קטגוריה: שכונת נחלת יצחק

תל אביב מחתרות

תל אביב מחתרות

          

גלעד כספי  – מרכז רנרט לתרבות ולמורשת נחלת יצחק.                                1.7.06

 

                   הנדון:  נחלת יצחק/לח"י – פעילות המחתרת בשכונה ובסביבתה (טיוטה)

 

להלן מוגשת סקירה ראשונית בנושא. הח"מ מבקש לקבל הערות, הארות וכל מידע נוסף.

 

פעילות תא לח"י בנחלת יצחק ובסביבתה

 

1.                  כאשר אברהם שטרן ("יאיר") פרש מהאצ"ל בשנת 1940 והקים מחתרת חדשה, שקיבלה אח"כ את השם "לוחמי חרות ישראל" (לח"י), הצטרפו אליו בד"כ רק חברים לשעבר באצ"ל ואנשים שהשתייכו קודם לכן לבית"ר ולתנועה הרוויזיוניסטית. לא ידוע על כל תושב דאז של נחלת יצחק שעשה כן. לעומת זאת, ידוע על תא קטן של המחתרת שפעל בשכונה ובסביבתה, בתחילת שנות ה-40, ואשר הושתת על שני אנשים שפיתחו זיקה מסוימת לשכונה, כפי שיתואר בהמשך.

2.                  הקמת התא האמור קשורה בראש ובראשונה בפעלו של נחמיה וינטר (כיום עו"ד בן-תור) שנולד ב 1923 בהונגריה ועלה ארצה בגפו, ב 1939 , בהיותו כבן 15. בארץ הוא השתתף, בין היתר, בפעילות של בית"ר, אליה הצטרף כבר בגיל 11 בהיותו בגולה, ובאופן טבעי נטה להצטרף גם לאצ"ל. אולם, נוכח פרישת "יאיר" מהאצ"ל, ולאחר התלבטות, החליט נחמיה לחבור אליו, והוא עשה כן באמצעות יצחק שמיר (אז – יזרניצקי).

3.                  בינתיים, חודשים אחדים לאחר עלית נחמיה, הצליח גם אביו, עמנואל וינטר (נולד ב- 1899 ( לעלות לארץ. בתחילה, הוא מצא מגורים אצל אחיו, ברחוב ארלוזורוב 9 ברמת גן והתקבל לעבודה בביהח"ר "יצהר" בנחלת יצחק. בתחילת 1941, כדי להתקרב למקום עבודתו, השתקע עמנואל בדירת חדר שכורה ברחוב ישראל טייבר 26 בגבעת רמב"ם (גבעתיים) ונחמיה עבר לגור אצלו.

4.                  בסמוך למעבר לגבעת רמב"ם, התיידד נחמיה עם אריה רוזנזון, לו היה רקע בית"רי ורויוזיוניסטי דומה. אריה נולד ב 1918 בפולין, הצטרף לבית"ר בנעוריו, סיים קורס מפקדים מטעם ארגון זה ונתמנה למפקד בית"ר במחוז מגוריו. ב-1939 עלה ארצה, במסגרת עליית "אף על פי". לאחר שהתגורר זמן-מה ברמת גן, עבר לגור בצריף ב"שכונת חאפ" (כיום – קרית יוסף, גבעתיים). שכונה זאת נחשבה אז ל"שכונת עוני בנחלת יצחק". נחמיה הסדיר את צירופו ללח"י באמצעות יצחק שמיר, והשניים היוו יחדיו תא של מחתרת זאת.

5.                  סמוך למועד הקמת התא, ב 1941 , העתיק אריה את מגוריו מ"שכונת חאפ" ושכר לו חדר קטו בנחלת יצחק סמוך לבית הקברות. מזכרונות נחמיה עולה שהחדר היה ממוקם בדרום רחוב עלית הנוער של ימינו (אין באפשרותנו לאתר את מיקומו המדויק). חדר זה שימש לזמן קצר למפגשים שקיימו אנשי התא ולאימונים בנשק. משם יצאו לפעולות שהתמקדו באותה עת בהפצת כרוזים ברחובות רמת גן.

6.                  בשלהי קיץ 41 עזב אריה את החדר האמור ועבר להתגורר עם נחמיה ואביו בדירתם בגבעת רמב"ם. אולם הקשר שלו לנחלת יצחק גופא נשמר, שכן החל לעבור במאפית גרוס בשכונה. הוא עבד שם עד 1942 . בנוסף, נחמיה, אריה וחברים שלהם נהגו לפקוד את בית הספר ויצ"ו בשכונה, כדי לחזר אחרי ולבלות עם הבנות שלמדו שם וגרו בפנימיה המקומית.

7.                  בדירה בגבעת רמב"ם המשיכו נחמיה ואריה בפעילותם המחתרתית, בגיבויו ובעזרתו של עמנואל וינטר. הוסתרו שם אקדח וחומר בלתי לגלי ומשם יצאו נחמיה ואריה להדביק כרוזים ולפזר כרוזים בתיבות דואר ובככרות הערים, גם בנחלת יצחק הופצו כרוזים. בפברואר 1942 , בדרכו לשוב לדירה ממקום עבודתו בנחלת יצחק , הזדמן אריה באקראי לאחר הארועים הטרגיים בתולדות הלח"י. "יאיר" שנרצח ע"י הבריטי מורטון, הובא למנוחת עולמים בבית העלמין נחלת יצחק הסמוך, בלא שחבריו-פקודיו יכלו לחלוק לו כבוד אחרון. למעשה, היה אריה לאיש לח"י היחיד שהשתתף בהלווית מחולל המחתרת.

8.                  נחמיה ואריה עשו מאמצים לגייס ללח"י מכרים מ"שכונת חאפ" ומחוגי התנועה הרוויזיוניסטית ברמת גן ובבני ברק. בד"כ נכשלו מאמצים אלה בעיקר על רקע המאבק דאז בין האצ"ל ללח"י. עם זאת, בתחילת 1942 צורף אל התא שלהם יחזקאל אורינגל. הלה נולד בפולין ב-1919, סיים קורס של מדריכי בית"ר, הצטרף לאצ"ל כבר בגולה, ורק חודשים ארוכים לאחר התחלת מלחמת העולם הצליח לעלות ארצה. כאן הצטרף ללח"י. מאחר שהשתקע (אצל אחותו) ברמת גן, וכיוון שבישוב זה התמקדה פעילות התא של נחמיה ואריה, הוא צורף לתאם.

9.                  הדירה בגבעת רמב"ם נשארה מקום מגוריו הרשמי של נחמיה עוד שנים אחדות, והוא הוסיף לבקר שם, גם לאחר שהעתיק למעשה, את מקום מגוריו.  בעקבות מעצר שלו ב- 1944 , אף ערכה המשטרה הבריטית חיפוש בדירה, תוך "כיבוש" גבעת רמב"ם. כ"כ ב- 1942 הצטרף נחמיה למקום עבודתו של אביו ועבד ב"יצהר" זמן קצר. אולם, ככלל, במהלך 1942 הלכה והתרופפה הזיקה של חברי התא האמור לנחלת יצחק והסביבה. נחמיה ואריה עברו לגור ולעבוד במקומות אחרים, התא שלהם פורק ועל חבריו הוטלו משימות שהרחיקו אותם מנחלת יצחק.

קשרים נוספים של לח"י עם נחלת יצחק

 

10.              בזכרונות שהעבירה עמליה בס (לבית כוכבי) למרכז רנרט, במאי 06 , היא מציינת באופן כללי, כי מיעוט מגברי השכונה "השתייך ללח"י ולאצ"ל". טרם ברור, אם יש בידה מידע קונקרטי המאשש אמירה זאת בהקשר ללח"י ומהו. עם זאת, מעבר לידוע על פעילות התא האמור, נראה כי חברים נוספים במחתרת הכירו את השכונה וכי אחדים מהם הסתייעו בתושביה בעת שנרדפו ע"י הבריטים וחששו גם מאנשי "ההגנה" והאצ"ל. על כך להלן.

11.              בריחת יצחק שמיר. ילדי השומר המיתולוגי של נחלת יצחק, צבי איציקוביץ, מספרים כי באחר הימים הגיעו לבית המשפחה, ששכן על גדתו המזרחית של הואדי (נחל איילון), שני יהודים שנמלטו מהמשטרה הבריטית וביקשו מחסה לזמן קצר ובגדים להחלפה. למרות שלא היו מוכרים למשפחה, בשל המודעות לכך שהשניים משתייכים למחתרת, וחרף החשש מתגובת השלטונות אם הדבר יתגלה, ניתן להם מבוקשם. כעבור זמן, החזיר שליח את הבגדים המושאלים למשפחה.  חלפו שנים, ובמשפחת איציקוביץ התעורר הרושם כי אחד ממבקשי המחסה הוא יצחק שמיר, שהיה בינתיים לאישיות מוכרת בציבור.

12.              אישוש אפשרי לסיפור זה ניתן למצוא בקורותיו של שמיר, לאחר שנמלט יחד עם אליהו גלעדי, חברו ללח"י, מהכלא במזרע ב-1 בספטמבר 1942 . אחד ממקומות המחסה של שמיר באותו זמן היה ברמת יצחק, בחדר שכור שהוסדר עבורו ע"י אריה רוזנזון. בדרכו לחדר, עבר שמיר בקרבת שרונה, לא הרחק מבית איציקוביץ. שבועות אחדים בלבד נמשכה שהותו של שמיר בחדר האמור, עד שנאלץ לעזבו בחופזה ולמצוא מחסה אחר. יתכן, איפוא, כי בדרכו למקום המחסה, עבר בבית איציקוביץ. מכל מקום, על רקע מעורבותו בהקמת התא האמור, סביר שהכיר את האזורים בהם פעל תא זה, לרבות נחלת יצחק.

13.              נחמה(נחה) כהן – היתה חברת לח"י וידועה בעיקר כרעיית יהושע כהן, מגיבורי המחתרת. הורי הח"מ, צפורה ודב כספי ("כספי המורה") שגרו בתקופת המנדט ע"י ביהח"ר "יצהר", סיפרו, כי באחד הימים באה אליהם, לביקור פתע, נחמה כהן, שאותה ואת בני משפחתה הכירו היטב מעת שגרו בשכנות בכפר סבא (יהושע כהן אף היה שם אחד מתלמידי דב כספי). אולם, הם לא ידעו דבר על השתייכותה ללח"י. הביקור התארך מעל ומעבר למקובל באותם ימים, ורק בדיעבד הסתבר כי בהכנסת האורחים עזרו לנחמה, שלא ביודעין, למצוא מחסה זמני מהבולשת הבריטית.

14.              פרידה ורקשטל (בת דודה של צפורה כספי הנ"ל) – היתה חברת לח"י ונדונה למאסר עולם בגין חלקה באחת מפעולות המחתרת ביוני 1946 . באותה זמן היא היתה עולה חדשה וטרם הכירה היטב את הארץ. כשנעצרה בעקבות אותה פעולה ונדרשה למסור את כתובתה, היא השיבה לחוקריה כי היא מתגוררת בנחלת יצחק. זאת על סמך תדרוך מוקדם שקיבלה מצד ותיקים ממנה בלח"י ובארץ, שידעו כי בשכונה אין עדיין שמות לרחובות, כך שמסירת כתובת פיקטיבית שם תכביד על הבולשת הבריטית לאתר את מקום מגוריה האמיתי (עדות מפורטת בעניין זה, שרשם הח"מ מפיה של פרידה, הועברה בנפרד למרכז רנרט).

15.              האחים אדלשטיין. שלמה אדלשטיין שנודע לשנים כעיתונאי חגי אשד, ואחיו משה, היו חברי לח"י, והתגוררו בבית המשפחתי ברחוב החשמונאים 78 בתל אביב. אחותם הבכורה נעמי גולן (מכירה את נחלת יצחק, בין היתר, הודות לכך ששימשה, ב-1956 , כמזכירה בביה"ס איילון) סיפרה לח"מ, כי הדוד שלהם, שלום אדלשטיין גר בתקופת המנדט בשכונת "חאפ". אפשר איפוא, כי בדרכם לבקר אצלו עברו דרך נחלת יצחק.

 

הערות

 

16.              המידע בסעיפים 9 – 2 ו-12 מבוסס על שיחות שניהל הח"מ עם עו"ד נחמיה בן תור ועל ספרו האוטוביוגרפי של בן תור (ארזיה) (אחד מכינוייו במחתרת): "היום אכתוב בעט… דרכו של איש לח"י" (הוצאת יאיר ע"ש אברהם שטרן, תשנ"א, 1991) הוא גר בישוב עשרת (ע"י גדרה). הטלפון שלו: 08-8591325 begin_of_the_skype_highlighting              08-8591325      end_of_the_skype_highlighting .

 

17.              אריה רוזנזון, שותפו של נחמיה לתא הלח"י בנחלת יצחק ובגבעת רמב"ם, כבר אינו בין החיים. אולם דברים שאמר על קורותיו במחתרת שמורים, כנראה, ב"בית-יאיר".

 

18.              אפשר שלמשה אלדלשטיין הנ"ל יש מידע על האמור בסעיף 15.

 

19.              אנשי בית"ר בתקופה הנסקרת היו פעילים מאד, בין השאר, בישוב נחלת יצחק שע"י ירושלים, וכמובן שאין לבלבל בינו לבין שכונת נחלת יצחק, כיום בתחומי תל אביב.

 

ארגון לוחמי חרות ישראל בנחלת יצחק

  

תל אביב – שני עולמות

שני עולמות

                     מאת: יוסי רנרט                                                        אלול תשס"ז

נחלת יצחק  היושבת בין הואדי (מוסררה) במערב לבין רחוב עלית הנוער של היום הוקמה במימון עצמי בידי יהודים שעלו מליטא בשנת 1925 .

 

קיבוץ ארצישאלי א' – השומר הצעיר

פעל בשטח בית הקברות נחלת-יצחק בין השנים 1932 – 1936 .

השטח נחכר מ"החברה קדישא".

הגרעין המיסד הורכב מצעירים בוגרי מקווה ישראל וגימנסיות מתל אביב וחיפה.

המושבה מחולקת הייתה למשקי עזר כאשר על כל מגרש משפחתי עמדו מבנה מגורים ומשק חקלאי: רפתות חלב, וגידולים חקלאיים.

אדמות פנויות (של חברים שנשארו בליטא) עובדו בחכירה בידי התושבים.

בשטח שנחכר הוקמו צריפים ואוהלים וכן חדר אוכל משותף. הוקמה תעשיה עצמית לייצור רעפים ובלוקים וכן מסגריה וסנדלריה. הוקם משק עזר ובו גן ירק, גינת-תות, רפת, משתלה ומכוורת.

חברים וחברות עבדו גם בעבודות חוץ בבניה, תעשייה וגם בתע"ש המחתרתית.

מתוך 55 המשפחות אשר נרשמו לעליה לנחלת-יצחק  הגיעו רק 7. עם הזמן הצטרפו יוצאי גלויות אחרות למושבה ויהודי ליטא הפכו מיעוט.

תוך זמן קצר הצטרפו לקיבוץ חברי קיבוץ "מסד" מגליציה, התערו בחיי הקיבוץ ויחד עלו והקימו בשנת 1936 את תל-עמל בעמק בית שאן.

התושבים הראשונים עברו תקופת הסתגלות קשה והפסידו מהונם ורכושם.

לקיום מינימלי נאלצו למכור אדמות כדי לכלכל את בני ביתם.

החברים שנשארו בליטא לא עזרו ולא השתתפו בפיתוח המושבה.

בקשות תמיכה אשר הופנו להנהגת הישוב ומוסדותיו לא נענו.

לא נעשו פניות ליהודי ליטא כדי לא להוציא דיבת הארץ רעה.

 

מקימי הקיבוץ התחילו מאפס, לא האמינו בהם, בפרט שבכל רגע נתון יכלו לחזור לבתי הוריהם אשר בארץ.

בחיי צמצום ובעבודה קשה התגברו על מכשולים והצליחו.

בתחילת דרכם בעמק בית שאן קיבלו עזרה כספית מיהדות דרום אפריקה המורכבת ברובה מיהודים יוצאי ליטא ובראשם דוד וולפסון, אשר כיהן כנשיא ההסתדרות הציונית לאחר מות הרצל.

לבקשת הפדרציה הציונית של דרום אפריקה שונה שם הקיבוץ לניר-דוד.

לימים הוסיפו החברים את השם תל-עמל בסוגריים לאחר השם ניר-דוד.

בשנות הששים, בהיותו שר החקלאות חיסל משה דיין את החקלאות בנחלת-יצחק. חלק מהתושבים השקיע את כספי הפיצויים בענפים לא מוכרים להם, הפסידו את כספם ונותרו חסרי כל. לאחרים, חיסול החקלאות היה פתרון טוב כי דור ההמשך סלד מהעבודה ברפת. רובם עזבו את נחלת-יצחק.

בתי המגורים וביניהם רבי קומות, דוחקים את את מפעלי התעשייה והשכונה מהווה פרוור מגורים לכל דבר בין תל אביב וגבעתיים.

כיום מתפרנס הקיבוץ מענפי חקלאות: גידולי שדה, פרדס ומטעים, מדגה גדול, מפעל מתכת, מפעל גדול לנייר, תיירות וחברים העובדים מחוץ לקיבוץ במקצועות רבים.

 

שיר מזמור לרמזור / יוסי רנרט

הצהוב שהפך אדום בפינת עלית הנוער ורחוב נחלת-יצחק, כפה עלי דקת המתנה אשר שינתה את מהלך חיי.

