קטגוריה: אבו כביר

גבעת הרצל תל אביב

רחוב גבעת הרצל תל אביב

(מעשי השליחים ט') :36: ותלמידה ביפו ושמה טביתא תרגומו צביה והיא מלאה מעשים טובים וצדקות אשר עשתה: 37 ויהי בימים ההם ותחלה ותמת וירחצו אתה וישימוה בעליה: 38 ולוד קרובה היא ליפו וישמעו התלמידים כי פטרוס שם וישלחו אליו שני אנשים ויפצרו בו לבלתי העצל לעבור אליהם: 39 ויקם פטרוס וילך אתם ובבואו העלהו אל-העלייה ותגשנה אליו כל-האלמנות בוכיות ומראות לו את הכותונת ואת הבגדים אשר עשתה צביה בעודה עימהן: 40 ויוצא פטרוס את-כולם החוצה ויכרע על-ברכיו ויתפלל ויפן אל-גוויתה ויאמר טביתא קומי ותפתח את-עיניה ותרא את-פטרוס ותתעודד: 41 וישלח ידו ויקם אותה ויקרא את הקדושים ואת האלמנות ויעמד אתה חיה לפניהם: 42 ויוודע הדבר בכל-יפו ויאמינו רבים באדון: 43 ויואל לשבת ביפו ימים רבים עם-בורסי אחד ושמו שמעון.

 כך מתחיל סיפורינו על אזור רחוב גבעת הרצל.

 בשנת 1835 ביקר ביפו דיפלומט שהופיע כנזיר רוסי בשם קונסטנטין נורוב "שמצא" מערת קברים בתוך בית קברים יהודי מימי בית שני וייחס את המקום לקברה של טביתא שהרי בסופו של יום היא בכל זאת מתה מוות רגיל ובוודאי נקברה כיהודיה בבית קברים יהודי. כנראה שמציאת הקבר היה לצורך מציאת תירוץ או הסבר לרכישת השטח שהיה בשולי כפר ערבי מצרי גדול בשם "אבו כביר" על שמו של כפר שהיה בדלתא של הנילוס, ואנשיו הובאו לכאן על ידי איברהים פחה שכבש בשנת 1831 את הארץ מידי הסולטן התורכי, מהמוט השני. הכפר המצרי "אבו כביר" שהיה בדרך הראשית מיפו לירושלים גרם צרות צרורות ליישוב היהודי על ידי התקפת השיירות שעברו דרכו מיפו או מתל אביב לירושלים. במלחמת 1948 נכבש הכפר ונעלם.

לימים, מתברר שכל הגבעה הייתה אתר קבורה יהודי מהתקופה שאחרי בית שני, ולכן סביר בהחלט שטביתא קבורה בו. באתר זה נמצאו מספר מצבות עם כיתוב עברי הנמצאות במוזיאון יפו לעתיקותיה. גם מי שנוסע בכביש העובר בצד האתר ברחוב קיבוץ גלויות שם את ליבו לכך שפתאום הכביש מתרומם ללא כל סיבה סבירה. אז יש סיבה, חשובה. הכביש עובר מעל לקברים עתיקים ועל מנת לאפשר לנשמות הטהורות לצאת ולבוא ללא הפרעה הרימו את הכביש והכול בא על מקומו בשלום.

בשנת 1874 רכש הארכימנדריט אנטונין קספוטין בשליחות הרוסים את המתחם שמסביב למערת הקבר ובשנת 1888 החלו לבנות לידה את הכנסייה שנקראה "סנט פטרוס" לכבודו של הקדוש שהציל אותה בעבר, והיה על פי המסורת הנוצרית לאפיפיור הראשון. כעבור שש שנים הסתיימה הבניה והמקום הפך לתחנה בדרך, בעבור עולי הרגל הרבים שהגיעו בפקודת הצאר ניקולאי הראשון הרוסי לנמל יפו ועלו לירושלים.

הכנסיה בגבעת הרצל תל אביב

המתחם משתרע על שטח של 32 דונמים שבו נטעו עולי הרגל הרוסיים עצי אורן הסלע במקום עצי פרי ההדר שהיו בו קודם לכן.

