ"ב, 21.11.1921, במוסקבה, רוסיה.
היה מצאצאי הרב ברוך־מרדכי אטינגר זצ"ל, ששימש ברבנות בעיר בוברויסק והשתייך לזרם החסידי של תנועת חב"ד.
המשפחה עלתה ארצה בשנת 1924 ואריה החל ללמוד בבית־הספר הפרטי "הלפרין" בתל־אביב. לאחר מכן למד וסיים לימודיו בגימנסיה הרצליה. באוניברסיטה העברית בירושלים למד היסטוריה וסוציולוגיה, שהיו קרובים מאוד לליבו. בשנת 1936 התגייס ל"הגנה" ובהתאם לקריאת ראשי היישוב, התגייס לצבא הבריטי ושירת משנת 1941 ביחידה של תותחני חוף. סיים את שרותו בצבא הבריטי בשנת 1945 וחזר לארץ.
הוא צורף לשרות הידיעות של ה"הגנה" (ש"י), התנדב לשרת בארגון "עלייה ב'", ועסק בהעפלה משנת 1946 ועד להכרזת המדינה. בהיותו מפקד אוניית המעפילים "חיים ארלוזורוב" הכיר את אחת המעפילות טניה, ונשא אותה לאישה.
כשהחלה מלחמת העצמאות, התגייס לצה"ל ושירת בחזית ירושלים. הוא הועבר משם לשרת בחיל הים והיה ראש מחלקת כוח אדם בחיל זה. לאחר המלחמה היה לעוזרו האישי של לוי אשכול, שהיה ראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית. בשנת 1955 הקים את ההתיישבות בחבל לכיש, ויסד עשרות יישובי עולים בחבל ארץ זה. במבצע קדש (1956) עמד בראש הפעולה להצלת יהודי פורט סעיד והבאתם ארצה. בשנת 1958 נשלח לשרת בשגרירות ישראל במוסקבה. כשחזר משם בשנת 1961 מונה על ידי הממשלה להקים את העיר ערד. בשנת 1965 נבחר לראשונה לכנסת מטעם מפלגת המערך. בשנת 1970 נבחר להיות מזכ"ל מפלגת העבודה.
לאחר שבדק וחקר את נושא הפליטים הפלסטינים כתב מאמר שבו הציע שלא להקים התנחלויות ולאפשר לעם הפלסטיני למצוא את ביטויו במדינה משלו. הוא נאלץ להתפטר מהמפלגה וכתב ספר "ארץ הצבי". רק לאחר מלחמת 'יום כיפור', הבינו את משמעות הספר. הוא התנדב כמורה במספר יישובי עולים בארץ. בשנת 1993 הפסיד במרוץ לנשיאות המדינה לעזר ויצמן.
יזם והקים קהילה חינוכית ב"ניצנה" שבנגב, ליד הגבול עם מצרים, בה מלמדים את הנוער ערכים דמוקרטיים בנוסף למורשת הנגב.
בשנת 1988 הוענק לו פרס ישראל בעבור תרומה לחברה. בשנת 2003 הוענק לו הפרס על שם בן גוריון על מפעל חיים. בשנת 2005 היה בין מדליקי המשואות ביום העצמאות. בשנת 2009 הוענק לו תואר "דוקטור לשם כבוד" מטעם כל האוניברסיטאות בארץ. פרסם ספרים אחדים. שמו הונצח במספר אתרים בארץ, היישוב "אליאב" בחבל לכיש, 'פארק אליאב' בכניסה לקריית גת, בית־ספר יסודי בחבל לכיש ועוד.
נפטר ביום י"ז בסיוון תש"ע, 30.5.2010. נטמן בחלקה ד' שורה ט' קבר 58.
על שמו נקרא רחוב תת־קרקעי בשרונה

יהודה-לייב, (ד"ר) מטמון-כהן
על מצבתו מונצחת גימנסיה "הרצליה" בצורת תבליט
נולד ביום י"ד בסיוון תרכ"ט, 24.5.1869, בכפר אוסטיה, אוקראינה.
בשנת 1891 ייסד בית ספר עברי בבסרביה. בשנת 1897 עבר לאודסה וייסד בה אגודה להחייאת השפה העברית. למד פדגוגיה ופילוסופיה באוניברסיטאות בשוויץ ובפריז. היה חברם של חיים בוגרשוב ודוד מוסינזון. לאחר קונגרס "אוגנדה" הוחלט, בהתאם להצעת מנחם מנדל אוסישקין, שעל שלושת החברים הצעירים, שהם מורים, לצאת לארץ־ישראל להקמת גימנסיה עברית. חיים בוגרשוב ודוד מוסינזון יצאו מיד ארצה ואילו יהודה מטמון־כהן יצא לסיים את לימודיו באוניברסיטת ברן, שבשוויץ, בה קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה ופדגוגיה. הוא וּאשתו פַניה עלו ארצה בשנת 1904, בהתאם להזמנת ועד המושבה בראשון לציון והתיישבו בה. לאחר שלא הצליחו להקים בית ספר ללימודים כלליים בעברית, כפי שסוכם עם ועד המושבה, עברו להתגורר ביפו. שם יסדו בשנת 1905 את הגימנסיה העברית הראשונה, שתקרא לימים "הרצליה". הגימנסיה נוסדה בדירתם שהייתה בשוּק המנזר – "סוּק אֶ-דֵיר", מאחורי בית הסארייה החדש (בית הממשל התורכי, ששרידיו נמצאים בכיכר השעון ביפו). אחר כך עברה הגימנסיה לבניין בדרך שכם, מול המושבה הגרמנית. רק בשנת 1911 עברה לשכונת "אחוזת בית", לצומת הרחובות "אחד העם" והרצל. כדי למנוע מהשלטונות התורכיים להתנכל למוסד החדש, מיהר ורשם אותו כמוסד עותמני וגם הוא ואישתו קיבלו על עצמם את הנתינות העותמנית. מטמן־כהן שימש כמנהל בית הספר עד לשנת 1912.
בשנת 1910 סייע לייסד את הגימנסיה העברית בירושלים. ייסד בית ספר חקלאי בפתח תקווה, והיה ממייסדי ה"אוניברסיטה העממית". בשנת 1913 ייסד ויזם את הקמת שכונת הגנים שתקרא לימים העיר "רמת־גן". על שמו שכונת "תל יהודה" ולזכרו נטעו גן ציבורי "גן יהודה". בשנת 1934 הוציא לאור וערך עיתון מיוחד לעולים החדשים, שהיה מופיע בשפה קלה ומנוקדת לנוחות הקוראים. היה מהעסקנים הראשונים של "גדוד מגיני השפה העברית", ומהחברים הפעילים ב"ברית ראשונים".
כתב את הפסוק האחרון בהמנון הלאומי "התקוה": "בת שנות 2000, להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון ירושלים".
פירסם ספרים בנושאי חינוך והתפתחות הלשון העברית. גימנסיה "הרצליה" נהרסה בהחלטת העירייה בשנת 1959 ובמקומה נבנה מגדל שלום מאיר.
נפטר ביום י"ז באדר תרצ"ט, 8.3.1939. נטמן בחלקה ד' שורה ט"ו קבר 24.
רחוב בתל־אביב נקרא על שמו

פַניה, מטמן-כהןפַניה, מטמן-כהן
נולדה ביום כ"ז בתמוז תרל"ד, 12.7.1874, בביאליסטוק, פולין.
אשת המורה יהודה מטמן־כהן. סיימה בית ספר תיכוני בעיר הולדתה. למדה באוניברסיטת ברן שבשוויץ וקיבלה תעודת מורה. בשנת 1899 ניהלה גן ילדים עברי באודסה. ניהלה את בית הספר העברי בעיר וביאליק היה אחד המורים בבית ספרה. בתה, עיבריה, הייתה נשואה לדוד אליהו שנרצח בפרעות תרצ"ו – תרצ"ט. עזרה לבעלה בניהול בית הספר שהיה בביתם ביפו, ואף הייתה שוטפת את הרצפות לאחר שעות הלימודים.
כאשר נפטר בעלה יהודה, בשנת 1939, הגתה פַניה אשתו את הרעיון להנציח את גימנסיה "הרצליה" על מצבתו, אולי מתוך ראיית הנולד. גם בהגיעה לגיל 103 הייתה בדעה צלולה.
נפטרה ביום י"ד בחשוון תשל"ח, 30.10.1977, נטמנה לצד בעלה בחלקה ד' שורה ט"ו קבר 25.

קראוזה, אליהוקראוזה, אליהו
אגרונום ורופא
נולד בחודש אלול תרל"ז (1877), ברדיאנסק, רוסיה.
למד ב'חדר' ולאחר מכן בבית ספר עממי ברוסיה. בגלל הגזירות שהגבילו את מספר התלמידים היהודים בגימנסיה, יעץ אחיו, שהצליח ללמוד ונעשה רופא בבולגריה, שהנער אליהו יעלה לארץ ישראל וילמד ב"מקווה ישראל". המשפחה קיבלה את העצה, ובשנת 1890 הגיע אליהו לבית הספר "מקווה ישראל", שנוהל אז על ידי יוסף נייגו. שפת ההוראה ב"מקווה ישראל" הייתה אז צרפתית, ואליהו למד גם שפה זו.
אליהו היה תלמיד מצטיין, וקיבל מִלגה להמשך לימודיו בצרפת. לאחר סיום לימודיו בצרפת, נשלח לעיר איזמיר כדי לייסד בה בית ספר חקלאי מטעם יק"א.
בשנת 1901 נשלח האגרונום אליהו קראוזה על ידי יק"א, לייסד חווה חקלאית בסג'רה, שבגליל התחתון. הוא נתקל בבעיות רבות, ונאלץ להילחם באדמה זיבורית, במחסור במים ובשכנים עוינים. נשא לאישה את אחותו של יהושע חנקין, חיה. בכך היה קשור בקשרי משפחה גם עם משפחות בלקינד ופיינברג, מהמיוחסות שביישוב היהודי. אלה עזרו לו לנהל את החווה בהצלחה.
בשנת 1908 מסר את ניהול החווה למניה שוחט (וילבושביץ), שבהסכמת יק"א קיבלה על עצמה לנהל אותה. למעשה התנהלה החווה כקולקטיב שיתופי. כך נוסדה למעשה 'השיטה הקיבוצית'. בדרך זו חדר ה"קולקטיב", בדרך עקיפה, אל חברת יק"א ו"כל ישראל חברים". הנהלות החברות הללו התנגדו מאוד ליוזמותיו של אליהו קראוזה, אבל ניהול החווה בהנהלתה של מניה שוחט (וילבושביץ) צלח כבר בשנה הראשונה. בחווה זו למדו ועבדו אישים, שלימים יהיו מראשי ההתיישבות העובדת ומראשי המדינה. כעבור זמן מה קיבלה על עצמה מניה שוחט גם את השמירה היהודית על החווה, מצב שהיה חידוש בארץ באותה תקופה. בחווה זו נוסד ארגון "השומר", בפסח 1909, וממנו צמח בשנת 1920 (סיוון תר"פ) ארגון ה"הגנה".
לפני מלחמת העולם הראשונה, ביקשה הנהלת יק"א לשלוח את אליהו קראוזה לנהל את חוותיה בברזיל, אך למזלו התפנתה משרת מנהל בית הספר "מקווה ישראל", וזו הייתה בחירתו. בצורה זו סגר מעגל, והוא חזר כמנהל לבית הספר שבו למד חקלאות כתלמיד מצטיין. פעולתו הראשונה הייתה החלפת שפת הלימוד מצרפתית לעברית. לפתרון בעיה קשה ומורכבת זו, נעזר במורה לעברית יהודה גרזובסקי ¬ גור.
בשנת 1915 נלחם באַרבה שפשט על כל הארץ, ביחד עם אהרון אהרונסון, ועל כך קיבל תעודת הוקרה מג'מאל פָּשה. ביחסיו עם ג'מאל פָּשה הגיע לרמת ידידות כזו, שיכול היה לבקש ממנו את שחרורו ממאסר של העסקן היהודי אלברט ענתבי.
הוא טמון באחוזת קבר שבה טמונים גם בני משפחתו: עמיצור, יהודית, חיה ונועה.
נפטר ביום י"ט באייר תשכ"ב, 23.5.1962.