מכל הדקות שאותן אין סופר ורישומן אינו ניכר, יש לו לאדם דקה אחת או יותר, הנה גם אתה נזכר, שבה סוטה הוא מנתיבו ומשנה סדרי עדיפויות ואת השקפת עולמו.

ומה קרה באותה דקה אתם שואלים, ראיתי שלט, שלט רגיל על עמוד ובשלט כתוב – נחלת-יצחק נוסדה ב 1925. ואני, הריני גר כאן רק ארבעים שנה. האור ברמזור עוד לא התחלף, יש זמן לעשות חשבון ואז עולה המספר שמונים, נחלת-יצחק בת שמונים. הירוק ברמזור הכניע את האדום, אז עלה הרעיון – תערוכה.

 

כל זה קרה באותה דקה.

על שני דפי בריסטול כתבתי בטוש "להקמת תערוכה, אנו אוספים תמונות ומסמכים על ראשיתה של נחלת-יצחק".

את המודעות תליתי בחלונה של חנות במרכז הקניות.

חומר רב נאסף ובעזרת חברים שהיו לי לעזר, הוקם מוזיאון היסטורי בנחלת-יצחק.

 

            שמות  – נחלת יצחק ושכנותיה/יוסי רנרט                                                    אלול תשס"ז

הגרמנים הטמפּלרים טעו לחשוב שגבעת הכּורכּר (הקריה של היום) נמצאת בשרון וקראו שמה שרונה.

מקימי שכונת הפועלים הראשונה בארץ, חדורי אידאולוגיה פועלית קראו לשכונתם שכונת בורוכוב על שם דב בּר בּורוכוב.

נחלת-יצחק. שמה ושם רחובה הראשי ולימים גם שמו של בית הקברות השני של תל אביב, נקבע עוד ב – 1924 בקובנה אשר בליטא לפני עלית המתישבים ארצה. השם נועד להנציח את רבּה של קובנה הגאון יצחק אלחנן ספקטור. נחל-יצחק הוא שם חיבורו על חשן משפט. חיבורים נוספים שלו הם – "באר יצחק" ו"עין יצחק" העוסקים בשו"ת (שאלות ותשובות). שם המקום בפי הערבים היה שׁוּמָרָה על שם השׁוּמָר אשר גדל פרא במקום.

קיבוץ ארצישראלי א'. לימים "תל-עמל" ולאחר מכן "ניר-דוד (תל עמל)". תחילתו ב"שומריה" שליד חדרה – לימים עין-שמר. המשכו בנחלת-יצחק היא שוּמָרָה הערבית. בשבתם כאן בבית הקברות וגם  לאחר מכן, טעו החברים לחשוב שאדמת החברה קדישא אותה חכרו, נמצאת ברמת-גן. בשנת 1936 עבר הקיבוץ לעמק בית שאן.

"שכונת חאפּ". את כינויה זה הגה יוסף זימן מוכתר נחלת יצחק,  על שום שחטפו חסרי בית מתל אביב אדמות ועלו על הקרקע בפלישה. חַאפּ באידיש – חטוף. שמה הרשמי – קריית יוסף, על שם יוסף בן יעקב אבינו. 

 

איש באמונתו יחיה – נחלת יצחק ושכנותיה/יוסי רנרט

שרונה. הוקמה בשנת 1871. תושביה הגרמנים הטמפּלרים היו נוצרים שמיעטו להתפלל. בהתיישבות חקלאית בארץ הקדושה ראו תיקון לעצמם וממנה שאפו לחדש את החיים הדתיים והחברתיים באירופה.

שכונת בורוכוב. הוקמה בשנת 1922 כשכונת פועלים. דתם היתה דת העבודה. עם הזמן הצטרפו לשכונה גם הורי המתישבים. לדרישתם הוקם בית כנסת, אבל מחוץ לשכונה.

נחלת יצחק. הוקמה בשנת 1925 בידי "אגודת הקובנאים". כליטאים דתיים היו "מתנגדים" לחסידות, התפללו בנוסח הליטאי ודאגו גם בהמשך לשמירת שבת של כל התושבים. עם הצטרפותם של יוצאי ארצות נוספות הוקמו בתי כנסת בנוסחים שונים ולאחר זמן גם בית כנסת ספרדי.

קיבוץ ארצישראלי א'. 1932 – 1936 בשטח בית הקברות. נביאם היה קארל מארקס ותורתם – חיי עבודה ושיתוף (קומונה א"א). יום השבתון שלהם היה האחד במאי, אותו ניסו לאכוף בכח על העולים החדשים אשר גרו בשכונת חאפּ.

שכונת חאפּ. הוקמה בשנת 1934 בידי עולים חדשים, בחלקם דתיים. תחילה התפללו תושביה בנחלת יצחק.

 

יחסי שכנות מאת: יוסי רנרט

 

הגרמנים, בתיהם היפים  על הגבעה מוקפים גנים והם מעבדים שדות ומטעים גדולים.

 

שכניהם ממזרח, נחלת-יצחק, מקימים עם הגיעם בתים על גדת ואדי מוסררה. הגרמנים לא מזהירים אותם מפני השטפונות. ועד המושבה שרונה אוסר על מכירת אדמות ליהודים.

במאורעות 1929 מסיתים הגרמנים כנופיות ערבים לירות מתוך פרדסיהם על נחלת יצחק. יודעי עברית מביניהם הצטרפו במלחמת העולם השניה ליחידות הוואפן אס אס הגרמניות וחיסלו יהודים.

 

עם הקמתה, מספקת נחלת יצחק מים בחינם לשכונת בורוכוב. במאורעות 1929 מתבצרים תושבי נחלת יצחק ארבעה  ימים בשכונת בורוכוב. נחלת יצחק סירבה להצטרף לאיחוד עם שכנותיה הסוציאלסטיות בהקמת גבעתיים.

 

הקיבוץ אינו מקיים קשרים עם נחלת יצחק, החברים חושבים שהם נמצאים ברמת גן. שיתוף קיים עם ה"בחרות הסוציאליסטית" מזרחית לקיבוץ. החברים השתתפו באירועי תרבות בשכונת בורוכוב הפועלית.

 

בית החרושת של ואגנר של הטמפלרים

מרכז רנרט לתרבות ולמורשת נחלת יצחק

שרונה

 ביהח"ר ואגנר של הטמפלרים ביפו/מאת גלעד כספי

 

1.                 משפחת ואגנר היתה אחת המשפחות החשובות בקרב אלפי הגרמנים הטמפלרים שהתיישבו בא"י מאז שנות ה-60 של המאה ה-19. בית חרושת שהקימו האחים ואגנר ב-1892 , בסמוך לנוה צדק, היווה גרעין להתפתחותה מאז 1903 של מושבה טמפלרית חדשה, שנקראה רשמית ולהאללה, אך היתה ידועה בציבור גם כ"שכונת ואגנר".

 

2.                 ביהח"ר היה מפעל חלוצי בארץ בתחום המיכון. הוא התמחה ביצור ובהתאמה של מכונות ואביזרי מתכת שונים, ובין השאר ייצג את ביהח"ר הגרמני הנודע "דויטשה מוטורן". היתה לו תרומה מיוחדת בהפצת השימוש במנועים לצורכי השקיה. כבר במלה"ע הראשונה נחשב כמפעל אסטרטגי של מדינות הציר דאז, ועל כן הופגז מן הים ע"י ספינת תותחים צרפתית.

 

3.                 ביחסים התקינים למדי בין הואגנרים, והמטמפלרים בכלל, לבין הישוב העברי התחוללה תפנית בעקבות עלית הנאציזם בגרמניה. רבים – ואולי רוב הטמפלרים – הצטרפו למפלגה הנאצית, הזדהו עם משטרו של היטלר ומדיניותו האנטישמית ונרתמו לעזור לו, הלכה למעשה. כ"כ סייעו לגורמים ערביים לאומנים, לרבות בתקופת המאורעות נגד הישוב העברי בשנים 1936 – 1939. בני משפחת ואגנר נמנו על הטמפלרים הנאצים. הבכיר שבהם, גוטהילף ואגנר, שנשא את התואר בירגרמייסטר (ראש עיריה) של יפו ושרונה, אף הצהיר באוקטובר 1935 כי מטרת הנאציזם זהה עם דעתם של בני העדה הטמפלרית.

 

4.                 לאחר פרוץ מלה"ע השניה התעורר אצל השלטונות הבריטים החשש המוצדק – שהטמפלרים מיועדים לשמש גיס חמישי, אם וכאשר הצבא הגרמני יתקוף את ארץ ישראל. מכל מקום, כל הטמפלרים נעצרו, חלקם הוגלו לאוסטרליה, ויתרם הושמו במחנות מעצר בארץ.

 

5.                 פחות משנה לאחר תום מלה"ע השניה, ולמרות שהתחוורו יותר ויותר מימדי השואה, הסתמנה אצל ממשלת בריטניה כוונה להתיר לטמפלרים לחזור ולנהל חיים שגרתיים בארץ ישראל, והוחל בביצוע הדרגתי של מדיניות זאת. הדבר נתפס ע"י הישוב העברי כמהלך עויין נוסף מצד הבריטים, שנועד לחזק את הגורמים האנטי יהודיים בארץ, תוך התעלמות גסה מרגשות העם שכה סבל מהנאציזם.

  

6.                 במסגרת המאבק שנוהל ע"י מוסדות הישוב נגד המדיניות הבריטית האמורה, הוחלט להתרות במפגיע בשלטונות המנדט וגם בגרמנים שבני העם היהודי לא ירשו לגרמנים לשוב ולהתנחל בארץ. לפיכך הטילה "ההגנה" על עמירם בלינקוב לתכנן את חיסולו של גוטהילף ואגנר, שהבריטים איפשרו לו לפתוח מחדש את ביהח"ר שלו וגם לנסוע במכוניתו הפרטית, בלווית שוטר מזויין, ממקום מעצרו במושבה הגרמנית ווילהלמה (כיום – בני עטרות) גם "לסידורים" במשרדי הממשלה בת"א וביפו. עמירם בלינקוב לא זכה לחזות בהתגשמות תוכניתו, משום שנהרג ב-22/2/46 יחד עם שלושה מחבריו, בהתקפה שביצעה "ההגנה" נגד מטה המשטרה הבריטית בשרונה (לזכרם  נקרא "רחוב הארבעה" בגבולה הדרומי של הקריה, לשעבר שרונה).

 

7.                 ב-22/3/46 הוצב לוואגנר מארב ע"י אנשי פלמ"ח באזור רחוב לבנדה בת"א, בסמוך לקרנות הרחוב עם רחוב לוינסקי ועם דרך סלמה (כיום שלמה). כשהגיעה לשם מכוניתו של ואגנר הם עצרו אותה, ניטרלו שוטר ערבי חמוש וכן מלווה גרמני, ירו בוואגנר והרגוהו. למחרת בישר "קול ישראל" – תחנת השידור המחתרתית של "ההגנה" – כי "הנאצי הידוע" גוטהילף ואגנר הוצא להורג, והשלטונות הוזהרו, כי לא יותר לכף רגלו של נאצי לדרוך עוד על אדמת ארץ-ישראל. בעקבות זאת ומהלכים נוספים נסוגו בהם הבריטים מכוונתם לאפשר את שובם של הטמפלרים למושבותיהם בא"י.

 

8.                 הערות:

 

א.     באתר של ביהח"ר ואגנר, ברחוב אילת מס' 61  היה ממוקם, שנים הרבה לאחר האירועים דלעיל, מתחם ביהח"ר נחושתן .

ב.     אחד הביטויים לקשרים ההדוקים בין המשטר הנאצי לבין משפחת ואגנר היה מברק ברכה אישי ששיגר הצורר היטלר לחתונת הכסף של גיאורג ווילהלמינה ואגנר.

ג.       בין המקורות עליהם נסמכת הסקירה דלעיל:

1.     ספר תולדות ההגנה/ממאבק למלחמה, כרך ד, חלק ב, עמ' 1317 .

2.     ספרים מאת חביב כנען, שכתב הרבה על הגרמנים בא"י בתקופה הנאצית, ובמיוחד ספרו: הגייס החמישי – הגרמנים בא"י בשנים 1933 – 1948.

3.     יוסי בן ארצי/מגרמניה לארץ הקודש – התיישבות הטמפלרים בא"י.

4.     ספרים של אלכס כרמל, ובמיוחד: מושבות הטמפלרים.

5.     עופר רגב/טיול קטן בעיר גדולה.

 

ד.      מכתבה על דן פרופר ב"מעריב" סופשבוע, עמ' 17 מ-21/4/06 עולה, כי מכונה לעשית איטריות שנרכשה בביהח"ר ואגנר שימשה את ביהח"ר "אסם" בראשית דרכו בארץ. בסוף שנות ה-30.

  

נספח

 

מערכת המוזיאון מוסיפה פרטים מתוך מסמכים מקוריים:

גבולה הדרומי של נחלת יצחק בעת הקמתה היה פרדס ואגנר, היום רחוב תוצרת הארץ.

 ציוד לבארות של המושבה נקנה ואף תוקן בבית החרושת של ואגנר.

 בשנת 1929 ירו פורעים ערבים, מתוך הפרדסים של הגרמנים הטמפלרים ובעידודם, על הנוסעים בכביש יפו – פתח תקוה ועל המושבה נחלת יצחק.

הדבר גרם לעזיבה זמנית של אנשי המושבה עם בהמותיהם ולהתבצרות בשכונת בורוכוב הסמוכה.

 במכתב מיום 03.12.1929 (לאחר הפרעות), כתב אלחנן ביצ'יק מראשוני המתיישבים בנחלת יצחק: אל קרובו בניו יורק, בית היתר:

"מרוויח אני בזיעת אפי בלי שום קנוניות ודרכים עקלקלות ומוצא חן בעיני החיים פה, כל הדר בארץ ישראל, דומה כאילו יש לו אלוה".

"פה מרגיש אתה יותר בעל בית, ואף הפרעות שהיו, זה לא כמו פוגרום – מלחמה.

התכוננו למלחמה להיהרג ולהרוג, מצב רוח אחר לגמרי וזה מפעולות הארץ".

 גבולה המערבי של המושבה בעת קניית האדמה היה וואדי מוסררה (נתיבי איילון של היום). הקטע הדרוש לבניית הגשר והדרך עד כביש יפו – פתח תקוה היה בבעלות גרמני משרונה.

 הגרמנים, מתוך שנאה וצרות עין לא הסכימו למכור את קטע הדרך הדרוש לצורך זה ואף תקעו יתדות ברזל במקום.

 

במבצע חשאי ובממון רב הצליחו יוסף זימן וישראל טייבר לקנות את האדמה, להסוות את הקניה ולשמרה בסוד עד רישום הקרקע בספרי האחוזה.

 עם העברת הבעלות בנתה חברה קדישא את הגשר, ותושבי נחלת יצחק מימנו את סלילת הכביש הראשי עד בית הקברות.

 

לצורך מימון סלילת הכביש מכרו מתיישבי נחלת יצחק בהפסד ממון רב שטח אדמה בן 19 דונם להקמת מפעל "יצהר".

 הקמת מפעל "יצהר" הביאה להקמת מפעלים רבים במקום ולפיתוח מואץ של השכונה.

 במאורעות 1936 כבר הגנו על עצמם אנשי נחלת יצחק בתוך המושבה.

Nachalat Yitzchak Streets of the Neighborhood

Nachalat Yitzchak: Eighty Year Jubilee: The Streets of the Neighborhood

On the sixteenth of March, 1925, the cornerstone of the first house built in Nachalat Yitzchak was laid. This neighborhood was founded by a group of Jewish Zionists from Lithuania who sought to establish a rural settlement not far from Tel Aviv.

After copious hardships, coping with malaria, financial crisis, security threats and a myriad of other problems, Nachalat Yitzchak expanded and flourished. Ever since the fourth Aliya (immigration to Israel), thousands of Jews, both new and veteran immigrants, have come to settle there; many factories, workshops and offices were established and its rural nature faded away until it became annexed to Tel Aviv and turned into another one of the large, Jewish city's many districts.

Now, while we are celebrating the eightieth anniversary of the founding of Nachalat Yitzchak, its residents will be given a review that will include an explanation of the names that were chosen for the streets of the neighborhood. This is just one of the many activities organized for the commemoration of Nachalat Yitzchak's heritage, initiated by The Nachalat Yitzchak Renart Center of Culture and Heritage.

 *  *  *

When the initiators of the neighborhood met in Kovna (the former Lithuanian capital) after the purchase of the land for its establishment had been arranged, it was decided that the settlement would be called Nachalat Yitzchak, after Rabbi Yitzchak Elchanan Spector (1817 – 1896). Rabbi Yitzchak Elchanan, the revered rabbi, who headed the Rabbinate of Kovna for thirty two years, was considered the most important rabbinical authority of the times and he was granted the status of a kind of “Resh Galutah” (political head of the Jewish community) of the Jews of the Russian Empire – of which Lithuania was then a part of – and of worldwide Jewry in general. He was active in defending the interests of the Jews in various locations, in nurturing the unification of the nation, in encouraging settlement in the Land of Israel, and in the liberating of abandoned wives. One of the books he wrote on Jewish law is called "Nachal Yitzchak", this name is implied in the name of the neighborhood, in the name of its main street and in the name of the Yeshivas that were established in memory of Rabbi Yizchak Elchanan both in Israel and abroad.

Following are explanations about the rest of the streets in the neighborhood:

 

Igal Alon – Commemorates the memory of General (Res.) Igal Alon (1918 – 1980), one of the Israeli nation's most significant commanders and politicians of the twentieth century. He was born in Kfar Tavor, among those who founded Kibbutz Genosar (See below) and, among others, he was the commander of the Palmach, the commander of the southern front during the War of Independence, a member of the Knesset representing the "Achdut Avoda" and "Labor" parties, a minister and Deputy Prime Minister. The street was previously called "Giborei Israel".