 בפרוץ מלחמת העולם הראשונה גורשו כל הרוסים שהשתכנו בכנסייה וסביבתה מאחר ורוסיה נלחמה כנגד תורכיה. במקום רוסים השתכנו בכנסייה קצינים מהצבא התורכי. בסיום המלחמה החזירו השלטונות הבריטיים את המתחם לידי הרוסים הלבנים. זה החזיק מעמד עד לשנת 1948. בעקבות המהפכה שהייתה ברוסיה בשנת 1917 נוצרו רוסים לבנים שהיו בגלות, ורוסים אדומים שנשארו במוסקבה והיו שייכים לכנסייה הרוסית. נשאלה השאלה לאיזה רוסים שייכת הכנסייה והשטח שסביבה. על כך יש מאבקים משפטיים משנת 1968 ומדינת ישראל נמצאת בתוך המאבק.

סביל אבו נבוט

סביל אבו נבוט

סביל היא מילה בתורכית עותמנית אבל לקוחה לחלוטין מהשפה העברית. דת האיסלאם נולדה במדבר הגדול ובתוכה גם ארץ ישראל ולכן מצווה גדולה באיסלאם להעניק מים להלך המהלך בדרכי המדבר. כל מושל עיר ראה לנגד עיניו את המצווה הזו והקים מתקן לשתיית מים בדרך. גם מושל העיר יפו מוחמד אגא שאמי שהגיע לכאן בשנת 1807 כמינוי של סולימאן מושל עכו והחליט לשפר את העיר שנהרסה לאחר קרבות נפוליון כנגד תושבי העיר.
סביל אבו נבוטגם מוחמד החליט להעמיד סביל בעיר ומיהר לשפץ ולשחזר את הסביל שהיה בשער הכניסה לעיר וקרא לו על שמו של מיטבו סולימאן פחה. בערך בשנת 1814 או 1815 בנה סביל בצד הדרך ליפו (כיום רחוב בן צבי) הסביל לא מוקם ממש על הדרך כי אם בצד הדרך כלומר שביל קצר מוליך מהדרך הראשית אל הסביל.
לאחר שנת 1832 החלו להקים את שכונת אבו כביר שנשארה במקומה עד לשנת 1948 ואז פורקה במרכזה עובר רחוב גבעת הרצל שמצטלב עם הדרך הראשים מיפו לירושלים.
לאחר קום המדינה נמסר שטח קרקע צנוע לפסל יגאל תומרקין והוא הקים במקום גן פסלים שכולם מעשה ידיו להתפאר. הגן קרוי על שמו של מושל יפו מוחמוד אבו נבוט ששלט ביפו משנת 1807 ועד לשנת 1820. מבנה הסביל הוא בסגנון סלג'וקי בצידו המערבי קבועה קשת משיש ובמרכזה קבועים ברזי השתייה ומעליהם כתובת ההקדשה שהכול ידעו מי בנה את המבנה.

גן סביל אבו נבוט
"מה שירצה אללה היֹה יהיה.
בשם אללה הרחמן והרחום, מקום שתייה זה נבנה בימי המלך המנצח, כבוד אדוננו, הסולטאן ירום הודו "מחמוד כאאן",
יתמיד אללה מלכותו בכל הדורות והזמנים…
בריאות לכל שותה..
שנת 1230 להיג'רה.

מוחמד א-שאמי. מושל יפו.
"אבו נבוט" נולד בשנת 1770 בקווקז והיה כנראה ממוצא צ'רקסי, ככל הנראה הובא לתורכיה ונמכר לאחמד את ג'אזר כעבד ממלוכי.אחמד שהיה מושל עכו הטיל עליו משימות שונות שבכולן הצטיין מאוד. בשנת 1807 מינה אותו סולימאן פחה יורשו של אחמד אל ג'זאר כמושל יפו. מוחמד הגיע לעיר והחל מיד בשיקומה וקימום הריסותיה. הוא לא בחל בשיטה שבה הצטיין בעכו והחזיק בידו תמיד נבוט בנוסף לשומרי הראש שהילכו ליד. כשפקד על מישהו לבצע עבודה כלשהי לשיפור פני העיר והלז לא הבין טוב את הפקודה הסביר לו מוחמד בעזרת הנבוט שבידו את פירוש הפקודה. שאר תושבי העיר כבר הבינו היטב את הנאמר כדי שלא להיפגש עם האלה שבידיו. כל הבניינים העומדים עד היום ברחבי העיר העתיקה הם תוצאות פועלו של מחמוד ברחבי העיר בעזרת אלתו.