פנינה,  חקלאי פנינה, חקלאי
נולדה בשנת תרס"א (1901), בבנדרי, רומניה.
עלתה ארצה בשנת 1921. הייתה אשת מנהל מחלקת המים בעיריית תל־אביב. מאורעות 1929 השפיעו עליה מאוד, והיא חלתה במחלה קשה. בנוסף למחלתה התווסף לקשייה גם מותה הטרגי של אחותה, בת־שבע מזרחי, שנפטרה ביום א' בטבת תר"צ, 1.2.1930, ומות בתה דורני מספר ימים לאחר מכן, ביום ח' בשבט תר"צ, 6.2.1930. כל אלה הביאו עליה את מותה. כל השלוש קבורות במבנה קבורה משפחתי משותף.
נפטרה ביום י"ז בסיוון תר"צ, 13.6.1930. נטמנה בקבר משפחתי.

מנחם בגין בצפת

מנחם בגין בצפת

מנחם בגין הגיע לארץ ישראל בשנת 1943 במסגרת הצבא הפולני שבראשו עמד הגנרל אנדרס. בהגיע הצבא לארץ ישראל, ערקו חיילים יהודים רבים מגדודי הצבא והתפזרו ברחבי הארץ. אנדרס לא חיפש אותם, הוא היה אנטישמי ושמח שהיהודים נטשו את הגדודים שלו.

מנחם בגין, שהיה, לפני התגייסותו לצבא אנדרס, נציב בית"ר בפולין והכיר את פועלו של מפקד האצ"ל דוד רזיאל בארץ, התייצב במפקדת האצ"ל בתל אביב מתוך כוונה לעמוד לפקודתו של דוד רזיאל. אך זה נהרג מהפגזה של מטוס גרמני על גדות החידקל בעיראק, שם הוא היה בשליחות הצבא הבריטי. יעקב מרידור שהיה יחד איתו, התמנה למפקד האצ"ל במקומו.

כאשר מנחם בגין התמנה למפקד האצ"ל הוא מינה חברי מפקדה חדשים. בחודש ינואר 1944 העלה בגין את הרעיון לתקיפת מטות המשטרה הבריטית בשלושת הערים הגדולות בארץ. איתן ליבני תכנן את ההתקפות על משרדי העלייה הבריטיים והדבר בוצע ביום 12 בפברואר 1944. בגין הבין שכל העם כועס ושונא את משרדי העלייה שכן הם היו אלה שהיו צריכים לתת את רישיונות העלייה ארצה אך לא עשו זאת. לאחר ימים אחדים, ביום 27.2.1944,  תקף האצ"ל גם את משרדי מס ההכנסה. מי אוהב לשלם מס הכנסה?

בתחילת מילוי תפקידו כמפקד הארגון המחתרתי הלוחם, לא חש בגין שעליו להסתתר מפני הבריטים ולכן החליט לצאת לחופשת סוף שבוע ולשהות בבית מלון, בחברת יעקב מרידור וחברי מפקדה אחרים אבל בעיקר עם בני המשפחה, וזאת מתוך שיקול שהבריטים מחפשים טרוריסטים, ואלה לא יוצאים לנופש בבית מלון ובוודאי שלא עם בני המשפחה המורחבת. "טרוריסטים" בדרך כלל מתחבא.

החברים התאכסנו במלון הרצלייה בצפת, שהיה בבעלותם של בני משפחת פרל שהיו רביזיוניסטים אדוקים. בגין לא ידע ולא לקח בחשבון שגם קציני צבא או משטרה בריטים יוצאים לסוף שבוע ולא בבית המלון שבו הוא נמצא. אבל הבלשים הבריטים התיישבו לארוחת הבוקר ליד שולחנותיהם של חברי המפקדה. עכשיו מה עושים הרי ברור שהבלשים סוקרים את כל יושבי חדר האוכל וכל אחד הוא חשוד. בגין וחבריו החליטו להמשיך לשבת ולאכול כאילו לא קרה כלום. הרי לקום ולברוח אין טעם הבריטים היו מכריזים על "עוצר" כללי בצפת, לכן עדיף להמשיך בארוחה. הבלשים עצרו שני חשודים והוציאו אותם החוצה שם נבדקו בצורה מעמיקה וכאשר הוסר מהם החשד הם חזרו לחדר האוכל. אבל בגין למד את הלקח ויותר לא יצא לחופשת סוף שבוע עד ליציאתו מהמחתרת.

מלון הרצליה צפת

לפני שחזרו לתל אביב עלו לקברו של שלמה בן יוסף, ראשון עולי הגרדום בדורנו, עליו כתב המשורר שלמה סקולסקי ש"מצא מנוחת עולמים בבית הקברות בנחלת יצחק".

על קברו נכתב:

אלונים נדים צמרת
דום שרים לבן יוסף
בין הבקע לכינרת
קבר עז חוצב
אין כובשים את ראש הסלע, אם אין קבר במורד.

 

 

יעקב אלחנן ליטוינסקי

יעקב אלחנן ליטוינסקי

משפחת ליטוינסקי התגוררה באודסה. המשפחה הייתה אמידה ובנם הבכור יעקב אלחנן שנולד ביום י"ח בחשוון תרי"ג; 31.10.1852. היה תלמיד מוכשר וקיבל חינוך יהודי דתי וגם השכלה כללית. הוא נישא בגיל צעיר והתאלמן כעבור חדשים אחדים.

המשפחה עסקה במסחר וגם יעקב אלחנן התמחה בנושא בכדי להיכנס לעסקי המשפחה. בצעירותו הצטרף לתנועת "חובבי ציון". בשנת 1880 עלה ארצה והתיישב ליד העיר עזה והקים שם טחנת קמח. לא ראה ברכה במפעלו זה ועבר להתגורר ביפו ובה הקים בית חרושת לסבון. גם מפעל זה לא נשא פרי. בשנת 1886 קנה 40 דונם בראשון לציון והקים משק חקלאי. גם משק זה לא נשא פרי והוא חזר ליפו. לפרנסתו עבד אצל יבואן העצים הגדול ביפו יעקב הרצנשטיין. לאחר שנים אחדות החליט להתמסר למסחר בעצים, והחל לייצר גם חביות לאחסון יין. ההצלחה האירה לו פנים והוא קנה קרקעות במקומות שונים בארץ.

בשנת 1909 היה בין 66 מייסדיי שכונת "אחוזת בית" שבמהרה קיבלה מעמד של העיר תל אביב. הוא בנה את ביתו ברחוב אחד העם 22.

בביקוריו הרבים ביפו התגורר במלון של חיים בקר שבו השתכנה אישה עשירה מצרפת עם בתה הצעירה שרה בילה. הם נישאו בשנת 1887 ונולדו להם שלושה בנים.

מוריס שנולד ביום 12.6.1888.

אמיל נולד בשנת 18.2.1891.

ריימונד נולד בשנת 1894.

לאחר סיום לימודיו באקול די פרר ביפו הצטרף אמיל כפקיד לבנק אנגלו פלשתינה (אפ"ק) שמנהלו היה זלמן דוד לבונטין. בשנת 1914 פרצה מלחמה וברגע שתורכיה הצטרפה החלו צרות ליהודים בארץ. בשנת 1915 פשט ארבה על הארץ והחיים הפכו בלתי נסבלים, בנוסף לכך החל גיוס של צעירים יהודים לצבא התורכי. מוריס ואמיל שהיו בגיל הגיוס החליטו להימלט מהארץ למצריים. שם הם הסתובבו בחוסר מעש ללא קרוב או מודע. לשני האחים נודע כי בסיס של הצבא הבריטי שחנה במצריים סובל ממחסור חמור של בצלים. גם היה ידוע הסוד שמי שיספק סחורה בגובה של חמישים לירות סטרלינג יזכה במכרז. מוריס שהיה בעל הופעה נאה התלבש יפה ונכנס לבנק האיטלקי "בנקו די רומא" פנה מיד לחדרו של המנהל והודיעו שזכה במכרז הצבא להספקת בצל למטבח המחנה, רק שחסר לו חמישים לירות להשלמת העסקא. מנהל הבנק הסתכל עליו מלמעלה ועד למטה הוציא חמישים לירות מהמגרה ונתן לו. "תודה" אמר מוריס ויצא. לאחר הספקת הבצלים החלו להגיע עוד מכרזים ומצבם הכלכלי השתפר בצורה משמעותית. במסגרת פעילותו המסחרית קיבל גם את הסוכנות של חברת הדלק "של" לתחומי ארץ ישראל. בשנת 1919 הכיר את רבקה קרמן בת למשפחה יהודית מצרית והם נישאו במצרים.

יעקב אלחנן ליטוינסקי נפטר ביום 31.10.1916, ונטמן בבית הקברות הישן שברחוב טרומפלדור בתל אביב.

לאחר המלחמה בשנת 1920 חזרו בני משפחת ליטוינסקי המורחבת לארץ. מוריס ואשתו התגוררו עם האם שרה בילה בבית הגדול בן שלושת הקומות שברחוב אחד העם 22. בראש הבית התנוסס דגל של מדינת אסטוניה. כי מוריס, הבכור, קיבל מינוי של קונסול כבוד לרפובליקה האסטונית.

אשתו של מוריס רבקה ילדה לו שני בנים חיים ורוזיה. כאשר היה רוזיה בן שבעה חודשים נסעה רבקה לצרפת לעבור ניתוח בכליות אך היא נפטרה על שולחן הניתוחים.

אמיל הרווק התחתן בשנת 1926 עם מרגלית לבית אפלבוים מראשוני זיכרון יעקב. אמיל היה האחראי על רכישת קרקעות בעבור חברת האחים ליטוינסקי. ליד היישוב רשפון הייתה חלקת קרקע בת 1700 דונם והוא הצליח לשכנע 60 ערבים שהיו בעלי הקרקע למכור לו את החלקה. בחלקה זו היה פרדס בם 600 דונם. בתחילה טיפלו ערביי הסביבה בפרדס אך כאשר החלו הפרעות בארץ ביקש ליטוינסקי מחברי קיבוץ שפיים לתחזק ולעבד את הפרדס. עבודה זו הייתה תוך סיכון גבוה בגלל הריחוק מיישוב יהודי. בשנת 1933 התפרקה קבוצת בית"ר "בדרך" וחברי הקבוצה עבדו בפרדסו של ליטוינסקי.

עוד חלקת קרקע בת 1700 דונם מהכפר הערבי "סקיה" רכשו האחים ליטוינסקי בשנות השלושים ובכוונתם היה להקים בשטח זה עיר גנים שתקרא על שמו של אביהם יעקב אלחנן. הם החלו ליישב על השטח שהיה ידוע כמושבה "תל ליטוינסקי" יהודים עולים שהגיעו מגרמניה ומאוסטריה. מאחר ומיקום המושבה היה רחוק מכל יישוב ובעיקר מתל אביב שבשנות השלושים התפתחה וגדלה מאוד ,החליטו האחים לייסד שני קווי אוטובוס האחד מספרו 70 והשני מספרו יהיה 71 שני האוטובוסים ייצאו מהעיר תל אביב אל המושבה לנוחיות המתיישבים.