 

Ben Shemen – Named for the Youth Village and the moshav (cooperative settlement) of the same name located about four kilometers east of Lod. The Youth Village that was founded in 1927, on the same site as an agricultural school that had been active in 1906-1907, came to be one of the most significant institutions of Aliyat HaNoar (youth immigration project). (See in the following). The moshav developed from a settlement that had been established in 1911 under the initiative of Professor Boris Schatz (1867 – 1931) a native of Lithuania, as a settlement for immigrants from Yemen. The source of the name of the settlement is taken from the Book of Isaiah: "A vineyard had my beloved on a rich hilltop, Ben Shemen. (Chapter V: 1).

 

Binyamini – This street commemorates the memory of Dr. Aharon Binyamini (1886 – 1943), a physician and member of the revisionist movement, who founded the Max Nordau National Doctor’s Association; who was active in improving the Tel Aviv environment and who worked for the benefit of the Jews of Caucasia, the region where he was born.

 

Bruria – This street is named after Bruria (Second Century A.D.), the daughter of Chanina Ben Tardion – one of the ten killed by the Romans for studying Torah in public– and the wife of Rabbi Meir of the great Tanaiim, one of the leaders of the generation following Bar Kochba, and who was considered, most likely, to be the one known as "Ba'al Ha’Nes" (the miracle maker). Bruria was the only woman whose opinions on Halacha (Jewish religious laws) were accepted by the scholars of her time and she is a model image of virtuosity and intelligence.

 

Genosar – This is a kibbutz that was established in 1937 in the Genosar Valley, on the northwestern side of Lake Kinneret, which in the days of the Mishna (oral Jewish laws) and the Talmud was called Lake Genosar, or Genosar. On the kibbutz site are The Igal Alon Museum(See above) and the remains of an ancient settlement.

 

Yosef Zimman – This street is in commemoration of Yosef Zimman (1882 – 1969) a native of Lithuania, a yeshiva student and a business man, who became a prominent figure among the initiators and founders of Nachalat Yitzchak. He served as the Mukhtar (village head) on behalf of the mandatory government and was also the chairman of the neighborhood committee. In addition, he founded the Association of Lithuanian Immigrants in his home, he established the Credit-Gomlin Bank (Mutual Credit) and he was active in the Chevra Kaddisha (Jewish burial society) as well as  institutes of charity. Previously the street was called Reach Hasadeh (scent of the field) which reflected the rural nature of the neighborhood up until the sixties.

 

Chayei Adam – This name commemorates the memory of Rabbi Avraham Ben Yechiel Michal Danzig (1748 – 1820), one of Lithuania’s notable Rabbis and who was related by marriage to the family of "HaGaon M'Vilna" (the genius from Vilna), Rabbi Eliahu Ben Shlomo Zalman (1720 – 1797). Rabbi Danzig encouraged immigration to the Land of Israel and he composed “Tfilah Zakah”  which is said on the eve of Yom Kippur, and other books on Jewish law including "Chayay Adam", which deals with laws of “Shulchan Aruch" (the Jewish code of laws).

 

Chafetz Chayim – This is the name of the first essay written by Rabbi Yisrael Meir Hacohen (1838 – 1933), one of the great Rabbis of Lithuania. The name of the essay that dealt with issues of morality and laws on slander was taken from a verse of Psalms (XXXIV: 13). He who "desireth life" founded a famous yeshiva in the Lithuanian city of Radin – and this is where his second name came from, Rabbi Yisrael Meir Hacohen of Radin. He was one of the founders of "Agudat Yisrael" (the religious political party) and he believed that immigration to the Land of Israel heralds the coming of the Messiah.

 

Tirat Zvi – This is a kibbutz in the Bet Shean Valley that was founded in 1937 in the framework of the "Tower and Stockade" settlements (overnight settling in Mandatory Palestine), named for Rabbi Tzvi Hirsch Kalisher (1795 – 1874), a native of Lithuania, who worked towards settling the Land of Israel and who was one of the progenitors of Zionism. The kibbutz heroically withstood the attacks of the Arab forces in 1938 and in the War of Independence. It belongs to the HaPoel HaMizrachi movement the members of which played a role in the expansion and development of the neighborhood.

 

Yokneam – A moshava (settlement), located between the slopes of the Carmel and the Jezreel Valley, which was established in 1935, near the man-made hill covering the remains of an ancient settlement, which in Biblical times was the location of a city of the same name. In the fifties a ma'abara (transit camp for new immigrants) was established nearby which later developed into the city of Yokneam Ilit.

 

Yalkut Ha'Roim – This is the name of a collection (yalkut) of sermons and legends named after a plant (Capsella) from the Brassicaceae family that blooms in the winter and whose fruits resemble a shepherd's purse. In the Book of Samuel I (Chapter XVII: 40) King David's pouch is mentioned,: “And he took his staff in his hand, and chose him five smooth stones out of the brook, and put them in a shepherd's bag which he had, even in a scrip, and his sling was in his hand…" when he went out to fight Goliath the Philistine.

 

Mozes – Named after Yehuda Mozes (1886 – 1956), the founder and owner of the newspaper "Yediot Achronot", and his son, Noach Mozes (1911 – 1985) who moved the building that housed his newspaper to the outskirts of the neighborhood. Noach Mozes was killed in a car accident very near this location. Their name is commemorated in the western section of the neighborhood's main street – which formerly began with Nachalat Yitzchak Street – and also on the bridge (The Noach Mozes Bridge), which until then was called The Nachalat Yitzchak Bridge.

 

M'norat Ha'maor – This an anthology (collection) of legends on issues of morality that was compiled by the Sephardic Rabbi Yitzchak Abuhav (from the 14th century) of the family of scholars from Spain and Portugal, who was one of the great preachers, one of the scholars of ethics and one of the great gatherers of the Jewish legend. He believed that the legends are what illuminate the Torah and that they can be used as a guide for proper behavior. He sorted out the legends and categorized them according to seven subjects, allegorical of the seven candle holders of the holy Menorahs. The book which was printed for the first time in Koshta, in the year of …, it was distributed in tens of editions and translated into several languages all over the Jewish Diaspora.

 

Ma'avar Yabok – Yabok is one of the Jordan river's large streams that runs across the Gilad (today the land of Jordan). The passage is the place that is described in the Book of Genesis (Chapter XXXII: 33) where our forefather, Jacob, battled bravely, was saved and was given the name Israel. With the inspiration of this central event in the history of the nation, Rabbi Aharon Berachiah Ben Moshe of Modena (died in 1639) wrote a book called Ma'avar Yabuk  which discusses customs of calling on the sick, death, burial and mourning. It is on this small street that the first pharmacy in the neighborhood was located, and it is close to the path that led to the cemetery.

 

Nahalal – This was the first workers' moshav that was established in 1921 in the Jezreel Valley, named for the biblical city in the inheritance of the Tribe of Zevulun (Book of Joshua XIX: 15). There is an old agricultural school on the premises. In this context it is only worthwhile to recall the neighborhood's contribution to the development of agriculture in the country.

 

Simtat Netah – This is the name of a plantation farm that was established in 1952, about five kilometers southwest of Gedera. It should be recalled that in the past, near the narrow passageway and in the neighborhood in general, there were fields, citrus groves and many other orchards.

 

Ein Zeitim – An abandoned Jewish settlement about three kilometers northeast of Tzfat. It began as a moshava established in 1891 by new immigrants from Lithuania in a place where in the past there had been a Jewish community. The members of the moshava were banished during the First World War. The place was resettled five more times but it was then abandoned.

 

Aliyat Ha'Noar – This is a street which begins close to the site of the women workers' center, in the Borochov neighborhood, and later on the Borochov Ulpan – who played an important role in the absorption of new immigrants in Israel – and it continues on towards the beginning of the Bitzaron neighborhood; most of the residents who populated the neighborhood upon its establishment were new immigrants. It is no wonder, therefore, that the street was named after the organization of the Zionist movement that focused on saving Jewish children, bringing them to the land of Israel, housing and educating them; in the framework of this movement over 100,000 children and youth were cared for. This project began with the initiative of Recha Freier, in 1932, due to the surging wave of anti-Semitism in Germany, and it became integrated from 1933, headed by Henrietta Szold (1860 – 1945), who the street was previously named after. Earlier on the street was called Avnei Zikaron, a name that has remained for the section of the street that divides between the Tel Aviv and Givatayim sections of the Nachalat Yitzchak cemetery.

 

Emek Bracha – This road stretches over the place where one of the streams of the Ayalon River once ran. It is named for a place that is mentioned in the Book of Chronicles II (Chapter XX: 26), which according to the popular view relates to a fruitful valley, abundant in water, in the Judean mountains about ten – eleven kilometers northeast of Hebron. Rabbi Avraham, son of Rabbi Shabtai Horowitz (who died in the beginning of the seventeenth century),  who was one the heads of the Jewish scholars of Poland in his generation, wrote a book called Emek Habracha which mainly interprets laws, beneficiary blessings, prayers and their customs. His son, Rabbi Yeshayahu (who died in Tiberias in 1630) better known as HaShla HaKadosh (after one of his books) in 1597, published his father's book with the  addition of his own readings.

 

Arvei Nachal – This is a street that began at the Ayalon River and whose banks were covered with trees and water plants, before the Ayalon Thruway was paved and before the Shifmann bridge was erected. Arvei Nachal is another name for the willow tree that grows along the banks of streams and whose branches are one of the four varieties that are blessed on Succoth (the Book of Leviticus XXXIII: 40).

 

Pe'at Hashulchan – The name of this street commemorates Rabbi Yisrael, son of Rabbi Shmuel Ashkenazi, the Rabbi of Shekelov (1799 – 1839), who was one of the first students of the "Genius from Vilna". He emigrated to Israel in 1810, together with other students of the Gaon, and he dedicated his book, Pat Shulchan, that was published in 1836, to the laws related to the land, especially to the field of working the land.

 

Pirchei Aviv – This name reminds one of the neighborhood's rural past which was characterized with the splendid and colorful blooming of the fields and the many plants and flowers that grew there.

 

Pri Megadim – This is the name of a book of interpretation for Shulchan Aruch that draws upon The Song of Solomon (Chapter IV: 13). The book was written by Joseph Ben Meir Teumim (who died in 1792), a native of Galicia, who was a Rabbi in Lebov (Poland/ Ukraine) and in Germany, in other words, in places where many of the neighborhood's elders were born.

 

Shvil HeChalav – This is the name of a galaxy in which there at least 100 billion stars, including the solar system of the Earth. For our purposes, the name of the street symbolizes the dairy products that were produced in the numerous dairy farms that operated in the neighborhood in the early sixties and the large dairies that were opened there, the first of which was the "Tara" Dairy. Dairy farming was one of the major branches upon which, for many years, the Nachalat Yitzchak founders subsisted as well as a great many of its veterans, and in certain periods – it was almost the exclusive source for the supply of milk and dairy products for Tel Aviv and the surrounding area.

 

Totzeret Ha'Aretz – A prominent motive and password in the days of the Mandate and also in several stages following the establishment of the state, when consumers were asked to purchase merchandise manufactured locally to encourage the Jewish, and later on Israeli, industry. Nearby this street and in other areas of Nachalat Yitzchak were several factories, among these the prominent Yitzhar factory. Today, in its place, the Tel Aviv Towers have been built.

רחובות השכונה נחלת יצחק

מרכז רנרט לתרבות ולמורשת נחלתֿ ֿ יצחק.

רחובות השכונה

נכתב בידי גלעד כספי, בן השכונה.
גלעד הוא בנו של דב כספי ז"ל שהיה מורה בביה"ס של המושבה נחלת ֿיצחק בסוף שנות ה 30 ותחילת שנות ה 40.

 נחלת ֿ יצחק: במלאת 80 שנה להקמתה

 ב 16 במרס 1925 הונחה אבן הפינה לבית הראשון שנבנה בנחלת ֿ יצחק, אשר הוקמה ביוזמת קבוצת יהודים ציוניים מליטא שביקשו להקים ישוב כפרי לא הרחק מתל ֿ אביב. לאחר תלאות רבות, התמודדות עם קדחת, משברים כלכליים, איומים בטחוניים ובעיות אחרות, התפתחה נחלת ֿ יצחק ושגשגה. מאז העלייה הרביעית התיישבו בה אלפי יהודים, הן עולים חדשים והן ותיקים, קמו בה עשרות רבות של מפעלים, בתי מלאכה ומשרדים, נעלם אופייה הכפרי, היא הסתפחה לתלֿ ֿ אביב והפכה לאחת משכונותיה הרבות של העיר העברית הגדולה.

 בימים אלה, בהם אנו חוגגים 80 שנה להקמת נחלת ֿ יצחק, מוגשת בזאת לתושביה סקירה בה יוסברו השמות שניתנו לרחובות השכונה. זאת כאחת הפעולות להנצחת מורשת נחלת יצחק, ביוזמת מרכז רנרט לתרבות ולמורשת נחלת ֿ יצחק.

 כאשר יוזמי הקמת השכונה התכנסו בקובנה (בירתה דאז של ליטא) לאחר שהוסדרה רכישת הקרקעות להקמתה, הוחלט שהיא תקרא נחלתֿ ֿ יצחק, על שם ר' יצחק אלחנן ספקטור (1896-1817). ר' יצחק אלחנן, הרב הנערץ, ששימש בכס הרבנות בקובנה 32 שנים, נחשב לגדול הפוסקים בדורו וזכה למעמד של מעין "ריש גלותא" של יהודי האימפריה הרוסית – בה נכללה ליטא באותם ימים – ובמידה רבה גם של יהדות העולם בכלל. הוא פעל להגנת אינטרסיהם של היהודים במקומות שונים, לטפוח אחדות העם, לעידוד ההתיישבות בארץ ֿ ישראל, ולהתרת עגונות. אחד מספרי ההלכה שחיבר הוא "נחל יצחק", ששמו מרומז בשם השכונה, בשם רחובה הראשי ובשם ישיבות שהוקמו לזכרו של ר' יצחק אלחנן בארץ ובחו"ל.

להלן הסברים על יתר רחובות השכונה, לפי סדר א"ב (בכתיב מלא).

 –  יגאל אלון – מנציח את זכרו של האלוף (מיל.) יגאל אלון (1980-1918), אחד
    מחשובי המצביאים והמדינאים של עם ישראל במאה ה – 20. הוא נולד
    בכפר תבור, נמנה על מקימי קיבוץ גינוסר (קראו להלן), ושימש בין היתר
    מפקד הפלמ"ח, מפקד חזית הדרום בימי מלחמת הקוממיות, ח"כ מטעם
    "אחדות העבודה" ו"מפלגת העבודה", שר וסגן ראש הממשלה. הרחוב נקרא 

    קודם לכן "גיבורי ישראל".

–      בן ֿ שמן – ע"ש כפר נוער ומושב השוכנים כ 4 ק"מ ממזרח ללוד. כפר הנוער שנוסד ב – 1927 באתר בו שכן, ב 1907-1906, בית ספר חקלאי, היה לאחד מחשובי המוסדות של עליית הנוער (ראה להלן). המושב התפתח מישוב שהוקם ב – 1911 ביוזמת הפרופ' בוריס שץ (1931-1867), יליד ליטא, כדי לישב בו עולים מתימן. מקור שם הישובים בפסוק "כרם היה לידידי בקרן בן שמן" (ישעיהו ה',א').

–     בנימיני – בא להנציח את זכרו של ד"ר אהרון בנימיני (1943-1886), רופא, איש התנועה הרויזיוניסטית, שייסד את איגוד הרופאים הלאומיים ע"ש מקס נורדאו ופעל לשיפור איכות הסביבה בתל ֿאביב ולרווחת יהודי הקווקז, אזור הולדתו.ׂ

 –    ברוריה – ע"ש ברוריה (המאה ה-2 לספירה), בתו של חנינא בן תרדיון – מעשרת הרוגי המלכות – ורעייתו של ר' מאיר, מגדולי התנאים, מראשי הדור שלאחר ברֿ ֿ כוכבא, ומי שנחשב, כנראה, לבעל הכינוי "בעל הנס". ברוריה הייתה האשה היחידה שדעותיה בהלכה נתקבלו על דעת חכמי זמנה ומהווה דמות מופת במוסריותה ובחריפות שכלה.

 –    גינוסר – קיבוץ שנוסד ב – 1937 בבקעת גינוסר, לחופו הצפון מערבי של ים כנרת, אשר נקרא בימי המשנה והתלמוד ים גנוסר או גינסר. במקום שרידי ישוב קדום ומוזיאון ע"ש יגאל אלון (ראו לעיל).

 –    יוסף זימן – נועד להנציח את זכרו של יוסף זימן (1969-1882), יליד ליטא, תלמיד ישיבות, איש עסקים, שהיה הדמות הבולטת בין יוזמיה ומקימיה של נחלת ֿ יצחק, ושימש כמוכתר מטעם השלטונות המנדטוריים וכיו"ר ועד השכונה. כ"כ ייסד בביתו את אירגון יוצאי ליטא, הקים את בנק קרדיט – גומלין והיה פעיל בחברה קדישא ובמוסדות צדקה. הרחוב נקרא קודם לכן ריח השדה, ושיקף בכך את האופי הכפרי של השכונה עד שנות ה – 60.

 –        חיי אדם – בשם זה מונצח זכרו של הרב אברהם בן יחיאל מיכל דנציג
          (1820-1748) מחשובי רבני ליטא ומחותן למשפחת "הגאון מוילנה" (הגר"א),
          ר' אליהו בן שלמה זלמן (1797-1720). הרב דנציג עודד את העלייה לארץ-
          ישראל, וחיבר "תפילה זכה" הנאמרת בליל יום הכפורים, וספרי הלכה,
           ובכללם "חיי אדם", העוסק בדיני "שולחן ערוך".