האמן: יגאל תומרקין
יגאל תומרקיןנולד ביום 23 באוקטובר 1933 בדרזדן שבגרמניה. בשם פיטר מרטין.
אביו מרטין היינריך הלברג היה שחקן ובמאי תיאטרון בגרמניה. יגאל עלה ארצה בהיותו כבן שנתיים עם אמו, ברטה גורביץ, שבארץ נישאה בשנית למהנדס הרצל תומרקין; שאימץ אותו והעניק לו את שם משפחתו, תומרקין. את שנות בחרותו בילה בשפת הים בבת- ים ושירת בצה"ל בחיל הים. בשנת 1954, השתחרר מהצבא, והחל לעבוד אצל הפסל והמורה רודי להמן, בעין הוד. כעבור שנה יצא לגרמניה לפגוש את אביו ועבד כשנה כתפאורן בתיאטרון "ברלינר אנסבל" אצל ברטולט ברכט. כאמן הוא עוסק גם בציור, בגרפיקה ובעוד מגוון רחב של תחומי אמנות.
בשנת 1956 חזר לארץ. בעידודו ובהשפעתו של יצחק דנציגר יצר את פסל הברזל הראשון שלו, שני ינשופים היושבים זה מול זה, כסמלה של אתֵנה [אתנה Athena – היא אלת החוכמה והמלחמה במיתולוגיה היוונית והינשוף מייצג אותה. היא נחשבת לפטרון של האמנויות וחכמת הקרב, היא מסומלת בעץ הזית].
לאחר מכן הוא נסע לעבוד בפיסול בגרמניה, בהולנד ובפריס.
הוא חזר לארץ והכין דגמים לפסלי חוץ בעבור דימונה וערד, שלהן התאים פסלים המתאימים לערי מדבר. משנת 1964 פיסל בכל חומר אפשרי מחלקי נשק ותחמושת ועד לבובות מחלונות ראווה, מפוליאסטר ועד ליציקות ברונזה. לאחר מלחמת ששת הימים התקרב לסגנון אדריכלות האדמה ובנה פסלים העשויים מחלקי בניין שונים.
הוא היה בין מייסדי סניף "הפועל-ים" שהיה בחוף הים (Sea Palace) בבת־ים.
פרסים רבים הוענקו לו על עבודותיו, פרס סנדברג הוענק לו מטעם מוזיאון ישראל בירושלים. הוענק לו פרס על בניית אנדרטת יורדי הים בחיפה. פרס הוענק לו על האנדרטה "לשואה ולתקומה" בתל־אביב, ועל אנדרטה לנופלים בבקעת הירדן. פרס ראשון הוענק לו בביאנאלה לרישום ביוגוסלביה. בשנת 1984 הוענק לו אות הצטיינות מטעם נשיא איטליה, על תרומתו בקשרי האמנות בין שתי המדינות. בשנת 1992 הוענק לו פרס רודן במוזיאון הפתוח ביפן. בשנת 1997 הוענק לו פרס "צלב המצוינות" מטעם נשיא גרמניה. בשנת 1998 הוענק לו פרס זוסמן בווינה, אוסטריה.
הוא הציג את עבודותיו הרבות בתערוכות בארץ וברחבי העולם; והשתתף בביאנאלה בוונציה בשנת 1964, ובביאנלה בסאו פאולו בשנת 1967.
בשנת 2004, הוענק לו פרס ישראל באמנות.
הוא העמיד את יצירותיו במספר גני פסלים ברחבי הארץ. ביניהם גם גן הפסלים "אבו נבוט" שקיים ליד הסביל הידוע העומד בדרך מיפו לירושלים.

גלריית תמונות מהגן ומהפסלים של האמן: יגאל תומרקין