הוצאות אחזקת המושבה היו גבוהות ולכן השכירה משפחת ליטוינסקי כ-1,000 דונם משטח המושבה לצבא הבריטי, שהקים במקום מחנה בעבור הצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה. הצבא האמריקני ישב בשטח בערך כשנה ולאחר מכן הצבא המשיך בדרכו לכיוון בורמה. הצבא הבריטי בנה בשטח, בית חולים הקיים עד היום הוא בית החולים "תל השומר".

למרות שכל רכושם של האחים היה מחולק שווה בשווה, בכל זאת החלו בשנות ה-40 סכסוכים בין שלושת האחים. בעיקר בין ריימונד הצעיר לבין אחיו. הסכסוכים הגיעו עד בית המשפט*.

ריימונד תרם כספים לאוניברסיטה העברית בירושלים, בתמורה נקרא בניין הסנאט בהר הצופים על שמו. ריימונד נפטר ביום 12.8.1956. על קברו בכתה רק הידועה בציבור שלו ששמה אראלה רוסו. גם האם עזבה את הארץ בגלל סכסוכי האחים ועברה בשנת 1946 להתגורר בז'נבה. היא נפטרה בשנת 1954.

לאחר הפצצת תל אביב ביום 9 בספטמבר 1940 בנה הצבא הבריטי מחנה צבאי ליד בית החולים.

  • בשנת 1941 הוגשה לראשונה בקשה לפירוק השותפות של נכסי ריימונד. בבעלותו היו נכסים רבים ביניהם 1800 דונם אדמה חקלאית, שני פרדסים כל אחד בערך של 900 דונם היה גם בניין תעשייתי ברחוב החרושת בתל אביב. בזמן המשפט נפטר ריימונד ביום 12.8.1956. המוציאים לפועל של ירושת ריימונד צורפו לכתב התביעה. בצוואתו מסר את קווי האוטובוסים לחברת "דן" לעולמים בתנאי שהקו יתופעל בצורה הוגנת והנהגים יצורפו לחברת דן כחברים מלאים. קו 70 עובד עד היום. ביום 18 ביולי 1974 קיבלה חברת "דן" תחת חסותה את 19 האוטובוסים ואת כל הנהגים. בשנת 1959 נמסרו הפרדסים תמורת תשלום לחברת "מטעי הדרי ישראל בע"מ"

"למות או לכבוש את ההר" סיפורו של שלמה בן יוסף

"למות או לכבוש את ההר" סיפורו של שלמה בן יוסף

שלמה טבצ'ניק נולד ביום 7 במאי 1913, בעיר לוצק שבפולין, ובה הצטרף בשנת 1928 לקן בית"ר. לאחר שהממשלה הפולנית נתנה רשות לנוער ללמוד להשתמש בנשק, והוא יצא להכשרה לעיר אחרת ללמוד נשק. שלוש פעמים יצא להכשרה בכל פעם לעיר אחרת.

אביו נפטר בשנת 1930 והוא כבן 17, עול פרנסת המשפחה נפל עליו, כשנתיים קודם לפרסום המאמר של זאב ז'בוטינסקי על "האוונטוריזם" שהיה בניגוד לכבוד וההדר הביתרי שהיה הדגל שלו.שלמה יצא שלוש פעמים להכשרה כדי ללמוד על התנועה ולהתאמן בנשק וכל פעם בעיר אחרת.

הוא ביקש מאמו רשות לעלות לארץ ישראל, מאחר ומצבה היה קשה ביותר לאחר מות האב. שלמה הוא שנשא בעול הפרנסה ועכשיו כשייסע לארץ מי יעזור לאמו. אבל למרות מצבה הכלכלי הקשה מכרה האם מגרש שהיה בבעלותה ומסרה לבנה שלמה את כל 400 הזהובים שקיבלה תמורתו והתפללה ליושב במרומים  שישמור לה על הילד. שכל כך אהבה, כמו כל אם.

שלמה עזב את לוצק בקיץ 1936 ורצה לצאת עם קבוצה של ביתרים לא"י בעזרת משה קריבושיין שהחליף את שמו לגלילי והצליח לשכנע את מרכז בית"ר בווינה שיש אפשרות לעלות לארץ ישראל בדרכים בלתי לגאליות (בהתאם לקריאתו של זאב ז'בוטינסקי). גלילי הצליח להעלות 14 בחורים לחיפה. שלמה טבצ'ניק נרשם לקבוצה השנייה ולכן היה זקוק לכסף, 15 לירות, ואמו נתנה לו 400 זהובים שזה 16 לירות ושלמה עלה על הרכבת לכיוון ורשה. לא היה לו היתר עלייה והוא עלה לאוניית מעפילים "אף על פי" והצליח להגיע לחיפה ומשם פנה מיד לראש פינה והצטרף לקבוצת עבודה של ביתר ביישוב. מיד עם הגיעו לראש פינה שרף את דרכונו הפולני שלא יוכל להתחרט ולחזור לפולין ועיברת את שמו לשלמה בן-יוסף לזכרו של אביו, יוסף.

באפריל 1936 החלו פרעות מצד הערבים כנגד היהודים ברחבי הארץ. קציר הדמים היה כ-400 יהודים הרוגים. ביום 27 במרס 1938 נסעו בני משפחה יהודים מעכו לצפת ובדרך חסמו את דרכם ערבים וירו בארבעה בני המשפחה. המקרה עורר זעם רב בציבור היהודי ברחבי הארץ.

הנהגת היישוב היהודי החליטה על מדיניות הבלגה, והימנעות מתקיפה, התבצרות ביישובים והגנה על הקיים, מתוך חשש שאי אפשר להילחם נגד כל הערבים ואין דרך למצוא את האשמים.

ביום 16.4.1938 הותקפה מכונית ביריות, שבה נסעו חמישה חברי ה"הגנה". שלושה מנוסעי המכונית נהרגו מהירי. ובהם דוד בן-גאון, ששירת קודם לכן בפלוגת בית"ר בראש פינה, והיה חברו הטוב של שלמה בן-יוסף. הרצח הזה עורר סערת רגשות בקרב חברי גדוד העבודה של בית"ר בראש פינה. חברי הגדוד קיוו וציפו שיקבלו מזאב ז'בוטינסקי או ממשה רוזנברג שהיה מפקד אצ"ל בארץ פקודה לבצע פעולת נקם נגד הפורעים. פעולה כזו הייתה בניגוד לדעתו של ראש בית"ר. לכן החליטו שלושת חברי גדוד העבודה שלמה בן-יוסף, שלום ז'ורבין ואברהם שיין להשיב מלחמה על דעת עצמם. מבלי לקבל רשות ומבלי לדעת כיצד נוקמים בחזרה. שלושתם המתינו ביום 21 באפריל 1938 לאוטובוס שנסע מטבריה לצפת והסיע ערבים. הם חיכו לאוטובוס בקטע שבין ראש פינה וצפת. שלמה זרק את הרימון לעבר האוטובוס בכוח רב שהרימון המשיך במעופו מעבר לרכב ולא פגע באיש ולא גרם כל נזק. שלושתם ברחו והתחבאו במערה בקרבת מקום. המערה זכתה להיקרא על שמו של שלמה בן-יוסף. הם נתפסו כמעט מיד, כנראה עקב הלשנה.

שלושתם הועמדו למשפט.

מאחר והרימון לא גרם שום נזק הם הועמדו למשפט על החזקת נשק ללא רישיון שבתקופה זו היה מביא למחזיק בו גזר דין מוות בהתאם לתקנות לשעת חרום של הבריטים.

הסנגורים שהועמדו לרשות השלושה הביאו לכך ששלום ז'ורבין הוכרז כבלתי שפוי בדעתו ולא ידע מה הוא עושה. לאחר המשפט הכריזו שאברהם שיין הוא קטין ולכן לא יכול לשאת בעונש.

שלמה בן יוסף היחיד שיישא בעונש התנגד להצעה שיבקש חנינה מהמלך כי זה יוצר מצב שהוא מכיר בשלטונו של המלך על ארץ ישראל וזה היה בניגוד לאידיאולוגיה שלו.

כחודשיים ומחצה לאחר תלייתו בחדר הגרדום בכלא עכו ביום 28.6.1938 של שלמה בן-יוסף אמר זאב ז'בוטינסקי בנאום שנשא בוועידת בית"ר השלישית ביום 12 בספטמבר 1938 שהוא מכיר בכך שהוא לא נתן את הפקודה הזו אבל הוא מאשר אותה לאחר מעשה כאילו שניתנה על ידו לפני הביצוע. לאחר שנעשו כל המאמצים לביטול רוע הגזרה הבין בן-יוסף שהוא יצעד היום אל חדר הגרדום.

הוא התעורר מוקדם התרחץ ולבש את בגדיו היפים התגלח ולא שכח לצחצח את שיניו. לדעתו, על התליין לדעת שיהודי גאה ובעל הכרה עומד לפניו. אחד הנוכחים בחדר סיפר  לזאב ז'בוטינסקי שהוא לא היה יכול להסיר את עיניו מהבחור הזה שראה במעשהו ערך עליון. וצעד בראש מורם כששירי בית"ר בפיו. "שתי גדות לירדן זו שלנו זו גם כן".

שלמה בן-יוסף הבין את המשמעות של עלייתו לגרדום. הוא כתב לאחד מחברי גדוד העבודה: "אני הולך מחר למות ולמרות זאת רוחי אינה נכאה אני אפילו שמח. כי במשך עשר שנות חברותי בבית"ר נתתי את כולי למען התנועה ואני אהיה הבית"רי הראשון שייתלה" אני מתווה את הדרך. אחרי כבר יגיבו חברי בית"ר על כל מעשה של הערבים. בשנייה האחרונה לפי הידוק החבל על צווארו הוא אמר "יחי ז'בוטינסקי"!

זאב ז'בוטינסקי הסביר לנוכחים שהוא רואה בשלמה בן-יוסף את התגלמות בית"ר אדם שלא מוותר על הכבוד וההדר בהתאם להמנון של בית"ר.

על כל מעצור ומיצר

אם תַעל או תֶרד

בלהב המֶרד

שַא אש להצית – אין דבר

כי שקט הוא רפש,

הפקר דם, ונפש

למען ההוד הנסתר.

למות או לכבוש את ההר – יודפת, מסדה, ביתר.

אבל ראש בית"ר לא נתן שום פקודה להגיב כי אם להמשיך ולהבליג. (פעולה שבעתיד יעשה גם בגין)

מנחם בגין שהיה נוכח באולם ההרצאות בוורשה ושמע בצמא את דברי ראש בית"ר החליט לענות לו. למחרת היום ניתנה לו ההזדמנות על פי סדר הנואמים הוא צריך לעלות לבמה ולנאום בנוכחות ראש בית"ר. בגין דרש לשנות את "הנדר הביתרי" ולהכריז על מלחמה על האימפריה הבריטית. זאב ז'בוטינסקי רתך מזעם וענה לו שדבריו מזכירים לו את הקול הצורמני המאוס שעושה דלת חורקת.

הוצאתו להורג של שלמה בן-יוסף גרמה לזעזוע ביישוב העברי בארץ ישראל. בערים אחדות נקראו רחובות על שמו.

בקורי משה מונטיפיורי בארץ הקודש

ביקורי משה מונטיפיורי בארץ הקודש

משה מונטיפיורי הוא השתלן והנדבן מספר אחת של העם היהודי לדורותיו. למשה מונטיפיורי לא היו צאצאים שימשיכו ויספרו את מעשיו הרבים למען העם היהודי.