–     חפץ חיים – זהו שם חיבורו הראשון של ר' ישראל מאיר הכהן (1933-1838), מחשובי רבני ליטא. החיבור שעסק במוסר ובהלכות לשון הרע נקרא בשם זה עפ"י פסוק בתהילים לד', יג'. בעל ה"חפץ חיים" הקים בעיר הליטאית ראדין ישיבה מפורסמת – ומכאן כינויו הנוסף, ר' ישראל מאיר הכהן מראדין.
הוא נמנה על מייסדי "אגודת ישראל" וגרס שהעלייה לארץֿ ֿישראל מבשרת  את בוא המשיח.  

 – טירת צבי – זהו קיבוץ בעמק בית שאן שנוסד ב  1937 במסגרת ישובי "חומה
   ומגדל", על שם הרב צבי הירש קלישר (1874-1795), יליד ליטא, שפעל ליישוב    
   ארץ ֿ ישראל והיה אחד ממבשרי הציונות. הקיבוץ עמד בגבורה מול התקפות 
   כוחות ערביים ב  1938 ובמלחמת הקוממיות. הוא משתייך לתנועת "הפועל
   המזרחי" שאנשיה מילאו תפקיד בהרחבת השכונה ובפיתוחה.

–        יוקנעם – מושבה שנוסדה ב – 1935 בין מורדות הכרמל לבין עמק יזרעאל,
בסמוך לתל בו שכנה בימי המקרא עיר בשם זה. בקרבת מקום הוקמה בשנות ה  50 מעברה שהתפתחה לעיר יוקנעם עלית.

   –  ילקוט הרועים – זהו שם קובץ (ילקוט) מדרשים ואגדות הקרוי על שם צמח          ממשפחת המצליבים הפורח בחורף ואשר פירותיו דומים לילקוט של רועים.     בספר שמואל א' (יז', מ') מוזכר ילקוטו של דוד המלך "ויקח מקלו בידו ויבחר
 ֿלו חמישה חלקי ֿ אבנים מן ֿ הנחל וישם אותם בכלי הרועים אשר ֿ לו
 ובילקוט וקלעו בידו ויגש אל הפלשתי".

         מוזס – ע"ש יהודה מוזס (1956-1886), מייסד ובעלים של העתון "ידיעות
         אחרונות", ובנו, נח מוזס (1985-1911) שהעתיק את בנין המערכת שלו לפאתי
         השכונה. נח מוזס נהרג  בתאונת דרכים בסמוך למקום זה. שמם הונצח על
         הקטע המערבי של  הרחוב הראשי של השכונה – בו התחיל קודם לכן רחוב
          נחלת-יצחק וגם על הגשר (גשר נח מוזס) אשר נקרא עד אז גשר נחלתֿ ֿ  יצחק.

 –        מנורת המאור – זהו ילקוט (קובץ) של אגדות בענייני מוסר שחובר ע"י ר'
          יצחק אבוהב הספרדי (רי"א) (המאה ה – 14), בן למשפחת חכמים מספרד
          ופורטוגל, שהיה מגדולי הדרשנים, חכמי המוסר ומכנסי האגדה היהודיים.
         הוא סבר שהאגדות הן המאור שבתורה ועשויות לשמש מדריך להתנהגות

    נכונה. הוא מיין את האגדות שליקט עפ"י שבעה נושאים, כדוגמת שבעת
    הקנים במנורת המקדש. הספר שהודפס לראשונה בקושטא, בשנת רע"ד,
    הופץ בעשרות מהדורות ובמספר תרגומים בכל תפוצות ישראל. 

–        מעבר יבוק – יבוק הוא יובל גדול של נהר הירדן החוצה את הגלעד (כיום
בממלכת ירדן). המעבר הוא המקום המתואר בספר בראשית (לב', כג'-לג'),
בו ניהל יעקב אבינו מאבק עז, ניצל וקיבל את השם ישראל. בהשראת ארוע מרכזי זה בתולדות האומה, חיבר ר' אהרון ברכיה בן משה ממודנה (נפטר ב – 1639) ספר בשם "מעבר יבוק", העוסק בדיני ביקור חולים, פטירה, קבורה
ואבלות. ברחוב קטן זה שכן בית המרקחת הראשון בשכונה, והוא סמוך לדרך שהובילה לבית הקברות.

–        נהלל – מושב העובדים הראשון שהוקם ב  1921 בעמק יזרעאל, ע"ש עיר
   מקראית בנחלת שבט זבולון (יהושע יט',טו'). במקום שוכן בית ספר חקלאי
   ותיק. מן הראוי לזכור בהקשר זה את תרומתה של נחלת ֿ יצחק לפיתוח   החקלאות בארץ.   

 –        סמטת נטע – שמה של חוות מטעים שהוקמה ב  1952, כ  5 ק"מ דר' – מע'
           לגדרה. מן הראוי להזכיר שבקרבת מקום לסמטה, ובשכונה בכללה, היו בעבר שדות,פרדסים ומטעים נוספים.

 –        עין זיתים – ישוב עברי נטוש כ  3 ק"מ צפ'  מז' לצפת. ראשיתו במושבה
         שהוקמה ב – 1891 בידי עולים מליטא במקום בו הייתה בעבר קהילה יהודית.
        תושבי המושבה גורשו במלחמת העולם הראשונה. חמש פעמים נוספות יושב המקום מחדש, אך ננטש.

 –        עלית הנוער – זהו רחוב המתחיל סמוך לאתר בשכונת בורוכוב, בו היו משק הפועלות ואח"כ אולפן בורוכוב – שמילאו תפקיד חשוב בקליטת העליה לארץ. הרחוב משתרע עד שיכון בצרון, שרוב התושבים שאכלסוהו בעת הקמתו היו עולים חדשים. אין תימה איפוא שהרחוב נקרא ע"ש ארגון בתנועה הציונית המתמקד בהצלת ילדים יהודים, העלאתם לארץ ישראל, שיכונם וחינוכם, במסגרתו טופלו יותר מ – 100 אלף בני נוער. מפעל זה החל

ביוזמתה של רחה פראיר, ב – 1932, נוכח האנטישמיות הגואה בגרמניה, והתגבש מאז 1933 בראשות הנרייטה סולד (1860-1945), שעל שמה נקרא הרחוב קודם לכן. בתחילה נקרא הרחוב אבני זכרון, שם שנותר בקטע הכביש החוצץ בין החלק התל ֿ אביבי לחלק הגבעתיימי של בית הקברות נחלת ֿ יצחק.

–        עמק ברכה – הרחוב משתרע היכן שזרם בעבר אחד מפלגיו של נחל איילון. הוא קרוי ע"ש מקום הנזכר בדברי הימים ב' (כ', כו'), שעפ"י דעה רווחת   מתייחס לעמק פורה, שופע מים, השוכן בהרי יהודה, כ  10-11 ק"מ צפ' –   מז' לחברון. ר' אברהם בן ר' שבתי הורוביץ (מת בתחילת המאה ה-17), שהיה   מראשי חכמי ישראל בפולין בדורו, חיבר ספר בשם "עמק ברכה" המבאר   בעיקר הלכות ברכות-הנהנין, תפילות ומנהגיהן. בנו ר' ישעיהו (נפטר בטבריה   ב-1630) הידוע יותר בכינויו "השל"ה הקדוש" (ע"ש אחד מספריו) הוציא   לאור ב – 1597, את ספרו זה של אביו בתוספת הגהות משלו.

 –        ערבי נחל – רחוב שראשיתו בנחל איילון שגדותיו משופעות היו בעצים   ובצמחיית נחלים, לפני סלילת נתיבי איילון ומתיחת גשר שיפמן. ערבי נחל   הוא שם נרדף לעץ הערבה הגדל על גדות נחלים ואשר ענפיו הם אחד מארבעת  המינים שעליהם מברכים בחג הסוכות (ויקרא כג',מ').

 –        פאת השולחן – בשם הרחוב מונצח הרב ישראל ב"ר שמואל אשכנזי, הרב   משקלוב (1799-1839), שהיה מבכירי תלמידי הגר"א – "הגאון מוילנה". הוא  עלה לארץ ב – 1810, עם תלמידים נוספים של הגר"א, וייחד את ספרו   "פאת שולחן" שיצא לאור בצפת ב – 1836, להלכות הקשורות בארץ, במיוחד    בתחום עבודת האדמה.

 –        פרחי אביב – שם זה מזכיר את עברה הכפרי של השכונה, שהתאפיינה גם בפריחה הצבעונית המרהיבה בשדות ובצמחי הפרי והנוי הרבים שהיו בה. 

–        פרי מגדים – זהו שם של ספר – פרוש ל"שולחן ערוך" – שנשאב משיר השירים (ד', יג'). הספר חובר ע"י יוסף בן מאיר תאומים (נפטר ב  1792), יליד גליציה, ששימש רב בלבוב (פולין/אוקראינה) ובגרמניה, דהיינו מקומות בהם נולדו רבים מותיקי השכונה.

 –        שביל החלב – זוהי גלקסיה ובה, לכל הפחות, כ  100 מיליארד כוכבים, ובכללם מערכת השמש של כדור הארץ. במקרה שלנו, מסמל שם הרחוב את תוצרת החלב שהופקה מהרפתות הרבות שפעלו בשכונה עד ראשית שנות ה – 60, ומהמחלבות שקמו בה ובראשן "טרה". משק החלב היה ענף פרנסה עיקרי של מייסדי נחלת ֿ יצחק ורבים מותיקיה במשך שנים ארוכות, ובתקופות מסויימות – מקור כמעט בלעדי לאספקת חלב ותוצרת חלב לתל ֿ אביב והסביבה.

 –        תוצרת הארץ – מוטיב וסיסמה בולטים בתקופת המנדט וגם במספר שלבים   לאחר הקמת המדינה, כאשר צרכנים התבקשו לרכוש מוצרים מתוצרת  מקומית כדי לעודד את התעשייה העברית ואח"כ הישראלית. בסמוך לרחוב זה ובמקומות נוספים בנחלת ֿ יצחק פעלו בתי חרושת, בהם בלט "יצהר"  שבמקומו נבנו "מגדלי תל ֿ אביב".

 נחלת ֿ יצחק/נספח מס' 1

1.     רק בשנות ה – 50 החלו להינתן לרחובות נחלת ֿ יצחק שמות, ונקבעו מספרים לבתים. עד אז, הכתובות של תושבי השכונה צויינו בד"כ בהתאם לזיקתן או סמיכותן למקומות מוכרים, כגון: בית טשאבאן; ע"י "יצהר"; ע"י שכונת בורוכוב; מול משק הפועלות וכד'.

2.     בדי עמל ולאחר התמודדות עם מכשולים ביורוקרטיים שונים ניתנו השמות, נקבעו המספרים ואף הותקן השילוט המתאים ברחובות השכונה ובבתיה (לדוגמא ההתכתבות של ש. מרגולין מרח' שביל החלב…).

3.     בשכונה 5 רחובות מרכזיים ו – 21 רחובות קטנים וקטנטנים.

  חובות מרכזיים בכיוון מערב – מזרח

4.     הרחוב הראשי הוא רחוב נחלת ֿ יצחק הקרוי כמו כל השכונה ע"ש ר' יצחק אלחנן ספקטור מקובנה.

 5.     באוקטובר 1987, חרף התנגדות תושבי השכונה, נגזל חלקו המערבי של הרחוב, מפינת דרך מנחם בגין (דרך פתח – תקוה) ועד פינת רח' יגאל אלון (גיבורי ישראל) – ממורשתה של נחלת יצחק, והוסב לרחוב חדש ע"ש נח מוזס הבעלים של העיתון "ידיעות אחרונות", שנהרג בתאונת דרכים לא הרחק משם. השם הונצח גם על גשר נחלת יצחק.

6.     מצפון ובמקביל לרח' נחלת יצחק שוכן רח' עמק ברכה. קיימת תוכנית, למתוח גשר בהמשכו המערבי של הכביש כדי לחברו לדרך מנחם בגין.

 7.     מצפון ובמקביל לרח' עמק ברכה שוכן רח' ערבי ֿ נחל המהווה את הגבול הצפוני בין השכונה לבין גבעתיים והסמוך מאד לשטח השיפוט של רמת גן. מעברו השני של הרחוב, הוקם שיכון ערבי נחל שלתושביו זיקה הדוקה לשכונה. ב – 2005 החל שם מיזם פינוי – בינוי.

 רחובות מרכזיים בכיוון צפון – דרום

8.     רח' יגאל אלון מתחיל באזור שבין שכונת התקווה לבין יד ֿ אליהו, מסתיים בהתחלת רח' ערבי ֿ נחל והמשכו – הנקרא בשמות אחרים, נמצא כבר בשטח השיפוט של גבעתיים ורמת ֿ גן.

בתחילה נקרא הרחוב גיבורי ישראל ולאחר מכן שונה לשמו הנוכחי, במסגרת הנצחת האלוף יגאל אלון 1980-1918, מחשובי המצביאים והמדינאים של הישוב העברי בשלהי תקופת המנדט ושל מדינת ­ ישראל.  

 9.     רח' עליית הנוער , המקביל לרח' יגאל אלון, הינו הגבול המזרחי בין השכונה לבין גבעתיים. בתחילה נקרא הרחוב אבני זיכרון, שם זה נותר בהמשכו הדרומי של הרחוב, בקטע החוצץ בין החלק התל ֿ אביבי והחלק הגבעתיימי של בית הקברות. לאחר מכן נקרא הרחוב ע"ש הנרייטה סאלד (סולד)      (1945-1860) אולם השם שונה מאחר שהנרייטה סאלד הונצחה בשמו של רחוב אחר בתל ֿ אביב.

10.          רח' חפץ ­ חיים , זהו אחד מרחובות הרוחב המחברים בין רח' עמק ברכה    לרח' נחלת יצחק, ואף משתרע מעט דרומה לו. בקטע הדרומי שכנו, בין  השאר, הבית והקליניקה של דר' אייכלגרין, הרופא המיתולוגי של השכונה,    בדירה בבית מגורים ברחוב זה, פינת נחלת ֿיצחק, התגוררה משפחת הרב  ישעיהו חלמיש בשנות חייו האחרונות. בהמשך רחוב צפונה, שוכן, בין השאר,  ביתה של משפחת חביבה שילינג (שילינגובסקי) שהייתה רופאת השיניים  הבולטת בשכונה.   שם הרחוב בא להנציח את אחד מחשובי רבני ליטא, ר' ישראל מאיר הכהן    (1838/9-1933). שמו קשור לעיר ראדין – בה חי עשרות שנים, בה הקים   (בשנת תרכ"ט) ישיבה ובה נפטר בכ"ד באלול תרצ"ג. חיבורו הראשון  (תרל"ג) נקרא "חפץ ­ חיים" (עפ"י תהילים ל"ד,יג'). הוא נולד במשפחה   ענייה בעיר זי'טל (בלורוסיה), למד מגיל 10 עד 17 בישיבה בוילנה והחל להתפרסם כבקי בתורה וכגדול באמונה. שנים הרבה התפרנס מחנות קטנה  שנוהלה ע"י אשתו, בעוד הוא עצמו עוסק בתורה, בהוראה, בחיבור ספרים  ובצרכי ציבור עד שנעשה ל"אגדה" כבר בחייו. ר' ישראל מאיר הכהן מראדין  נחשב לאחד מגדולי הפוסקים ומן המיוחדים שבצדיקי הדורות האחרונים  ונמנה על מייסדי "אגודת ישראל". עם ראשיתן של תנועת חובבי ציון והעלייה,      החדשה לארץ ישראל האמין שזוהי "אתחלתא דקבוץ גלויות", הקודם לביאת  המשיח, אולם הסתייג מהאופי החילוני של תנועת חובבי ציון, של הציונות ושל  הישוב החדש שהתפתח בארץ. הישיבה שהקים בראדין כונתה "חפץ חיים".  ישיבות בשם זה הוקמו גם בארץ ובניו ֿ יורק. בארץ נקרא על שמו גם קבוץ   חפץ ֿ חיים, שהוקם ע"י פועלי אגודת ישראל (עוד מידע על "החפץ ֿ חיים"   באנציקלופדיה העברית, כרך כו', עמ' 495-497, יהדות ליטא, כרך א', עמ' 391-393, 315 , תמונה שלו ממול עמ' 368).

 12.  "פאת השולחן" – ראה גם יהדות ליטא, כרך א' עמ' 481, 364, 363, 254 .  

13.  "חיי אדם" – ראה גם יהדות ליטא, כרך א', עמ' 484,475,364,255-254. (וכן  מידע נוסף על מחברו, ר' אברהם דנציג).

 ·       התרגום לאנגלית – מתנת תיקי,
                    תיק תק תרגומים
                    טלפון – 03-6043283 begin_of_the_skype_highlighting              03-6043283      end_of_the_skype_highlighting     פקס'  – 03-6056873

מילון מונחים לשכונת נחלת יצחק

נחלת-יצחק בשנות ה-40 וה-50

 "מילון" מושגים ושמות מזווית אישית

יאיר בר-קול (קולה)

 קובץ זה נכתב במלאת 80 שנה לשכונת נחלת-יצחק

 

אגודת הבריאות

אגודת תלמידים, בחסות אחות בית-הספר, שחבריה פשטו בהפסקת האוכל על כל הכיתות. תפקידם היה לוודא שלכל אחד ציפורניים נקיות וגזוזות, ידיים רחוצות,   נעליים מצוחצחות ומפית בד לארוחת עשר. העבריינים נרשמו כמובן.  כמי ששימש כראש אגודת הבריאות התלבטתי תמיד אם להיות גאה בתפקידי רם המעלה, או להרגיש אי נעימות בהיותי משתף פעולה עם השלטונות.