משה מונטיפיורי הוא בן למשפחת מגורשי ספרד שהאימפריה העות'מנית הסכימה לקבל לתוכה. הסולטן בייאזט השני הבין את היתרון שתקבל האימפריה מכניסת היהודים לתוכה ומיד ניתן צו מלכותי לקבל את כל היהודים. משפחת מונטיפיורי עברה ראשית, להולנד והתיישבה באמסטרדם הבירה. הם לא הצליחו להתאקלם באמסטרדם ועברו לליוורנו שבאיטליה וחלק מהמשפחה התיישב בה. בשנת 1744 הגיע סבו של משה מונטיפיורי ללונדון ביחד עם אחיו והם מתמקמים בלונדון ופותחים במסחר.

לסבא נולדו 17 צאצאים והורי משה מונטיפיורי שהיה הרביעי בשורת הילדים יוסף־אליהו ואשתו רחל יצאו בשנת 1784 לביקור עסקים ומשפחתי בליוורנו, וכעבור ימים אחדים נולד משה־חיים שנקרא כשם סבו. כחודש לאחר הלידה חזרה המשפחה ללונדון ומשה גדל והתחנך בלונדון והיה בה כל ימיו. כשסיים משה את לימודיו בבית הספר הממשלתי הוא החל לעבוד בבתי המסחר הגדולים בלונדון. הוא נחשב לעובד מסור וישר. הקהילה הספרדית שישבה בלונדון הייתה קהילה מלוכדת ומאוחדת ודגלה בעזרה הדדית. בשנת 1804 רכש עבורו סבו רישיון עבודה בבורסה הלונדונית. בשנה זו פרצה מלחמה בין סלים השלישי, הסולטן העותמני לבין סרביה.

ממנצ'סטר הגיע בשנת 1798 נתן מאיר רוטשילד ללונדון בהיותו כבן 21. הוא השקיע את כספו בבורסה והצליח מאוד. גם בשנת 1815 הרוויח רווחים עצומים מניצחון אנגליה על צרפת בקרב ווטרלו מאחר וידע הראשון על הניצחון. נתן מאיר רוטשילד מימן את מלחמתו של ארתור ולסלי הדוכס הראשון של וולינגטון, כנגד נפוליון בווטרלו. רוטשילד זכה בשנת 1818 לקבל תואר ברון. בנו ליונאל יהיה הלורד הראשון היהודי. בשנת 1825 הציל את הבנק המרכזי ממפולת כספית. נכדו של נתן מאיר ובנו של ליונאל נקרא נתנאל קיבל מידי הלורד בלפור את "הצהרת בלפור". ביום 22.10.1806 נשא לאישה את חנה בתו הבכורה של ברנט כהן היהודי העשיר ביותר באנגליה. להם היו שבעה ילדים.

משה מונטיפיורי מצטרף בשנת 1809 למיליציה שהוקמה בלונדון לשמירה על העיר ותוך חמש שנים הגיע לדרגת קפטן. בשנת 1813 נשא משה מונטיפיורי לאישה את יהודית אחותה של חנה רוטשילד.

בשנת 1819 מכתירים את משה מונטיפיורי לראש הקהילה היהודית ספרדית בלונדון והוא פועל לשנות את החוק לבחירת יהודים לפרלמנט הבריטי וגם לבית הלורדים. כך הוא מאפשר לבנו של נתן מאיר ליונאל להצטרף לבית הלורדים והתואר לורד עובר בירושה ולכן יקבל בנו את "הצהרת בלפור".

בשנת 1820 סגר משה מונטיפיורי את משרד הברוקרים שלו והיה מגיע מדי פעם לבורסה לבצע עסקא אחת או שתיים.  בשנת 1831 רכש את האחוזה ברמסגייט.

משה מונטיפיורי מתיידד עם בני משפחת המלוכה. באחד הימים בסעודה שנערכה אצל ליאופולד שיהיה לימים מלך בלגיה, הוא שומע שהנסיכה לבית קובורג־גוטה אשת הנסיך אדוארד אוגוסטוס המשתתפת גם היא בסעודה שהיא בהריון. הוא עשה חישוב מהיר והבין שהנסיכה נושאת בקירבה את המלך הבא של אנגליה. הוא מנסה לשכנע את הנסיך לחזור לאנגליה אבל זה לא הבין על מה מדבר איתו מונטיפיורי. משה מונטיפיורי משכנע את הנסיכה לחזור במהרה ללונדון וללדת הילד באנגליה כי יש סיכוי גבוה שהוא יהיה המלך הבא. הוא מתיידד עם הנסיכה למרות שהייתה בעלת מזג קשה. כאשר הנסיכה ילדה התברר שזו בת וגם כבר היה ברור שהיא תמונה למלכה וגם שינו את החוק שגם בנות יכולות לרשת את כס המלוכה. שמה יהיה ויקטוריה.

המלך ג'ורג' הרביעי בנו של המלך ג'ורג' השלישי היה חשוך ילדים. כאשר הוא מת יורש אותו אחיו ויליאם הרביעי שגם הוא היה ללא ילדים. מאחר ולפי החישובים הוא לא היה אמור להתמנות למלך והוא גם לא חכם במיוחד והכול לעגו לו הוא מתגייס בגיל 13 לצי המלכותי. ידיעותיו לא איפשרו לו להתמנות למפקד אוניה והוא יורד מהאוניה ליבשה. כאשר מועצת החכמים באה לכרוע ברך לפניו בטקס ההכתרה הוא שאל מי הוא הטיפש עכשיו?  who's a Silly Billy now?. גם לו לא היו יורשים והוא המתין למות עד שויקטוריה תהיה בת 18 כדי שאימה לא תמלוך בשם הילדה כל כך גבוהה הייתה השנאה ביניהם. כאשר מלאו לויקטוריה 18 וחודשיים הוא מת . היא עלתה על כס המלוכה ביום 20 ביוני 1837. כעבור חודשים אחדים בנובמבר 1837 היא מעניקה למשה מונטיפיורי תואר "אביר".

  1. ביקור ראשון.

משה מונטיפיורי רכש כרכרה פרטית והוא החל נוסע לטייל עם אשתו יהודית. במסגרת טיוליו הוא מגיע בשנת 1827 לירושלים. לדעתי הוא נדבק בסינדרום ירושלים ונשבע ולעזור ליהודי העיר עד סוף ימיו. בשנים אלו מנהלת יוון מלחמה לקבלת עצמאותה. עוזרים לה המעצמות רוסיה, צרפת ואנגליה כנגד תורכיה. ביום 20 בנובמבר 1827 נערך קרב ימי במפרץ נווארינו נגד הצי התורכי. המעצמות נלחמות לצד יוון על מנת לעזור לה, הצי הרוסי, הצי הצרפתי והאנגלי. צריך לזכור שתורכיה שמפסידה בקרב הזה היא השולטת על ארץ ישראל ומשה מונטיפיורי מגיע לארץ ישראל.

בשנת 1837 הוא מתמנה לשריף של לונדון. זה תפקיד של מעין סגן ראש העיר או מנהל המחלקה הסוציאלית.

  1. ביקור שני.

לקראת שנת 1839 נודע בציבור היהודי שמשה מונטיפיורי עומד לבקר בארץ ישראל בפעם השנייה וברצונו לרכוש שטח חקלאי גדול להתיישבות יהודית. רבני ארץ ישראל שידעו והכירו את פועלו הרב לטובת היהודים שלחו לו מכתב התראה. "השנה הבאה 1840, תהיה שנת שמיטה מעוברת, זאת אומרת שיהיו בה 385 ימים ולא תהיה אפשרות ליהודים לעַבֵד את האדמה ולכן לא כדאי לך לקנות עכשיו קרקע להתיישבות חקלאית בארץ ישראל".

ביום 7 ביוני 1839 יצאו בני הזוג לדרך. משה מונטיפיורי הגיע ארצה דרך נמל ביירות והביא איתו הרבה כסף לחלק ליהודי ירושלים. הוא פונה לבנקאי בביירות ומבקש שיעבירו לו את הכסף לירושלים. הבנקאי מפחד. משה מונטיפיורי מבקש את עזרת המושל שמסביר לו אף אחד לא ייקח על עצמו פעולה כזו מפחד שודדים. אבל המושל נתן למשה מונטיפיורי עצה טובה "אתם קבוצה גדולה תחלק את הכסף בין האנשים – יש לכם נשק ולכן שודדים יחשבו פעמיים לפני שינסו לתקוף אתכם". משה מונטיפיורי חילק את הכסף לאחד עשר שקים קטנים ושם אותם תחת האוכף והם יצאו לדרך.

בדרכם עברו בצפת והוא עוזר לתושבי צפת שנפגעו מרעש האדמה שהיה שנתיים קודם לכן, בשנת 1837. מר ישראל דרוקר המוכר לנו בשם ישראל בק מזמין אותו לבקר במשק החקלאי שלו על הר מירון. משה מונטיפיורי מעוניין ללמוד על החקלאות בארץ והוא מגיע לחוותו של ישראל בק ומתכבד לשמש כסנדק לתינוק שנולד לאחד העובדים.

בביקורו זה בירושלים הוא מקיים מפקד הראשון בארץ שכן ליהודים אסור להתפקד על פי ההלכה. יש לו פטנט הוא מבקש מכל ראש משפחה לבוא ולספר לו על בני משפחתו ויקבל בתמורה לסיפור תשלום. בביקור זה הוא  בונה מבנה מעל לקבר רחל המוכר לנו עד היום.

בביקור זה לא קנה שום חלקת קרקע. אבל התעניין בנושא ההתיישבות החקלאית לעומק שכן היו מספר יהודים שעסקו בחקלאות יחד עם פלאחים מקומיים. כמובן שהוא מיד הוצף בעצות ובהצעות של 'כוללים' שעסקו בחקלאות בעזרת הפלחים הערביים. משה מונטיפיורי עזב את הארץ לאחר הביקור עם מידע רב על החקלאות בארץ ישראל שאותם קיבל מישראל ב"ק, מרדכי צורף, אריה נאמן ויצחק אשכנזי שכל אחד מהם עסק בצורה זו או אחרת בחקלאות ביחד עם פלחים מקומיים.

בהגיעו למצרים פנה אל מושל הארץ מוחמד עלי והציע לו כי הוא ירכוש כפרים אחדים שיהיו בבעלות יהודית אבל יעבדו בהם פלחים ערביים מקומיים המושל מוחמד עלי, לא הסכים. בחזרתו לאנגליה כבר החל לטפל בבעיית "עלילת הדם" בדמשק. גם המושל מוחמד עלי סיים את תפקידו כמושל הארץ.

  1. ביקור שלישי.

בשנת 1849 משה מונטיפיורי מגיע שוב לירושלים בעיקר לבדוק באם הפעולות שעשה בביקוריו הקודמים באמת מתקיימים. בשנת 1846 הקים בירושלים בית ספר לנערות על שם אוולינה רוטשילד. לקראת ביקורו זה שלח לישראל ב"ק מכונת דפוס מודרנית בימים ההם.

בבואו בביקור זה ארצה הוא ממשיך לטפל בהתיישבות יהודית חקלאית בהתאם לרעיונו של קולונל ג'ורג' גאולר, ­ שגם הצטרף לנסיעה הפעם ­ שערך מחקר מקיף על נושא ההתיישבות החקלאית בארץ הקודש שיפתור את מצוקת היהודים.

  1. ביקור רביעי.

לקראת ביקורו הרביעי בארץ הקודש שלח בשנת תרי"ד לירושלים עשרה מכונות אריגה ומאחר וידע שאין בירושלים צמר לאריגת בדים הוסיף למשלוח הנולים גם כמות מספקת של צמר גלמי והוסיף על כל אלה גם אומן מומחה שילמד את תושבי ירושלים את עבודת האריגה.