אדלר שולמית

היא שולמית אלוני, מורה להיסטוריה ולאזרחות, צעירה וחטובה, נמרצת וחדת לשון, לימדה בכיתות הגבוהות בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה. ידענו שהיא נועדה לגדולות, אבל לא תיארנו שכעבור כ-40 שנה היא תהיה שרת החינוך.  בפגישות שונות במהלך השנים כחברת כנסת וכשרה , תמיד שמחה להיזכר בימים הרחוקים והיפים של נחלת-יצחק.

אוטובוס מס' 3

האוטובוס של "איחוד-רגב" מהתחנה המרכזית בתל-אביב לנחלת-יצחק ומשם לגבעת רמב"ם ושכונת בורוכוב. התחנה האחרונה בנחלת-יצחק היתה  ליד בית החרושת לקרח "בדולח".  כשעלית לאוטובוס הכרת את כל הנוסעים. אם לא הכרת מישהו, זה היה סימן שיש אורח בשכונה.  הנהג הפופולרי שהתמיד שנים רבות בקו היה גלוזמן  משכונת בורוכוב.  בשלב מסויים הפך המועדון הממונע הזה לקו 53 של "דן" ושינה לגמרי את צביונו האינטימי.

אטלס

זכור בעיקר לכל ילדי השכונה חובבי הגלידה ובתוכם גם לי. בשבת כשהלכנו לסבא וסבתא בשכונת מונטיפיורי עברנו דרך אטלס ברחוב הראשי. מר אטלס בכבודו ובעצמו פתח במיוחד בשבילנו, קיבלנו גלידה, והתשלום נעשה כמובן ביום חול.

אלדמע

מורה לציור בגימנסיה הרצליה  ומוותיקי ההגנה. בביתו היו נערכים טקסי ההשבעה של "ההגנה". גר בשכונת בורוכוב, אבל  היה חלק מהנוף בנחלת-יצחק בהופעתו המיוחדת: תמיד במכנסי רכיבה, כובע אוסטרלי רחב שוליים ופרח בדש הבגד.  בט"ו בשבט הלכו ילדי הגן וכיתה א' לראות את השקדייה הפורחת בחצר ביתו, כששאר הכיתות טיילו להר נפוליאון ברמת-גן.

אלסטר

הצריף של אלסטר שכן בין בית החרושת לדגים למשק הפועלות. שדה התירס של אלסטר השתרע מאחורי הצריף עד בית-הכנסת הגדול. רק כשלמדתי בגיאוגרפיה על רצועת התירס בדרום ארה"ב, הבנתי שהשדה של אלסטר אינו שדה התירס הגדול ביותר בעולם.

הטעם המתוק של קלחי התירס הגנובים זכור לי עד היום, ועוד יותר זכורים משחקי המחבואים והנשיקות הראשונות בין קני התירס שהיו גבוהים מאיתנו.

אסונות בשכונה –

למרבה הצער התרחשו בילדותנו מקרים לא נעימים ואפילו אסונות בשכונה, שהסעירו את הרוחות והפכו לשיחת היום. ראשית, נפילת שלושה בוגרי בית-הספר יואל פרידלר, חיים גרדין ואהרון בירנבוים במלחמת השחרור.   זכורים במיוחד גם הפיצוץ בבית-החרושת "יצהר", טביעתו של יצחק  נודלר בוואדי מוסררה, התאבדות בעל הגלנטריה בבית כוכבי, טביעתו בים של הרצל יעקובוב ועוד.

אסקימו מלובש

הארטיק של שנות ה-40, שקנינו בהפסקות ולאחר סיום הלימודים מידידנו נסים התימני, שהוביל את ארגז האסקימו על אופניו, תמיד בהליכה, כשהוא מכריז בקול מתנגן: "אסקימו מלובש מחלב ומדבש".

בדולח

בית-חרושת לקרח. להביא הביתה רבע בלוק קרח היה אחד מתפקידי הראשונים הזכורים לי. במשך הזמן התקדמתי בחיים והבאתי שליש בלוק, ובימי חמסין וערבי שבתות וחגים אפילו חצי בלוק.  התור הארוך שהשתרך בחוץ זכור לדיראון, אבל כשהגעתי סוף סוף פנימה, הקור המצנן הציל את המצב. לפעמים גם קרה שהקרח נגמר בדיוק בתורי, ממש מדכא.

 בחינת סטיפנדיה

כל שנה היה מתח באוויר. מי הם החרוצים המאושרים מכיתה ח' שיישלחו העירה לבחינת הסטיפנדיה, המזכה בהנחה בשכר הלימוד בגימנסיה ובעיקר ב"אות כבוד"?  אם

נאגד יחד את כל "בוגרי" בחינות הסטיפנדיה, נקבל את נבחרת החלומות של נחלת-יצחק. אבל רק חלק קטן מהם היו גם בנבחרת הכדורגל…

בית גינצבורג

אחד הבתים הדו-קומתיים היחידים והראשונים בשכונה. המספרה שבחזיתו

ומיקומו המרכזי בשכונה הקנו לו מעמד מיוחד. המגרש שבינו לבין הצריף של שטרנברג, שניצב ממול, שקק תמיד פעילות של ילדים עד שעות הערב המאוחרות.

 בית דיטקובסקי

הכתובת הראשונה שלי היתה: "יאיר קולה, בית דיטקובסקי, נחלת-יצחק". גם זה היה אחד מגורדי השחקים של השכונה, בית דו-קומתי מול צריפי קריית יוסף, ברח' עליית-

הנוער של היום (פעם נקרא גם רח' אבני זיכרון). בקומת הקרקע היתה המכולת של צ'ישינסקי, שבחזיתה שלט גדול: "מכולת מובחרה – יינות ובירה" (ממש חרוז…)  לידה האטליז, שהיה מוסד מבוקש וידע ימים יפים בתקופת הצנע,  ובית החרושת לתמרוקים "מרגלית",שם אפשר היה לקבל אבן גילוח עוצרת דם במחירי המפעל.

 בית-הכנסת הגדול

בית-כנסת בנוסח אשכנז, שרוב מתפלליו היו בעלי בתים. תמיד היתה בו תחרות סמויה ולפעמים גם גלויה בין חסידים גליציאנרים  לבין מתנגדים ליטאים. המקום של אבי היה בשורה השנייה קרוב מאוד לכותל המזרח, לרב חלמיש ולאדון זימן. המעמד חייב אותי ואת אחי להיות ילדים טובים, להישאר במקום ולהתפלל יפה, למרות  שמוקד הפעילות היה בחצר. שם שיחקו הילדים והתרוצצו ושם נעשו עסקאות החלב והבקר של רפתני השכונה בעיקר בזמן קריאת התורה.

 בית-הכנסת הקטן

הוא בית-הכנסת של "הפועל המזרחי", בכיכובו של הרב דורף, ששכן בצריף בצפון השכונה,  לא רחוק כל כך מבית-הכנסת הגדול.  אף פעם לא הייתי בתוכו  ובקושי אני זוכר את מיקומו המדויק. משום מה, הוא נחשב בעינינו, אנשי בית-הכנסת הגדול, כמשהו נחות ועלוב.

בית-הספר העממי

בית-הספר היסודי בשכונה, שנוסד בתרצ"ט כ"בית-ספר עממי כללי במגמה דתית" בפיקוח הוועד הלאומי לכנסת ישראל. בית-הספר השתייך לזרם הכללי, להבדיל מבית- הספר של "זרם העובדים" בשכונת בורוכוב ובית-הספר של "המזרחי" בשכונת מונטיפיורי.

הרכב "המועצה הפדגוגית" הראשונה, כלומר חבר המורים: הושע סולץ, משה קולה ולאה בר-פוליבוי.   לאחר זמן קצר הצטרפו עוד: אביבה גליקליך, יוסף בריאו, רות קולה ונחמה הופנקו.

ובהמשך מורים נוספים: טובה רוזנברג-ברלין, מרדכי שולמן, שרה רכטר, שושנה רוזוליו, שמואל רגולנט, רחל חזנוב, דוד זילבר, חיה  קשטן, שולמית אדלר-אלוני ועוד.
נכון שאהבנו מאוד את החופש הגדול, אבל כמעט באותה מידה גם את בית-הספר, בעיקר בהפסקות.  הלימודים לא היו עינוי גדול מדי וגם התוצאות היו טובות. עובדה: בלי רפורמות ובלי דו"ח קרמניצר, דו"ח שנהר ודו"ח ועדת דוברת יצאו תוצרים בכלל לא רעים.

בית הקברות

כבר בגיל צעיר מאוד למדנו להבין מקרוב שהחיים לא נמשכים לנצח. מצבות ולוויות היו חלק מההווי (שלא נדע).  במלחמת השחרור באנו לבית הקברות לאסוף את תרמילי הכדורים שנותרו ממטחי הכבוד. תעשיית מצבות בשכונה (נוי, וולפגור) היתה ענף יציב ומשגשג.

 בית זקוביץ

בית דו-קומתי מול בית הכנסת, שמאז הקמתו לפני למעלה משבעים שנה, עמד ללא טיח ורק לאחרונה זכה לשיפוץ. למטה בחזית, ליד המכולת של וולף, היתה הסנדלריה של שבמכר. כשפעם, במשחק כדורגל, ננעץ  בכף רגלי קוץ של דקל, הביאו אותי הגדולים אל שבמכר והוא שלף לי את הקוץ עם צבת.  מי היה צריך קופת-חולים בשכונה?

 בית-החרושת בלום

בית-חרושת לשיניים תותבות. בניין דו קומתי ארוך ורב חלונות בשטח מגודר ונעול ברחוב הראשי על שפת הוואדי. פחד היה לעבור שם, בגלל כלבי השמירה  האימתניים, שהתרוצצו חופשיים בחצר ונבחו בעוז על כל עובר ושב. תמיד עברנו בבהלה לצד השני של הכביש.

בית-החרושת ארליך  –

מפעל חשוב לדגים מעושנים ברח' עליית הנוער, בין הבית שלנו לצריף של אלסטר.  כשמישהו בשכונה שאל: איפה בית-החרושת לדגים?  התשובה היתה: תלך לפי הריח. בדרך כלל לא טעו ומצאו מהר מאוד, אם כי היו כאלה שהגיעו לרחוב שממול בית-הכנסת (היום רח' נהלל), גם שם היה מפעל דומה, אבל את הריח שלו לא הכרתי כל כך מקרוב.

 בית-לחם

מאפיה מעבר לוואדי, בכניסה לשכונה ממערב, ממש על הכביש השחור. ריח הלחם הנעים נדף למרחקים והתחרה בריחות של מאפיית גרוס ומאפיית דגניה.  לא פלא שבית הספר ובית הכנסת בשכונה פרחו. הרי אם יש קמח יש תורה.

 בריאו יוסף

אחד מראשוני המורים בבית-הספר. ניסה וגם הצליח להיות חבר'המן ונוקשה גם יחד. הוא היה גם המורה לגינה. עד היום אני עושה  אצלי בגינה את ההיפך ממה שלימד אותנו והכל מצליח לי יופי.

גבעת-רמב"ם

הכביש הצר העולה בין שני חלקי בית הקברות הוביל לגבעת רמב"ם, שבראשה מגדל מים, שבלט למרחקים, וכיום קשה להבחין בו בין הבתים הגבוהים המקיפים אותו מכל עבר. רק חלק קטן מילדי גבעת רמב"ם למדו בנחלת-יצחק, אבל כל ילדי "נחלת–יצחק" היו אורחים

קבועים בבריכת השחייה של גבעת-רמב"ם, שהוקמה עוד לפני קום המדינה והייתה אחת הבריכות הציבוריות הראשונות בארץ.

גוסטין יפה –

היא יפה ירקוני. היתה תושבת גבעת-רמב"ם, אבל קיימה במשך זמן מה אצלנו בבית-הספר שיעורי מחול לילדים בגיל הרך בשעות אחר-הצהרים. השמש, אדון לפה בא במיוחד אחר-הצהרים לפתוח את חדר  כיתה א', שהועמד לרשותה. אנחנו הבנים, עמדנו בחוץ ולפעמים הצצנו פנימה.  מדובר בשנים 1944-45, כמובן לפני שיפה ירקוני היתה לזמרת המלחמות.

"גן לאה"

גן הילדים השכונתי הצמוד לבית-הספר. הגננת: לאה בסלר מלאה ואימהית. העוזרת לגננת: נעמי הצעירה, נכדתו של רבניצקי החבר של ביאליק. המשחק הנפוץ בחצר: מי רוצה להיות הסוס שלי? שעת השיא בשבוע: קבלת שבת עם התרומה לקרן הקיימת.

 ד"ר הולר

רופא השיניים השכונתי. המרפאה היתה צמודה לדירתו בבניין הצרכניה. קל מאוד היה להבחין בפער גדול בין הכאב בטיפול לבין היותו אדם חביב ונחמד.  היה משהו יוצא דופן וייחודי בד"ר הולר ומשפחתו: כולם בהירי שיער, תכולי עיניים וספורטאים.

בשבת בבוקר כשרוב התושבים הלכו לבית הכנסת או התהפכו במיטתם מצד לצד, הלכו ההולרים לדוג בירקון או יצאו למסע באופניים.

 הבאר

באר המים בקצה חצר בית-הספר, בצמוד לחורשה. השקשוק הבלתי פוסק של מנוע  הבאר השתלב יפה עם קולות התלמידים בהפסקות ועם געיית הפרות של שרייבר, רחלבסקי ובייגלמן שמעבר לגדר. לבאר נועד גם תפקיד דתי: בראש-השנה נערכה לידה תפילת ה"תשליך".

הבורג

בית-חרושת לברגים שעסק גם בייצור אמצעי לחימה עבור ההגנה בימי טרום המדינה.  "הבורג" חסך בביתנו את הצורך בשעון מעורר, כי היינו מתעוררים כל בוקר לקול הרעש מחריש האוזניים של מכונותיו. גם בשבת התעוררנו בזמן, בגלל השקט המוזר.

הבן של המורה קולה

כן, זה אני (וזה גם מיכה ומ-1947 גם אמתי הקטן), וזה לא היה תענוג כל-כך גדול.  כשהייתי מקבל ציון "טוב מאוד" אמרו: "זאת לא חוכמה", כשהייתי מקבל רק "כמעט טוב מאוד" או "טוב", אמרו "יה, איזו בושה" וכשמישהו מתלמידי המורה קולה קיבל "מספיק בקושי" או "בלתי מספיק" הייתי חוטף קללות בדרך הביתה.

"הגעלת כלים" –

חלק מההווי השכונתי בימים שלפני חג הפסח. תחנת ההגעלה המרכזית והעמוסה ביותר היתה מול בית-הכנסת הגדול בניצוחו של לפה השמש. נדמה היה שכל השכונה שומרת על כשרות. גם החילוניים באו, כליהם בידיהם וראשיהם אפופים ריחות אש ואדים  שנדפו באוויר והתפזרו לכל עבר. באותו הזמן אנחנו  הילדים לא טמנו ידינו בצלחת, אלא בכיסים מלאי אגוזים. משחקי אגוזים יצירתיים היו בשפע וכרגיל היו כאלה שיצאו מורווחים והיו כמובן גם מופסדים. 

ה"הגנה"

 חלק מאנשי השכונה התנדבו ל"הגנה", אבל זה לא אומר שכל השאר היו ב"אצל" או ב"לחי"… היו גם לא מעטים שסתם השתמטו ואפילו הסתכלו על אנשי ההגנה כפראיירים ללא תקנה. שטחי האימונים היו בפרדסים שבפאתי גבעת רמב"ם.  יום אחד בא אלי אחד מילדי גבעת-רמב"ם ואמר: "אביך דתי, הא? אז תדע לך שראיתי אותו מחזיק רובה בשבת". כך נודע לי מועד האימונים במחתרת ולאן נעלם אבי בשבתות לאחר בית-הכנסת.

החורשה

אתר המשחקים והבילויים הפופולרי ביותר בשכונה. להבדיל מהמגרשים הריקים  שבהם שלט הכדורגל, כאן היו משחקים שקטים והיו גם בנות. נהגנו גם לטפס על העצים ותמיד נדף מכפות ידינו ריח של דבק אורנים.   לפעמים מצאנו פה ושם קונדומים זרוקים והבנו שהמקום הוא רב-תכליתי ושיש בו כנראה פעילות ענפה גם בשעות הלילה.

והיום – איפה החורשה?  מדוע נעקרה?  למה לא שימרו אותה?

הכביש השחור

דרך פתח-תקווה וכיום דרך בגין. בפאתי נחלת-יצחק, עורק התחבורה הראשי שמעבר לו השתרעה המושבה הגרמנית שרונה, שהפכה לאחר קום המדינה לקריה. הכביש היה באמת שחור, בעיקר יחסית לכבישים הבהירים של השכונה, שלא היו מצופים באספלט.

המניין הראשון – 

בחדר צמוד לכותל המערבי של בית-הכנסת הגדול התקיימה תפילה מוקדמת 

למשכימי קום. למניין הראשון, ביוזמתו ובגבאותו של אדון מאירקרפס, היה רייטינג גבוה מאוד בעיקר באותן שבתות, שבהם היה צפוי שהתפילה בבית-הכנסת הגדול תהיה ארוכה מהרגיל. בתקופה מסוימת היה החדר הזה מסופח לבית-הספר. כך למשל כשהייתי בכיתה ב' למדנו שם וכל התלמידים נאלצו לחבוש כיפות בגלל קדושת המקום.