מלחמת קרים פרצה בשנת 1853 ומשה מונטיפיורי הבין שבמלחמה סובלים כולם אבל בעיקר היהודים כי העות'מנים התייחסו אליהם כנתיני אויב ואילו הרוסים עצרו את משלוח הכסף ארצה כי זו מדינת אויב. משה מונטיפיורי הבין שיהודי ירושלים נתונים בצרה לכן החליט לנסוע שוב לארץ הקודש. הפעם בדרכו ארצה הוא עובר אצל הסולטן ה-31 עבדול אל מג'יד הראשון שהיה ילד כבן 16 ומקבל ממנו אות כבוד "המג'ידיה" אבל מקבל גם פירמן (רישיון מלכותי) לרכישת קרקע בירושלים, דבר לא פשוט שכן אסור למוסלמים למכור קרקע בארץ הקודש לכופרים בעיקר יהודים. התירוץ או ההסבר היה שהקרקע מיועדת לבניית בית חולים לעניי העיר.

הוא מביא איתו כסף שקיבל מיהודה טורו שופט מניו אורלינס שנפטר וציווה לתת למשה מונטיפיורי סכום כסף שיחלקו בין היהודים לבין הגויים לפי הבנתו. ניאזדאד, המושל הקודם של ירושלים שהכיר את נדבת ידו של משה מונטיפיורי בא אליו ברגע שנודע הדבר שמשה מונטיפיורי מחפש קרקע לבניית בית חולים ומציע לו חלקה קרקע גדולה בהר שמול ירושלים העתיקה. עד שנסגרה העיסקה כבר הקים ויסד הברון רוטשילד בית חולים בירושלים שיקרא על שמו. משה מונטיפיורי שאל את רבני ירושלים אם כך מה נחוץ לכם והם הציעו לו לבנות בית מגורים. כך נוסדה "משכנות שאננים".

בהיות משה מונטיפיורי בירושלים, בא אליו הרב יהודה מירקדו הלוי רבּהּ של יפו, והציע לו הצעה שמשה מונטיפיורי חיכה לה 15 שנים, לקנות חלקת קרקע חקלאית, שעליה פרדס הדרים, מהמוכן, ולהעניק אותה ליהודי יפו. זו הייתה משאת נפשו של מונטיפיורי מזה 15 שנים. משה מונטיפיורי לא מתווכח בכלל על המחיר ולא שואל איפה הפרדס הוא מאמין לרב, ומשלם, ומעניק את הפרדס ליהודי יפו.

סופו של הפרדס:

היות ופרדס מונטיפיורי היה כל השנים בהפסדים, שמשה מונטיפיורי היה צריך לממן מכיסו נמכר הפרדס ביום 22.12.1922 ל"סוכנות אמריקנית־ארץ ישראלית לעסקי קרקעות" שהיה בהנהלתם של ישראל מרדכי טננבוים וישראל בלומנפלד, במחיר של 5665 לירות מצריות. והם העבירו את זכויותיהם על הקרקע לפי חוזה ביום 10.12.1923 לדב שפק-לבזובסקי וחייקל שיף, שמיד חילקו את שטח הפרדס ל-200 מגרשים בערך, אשר נמכרו ליחידים במחיר 8 גרוש מצרי לכל אמה רבועה, רוב הקונים היו חברי "המזרחי הצעיר". בהתאם לצוואתו של משה מונטיפיורי נקראת השכונה על שמו "שכונת יהודית ומשה מונטיפיורי".

  1. ביקור חמישי.

בשנת 1857 מגיע שוב משה מונטיפיורי לביקור בירושלים ומביא איתו את תומס הולמן לצורך בניית טחנת קמח שתופעל על ידי הרוח. סכום החוזה לבניית התחנה הוא 1,450 לירות סטרלינג. בבואו לנמל יפו ממתין לו ברציף מר כייאט סגן הקונסול הבריטי ביפו, וגם אגא דיזדאד המושל הקודם של ירושלים שמביא עמו חמישה חיילי משמר ללוות את משה מונטיפיורי בכל תקופת היותו בארץ וכמובן לא שכח להציע לו עוד חלקת קרקע.

ביום א' בשבוע 17 במאי 1857 יצא משה מונטיפיורי לבקר בפרדס שלו הוא שהה בפרדס כשעה כשהוא בודק את הדו"ח שהגיש לו מיינור הצעיר בנה של קלורינדה שהיה המנהל בפועל של הפרדס. למחרת עזבו את יפו ועלו לירושלים. כעבור ארבע שעות הגיעו ללוד ובה חנו למנוחת הלילה. ביום רביעי נכנסו בשער העיר ירושלים. הפמליה בראשות משה מונטיפיורי פונה לבית הספר על שם אוולינה רוטשליד שהוא יסד כשנתיים קודם לכן ושמח לראות שיש שלוש כיתות לימוד ובכל אחת מהן יש כארבעים תלמידות.

להלן חלק מהדו"ח:

בשנה הראשונה 1856 עלה מחיר החזקת הפרדס סך של 28.700 פיאסטרים מצריים לעומת רווח של 27,544 פיאסטרים הפרדס נרכש כשיש בו 1,407 עצי פרי הדר למינהו. את ההפרש בגובה של 40 לירות סטרלינג מימן משה מונטיפיורי מכיסו בכל שנה.

  1. ביקור שישי.

hozkin_jafoביום 27 בפברואר 1866 יצא משה מונטיפיורי מלונדון לארץ הקודש. כאשר עלו לאוניה באלכסנדריה נקע משה מונטיפיורי את רגלו והוא נאלץ לחזור לחוף ולהמתין להחלמתו. ביום א' 18 במרס 1866 יצאו בדרכם ליפו אליה הגיעו למחרת היום. בהגיעם ליפו גברה על רופאו האישי ד"ר הודצ'קין מחלתו, וסר משה מונטיפיורי נשאר לידו בבית חיים כייאט סגן הקונסול הבריטי. בערב פסח עלה משה מונטיפיורי לבדו לירושלים להשתתף בסדר פסח כהלכתו כשהוא ממנה רופא שישמור על הודג'קין.

ביום 9 באפריל השתתף בהנחת אבן הפינה להקמת שכונת מגורים נוספת על שטחו בשם "אוהל משה". בחזרתו ליפו מצא כי ד"ר הודצקין מת  ביום 4 באפריל ונקבר בבית הקברות הפרוטסטנטי ביפו. עצוב חזר משה מונטיפיורי ביום 9 במאי לביתו ברמסגייט.

  1. ביקור שביעי ואחרון.

ביקור זה נערך בשנת 1875 ומשה מונטיפיורי כבן 91 הביא איתו אובליסק העשוי מאבן גרניט ורודה אותה העמיד על קברו של הרופא שליווה אותו במסעיו במשך כארבעים שנים.

משה מונטיפיורי מטביע את האימרה "אחד למען כולם וכולם למען האחד" האמרה הפכה למוטו של חברת כל ישראל חברים בראשותו של אדולף כרמיה.

מפקד גדוד נהגי הפרדות

מפקד גדוד נהגי הפרדות

מחר, ביום רביעי י"א בכסלו תשע"ה; 3.12.2014 יגיע ארונו של קולונל פטרסון שהיה המפקד העליון של גדוד נהגי הפרדות במלחמת העולם הראשונה, למנוחת עולמים בבית הקברות של בית הגדודים שבמושב אביחייל.

באוגוסט 1914 בתחילת מלחמת העולם יצא זאב ז'בוטינסקי מרוסיה בשליחות עיתונו למסע ברחבי אירופה וצפון אפריקה. בדרכו לאפריקה עבר במדריד בירת ספרד וביקר במקום גלותו של מכס נורדאו. במפגשו עם נורדאו הוא מספר לו על הרעיון שעלה במוחו להקים צבא יהודי, שיעזור במלחמה בארץ ישראל כדי שיוכלו להשתתף בוועידת השלום שתתכנס לאחר המלחמה. ז'בוטינסקי ידע שהוא ימצא אוזן קשבת אצל נורדאו שדגל בכוח הזרוע בפתרון הבעיה היהודית. בדצמבר 1914 הגיע ז'בוטינסקי לאלכסנדריה שבמצרים וראה שם אלפי יהודים שגורשו מארץ ישראל על ידי הצבא התורכי ואינם עושים דבר במחנות שנבנו בעבורם. באלכסנדריה פגש ביוסף טרומפלדור שגורש על פי בקשתו מארץ ישראל והעלה בפניו את רעיון הגדוד העברי. טרומפלדור התלהב והצטרף למאמץ לשכנע את שלטונות הצבא האנגלי באלכסנדריה.

בדירתו של מרדכי מרגלית, נציג חברת הנפט "נובל" שבה היה לסר משה מונטיפיורי מניות בכורה, התכנס ביום 3 במרס 1915 הוועד לטיפול בפליטים הנמצאים במצרים, בין חברי הוועד היו זאב גלוסקין, עקיבא אטינגר, נפתלי וייץ, זלמן דוד לבונטין וזאב ז'בוטינסקי העלה בפני חברי הוועד את הרעיון שנתקבל בהסכמת יוסף טרומפלדור על הקמת גדוד עברי למלחמה בכיבוש ארץ ישראל במסגרת הצבא הבריטי. רק חמישה מבין הנוכחים הסכימו לרעיון והם התמנו לשמש "הוועד להקמת הגדוד העברי". הרעיון הלהיב חלק מהפליטים ומיד נרשמו כחמש מאות (500) בחורים לגדוד. שלטונות הצבא לא הסכימו לקבל נתינים זרים לשורות הצבא, אבל יש באפשרותכם להתקבל כמתנדבים ליחידות השירותים של הצבא הבריטי. המפקדה לא הבטיחה לשלחם להילחם בארץ ישראל כי אם הם ישרתו היכן שהצבא יזדקק להם. לבסוף הוצע לארגנם ב"גדוד נהגי הפרדות לציון", והם ישרתו בהובלת תחמושת ומזון לחזית גאליפולי. זאב ז'בוטינסקי התנגד לכך ואילו יוסף טרומפלדור הסכים בתנאי שהגדוד יהיה אחיד ויהיה תחת דגל יהודי. טרומפלדור אסף כ-600 צעירים והיה לסגנו של ליטננט קולונל פטרסון ויצא עם הצעירים לכיוון גאליפולי. בכל יום ולילה בהביאם מזון ותחמושת לחזית. ז'בוטינסקי שהתנגד כאמור לעיל, שהמתנדבים היהודים לא יחשבו כלוחמים מהשורה ועזב את אלכסנדריה ונסע ללונדון לנסות ולקבל את הסכמת השלטונות שם להקמת גדוד צבא לוחם שבו גם הפקודות יהיו בעברית.

לאחר כישלון הקרב על הדרדנלים חזרו הבחורים עם כל חיל המשלוח הבריטי למצרים, והגדוד התפרק וכל החיילים שוחררו. למעלה ממאה בחורים ביקשו להתנדב לצבא הבריטי כחיילים, שפתאום הסכים לקבל זרים לצבאם. כמאה ועשרים צעירים צורפו בהמלצת הקולונל פטרסון לגדוד מספר עשרים (20) בנפת לונדון, שיוזמיה כבר חשבו על לגיון יהודי.

בינואר 1917 הבין זאב ז'בוטינסקי את טעותו במצרים והתנדב לגדוד הזה כחייל טוראי. באוגוסט 1917 ניתן סופסוף האישור ליצירת "הגדוד העברי" הראשון ושמו נקבע בצבא הבריטי "הגדוד ה-38 של הרובאים המלכותיים" והוא יהיה בפיקודו של קולונל פטרסון. שהכיר את ז'בוטינסקי והמליץ לתת לו תואר של לויטננט. בתפקידו זה הוא היה המאמן של יהודי וייטצ'אפל שהיו במקצועם חייטים. 'גדוד קלעי המלך מספר 38' נשלח לאלכסנדריה בפברואר 1918 עבר אימונים ונשלח לחזית.

ישראל פריצקר

באוגוסט 1940 החליט אברהם שטרן ז"ל להיפרד ממחתרת האצ"ל בגלל שיקולים שונים. הוא הציע לחבריו הבכירים באצ"ל להצטרף אליו למחתרת החדשה שהקים לאחר כחודש נתן לה את השם לוחמי חרות ישראל בקיצור לח"י.

ביום 16 בספטמבר 1940 חברי לח"י פרצו לבנק אפ"ק שהיה ברחוב בן יהודה ושדדו סכום כסף גדול שאיפשר למחתרת החדשה להתחיל ולפעול.

המחתרות, גם אצ"ל וגם לח"י, נלחמו כנגד השלטון הבריטי שלא איפשר ליהודים לעלות לארץ ולהתיישב בה בגלל דרישת הערבים תושבי הארץ. הבריטים שרצו לדעת מה נעשה ומה מתוכנן כנגדם בתוך המחתרות הצליחו לגייס מרגלים מתוך תושבי הארץ היהודיים. המחתרות לא עשו הרבה חשבון ברגע שנתגלה מרגל שפועל נגד היישוב היהודי הוא הוצא להורג.

אצ"ל הרגו יהודים, לח"י הרגו יהודים ואילו ה"הגנה" חיסלה יהודים. כל מחתרת בגלל הסיבות שהם מצאו לנכון לבצע את ההרג. בדרך כלל היה בכל מחתרת מעין טריבונל שיפוטי שאישר את ההוצאה להורג. חברי אצ"ל כעסו על בגין בגלל החששות שלו לאשר הוצאה להורג של מרגל כזה והוא הצליח לברוח ובחסות הבריטים היגר לאמריקה ונעלם שם. לא לכולם היה "מזל" כזה

ביום 5 באוגוסט 1939 אסרו הבריטים את בנימין זרעוני אחד הקצינים הבכירים של אצ"ל וכנראה איפשרו לו לברוח. כמובן מתוך סיכום שהוא יתחיל לעבוד בשבילם. את הבריחה והעזרה להתחבא מפני הבריטים נתן לו אברהם שטרן. זרעוני החליט לעזוב את אצ"ל ולהצטרף ללח"י  ישראל פריצקר שהיה הממונה על המודיעין של אצ"ל במחוז חיפה החל לעקוב אחריו אבל העביר את המידע מה עושה זרעוני העביר גם לבריטים.

ישראל פריצקר – נולד בשנת תרע"ג (1913) ברוסיה. בשנת 1923 עלה ארצה.

באפריל 1937 הוחלט על הקמת מחלקה למודיעין באצ"ל שנקראה בתחילה "משי" ואחר כך "דלק". אריה פוסק קיבל את המחלקה בתל־אביב  וישראל פריצקר בחיפה.

בתקופת המלחמה העולמית חש פריצקר שהפך לאישיות חשובה. רבים מחברי אצ"ל נעצרו ואלו שנשארו בחוץ היו מאוד חשובים למחתרת להמשך המאבק.

כשהחלה המלחמה פעלו אנשי ה"הגנה" ביחד עם הבריטים. גם זאב ז'בוטינסקי שהיה האב הרוחני של אצ"ל, הבין, והסכים עם מפקד אצ"ל דוד רזיאל שיש להימנע מכל פעילות עוינת נגד הבריטים בתקופת המלחמה, ואולי גם לעזור להם במאמץ המלחמתי.

ישראל פריצקר כממונה על חיל המודיעין במחוז חיפה הורה לבלשיו לעזור לבריטים. הם החלו לספק לבריטים מידע על גורמים שונים בארץ וגם על אנשי ה"הגנה". פעולות אלו לא מצאו חן בעיני דוד רזיאל, שהחליט להדיח את ישראל פריצקר מהארגון בחורף 1941. ישראל פריצקר בתגובה לכך העביר את פעילותו לטובת התנועה הרוויזיוניסטית והמשיך לספק להם מידע. בינתיים הוקם לח"י והוא מרגל גם אחרי חברי לח"י ומעביר את המידע לבריטים.

כנראה שאברהם שטרן שהבין את הנזק שפריצקר יכול להביא למחתרת לח"י הוציא נגדו הודעת חיסול. אברהם שטרן ידע שגם דוד רזיאל בהיות מפקד אצ"ל והבין את הנזק הנגרם מעבודתו של פריצקר הוציא אותו מהארגון. לאחר מותו של רזיאל גם המפקד החדש של אצ"ל יעקב מרידור אישר את הוצאתו של פריצקר מחברות באירגון. שלוש שנים לקח ללח"י לתכנן את הוצאתו להורג של פריצקר ויש אומרים, שאנשי אצ"ל הזהירו את לח"י מפגיעה בפריצקר, הם הודיעו שבתגובה יחסלו את אברהם שטרן.

לישראל פריצקר היו בלשים אחדים שביניהם הידועים הם:

יוסף דווידסקו, נורה למוות ביום 20 באוגוסט 1945, בידי לח"י; דרך החלון בעת שישב בביתו בזיכרון־יעקב. מיכאל וקסמן, שנרצח ביום י"ט באייר תש"א, 16.5.1941;.משה רוטשטיין;

ישראל פריצקר היה מעורב בעזרת משה רוטשטיין בכל המהלך של לח"י לדון עם נציגו של מוסוליני בביירות, ובניסיון להכניס בוגד אמיתי או לא, לתוך המפקדה הראשית של ה"הגנה".

כל פעם שהבריטים תפסו ואסרו אנשי לח"י הם האשימו את ישראל פריצקר בהסגרתם לידי הבריטים. אנשי הלח"י לא סבלו יותר את הפעילות של פריצקר והודיעו לו על החלטתם להוציאו להורג. ההחלטה הובאה בפני יעקב מרידור שהיה מפקד בכיר באצ"ל באותו הזמן. מרידור הודיע שלאצ"ל אין כל טענות לגבי הפעילות של פריצקר; אבל אם ללח"י יש, זו בעיה שלהם. גם יעקב מרידור כאשר קיבל לידיו את הפיקוד על האצ"ל הודיע לישראל פריצקר שעליו לעזוב את אצ"ל, בהתאם להחלטת המפקד הקודם.

הלח"י החליט לאחר לבטים רבים להוציאו להורג באשמת מַלשינות.

ביום 3 בספטמבר 1943 בערך בשעה 20:30 בעת שיצא מביתו ברחוב פרץ חיות 16 בת"א, ארב לו מישהו בפינת רחוב החשמונאים וירה בו 5 כדורים מטווח קצר וישראל פריצקר מת במקום. אשתו שהייתה בהריון יצאה מיד מפתח הבית עם הישמע היריות וזעקה לעזרה. עוברים ושבים שהיו ברחוב הזעיקו את מד"א ואת המשטרה. הוא השאיר אישה בהיריון ובת קטנה. מותו לווה בהצהרה מטעם התנועה הרוויזיוניסטית כי הם מאמינים שהוא חף מפשע. לחץ כבד הפעילה אשתו על יעקב מרידור מפקד האצ"ל, בבקשה לטהר את בעלה לפחות למען הילדים. הרצח הזה הפריע מאוד לתנועה הרוויזיוניסטית. ליד קברו הספידוהו ד"ר יוניצ'מן ורפאל רוזוב מראשי התנועה הרוויזיוניסטית.

נרצח ביום ד' באלול תש"ג, 3.9.1943, בידי לח"י;. ונטמן בבית העלמין נחלת יצחק.

דוד המלך

דוד המלך

לפי המסורת היהודית, המשיח היהודי יבוא מאחד מצאצאיו של דוד המלך. דוד נחשב למשיח ולבחירתו החביבה של האל הכול יכול של היהודים. אז בוא ונראה מי הוא דוד בן ישי.

ראשית, אם שם אביו נזכר בתנ"ך סימן שהיה איש חשוב. את זה אנו יכולים לראות גם מכך ששמואל הנביא מזמין אותו אל שולחן הכבוד כאשר הוא מגיע לבית לחם להקריב קורבנות ולהתפלל בציבור.

אבל דוד מבצע כמה עברות על חוקי התורה ונראה ונבדוק אחת מהן. בזמן היותו מלך הוא שולח את הצבא למלחמה. הוא עצמו נשאר בארמונו, ומאחר ומשעמם לו הוא יוצא לנפוש על גג ביתו. מהגג הוא רואה בגג קצת יותר נמוך מגגו שלו אישה יפה מתרחצת. הוא לא מסתיר את עיניו אלא מסתכל היטב כי לפניו מחזה מרהיב צעירה יפה עירומה לחלוטין והיא מתרחצת. מנין אנו יודעים זאת זה כתוב במפורש בתנ"ך, לא ברמז, בספר שמואל א',  ואני מאמין למה שכתוב. לא למה שמחוק. הכתוב הוא הנכון.

דוד מזמין אליו אחדים מעבדיו לברר מי היא האישה הזו, מה שמה ומה היא עושה על הגג. לאחר שהבלשים יצאו לברר, הם באים לסבר את אוזנו, זאת היא בת שבע אשתו של אוריה החיתי שהוא אחד מהגיבורים שלך אדוני המלך. דוד שיש לו נשים למכביר אין מה לדאוג למלך בנושא הזה.

וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ. מבקש להביא את בת שבע אליו. בת שבע מסבירה לו שהיא אשת איש. לכן היא לא נשארת לישון בביתו של דוד המלך ובבוקר היא שבה חזרה לביתה. כעבור חודש או יותר היא מעבירה לו מסר "הרה אנוכי" דוד מבין שעשה טעות והעם יראה את מה שעשה והוא מנסה לטשטש את התקלה. כך כתוב בספר שמואל ובהתאם להוראתו של המלך שולח יואב – אחיינו של המלך – שהוא במקרה גם שר הצבא, את אוריה החיתי אל דוד המלך לקבלת הוראות. המלך דוד אומר לו "וַיוּאמֶר דָּוִד לְאוּרִיָּה רֵד לְבֵיתְךָ וּרְחַץ רַגְלֶיךָ וַיֵּצֵא אוּרִיָּה מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַתֵּצֵא אַחֲרָיו מַשְׂאַת הַמֶּלֶךְ" שזה מעין קוד מוסכם בימי התנ"ך לבצע את המצווה. במקרה שלנו מצוות פרו ורבו. אוריה שלא היה בדיוק טיפש הכי גדול, עובדה שהיה אחד הקצינים הבכירים של המלך למרות שלא היה יהודי, הוא היה חיתי,  כנראה שמע קצה של רכילות, מבין העבדים המסתובבים במסדרונות בית המלוכה והחליט שלא יירד לביתו ולא יעשה את מה שהמלך אמר לו לעשות. המלך לא ציווה עליו אלא הציע לו לרדת לביתו ולנוח מעט. הוא נשאר לישון בין שאר העבדים. כך כתוב בתנ"ך אני לא ממציא את זה אני מאמין למסמך הכתוב בספר שמואל.

דוד מבין שהוא לא מצליח לפתור את הבעיה בדרך זו ולכן הוא מחליט לשנות את הטקטיקה. הוא שולח את אוריה חזרה לשדה הקרב עם מכתב הנחיות אל יואב בן צרויה שר הצבא. כפי שכתוב בספר.שמואל ב' פרק י"א פסוק ט"ו "וַיִּכְתּוֹב בַּסֵּפֶר, לֵאמור: הָבוּ אֶת אוּרִיָּה, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה, וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו, וְנִכָּה וָמֵת".

כנראה שאוריה החיתי לא ידע לקרוא עברית או ארמית בשפה שדוד כתב. כי לא נראה לי שאם קיבל את המכתב הוא לא מציץ לראות מה כתוב בו. דבר שכל אחד היה עושה מתוך סקרנות. אם היה מבין היה בורח בחזרה אל בני עמו ומתחבא.