המגרש

המגרש ליד בית-הספר, בין החורשה לבית-החרושת פפרבוים, שימש כאיצטדיון הלאומי של השכונה.  כאן שיחקנו כדורגל כמעט כל יום וכאן גם נערכו משחקים "בינלאומיים", כמו: נחלת-יצחק נגד שכונת "חאפ", או נגד שכונת בורוכוב ולאחר קום המדינה נגד רמת-ישראל.

לעיתים נערך גם דרבי שכונתי: החבר'ה מ"למטה" (האזור שיותר קרוב לוואדי) מול החבר'ה מ"למעלה" (אזור בית-הספר ובית-הכנסת הגדול).

מעניין שהכדורגלנים הבולטים היו דווקא יוצאי גרמניה (אולי רמז לקראת המונדיאלים העתידיים), כמו אברהם ולך, ברוך רוזנבגר, מאיר גרסון, או שסתם נדמה לי.

הקיוסק של יואל –

מקום מפגש חברתי ידוע ומרכזי בשכונה, על-יד החורשה והתחנה. אבל נא לא לטעות, זה לא היה הקיוסק היחידי: היה גם הקיוסק של לייזר בפינה מול רחלבסקי, והיו גם הקיוסק של סגל ברחוב המקביל למטה, הקיוסק של קרול מול הצרכניה, הקיוסק של פרידלר בשכנות לנו ואולי היו עוד.  מה שבטוח: היה בשכונה איפה לשתות סודה וגזוז ולקנות בייגלך.

 הר נפוליון

גבעה (שהיום די קשה להבחין בה) ליד "שבע טחנות" ואצטדיון רמת-גן של היום. לשם נערך בקביעות ובאדיקות הטיול השנתי היומי של בית-הספר בט"ו בשבט. ההליכה ברגל היתה מלווה בשירה אדירה לאורך כל הדרך בעיקר של הלהיט: "לה לה לה לה לה לה לה לה לה (וכו') – יחי בית ספר עממי"!  כשהגענו לשם קטפנו פרחים (אז עוד היה מותר) ואכלנו סנדביצ'ים. והעיקר: למרגלות ההר נערך משחק כדורגל בין התלמידים והמורים, שבדרך כלל הפסידו.

הרב חלמיש

הרב השכונתי של ק"ק "נחלת-יצחק" , הדור פנים, נעים הליכות וסובלני. לא היה צורך בשכונה בליגה למניעת כפייה דתית, אבל כשבדרשותיו עבר מעברית לאידיש עצבן את הילדים וגם את חלק מציבור המתפללים, שבשלב זה הצביעו ברגליהם.  , זקנו השחור (לפחות בתקופה שאני זוכר אותו), הליכתו הזקופה והמדודה וביתו הפתוח היו חלק מהנוף של נחלת-יצחק, שבסך הכל הייתה שכונה די חילונית, אבל עם גישה חיובית לדת ולמסורת.

הרב פרידמן –

הרב הראשון של נחלת-יצחק. כילד קטן, אני זוכר אותו עטור זקן לבן, ממש כפילו של אליהו הנביא. כשהוא נפטר הייתי בכיתה א' וזכורה לי ההלוויה שלו וגם זמן מה אחר-כך, טקס קבלת הפנים לרב חלמיש, שבא במקומו, שנערך ברחוב המקביל וברחבת בית-הכנסת, עם ספרי תורה  וריקודים.

הרחוב המקביל

הרחוב המקביל ל"כביש הראשי" של השכונה, כיום רח' עמק-ברכה. עד תחילת שנות החמישים  עוד לא ניתנו שמות לרחובות ולכל רחוב היה כינוי כזה או אחר, בדרך כלל על-שם  בית-חרושת או "אישיות" ששכנו באותו רחוב.

 הרחוב הראשי

הוא רחוב נחלת-יצחק. הכניסה הראשית והיחידה לשכונה מכיוון תל-אביב

הצדיקה בהחלט את הכינוי המכובד "הרחוב הראשי".

 ואדי מוסררה

הוא נחל איילון, שבחורף עלה לעיתים על גדותיו. שם בילינו (בעיקר הבנים) שעות רבות של הרפתקאות ומשחקי שדה. אספנו "בוסים" לבניית טיארות, צדנו צפרדעים וראשנים, כרתנו ענפים עבים לקורות שערי מגרשי הכדורגל בשכונה, הדלקנו מדורות ולא רק בל"ג בעומר     (ודאגנו לכבות היטב). לפעמים גם העזנו ללכת לאורך הוואדי עד שכונת מונטיפיורי, כדי להתפלח למשחקי הכדורגל של הפועל תל-אביב עם מליקה בשער והמגן בוצ'קה,  שבעיטותיו האדירות הרחיקו את הכדור עד לוואדי. מי תאר אז לעצמו  שבתוואי של הוואדי ינועו ברבות הימים עשרות אלפי מכוניות ביום בנתיבי איילון?

 ויצ"ו

מוסד חינוכי מקצועי עם פנימייה להכשרת צעירות בתחומי משק-בית, גן-ירק ופרחים, על שפת הוואדי בקצה הצפון מערבי של נחלת-יצחק.  לפעמים היו תלמידות,בעיקר עולות חדשות, שהמוסד שכר להן חדרים בשכונה. בבניין הגדול של ויצ"ו,עם החצר המגודרת והשער הנעול היה משהו זר ומסתורי. הגדולים לא התגברו על סקרנותם ולפעמים נכנסו פנימה כדי להציץ ולראות מה קורה. לעיתים יצאו גם ל"קרבות רחוב" מול צעירים זרים מחוץ לנחלת-יצחק, שבאו להתחיל עם הבנות. זה מה שנקרא: להגן על הטריטוריה.

 זימן יוסף

כיום,לילדי השכונה השם יוסף זימן לא אומר בוודאי הרבה. הוא בסך הכול שם של רחוב, אבל לנו היה זימן התגלמותה של השכונה: המייסד, עמוד התווך, יו"ר ועד השכונה והמוכתר הבלתי נלאה. 

עוד בשנת 1947 כתב יוסף זימן: "כיום נחלת-יצחק ידועה לכל אדם בתל-אביב, בסביבתה ובכל אזור דן, אך לא רחוק היום שתהיה מובלעת בתוך תל-אביב רבתי". וצדק.

כילד קטן, אני זוכר את בנו יצחק, כאשר הופיע בשכונה במדי הצבא הבריטי בתום מלחמת העולם השנייה.   כיום הוא פעיל בשימור עברה של השכונה ושמחתי לראות אותו שוב אחרי למעלה מחמישים שנה.

חגיגת הביכורים

גולת הכותרת של אירועי בית-הספר והשכונה. כל הילדים בלבן עם זרים על הראש וטנא מלא ירקות ופירות בידיהם במצעד מרשים בליווי אקורדיון של המורה לזמרה (זכורות לי שרה אבישר ורות קריאל).  המהדרים הביאו את ביכוריהם במריצות ופה ושם גם על גבי חמור. הכוהנים קבלו על במה מוגבהת את הביכורים, שאחר כך נמכרו לטובת הקרן-הקיימת.  ה"מורשה", המורה קולה, ספר את כספי הפדיון בנוכחות תלמידי כיתה ח' לאחר סיום הטקס.

 חיל פרשים אנו

השיר המקובל  ביותר, בצד "בן לוקח בת ובת לוקחת בן", שהושר בפינו בהפסקות, כשעמדנו במעגל בחצר בית הספר סביב זוג שרקד והתחלף זה בזה. תכיפות

ההשתתפות בריקוד כאחד מבני הזוג שנבחר היה מדד אמין לפופולריות של כל אחד מאתנו וסיבה מספקת למורל גבוה באותו יום.

 חלבן

הוא האיש שעבר כל בוקר עם כדי חלב מבית לבית ומילא עם מיכל ליטר את הסיר הריק שהיה מונח בפתח הבית מבעוד מועד. זה היה תפקיד נפוץ וחשוב בשכונה ובסביבותיה, שעבר מן העולם רק בשנות השישים. עד היום לא ברור מי מהל את החלב במים – הרפתן או החלבן?

 חמציצים

הפרח הנפוץ ביותר בשדות נחלת-יצחק. הטעם החמצמץ היה לא מי יודע מה, אבל קטפנו וטעמנו לא מעט, כי הוא היה מצוי בשפע. אז מה נאכל, חצבים, צבעונים ופעמוני גשם?

טוביה – 

עגלון שדמותו, כמו עוד אחדים מאנשי השכונה, כאילו נלקחה מהעיירה היהודית במזרח אירופה. כשלא נהג בעגלתו ישב עם אשתו בחזית הצריף שלו שליד בית הכנסת, מתחת לדקל גבה צמרת, כובע קסקט על ראשו, ולידו הסוס מלחך בנחת עשב ולוגם מים מקערה ענקית.

 טחנת הקמח

המבנה  הגבוה ביותר בשכונה, התנשא על-יד הרפת של ארליך לא רחוק מהוואדי.

ברור שאם היו  בנחלת-יצחק לא פחות משלוש מאפיות, היה גם צורך בטחנת קמח אחת.   פעם פשטה שמועה בשכונה שמישהו התאבד בקפיצה מגג הטחנה, אבל בסוף התברר שזאת היתה סתם מתיחה של האחד באפריל.

טרה –

מחלבה שכונתית שצמחה במשך השנים לאימפריה של ממש. אף פעם לא הייתי בקיא בענייני טרה, כי כבן של מורים לא הייתי מצוי במיוחד בעולם הרפתנות והחלבנות של השכונה. ברבות הימים שמחתי לשמוע שבן כיתתי זאב וולפין היה מנכ"ל החברה.

י"א באדר

ביום הזיכרון לטרומפלדור וחבריו נערכה בבית-הספר עצרת מרכזית לכל הכיתות

עם פרקי קריאה ושירי גבורה וגליל. המנהל סולץ סיפר על "פגישותיו" עם טרומפלדור. היו תלמידים שגיחכו והיו שהאמינו…

יום הספורט

יום ספורט מרוכז בבית-הספר בעונת האביב, במסגרת תחרויות "אות הספורט". מסלולי הריצה ל-60 מטר סומנו בסיד לבן, בור הקפיצה הועמק וכוסה בחול רך וצהבהב  ושיאים נשברו בסיטונות. ממש אולימפיאדה זוטא, והכול, בניצוחו של המורה להתעמלות: בשנים הראשונות – שמואל שומכר ואחר-כך – מיכאל ספיר.

יום סרט

יום שהוקדש להתרמות, בעיקר לקרן-הקיימת ולליגה למלחמה בשחפת. ילדי הכיתות הגבוהות פשטו על בתי השכונה עם קופות מקשקשות וסרטי נייר קטנים שאותם היו מצמידים לדש בגדו של התורם הנדיב.  ידענו מהר מאוד מי הקמצנים ומי ידם פתוחה, אבל בגלל צנעת הפרט הדבר שמור בסוד עד היום.

 יוסף הגנן

פנים שזופות וסדוקות מהשמש, כובע טמבל על הראש, כפות ידיים עבות ומיובלות

שפע של פרחים, בעיקר ציניות, ובגרוש וחצי היינו מסודרים אצלו עם פרחים לשבת. המיקום:

מול בית זקוביץ על מגרש ריק שנגזל מאיתנו, ילדי השכונה, לטובת המשתלה שלו.

יצהר

בית-חרושת לשמנים וסבון, שהיה המפעל התעשייתי הגדול בשכונה והעסיק מאות פועלים. ההתפוצצות שאירעה בו בתחילת שנות ה-50 זכורה במעומעם עד היום. מה היה הגורם לפיצוץ? כמה נפגעו? מה נהרס? צריך לבדוק בעיתונים של אז. מה שזכור במיוחד: הריצה המבוהלת והסקרנית של כל תושבי השכונה, והילדים בתוכם, באישון לילה, כדי לראות מה קרה בדיוק (לאחרונה נמסר לי על- ידי רן ברעם, כי היה הרוג אחד והוא סבו משה אריה גרייזמן ז"ל).

"יקים" בשכונה

לא כל תושבי נחלת-יצחק היו יוצאי מזרח אירופה.  לשם גיוון היו גם כמה יקים מלבדנו, כמו משפחות סימון, גרסון, זיסר, רורבכר, ואלאך,ד"ר איכלגרין,  רוזנברג, ויינברג, מאיר ( שבנם מיכה היה בן כיתתי וחבר ילדות}, לוי, שימל, גרוס, שטראוס ומשפחתו של מיכאל אנגל שגר בבית פטאי, מעל קויגן, והיה בן בית אצלנו וממש חבר חבר.
גם משפחות כמו הולר מצ'כיה ומילר וקויגן מהונגריה הוסיפו נופך מרכז-אירופי לשכונה וקצת פלפל להרכב  הדמוגרפי שלה.

כובע ברט –

רבים מילדי השכונה, ולא רק הדתיים, חבשו כובע ברט, שטוח, כחול כהה, ובמרכזו חור, זכר לצ'ופצ'יק של הכובע שנתלש באכזריות בטקס "ברית מילה" לקול מצהלות החבר'ה שמסביב.

 כוספה

כל שנה במשך שבועות רבים  היה השטח מול יצהר מכוסה במאות שקי יוטה מלאים בכוספה (שהיא הפסולת הנשארת לאחר סחיטת השמן מחמניות או מחומר גלם צמחי אחר

ומשמשת מספוא לבהמות) ולעתים גם בשקי כותנה. הערמות הרכות האלה היו אתר המשחקים האהוב על כולנו. זינוקים, השתטחויות, תופסת, מחבואים ולפעמים גם נקע ברגל או שבר ביד והישר למרפאה של ד"ר איכלגרין שמעבר לכביש. כל שנה, כשפונו השקים מהשטח, שרר אצלנו אבל כבד וחיכינו בקוצר רוח לעונת הכוספה הבאה. והשכנים נשמו לרווחה – השקט חזר לשרור והחולדות נעלמו.

 כץ חיים

חיים כץ, השומר, אבא של יעל ונוגה,  היה פעיל בוועד השכונה ובוועד ההורים.  אחת הדמויות הבולטות בשכונה. גבוה ומוצק, נועל מגפים גבוהים עד הברכיים ולבוש בחליפת רכיבה מרשימה, לעיתים על סוס, לעיתים על אופניים ולעיתים ברגל ותמיד משרה ביטחון על סביבתו.

 לפה הזקן

שמש בית-הספר ובית-הכנסת הגדול. (אז עוד לא קראו לזה טכנאי אחזקה ואפילו לא שרת).  בדרך כלל אשתו היתה עזר כנגדו וסייעה לו בעבודתו.

רגעי השיא שלו: בבית-הספר- הצלצול בפעמון הנחושת הגדול, שנמשך דקה ארוכה בהליכה איטית לאורך החצר.  ובבית-הכנסת: כשהיה עולה לבמה בסוף תפילת מוסף של שבת, דופק בידו על הדוכן ומכריז בגאון: "זמן מנחה – זקס  א-זייגר!".

 מגדלי המים – 

המגדל הוותיק "התנשא" בשולי חצר בית-הספר, ועל אף גובהו הצנוע מאוד, בלט לעומת המבנים והצריפים שהיו בסביבה. קומתו הראשונה שימשה בתקופה מסויימת כחדר ועד השכונה ואחר-כך כסתם מחסן.  ב-1947 הוקם בקצה השני של חצר בית-הספר המגדל הגבוה, שגם הוא לא בדיוק מגדל עזריאלי.  הקמתו פתרה לבית-הספר בעיית דיור חמורה:  בשלושת

המפלסים הנמוכים נבנו כיתות, אבל למורים היה קשה להסתגל למבנה המאולץ הזה, כי בגלל היותו עגול, אי אפשר היה להעמיד תלמידים סוררים בפינה.

מונין

אחד מהפונקציונרים היותר מבוקשים בשכונה. ה"סופרמן" הזה  התהלך בקביעות בנחלת-יצחק, כאשר בידו האחת מפתח שבדי וביד השנייה פלייר וחוטי ברזל, ותמיד תיקן כבמטה קסמים את כל תחלואי הצנרת והשיברים. אני מניח, כי לא עשה זאת כתחביב אלא קיבל שכר

מהוועד, אבל בדרך כלל  כשהיתה בעיית מים, מונין היה במקום, ובעיקר בבאר, שהיה אחראי על אחזקתה.      תועלת נוספת הנזקפת לזכותו היתה בתחום אחר: בביתו היה אחד ממקלטי הרדיו הראשונים בסביבה.  ב-7 בערב היו שכנים  וסתם עוברים ושבים נצמדים לחלון הצריף שלו, כדי לשמוע חדשות, ובשבת ב- 12.30 את התכנית כבקשתך לשירים עבריים.

 מורשה הקרן-הקיימת

תפקיד חשוב ורב-אחריות שהוטל בנחלת יצחק על המורה קולה. כל שבוע היו אוספים מכל הכיתות את הקופסאות הכחולות, מרוקנים אותן וסופרים  את הכסף. פעם בחודש היה מגיע איש מועצת המורים למען הקהק"ל  לקבל את הפדיון החודשי ולחלק מחמאות על איסוף התרומות המוצלח. כבר בתור ילד קיוויתי שהכסף הזה הולך לנטיעות ולגאולת קרקעות יותר מאשר למשכורות של הפקידים, אבל עדיין אינני בטוח שכך היה.