אוריה נהרג בשדה המערכה ומה אומר על כך המלך דוד לשליח שמודיע לו על מותו של אחד הגיבורים שלו, קצין בכיר בצבאו? כִּי-כָזֹה וְכָזֶה, תֹּאכַל הֶחָרֶב; בפירוש הוא בעצם שמח שפקודתו נתמלאה ואוריה החיתי מת. עכשיו סלולה הדרך לקחת את בת שבע אליו הביתה בצורה חוקית. זה מה שהוא עושה מיד, הוא נושא אותה לאישה. היא בהריון ממנו, הוולד שייולד לה הוא ממזר לפי חוקי התורה והיא בעצם אסורה עליו, אבל כל זה לא מפריע לו.

אלוהים לא מסכים למצב החדש הזה כי דוד הוא חביבו של האל הגדול והנורא והוא מייעד לו עוד תפקידים חשובים. האל שולח אליו את נתן הנביא לטיפול ולהסברים. נתן הנביא מבין שדוד לא חושב בכלל שהוא אשם במשהו ולכן הוא נוקט צעד מתוחכם. נתן הנביא מספר לדוד המלך סיפור, כמו בכל סיפורי האגדות. היו היה פעם… שמואל ב' פרק ב' פסוק א'. דוד ששומע את הסיפור פשוט מתרגז ומוציא פסק דין מוות כנגד האיש הרע. נתן הנביא ממהר לפתור את התעלומה ואומר למלך "אתה האיש"  יכול להיות, וזו כבר פרשנות שדוד המלך לא הבין את המשל וחשב שמדובר בשאול המלך שגם אצלו קרה דבר דומה, ולכן פסק "בן מוות האיש", אבל נתן הנביא מרגיע אותו וגם מספר לו שהאל הגדול והנורא אוהב אותו וסלח לו בשלב זה ולא מוציא אותו להורג כפי שדוד המלך פסק. ברור מתשובתו של דוד שהוא לא מבין את חטאו או שהוא חושב שלו הכל מותר, הרי הוא המלך. נשאלת השאלה למה ויתר האל לדוד המלך על חטאו זה והיו עוד חטאים שגם עליהם האל סולח לו. דוד מודה מיד באשמה ואמר "חטאתי לה'", הוא לא מנסה להתכחש לחטא, ומביע חרטה מוחלטת.

הדבר השני, דוד קיים את הדיבר החשוב ביותר בספר התורה. זהו הדיבר שיש בו שכר ועונש. "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכו ימיך על האדמה". דוד מכבד את אביו וכאשר מגיעים אליו שליחים אל המערה שבה הוא חי בעת החגיגות הנערכות בבית לחם, להודיעו לבוא ולהתייצב בפני אביו, הוא לא מהסס לרגע כי אם מיד רץ ומגיע. בדרך הוא מסלק מעל בגדיו את העשבים והגבעולים הדבוקים אליו כדי להראות קצת אנושי ומסודר אבל הוא לא יעכב את אביו אפילו לא לשנייה אחת מיותרת.

האיש שהציל את מנחם בגין ממוות בטוח

סיפורו של האיש שהציל את מנחם בגין ממוות בטוח

האיש שהציל את מנחם בגין[לפעמים צריך מזל כדי לחוות את ההיסטוריה. אני יושב ליד בן אדם נחמד ופתאום אני רואה שצלם מצלם אותו אני מצביע על הצלם ושואל אותו למה אתה מצלם? – אתה יודע מי זה? שואל הצלם. אני פונה אל האיש ובצניעות רבה, ואת זה אתם יכולים לראות בתמונה השנייה, אני שואל אותו מה הסיפור].

"הגעתי לארץ בשנת 1936 בהיותי כבן 13. הצטרפתי לסניף בית"ר בתל אביב, וכמו חברים אחרים בסניף גם אני הצטרפתי לתנועת האצ"ל בתחילתה המפקדים ראו שאני חרוץ ומהימן והשתתפתי בפעולות אחדות. למחייתי עבדתי במסגרייה. לאחר המלחמה הגיע ארצה מנחם בגין וכידוע לכל הוא קיבל על עצמו את הפיקוד על אצ"ל ואני השתתפתי בפעולה הראשונה כנגד מחלקת העלייה ששכנה ברחוב אלנבי בתל אביב. את בגין הכירו מספר מועט ביותר של אנשים בארץ כולל מבין חברי האצ"ל. בתחילת שנת 1945 העבירו את מנחם בגין להתגורר ביחד עם אישתו ובנו הקטן ברחוב הבשן שבקצה הצפוני של העיר. זה היה בית קטן חד קומתי עם גג רעפים שעמד בקצה החצר. באחד הימים קרא לי איתן לבני שידעתי שהוא קצין המבצעים של הארגון ואמר לי מאחר ואתר בחור מוכשר ואני סומך עליך לך לרחוב הבשן שם יש בית קטן עם זוג זקנים תגיד שאני שלחתי אותך אל תשאל שאלות ותסדר להם פעמון בשער הכניסה לחצר. הלכתי ראיתי יהודי עם זקן קטן יושב ולומד תורה. לא שאלתי שאלות פשוט התקנתי פעמון בשער הכניסה".

[יש הגיון בריא בהתקנת הפעמון כדי שדירי הבית יוכלו לדעת מי נכנס לחצר ויש לפחות חמישים צעדים עד שהאורח או האורחים יגיעו לדלת הכניסה לבית זה זמן מספיק להתכונן לקראת האורח]

שלמה דולה"למחרת דיווחתי לאיתן לבני המשימה הפשוטה בוצעה. יופי ענה לי איתן אתה יודע מי האיש עם הזקן שאצלו היית לא עניתי לו אמרת לי לא לשאול שאלות אז לא שאלתי ואני לא יודע. זה הזקן. עכשיו אתה מספר לי.

[לפי חוקי הקונספירציה של מחתרת אסור היה לספר לחייל מהשורה מי הוא המפקד ובוודאי שלא בארץ שבה שלטו הבריטים והיו עוד רבים שהיו שמחים לדעת מי זה בעל הזקנקן. אבל לדעתי איתן עשה נכון שסיפר לו. כדי שיידע שלא להשתמש בביצוע העבודה הזו כדוגמא לקבלת עבודה דומה אחרת במקום אחר. בנוסף איתן סמך את ידיו על הבחור הצעיר שהוא חייל נאמן בארגון].

"כעבור כמה ימים פנה אלי איתן שנית ואמר לי שצריך ללכת אל ביתו של הזקן ולסדר אצלו משהו. הזמנתי את חברי כאח לי שרגא עליס אותו הכרתי עוד מעיר הולדתי לודג' שבפולין להתלוות אלי לביתו של הזקן. שרגא היה אינסטלאטור מומחה. כשהגענו לבית הוסברה לי הבעיה שמצריכה פתרון אפשרות מילוט למפקד במקרה של חיפוש בריטי. מישהו הציע לבנות דלת אחורית לבית ובמקרה הצורך אפשר יהיה לצאת מהבית אל הפרדס שהיה מאחורי הבית. שללתי את זה במקרה של חיפוש הבריטים מקיפים את כל האזור בעשרות חיילים ושוטרים. הפרדס הוא לא מחסה במקרה הזה. הצעתי לפתוח פתח בתקרת החדר בכל בית היה בדרך כלל בוידעם בגג. צרפתי דיבור למעשה ולקחתי את השולחן הקטן ממרכז החדר אל הפינה ועליו הנחתי כסא ניסרתי ריבוע בגג שהיה עשוי מלוחות עץ. בבית המלאכה של שרגא הכנתי מסגרת מברזל ואת המתקן החדש קבעתי בגג. בתוך הגג הכנתי מסתור כך שגם אם מישהו ימצא את הפתח ויציץ פנימה הוא לא יראה דבר רק קורות עץ" קיבלנו כוס תה והלכנו הביתה שמחים.

[כעבור זמן לא רב התעוררו בני הבית מרעש כבד והציצו החוצה וראו שריוניות עם פרוז'קטורים שמאירים את הסביבה. מתברר שמול הבית הקטן היה סליק גדול של ההגנה והבריטים שבתקופה זו לא אהבו כל כך את ההגנה באו לעשות חיפוש אחרי כלי הנשק והתחמושת. בגין לא חשב פעמיים ולא חיכה שמישהו יבוא לבקרו ועלה עם בקבוק מים אל הגג. הוא חשב שזה יהיה רק מספר שעות ולכן לא לקח איתו סנדוויצ'ים ומשהו לקרוא. זה ארך שלושה ימים והוא שכב שם מכורבל כתינוק בן יומו. אז אני ישבתי ליד ההיסטוריה ומתברר שהאיש צנוע בקושי רצה לספר.]

מיתוס בע"מ

מיתוס בע"מ

פעם אמר פרופ' אלי בר-נביא שהמיתוס חייב שיהיה לו הרבה דם ולא ברור מה בדיוק קרה. אבל צריך מרחק של זמן. (היו היה פעם). זה נכון בכל מקום רק לא אצלנו. המיתוס נולד מיד עם האירוע.
למשל המיתוס הוותיק ביותר שלנו הוא מה אמר אם אמר יוסף טרומפלדור כאשר הובילוהו פצוע קשה עם המעיים שלו בחוץ בין חוות תל חי לכפר גילעדי. זה שהיו 4 אנשים שאחזו באלונקה והם העידו מה אמר זה לא חשוב. אחד האנשים היה הרופא ד"ר גרי, אחר היה אברהם הרצפלד. אמירתו של טרומפלדור היא חשובה על מנת ליצור דוגמא אישית של המפקד שנפילתו תהיה הרואית ורבים אחרים ילכו בעקבותיו. לכן מה אמר לא חשוב. הסיפורים סביב האירוע חשוב שלא יישכח מלב האומה. ואכן כבר עברו למעלה מתשעים שנים ויש רבים שיודעים גם באיזו שפה אמר מה שאמר. למרות שידע עברית הרי היה כשנתיים בדגניה ובמגדל והיה אדם משכיל. ידע גם ידע עברית אולי לא כמו אבא אבן אבל יכול היה לדבר עברית. אבל בשביל מיתוס הגבורה זה לא מעניין. אמר בעברית מה הרבותא בזה. מי היה יוסף טרומפלדור ראה להלן.