מחזור א'

המחזור הראשון של בית-הספר, שסיים את לימודיו בתש"ב – 1942. (קל לי לזכור, כי אני הייתי במחזור י"א שסיים  ב-1952). כל המחזור מנה עשרה תלמידים – חמש בנות וחמישה

בנים, ששניים מהם, אהרון בירנבוים ויואל פרידלר נהרגו שנים אחדות אחר-כך במלחמת העצמאות.   עצוב.

 מחזור ה'

מחזור תש"ו, המחזור הקטן ביותר בתולדות בית-הספר. בסך הכול שלוש בנות:סימה איזן, מרים מילר ודליה פרנקל ושלושה בנים: אביגדור בירה, מאיר וולף ואריה קליינשטוב.

אבי היה מחנך הכיתה ולכן תמונת המחזור שמורה אצלנו עד היום יחד עם תמונות מחזור רבות נוספות. אני יכול להעיד שמספר המורים המופיעים בתמונה כפול ממספר הבוגרים:  בצד ששת הבוגרים מופיעים לא פחות מתריסר מורים והרופאה ד"ר מאיר, שקשה לשכוח  את הזריקות מידיה הרועדות.

מחניים

משחק הכדור הנפוץ והאהוב ביותר בחצר בית-הספר, שעד היום לא ברור לי מדוע נעלם מחיינו. בהפסקות שיחקנו בדרך כלל ב"מחניים הקטן" ואילו בימי ספורט ותחרויות ב"מחניים הגדול". זוכרים את ההבדל?  זוכרים את כללי המשחק? אם לא- כנראה לא שחקתם מחניים.

 מסיבת חנוכה

המסיבה של השנה בהא הידיעה, שבה נכחו כל התלמידים וההורים.  היתה ציפייה דרוכה לקראת המופע המרכזי: הצגה, שבה כיכבו בדרך כלל אנטיוכוס, ניקנור, מתתיהו, יהודה המכבי, חנה ושבעת בניה, חיילים יווניים, שומרים ונרות.

לאחי מיכה, כשהיה בכיתה ג', היה תפקיד דרמטי כבן הצעיר של חנה (ירדנה אבן, היום הדס). הטקסט שלו, שהיה בן משפט אחד, זכור לנו עד היום:  "מה לך כי נבהלת אמא ? היי טפליא – קדימה!". במשך השנים מלאתי גם אני תפקידים נכבדים, כמו חייל יווני, שומר ד', נר ג' ועוד.

למרות החזרות הרבות ומאמצי הבימוי הבלתי נלאים של המורים, לא התגלו בבית-הספר כישרונות דרמטיים מהממים.

מרגולין שמשון

פעיל בוועד השכונה ובמשך שנים רבות גם יו"ר ועד ההורים. היה האחראי מטעם "ההגנה" על השכונה ובביתו גם היה "סליק".  מול ביתו, בבית הערבי הדו-קומתי עם שני עצי הדקל הגבוהים, היה "המטה". על סודיות הסליק המחתרתי תעיד העובדה שרק בשנת 2005 נודע לי מבתו יונה על קיומו…  מרגולין הכניס את אבי לפעילות בהגנה וקיבל עבורו היתר מיוחד

מהרב חלמיש להתאמן ולשאת נשק גם בשבת.

משחקים בשכונה –

אין להניח שהמשחקים שנהגנו לשחק בשכונה היו שונים מאלה שהיו נהוגים  בשכונות אחרות באותה תקופה, אבל אי אפשר לעסוק בנחלת-יצחק של אז בלי להזכיר את הרוגטקות, הגוגואים, משחק ה"דודעס" וההקפות, הבנדורות והבלורות  עם מור בננה ומור טבריה, משחקי מטבעות בחנוכה, קפצונים ופקקים בפורים,אגוזים בפסח וזריקת בופקאלאך

בתשעה באב.  ומי לא שיחק ב"ריכוז" ורכש בתים ומלונות בכל חלקי הארץ?  כל אלה ואחרים, מלבד משחקי כדור במגרשי השכונה. היו גם משחקי בנות, כמו חמש אבנים או קלאס ואנחנו, הבנים, לפעמים הסתפחנו אליהן מסיבות מובנות.

משמרת שנייה

עם קום המדינה וקליטת ילדי עולים וילדי רמת-ישראל היתה תשתית בית-הספר צרה מלהכיל את כל התלמידים והכיתות, ולכן הונהגה משמרת שנייה. תלמידי המשמרת השנייה קנאו באחרים על זה שהם יכולים לשחק אחרי הצהרים , ותלמידי המשמרת הראשונה קנאו באלה שלא צריכים לקום בבוקר.

משק הפועלות

חווה חקלאית לפועלות צעירות בקצה המערבי של שכונת בורוכוב על גבול נחלת-יצחק. עץ התות הענק ליד הכניסה למשק היה מוקד משיכה לילדי הסביבה, שכתוצאה מכך היו  בגדיהם תמיד מוכתמים באדום, שכידוע אינו יורד בקלות בכביסה.

 ניצולי השואה

לאחר מלחמת העולם השנייה ובעיקר בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה

התיישבו בשכונה פליטים ועולים שרידי המחנות, שבלטו בשונותם ובמוזרותם ואשר פניהם העגומים העידו על מה שעבר עליהם. רובם התגוררו תחילה במחסנים, בליפטים ובמקרה הטוב בצריף זה או אחר. ילדיהם, בתלבושת שנראתה לנו די משונה, השתלבו בבית-הספר ובשכונה, אך עברו חבלי קליטה לא קלים.

נעלי טובה

כדי לקנות נעליים, לא היינו צריכים לנסוע העירה ל"נעלי פיל" או ל"הנעל". הלכנו

הישר ל"נעלי טובה", הוא בית הממכר לנעליים של משפחת רבסקי, שם מצאנו מכל הבא ליד ומכל המתאים לרגל.

 סולל בונה

קומפלקס רחב ידיים של מחסנים ענקיים למטילי ברזל וחומרי בנייה, מפעל של "חמת" לייצור ברזים  ומפעל לייצור כדורים לתת-מקלע "סטן", שיצא מהמחתרת ב-תש"ח והמשיך לייצר כדורים במלחמת השחרור. השתרע בחלק הצפוני של מרכז השכונה מעבר לרחוב

המקביל.  משאיות ענק, במושגים של אז, באו ויצאו ,טענו ופרקו והוסיפו המולה רבה לאופי התעשייתי של השכונה. אף פעם לא נכנסנו פנימה, כי היו בנחלת-יצחק אטרקציות יותר מעניינות.

סולץ הושע

המנהל המיתולוגי והכריזמטי של בית-הספר מהיווסדו עד 1951 (תשי"א). היה מורה ומחנך וידע גם לצייר יפה, אך היה בעיקר מנהל. הוביל וניהל את בית הספר בסמכותיות ראויה וביד רמה. נוכחותו בכל מקום: בכיתה, בכנסים ובחצר יצרה קשב מיידי, הרגיעה תמיד את הרוחות וגדעה באיבה כל ניסיון של הפרת משמעת.  כשהשמש לפה נעדר, נטל סולץ בעצמו את הפעמון וצלצל בחצר ולא ראה בזה פחיתות כבוד. בהזדמנות זאת גם וידא שכולם נכנסים לכיתות בתום ההפסקה. חסר היה להם לא להיכנס…

 ספר זכרונות

מי מאתנו לא קנה לקראת סיום כיתה ח' ספר זיכרונות בכריכה עבה עם דפים לבנים וריקים, כדי לתת לחברינו ולמורינו למלאו בחרוזים ובהברקות לעת פרידה? מי מאתנו חשב אז שברבות הימים בקושי נזכור את אלה שכתבו לנו ושהספר עצמו ישכון כבוד בבוידעם? למי מאתנו לא נכללו בספר חרוזים "מקוריים" כמו: "על החלון ישבתי/ וזיכרון לך כתבתי/ פתאום נשבר העיפרון/ וזהו סוף הזיכרון"? או משהו "מרגש" כמו: "יפים הם חיי הנוער/אך

חולפים הם כחלום זוהר/דע איך לשומרם/כי לא ישובו לעולם"? למי מאתנו לא היה "סוד כמוס לחמור ולסוס" בקיפול הקטן שבזווית הדף, שעליו גם נכתב לעיתים "כל הפותח/ כלב נובח"?

כל זה, כנראה, לא היה אופייני רק לילדי נחלת-יצחק, אבל קשה לשכוח את המרוץ שלנו ביום האחרון ללימודים בכיתה ח', כדי להספיק ולמלא את הספר בדברי ההגות הנפלאים של כל תלמידי המחזור בלי יוצא מהכלל וגם של כל המורים.

עגלונים

"דיו!" ו"הויסה!" היו קריאות שפילחו את האוויר בשכונה לא פחות מ"צביקה בוא הביתה!"  נחלת-יצחק היתה שכונה ממונעת מאוד. בצד טוביה, זקן עגלוני השכונה, היו גם שיפמן, גילרט הזקן, יענקל'ה "הפרטיזן" מקרית-יוסף שהיה בעל עגלה מתוצרת מרצדס, ועוד ועוד.

פוליבוי לאה

המורה לטבע והמחנכת שלי בכיתות א',ד', ה'. ג'ינ'ג'ית נמרצת ומסורה, שהיתה מומחית לטבע, אבל לימדה יפה את כל המקצועות. גם היא הייתה מראשוני המורים בבית-הספרומאלה שהטביעו בו חותם. עד היום היא שומרת על קשר עם תלמידים מאז, וזה מעיד על הכל.  בספר שהשלימה לאחרונה, בגיל 90, על תולדות חייה הארוכים והעשירים בעשייה חינוכית, היא מספרת בין השאר בנוסטלגיה על ראשית דרכה כמורה בנחלת-יצחק.

 פישרמן

בית-חרושת לסבון ובית מרקחת בסימטה שבקצה הדרום-מזרחי של השכונה מול שרייבר. למען האמת, אהבתי הרבה יותר את ריח החציר וזבל הפרות ברפתות השכונה, מאשר את ניחוח הסבון וריח התרופות הסטריליות של פישרמן.  על טעם ועל ריח אין להתווכח.

פפרבוים

בית-חרושת לאביזרי חשמל, צמוד למגרש הכדורגל שליד החורשה. ליד המפעל היו ערמות של פסולת, שם תמיד חיפשנו ומצאנו נחושת ומציאות שונות. ברז המים בחצר, שבו הרווינו את צמאוננו בין גול לגול, היה ממש אוצר טבע הזכור לטוב עד היום.  פפרבוים עצמו  היה חבר ועד השכונה ובתו ביבי, בת כיתתי מהגן ועד כתה ח', היתה הילדה הכי יפה בגן.

פרידלר

שכנים שלנו, שגרו בצריף שממול עם קיוסק לידו. הצריף והקיוסק עדיין עומדים על תילם ללא שינוי, ממש כאתרי שימור "עתיקים", זכר לימים הרחוקים ההם.

בן המשפחה יואל, לוחם ומפקד האצ"ל בעיר העתיקה, נפל בירושלים בסוף 1947 והיה החלל הראשון מבין בוגרי בית-הספר במלחמת השחרור. זכורה לי ההתקהלות של רבים מבין תושבי השכונה והסביבה ברחוב ובמגרש שלידינו וההמתנה הממושכת לבוא הארון מירושלים לפני ההלוויה.   זכור לי גם, כי כמה חודשים לפני כן התעוררנו באחד הלילות לקול צעקות ובכי מבית פרידלר. אחר-כך התברר, כי אנשי ההגנה פרצו לבית, כדי להכות את יואל. אחת מאחיותיו שניסתה לגונן עליו יחד עם אימו נפצעה.

הבת הצעירה,אורה נישאה לחבר ילדות שלי מרמת-גן, יעקב עמנואל, שאימו גרה כיום יחד עם אימי באותו בית אבות בירושלים.  עולם קטן…

צבי השומר –

צבי איצקוביץ, אבא של מוריה, בת כיתתי, היה שומר השכונה, מין אלכסנדר זייד כזה. הילכו סביבו אגדות על גנבים שתפס וילדים שכמעט חטפו ממנו מכות והגיע להם. ביתו היה ממש צמוד לשפת הוואדי ובכל שיטפון הוא הראשון שהוצף.

 צרכניה –

המכולת הסוציאליסטית של השכונה, שהייתה משהו מאוד ייחודי ושונה מחנויות המכולת, אבל גם "הבורגנים " של השכונה קנו שם.  הצרכניה הייתה נקודת ציון חשובה מאוד:

"אני גר אחרי הצרכנייה", או: "לך עד הצרכנייה ומאה מטר אחרי זה מצד ימין תראה את בית-הכנסת" וכד'.

 קבלת שבת

התכנסות תלמידי בית-הספר בימי ששי לקראת סיום הלימודים באולם הגדול.

בתכנית: הופעת המקהלה, פרקי קריאה, שירי שבת, הודעות המנהל סולץ והעיקר, אחת לחודש: סיכום חודשי של פעולות הקרן-הקיימת, שהסתיימה בהכרזה חגיגית: "…ואת אדמת מולדתנו גאול נגאל" ושוב, כל התלמידים בקולי קולות: "גאול נגאל!"

קויגן

משפחה אריסטוקרטית ובעלת ייחוס, ששכנה בבית רחב-מידות בקצה שכונת בורוכוב על גבול נחלת-יצחק, ברחוב פטאי של היום.  כל מסיבת יום-הולדת של בנות קויגן, תרצה ואחותה הצעירה "בומי" (היא הזמרת והמוסיקאית מירה זכאי), היתה אירוע בלתי נשכח. גב' קויגן ארגנה, הבנות שתפו פעולה וההצלחה הייתה מובטחת.

פרופ' יוסף פטאי, הסבא של תרצה ו"בומי", שעל שמו קרוי הרחוב והתגורר עצמו בבית זה, היה סופר, משורר, חוקר תולדות הציונות ומקורב להרצל. הוא היה איש רוח בעל שעור קומה ודמות קצת חריגה בנוף השכונתי.   שניים מספריו: ספר השירים וחזיון הרצל,שקבלתי ממנו לבר המצווה עם הקדשה מלבבת בחרוזים, שמורים אצלי עד היום. בין השירים בספר: "תרצה בת שלוש ורבע" ו"עינייך מירה"…

קולה משה

אבא שלי ושל מיכה ואמתי, היה מראשוני המורים בבית-הספר וממייסדיו בצד הושע סולץ. הטמיע בבית-הספר את המגמה הדתית; בתפילת הבוקר שנערכה כל בוקר בחצר, בשעורי תנ"ך, משנה ותפילה, בעיתוני הקיר ובמסיבות ימי ששי והחגים.  והכול בשיא הסובלנות והליברליות. תלמידיו הרבים סיפרו במשך השנים וגם לאחר פטירתו בגיל 92 באביב 2003, כי אם יש בהם תודעה יהודית, הרי זה בזכותו, ואם היה להם פעם מורה לחיים – זה משה קולה.

בשנת 1952 עזב את בית-הספר (בדיוק כשסיימתי את כיתה ח') ועבר לייסד ולנהל את בית-הספר מכלל ברמת-גן. ב-1954 שינינו את שמנו לבר-קול והשם קולה מזוהה אצלי  עד היום עם תקופת נחלת-יצחק.

 קולה רות

אמא שלי והמורה לתפירה בנחלת-יצחק ושותפה אמיתית לבעלה המחנך. בזכותה היו לכל התלמידים תיקי אוכל תפורים מבד ומפיות רקומות, שהיו חלק בלתי נפרד מהציוד לבית-הספר. בכיתות הנמוכות למדו גם הבנים תפירה ורק בשלב מאוחר יותר עברו לנגרות. לאחר קום המדינה החלה גם לחנך כיתות ולהורות את כל המקצועות, אבל זאת בבתי-ספר אחרים, במחוז תל-אביב.   כיום, בגיל 93, כבר לא רוקמת ותופרת, אבל זוכרת יפה מאוד את תקופת נחלת-יצחק.

קליינשטוב אריה

בוגר מחזור ה', שמוריו מעידים עליו כי תמיד ישב בכיתה כאילו על קפיצים או קוצים, ועובדה: לאחר שנים אחדות היה לאלוף הארץ בקפיצה לגובה ואף ייצג את ישראל

תחת השם אריה נוה באולימפיאדת הלסינקי בשנת 1952. אחותו זהבה היתה בכיתה של אחי מיכה ואחיו צביק'ה היה בכיתה שלי ובסוף כיתה ד' או ה' עזב לתל-אביב ונעלמו עקבותיו.

קריית-יוסף

היא שכונת "חאפ", אחותה הצעירה והעלובה של נחלת-יצחק. האגדה מספרת שבשנת 1934 באו כמה מאות אנשים מדלת העם ובן לילה חטפו שטחים והקימו כ-300 צריפים באדמת הפקר שהשתרעה ממזרח לנחלת-יצחק.

חלק מילדי קריית יוסף למדו בבית-הספר בנחלת-יצחק והיו גם כאלה שהצטיינו בלימודים. כמו שנאמר: "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה".  גם כמה מהדמויות הבולטות בקהילת נחלת-יצחק התגוררו בקריית-יוסף, כמו: ה"שויחט" שהיה גם חזן בית-הכנסת הגדול וה"אויפה"

שהיה גם התוקע בשופר ,ולא תמיד בהצלחה יתרה.

רגולנט שמואל

אחד המורים היותר אהודים בבית-הספר, שהצטרף לחבר המורים לאחר מלחמת העולם השנייה. כמי ששירת בצבא הבריטי במלחמה, היו לו סיפורים מרתקים בלי סוף וגם אם פה ושם צ'יזבט קצת – לא נורא.  כ"בריטי" לשעבר הוא לימד גם אנגלית ואפילו בשעורי תנ"ך, וחשבון, כשהיתה הפרעה בכיתה, נשמעה מפיו תמיד הקריאה "!Just a moment".