יוסף טרוּמְפֶּלְדוֹר,
נולד בקווקאז, כנראה ביום 21.11.1880
למד בבית הספר העירוני בעיר רוסטוב וסיים אותם בהצלחה. למד רפואת שיניים שהיה המקצוע המקובל במשפחה. בגיל צעיר מאוד נהיה צמחוני. בגיל 22 גויס לצבא הרוסי ושרת בו. במחנה הצבא פגש והכיר את דוד בלוצ'רקובסקי שיהיה לימים אחד ממייסדי "אחוזת בית".
במלחמת רוסיה – יפן הצטיין וזכה למרות היותו יהודי וציוני בדרגת סמל ובאות הצטיינות על שמו של גיאורג הקדוש, הורג הדרקון.
פגז ריסק באוגוסט 1904 את ידו השמאלית ורופא כרת אותה עד למרפק. כעבור שנה נלקח טרומפלדור ביחד עם הרג'ימנט ששמר על פורט ארתור בשבי היפני.
במחנה השבויים היפני ניהל את חיי האסירים היהודים ודאג למחסורם ברוב הדברים וגרם להם לתעסוקה כל יום כדי לעבור את השבי ללא סבל נוסף. בעיקר עורר את הצד הציוני של היהודים השבויים ויסד וערך עיתון שנכתב באידיש וברוסית והוא כתב את רוב המאמרים.
הוא היה נערץ על השבויים היהודים וגם על ידי הגויים, כשהגיע זמנו להשתחרר בשנת 1906 ממחנה השבויים נשאו אותו על כפיים מצריף המגורים שלו ועד לשער תוך שירה וקריאות הלל לכבודו.
קיבל דרגת קצונה מידי הצאר עצמו והצרינה ענדה על חולצתו את המדליות שזכה בהן. הצרינה נתנה לו מתנה אישית יד תותבת.
בשנת 1911 ארגן ועידה ציונית בעיר רומני שדגלה בהתיישבות בארץ ישראל. לאחר הוועידה כתב מכתב לאחיו שבו פירט את מחשבותיו ורצונו לעלות להתיישב בארץ ישראל. שם כתב שאם מישהו יאים על שדותיו הוא יגן עליהם בעזרת החרב וגם "אם אפול בקרב מאושר אהיה" כך אני יודע על מה נפלתי.
בשנת 1912 עלה טרומפלדור יחד עם חבריו לארץ והגיעו לדגניה שם עבדו חודשים אחדים ועברו למגדל שלחוף הכינרת ויסדו את הקומונה האינטימית של מגדל. העבודה הייתה קשה מנשוא וכעבור שנתיים התפרקה הקומונה. טרומפלדור חזר לדגניה ועד לפרוץ מלחמת העולם עבד בפלחה והיה ראש המדברים בוויכוחים הרעיוניים בין החברים.
בשנת 1913 נשלח כציר לקונגרס הציוני ה-11 וחזר לדגניה. במלחמת העולם עבר לאלכסנדריה מתוך אמונה בניצחון הבריטים. בעת היותו במחנות הגולים באלכסנדריה הגיע לשם העיתונאי הבכיר של העיתון "השחר" שיצא ברוסיה – זאב ז'בוטינסקי שפנה אל טרומפלדור והציע את עזרתו בהגשת בקשה אל השלטונות להקמת צבא עברי מבין צעירי המחנה. השלטונות הבריטים סרבו בכל תוקף וז'בוטינסקי עזב את מצרים ונסע ללונדון לנסות מזלו אצל הממשלה בלונדון. טרומפלדור הסכים להצעת הבריטים והקים את גדוד נהגי הפרדות ועמד בראש הגדוד.
באוקטובר 1916, יצא טרומפלדור ללונדון כדי לסייע לזב'וטינסקי בהקמת גדוד יהודי לוחם. משם חזר לרוסיה והקים מחדש את תנועת הנוער "החלוץ" במטרה שיעלו לארץ ישראל להתיישבות חקלאית. בשנת 1919 יצא בדרכו לשוב לארץ ישראל, בדרך התעכב באיסטנבול וסייע לחלוצים הממתינים לעלייה ארצה. בבואו ארצה ראה את מלחמת המפלגות אחדות העבודה ופועלי ציון ויצא בקול קורא: "אל תריבו תתאחדו למפלגת פועלים אחת" המפלגות לא רצו לשמוע ורק לאחר מותו בחנוכה 1920 הוקמה "ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל" בהתאם לרעיונותיו.
בזמן המאבק לאיחוד המפלגות ביקש דוד בן גוריון מטרומפלדור לצאת לגליל ולראות מה קורה שם ומינה אותו למפקד הגליל. טרומפלדור היה למפקד היאחזות תל־חי וכאשר פרצו כוחות ערביים בטוענות שונות לתוך הנקודה כבר היה מאוחר. בתוך חילופי האש שבין המגינים והערבים התוקפים נפצע אנושות טרומפלדור ובדרך לכפר גילעדי הוא נפטר. כאשר שאל אותו הרופא ד"ר גרי כיצד אתה מרגיש ענה לו טרומפלדור "אין דבר טוב למות בעד הארץ". זהו תרגום של משפט לטיני "מתוק ומהולל למות למען המולדת". טרומפלדור ידע לטינית הוא היה רופא שיניים ופעם רופאים היו צריכים לדעת לטינית.
אז על איש כזה אפשר להגיד אמר או לא אמר ביומני גליפולי גם מופיע משפט שלו שרצוי למות מוות הירואי ולא סתם מוות.

בשנת 1933 נהרג על שפת ימה של העיר תל אביב ד"ר חיים ארלוזורוב. עד היום כל אחד יודע לספר בוודאות מוחלטת מי ירה איך ירה למה ירה. המיתוס סביב המאורע הזה נולד באותו יום כלל לא חיכו רגע גם כל הגורמים עדיין היו בשטח ניתן היה לברר בדיוק מה קרה. אבל למקרה זה יש חשיבות במאבק שבין הימין והשמאל בעם. זה מלהיב את ההמון ולכל צד יש את הסיפור שלו. מה קרה באמת זה פשוט לא מעניין אף אחד. יש חשיבות לאפקט שהמקרה מביא לעם.

מי היה ד"ר חיים ארלוזורוב ראו להלן.
עסקן ציוני.

אנדרטה לזכרו של חיים ארלוזורוב

נולד ביום י"ג באדר תרנ"ט, (1899) בעיר רומני, בפלך פולטאבה שבאוקראינה.
למד עברית בנעוריו. לאחר הפוגרום ברוסיה בשנת 1903, עברה המשפחה לגרמניה, שם סיים את לימודיו וקיבל תואר ד"ר לכלכלה מאוניברסיטת ברלין. בזמן לימודיו ארגן תנועת נוער ציונית בשם "תקוות-ציון". בשנת 1918 הוא הצטרף אל אגודת "הפועל הצעיר" והפך במהרה לאחד ממנהיגיה. בשנת 1921 ביקר לראשונה בארץ והשתתף בהגנה על יהודי תל־אביב בפרעות ה'אחד-במאי' בשנת 1921.
הוא היה ציר בקונגרסים הציוניים מה-11 ועד ל-17. בקונגרס הציוני, ה-כ"ג שנערך בקרלסבאד בשנת 1923 נבחר כחבר הוועד הפועל. כעבור שנה חזר ארצה. בשנת 1926 נשלח לארה"ב על-ידי "קרן היסוד", ושנה לאחר מכן על-ידי הסתדרות העובדים, כדי לייצג אותם בוועידות שונות בחו"ל. משנת 1931, היה חבר ההנהלה הציונית ומנהל המחלקה המדינית שלה. הוא פעל רבות להעלאת יהודי גרמניה. כתביו כונסו בשבעה כרכים.
מאשתו הראשונה נולדה לו בת, שולמית. לאחר גירושיו, נשא לאישה את סימה רובין, שהייתה לצידו בעת הרצח, בליל שבת כ"ג בסיוון תרצ"ג, 17.6.1933, על שפת ימה של תל־אביב.
התנועה הרביזיוניסטית הואשמה בביצוע הרצח על ידי תנועת העבודה. רצח זה חולל סערה קשה בציבור, שנמשכת עד היום הזה.
בעקבות הרצח הוחלט על הקמת 'קופת חולית לאומית', למען העובדים החברים בתנועה הרביזיוניסטית ובית"ר.

יצירת המיתוס מאפשר גם לדלג על האירוע הקשה פנים אל פנים כי אם מספרים את הסיפור כי הוא מתרחש במימד אחר או במקום אחר ואנחנו יכולים לקבל את המקרה. החשיבות הגדולה של המיתוס שיעזור לנו להתגבר על בעיות כלשהם מנהיגות, דרך נאותה, משהו שיכוון אותנו.

בשנת 1994 נרצח ראש ממשלה מכהן יצחק רבין למרות שעשרות אנשים ראו כיצד ירו בו מיד החלה מערכת של ספקולציות שלא הרוצח ירה כי אם מישהו אחר. המיתוס במקרה נגדע באיבו מאחר ומיד השלטונות מנעו את המשך הסיפורת על המקרה. בחורה אחת הלכה לבית סוהר לכמה חודשים והיורה יושב בכלא כנראה עד לסוף ימיו אלא אם כן…..

מי היה יצחק רבין?

יצחק רבין

רבין

נולד ביום 1.3.1922 בירושלים היה הרמטכ"ל השביעי של צה"ל. היה ראש הממשלה החמישי של מדינת ישראל.
הוא סיים את לימודיו בהצטיינות בבית הספר החקלאי ע"ש "כדורי" בגליל התחתון בשנת 1940. בתקופה זו הצטרף ל"הגנה" ולמד להפעיל כלי נשק. בעקבות חברו וידידו מנוער משה נצר הצטרף להכשרה בקיבוץ רמת יוחנן. עם ייסוד הפלמ"ח בשנת 1941 היה מראשוני המצטרפים. עבר קורס קצינים בג'וערה ובשנת 1945 התמנה לסגן מפקד הגדוד הראשון של הפלמ"ח. בעקבות שיכנועו של מפקד הפלמ"ח יגאל אלון הסכים לוותר על המשך לימודיו באוניברסיטת ברקלי. מיד לאחר מכן מונה למפקד הגדוד השני של הפלמ"ח. באוקטובר 1947 מונה לקצין המבצעים של הפלמ"ח.
בפרוץ מלחמת הקוממיות בדצמבר 1947 היה אחראי על גזרת ירושלים. בגיל 26 התמנה למפקד חטיבת הראל שהשתתפה בקרבות על פריצת הדרך לירושלים.
היה סגן מפקד מבצע דני לכיבוש רמלה לוד שהיה מבצע בסדר גודל של ארבע חטיבות.
לאחר המלחמה השתתף בשיחות להסכמי שביתת הנשק בין ישראל לבין מצרים שנערכו ברודוס. לאחר שהשתתף בלימודים בבית הספר לפיקוד ומטה בקמברלי שבאנגליה קיבל דרגת אלוף בצה"ל ומונה לראש אגף ההדרכה.
ראש הממשלה לוי אשכול מינה אותו ביום 25 בדצמבר 1963 לרמטכ"ל. שימש בתפקידו זה עד שנת 1968
בפברואר 1968 מונה רבין על פי דרישתו לשגריר ישראל בארצות הברית. בתקופתו חלה התקרבות משמעותית בין ישראל לארה"ב. לאחר שובו ארצה בשנת 1973 הצטרף למפלגת העבודה ונבחר לכנסת השמינית והתמנה לשר העבודה.
בעקבות ועדת אגרנט נאלצה גולדה מאיר ראש הממשלה להתפטר. רבין התמודד על התפקיד מול שמעון פרס וניצח. ביום 3 ביוני 1974 התמנה לראש הממשלה החמישי.
בשנת 1992 בעקבות הבחירות שנערכו בשנה זו נבחר רבין שנית לתפקיד ראש הממשלה כאשר הוא נושא גם בתפקיד שר הביטחון.
בספטמבר 1993 נחתמו הסכמי אוסלו עם הפלסטינים ורבין הסכים להסכם. בעקבות הסכמים אלו הוענק לו ולשמעון פרס ביחד עם יאסר ערפת פרס נובל לשלום.
בליל 4 בנובמבר 1994 נערכה עצרת השלום בכיכר מלכי ישראל בתל אביב שבה התחבקו רבין ופרס ושרו יחדיו את השיר לשלום של מירי אלוני.
בגמר הטקס הוא צעד לעבר מכוניתו ונורה בשלוש יריות אקדח ששמו קץ לחייו.

בתחילת שנות השישים נרצחו שלושה אזרחים יהודים בישראל הרצח לא פוענח עד היום אבל מיד כשזה קרה הואשם צעיר ישראלי ברצח מאחר ולא מצאו אותו בביתו. כעבור חודשים רבים נמצאה גופתו בעין כרם בירושלים והתברר שהוא התאבד עקב מצוקה נפשית הרבה זמן לפני ששנים מהנרצחים נרצחו. כל הסיפורים על הרוצח הצעיר נעלמו והיו כלא היו. המיתוס לא התאים בכלל למציאות.
היו בוודאי עוד מקרי רצח בלתי פתירים שאני לא זוכר.

יצחק רבין
יצחק רבין