חוץ מזה הוא ידע לצייר יפה.

רורבכר

משפחה יקית אמידה, שביתה הנאה היה לא רחוק מ"הבורג". פעם בשנה, בדרך כלל בחנוכה, היו ילדי השמנת של השכונה מוזמנים לבית רורבכר לחזות ברכבת חשמלית ענקית,

מסועפת, רבת מפלסים ומלאת הבהובים,  שנשלפה מהמחסן והופעלה על-ידי מר רורבכר בכבודו ובעצמו לנוכח עינינו המשתאות.   היינו מיודדים מאוד עם משפחת רורבכר וילדיה מרים ומיכאל, והצטערנו כאשר ירדו לאמריקה בקיץ 1947. כמה שנים מאוחר יותר שמענו שמרים נבחרה כמלכת יופי באחת מערי או מדינות ארה"ב ולא התפלאנו.

רחמיאלי אבנר

מנהל בית-הספר שנכנס לנעליו הגדולות של הושע סולץ בתשי"ב, כשהייתי כבר בכיתה ח'.   עליו נאמר: "שלא ידע את יוסף".  כשביקשנו כוועד הכיתה,  שיזמין לטקס הסיום שלנו (בתשי"ב) את יוסף זימן מייסד השכונה, ויכבד אותו בישיבה על הבמה, בתחילה סירב, ורק אחרי הפצרות רבות והתערבות הורים נאלץ  להסכים.   סופה של תקופה…

רכס   

יוסף רכס כיהן שנים אחדות כגזבר ועד ההורים והיה במשך שנים רבות פועל ייצור ב"יצהר".  גר בשכנות, בצריף, ממש על-ידינו, עם אשתו רחל ובנו היחיד ערן, שהרבינו לשחק איתו ושהיה שובב לא קטן.

בני דודו של ערן, חיים וגדעון רכס מכרכור, שהיו גדולים מאתנו, היו מגיעים  בחופשות לנחלת-יצחק. חיים הפליא לנגן בפנינו במנדולינה וגדעון הצטרף למשחקינו.  חיים נפל במלחמת השחרור וכמה שנים אחר-כך נפל גם אחיו גדעון בעת שירותו הצבאי.

לאחרונה כשיוסף רכס נפטר בשיבה טובה ביקרתי  את ערן ב"שבעה" והעלינו זיכרונות.

רמת-ישראל

שכונת מפונים, שקמה אחרי קרבות תש"ח ליד נחלת-יצחק למרגלות גבעת רמב"ם. בעקבות הצטרפות ילדיה  לבית-ספרנו וקצת אחר-כך גם ילדי שיכון ביצרון הסמוך, נוספו בנחלת-יצחק כיתות מקבילות, הונהגה משמרת שנייה ובית הספר איבד הרבה מאופיו השכונתי המקורי.

 רפתות

הענף הכלכלי והתעסוקתי העיקרי בשכונה, בצד מפעלי התעשייה הרבים. העיור המואץ של תל-אביב והרפורמה של שר החקלאות משה דיין שמו קץ בתחילת שנות ה-60 לסימן ההיכר

המובהק ביותר של השכונה והרפתות נעלמו כלא היו. מי היה מאמין.  עד היום כשאני עובר ליד רפת, וזה לא קורה הרבה, צף ועולה הניחוח של אז.

שיטפון – 

תופעת טבע מקובלת וכמעט שגרתית בנחלת-יצחק שעל שפת המוסררה, עד שהוואדי הפך ל"נתיבי איילון". מדי חורף, כששמענו ברדיו שיורדים גשמים עזים בהרי יהודה, ידענו שעוד מעט זה יגיע. הוואדי הדלוח הפך במהרה לנהר שוצף, שמימיו החומים זורמים בעוז. הכביש

והגשר הוצפו, נחלת-יצחק נותקה מתל-אביב ואנחנו חגגנו, כי כמעט כל המורים היו תל-אביביים ולא יכלו להגיע.  זכור במיוחד השיטפון הגדול בדצמבר 1951. הפעם זה לא היה רק כמה עשרות

מטרים משני צידי הוואדי, אלא ממש אגם שכיסה שטח נרחב של השכונה, שסוף סוף זכתה להיות בכותרות העיתונים  ובחדשות ברדיו.

 שכונת בורוכוב

שכונה בצמוד לנחלת-יצחק שנוסדה ב-1922 כשכונת פועלים סוציאליסטית,

עם בתים קטנים, שתוך זמן קצר טבלו בעצים ובירק  רב. אהבנו להעפיל ולעלות עם אופניים או קורקינט לפסגת השכונה, על-יד בית-ספר בורוכוב, ומשם לגלוש במהירות מסחררת בירידה התלולה עד ל"עיגול" ואחר-כך בתנופה עד משק הפועלות.

שכונת רוזנשטיין

שיכון שנבנה מיד לאחר מלחמת העולם השנייה בין נחלת-יצחק וקריית-יוסף לגבעת-רמב"ם, בשטח שהיו בו שדות ופרדסים ערביים ושהיה יעד לטיולים אסורים כשהיינו

קטנים. ראשוני התושבים היו בעיקר עולים חדשים. חלק ניכר מילדי השכונה הצטרפו לבית-הספר בנחלת-יצחק  ושמעו  מה"ותיקים", איך נראתה השכונה שלהם לפני 1945 .

שרונה –

היא הקריה בתל-אביב, מעבר לכביש השחור שממערב לנחלת-יצחק. מושבה של גרמנים נוצרים מכת הטמפלרים שהוקמה ב-1870 והפכה בסוף מלחמת העולם השנייה לבסיס של המשטרה והצבא הבריטיים. מפעם לפעם, בילדותנו,  כשהוכרז "עוצר" ידענו שאין חוכמות, ואנחנו בנחלת-יצחק  נמצאים ממש בפיקוח צמוד.   שריוניות של הצבא הבריטי, פטרולים של "הכלניות"  והפרוז'קטורים המאירים על הכביש השחור היו דבר שבשגרה.

 

הרקע לתולדות השכונה נחלת יצחק

מרכז רנרט לתרבות ולמורשת נחלת ֿ יצחק

 נחלתֿ ֿ יצחק/הרקע להקמת המושבה/גלעד כספי

יהדות ליטא – מספר הבטים רלבנטיים

 1. יהדות ליטא ידועה בעיקרה במסורת של לימודי תורה ושל למדנות והשכלה בכלל, שהתפתחה בה, כך שבירת המדינה, וילנה, כונתה "ירושלים דליטא". יהדות

ליטא גם מילאה תפקיד מרכזי בהתנגדות לתנועת החסידות. את המתנגדים הנהיג

ר' אליהו בן שלמה זלמן – הגר"א, "הגאון מוילנה" (1720-1797). בתקופת שלטונה

של רוסיה על ליטא (1795-1917) בלט שם רב נוסף ר' יצחק אלחנן ספקטור (1817-

1896  – תרע"ז – תרנ"ו) שממקום מושבו בקובנה נעשה לגדול הפוסקים בדורו, נחשב ל"גאון הדור" ול"צדיק הדור" וזכה למעמד של מעין "ריש גלותא" של כל יהודי האימפריה הרוסית, ובמידה רבה גם של יהדות העולם בכללה.

 2. בפעלו של ר' יצחק אלחנן ניתנה דחיפה, בין השאר, לשתי מגמות שהתפתחו בקרב יהודי ליטא: זיקה חזקה לארץ ֿ ישראל, ונכונות לעסוק בחקלאות. אשר לזיקה לארץ ישראל, זו באה לביטוי בתרומות לישוב היהודי בארץ, בעליות של בודדים ארצה, ומאז המאה ה – 18 בעליות של קבוצות גדולות יחסית, בהן בלטה בראשית המאה  ה – 19 עליית תלמידי הגר"א. במאה ה – 19, במקביל להתעניינות המוגברת בישוב הארץ, התגברה נטייה של יהודים בליטא לעבור לעיסוק בחקלאות, לרבות בעבודת אדמה ממש, וזאת בנוסף לפיתוח משקי עזר בעיירות רבות. בנסיבות אלה, עודד ר' יצחק אלחנן את "חובבי ציון" ואת העליה לארץ וישובה. מהלך חשוב בו נקט היה היתר שהעניק בשנת השמיטה תרמ"ט למתיישבים בארץ למכור לישמעאלים אדמה חקלאית באופן זמני, כך שיהיה אפשר, למעשה, להמשיך בעבודה החקלאית במושבות הראשונות ולמנוע חורבן כלכלי.

 . בינתיים, ברבע האחרון של המאה ה – 19, בעקבות פוגרומים ותחת לחץ גזירות, רדיפות ומצב כלכלי קשה, נדחפו רבים מיהודי ליטא להגר ממנה ובהשפעת הזיקה החזקה לארץ ֿ ישראל והתפתחות תנועת ההשכלה, קמו שם אגודות שונות של חובבי ציון ואוהדי ציון ובעקבותיהן גם של התנועה הציונית על מפלגותיה וארגוניה. על רקע זה, היו יהודי ליטא מהראשונים שדרשו לכוון את ההגירה מרוסיה אל ארץ ֿ ישראל, במטרה להקים כאן מרכז לאומי. יהודים מליטא נמנו על אנשי ביל"ו ועל מייסדי ראשון לציון, גדרה, נס ציונה ורחובות, יסדו את עקרון וחדרה, והשתתפו בהקמתם ובביסוסם של ישובים נוספים.

  4. במסגרת התמורות שהתחוללו במלה"ע ה – 1 ובעקבותיה, נודעה חשיבות מיוחדת מבחינת סקירתנו לעצמאות ליטא ולהחלת המנדט הבריטי על ארץ ֿ ישראל. ליטא, שזכתה בעצמאות מחודשת ב – 1917, הנהיגה בתחילה מדיניות ליברלית למדי כלפי היהודים בתחומה. הדבר בא לביטוי בולט בתחום החינוך, לרבות טיפוח מוגבר של ההשכלה בשפה העברית, ובשגשוג הפעילות הארגונית, כולל של התנועה הציונית. אין תימה איפוא, שכאשר התגברו גילויי האנטישמיות והוחרפה המצוקה הכלכלית, היגרו עשרות אלפים מיהודי ליטא אל מחוצה לה, וכמחציתם לארץ ֿ ישראל. זאת, תוך ניצול המדיניות הנוחה יחסית, שנקטו השלטונות הבריטים כלפי העליה בשנים הראשונות לכנון המנדט. ככל הידוע, בין שתי מלחמות העולם היגרו מליטא למעלה מ – 20 אלף יהודים, כ – 9,000 מהם לארץ ֿ ישראל.

 אזור נחלת יצחק בתקופת הקמתה ובשנותיה הראשונות

5. נחלת ֿ יצחק נוסדה בימי העליה הרביעית (1928-1924)  שנשענה בעיקר על יהודים מפולין, אשר השתייכו בד"כ למעמד הבינוני ותרמו, בין השאר לפיתוח חיי המסחר והצביון העירוני של תל ֿ אביב. אגודת "אחוזת בית" הוקמה בעקבות כינוס של יהודים מיפו, ביולי 1906, והגרלת המגרשים נערכה ב -11 באפריל 1909-היום שנקבע כיום ייסוד תל ֿ אביב.

מספר תושבי העיר גדל מכ – 13,000 בלבד בשנת 1922 לכ – 46,100 בשנת 1931. ב – 1921 הוקמה בה מועצה מוניציפלית עצמאית, נפרדת מיפו , וב – 1934 כבר ניתן לה מעמד של עיר. עם זאת, רוב השטחים הנכללים כיום בתחומי העיר, היו עדיין בלתי מיושבים.

 6. בסמוך לשכונותיה הראשונות של תל ֿ אביב הקטנה שכנו, זולת יפו, המושבה הגרמנית – טמפלרית שרונה, שהוקמה ב – 1871, ומספר כפרים ערביים, שהגדול בהם היה כפר סלמה.

 7. אשר לישובים העבריים ששכנו מזרחה וצפון מזרחה מתל ֿ אביב דאז*:- שכונת מונטיפיורי הוקמה ב – 1924, על פרדס שרכש הברון מונטיפיורי כבר ב – 1855, והסתפחה לתל ֿ אביב רק ב – 1941. רמת ֿ גן וגבעתיים התפתחו ממספר ישובים שהוקמו אף הם בשנים הראשונות לכינון המנדט הבריטי. ב – 1921 עלו על הקרקע שנרכשה כבר ב – 1914 – חברי קבוצה שנקראה "עיר ֿ גנים" ולא הרחק משם חברי קבוצה נוספת שנקראה "מגרש ֿ גנים". שני הישובים, שהיו אז חקלאיים, התאחדו לישוב אחד, תחת השם רמת ֿ גן , שב – 1926 הוכר ע"י השלטונות כמועצה מקומית. בשנות ה – 40 סופחה לישוב נחלת ֿ גנים שהוקמה ב- 1923.

 בינתיים, ב – 1922, הופרשו משטח רמת גן, כ – 3000 דונם להקמת שכונת הפועלים הראשונה בארץ, הלא היא שכונת בורוכוב, שהיוותה אח"כ את המרכיב הדומיננטי בייסוד גבעתיים. מזרחה מרמת ֿ גן, בואכה פתח ֿ תקוה, נוסדה בשנת תרפ"ד בני ֿ ברק ע"י יהודים חרדים מבין עולי פולין, על אדמה שרכשו מהכפר הערבי הסמוך אבן איברק. 

 * לא התייחסנו לישובים עבריים אחרים, כמו למשל שכונת התקוה שהוקמה ב –  1936 ,שהיו פחות רלבנטיים להכרת הרקע להקמת 

  נחלת ֿ יצחק.

תולדות שכונת נחלת יצחק

    80 שנים ל"נחלת۔יצחק": ממושבה לשכונה בתל۔אביב 1925  –  2005        כתב: גלעד כספי.

1.     "נחלת۔۔יצחק" הינה אחת מהשכונות הרבות של תל۔۔אביב. רוב תושביה השתקעו בה או נולדו בה רק בעשרות השנים האחרונות, ואינם בקיאים בתולדותיה. להם, כמו גם לשרידים ולצאצאים של דורות המייסדים והוותיקים, מוקדשת חוברת זאת, היוצאת לאור
ביוזמת "מרכז רנרט לתרבות ולמורשת נחלת۔۔יצחק".

2.     בשנת 1923 התארגנה בקובנה, בירתה דאז של ליטא, קבוצת יהודים מהמעמד הבינוני, חדורי להט ציוני, והקימו אגודה שמטרתה לרכוש קרקע להתיישבות בארץ۔۔ישראל. בכך המשיכו מסורת מפוארת של יהודי ליטא, שבאה לביטוי, בין היתר, בעלייתם ארצה, למעלה ממאה שנים קודם לכן, של תלמידי הגר"א – הגאון מווילנה. [וילנה הייתה בירתה ההיסטורית של ליטא וכונתה "ירושלים דליטא"]. מקימי האגודה* זכו לתמיכה כספית ומוראלית מצד עשרות רבות מבני הקהילה, לרבות רבּה של קובנה, הרב אברהם-דב הכהן שפירא.

3.     כבר ב-1923 נסעו ארצה לראשונה נציגי האגודה, ואיתרו שטח מתאים במקום שנקרא אז "שומרה", ממזרח לואדי מוצררה, (קרי – מוסררה). נחל איילון של ימינו. היה זה לא הרחק מצד אחד, מאדמות שרונה** – ומצד שני – משכונת בורוכוב. שכונת הפועלים הראשונה בארץ, שהוקמה אך שנה אחת קודם לכן.

       השטח האמור היה מורכב בחלקו מפרדס מוזנח, ובחלקו האחר מאדמת בור מכוסה קוצים וצמחי בר נוספים. הנגישות אליו מכיוון תל۔۔אביב, המרוחקת יחסית, הייתה קשה וחייבה חציה רגלית של הוואדי. בתוך שנתיים, בעזרת חברת "גאולה", שמילאה תפקיד חשוב בפיתוח תל۔۔אביב, הוסדרה רכישת שטח זה מבעליו הערבים. הוא חולק למגרשים, ואלה הוגרלו בין חברי האגודה הקובנאית. אחד מחברים אלה שכבר עלה ארצה קודם לכן, דוד גוטמן-רבינוביץ, התיישב שם (בבית קטן שקודם לכן התגורר בו שומר ערבי), כדי לממש את הבעלות החדשה על הקרקע ולשמור עליה מפלישת זרים.

4.            בשנת 1925, בתקופת העלייה הרביעית (1924 – 1928), התחילו לעלות ארצה יתר מקימי "נחלת۔۔יצחק". אבן הפינה לבית הראשון – ביתה של משפחת זימן הונחה ב-16 במרס 1925, תאריך שנקבע כמועד ייסוד הישוב. ב-21 באפריל 1925 הונחה אבן הפינה למשק של גרשון פרידגוט, ובהמשך התיישבו משפחות נוספות***. משטח השכונה הוקצו קרקעות גם למטרות ציבוריות. חלקן הועברו בחכירה לקבוצה בשם "חבצלת" לשם גידול ירקות. ב-1927 כבר היו ביישוב החדש – שהוגדר אז כמושבה ((Settlement, כ-60 נפש.

5.            באספה שנערכה בביתו של הרב שפירא בקובנה, עוד לפני העלייה על הקרקע, הוחלט לקרוא ליישוב החדש "נחלת-יצחק" כדי לכבד ולהנציח את זכרו של הרב יצחק-אלחנן ספקטור (1817 – 1896). אשר מכס כהונתו כרבה של קובנה, רכש מעמד של אחד מגדולי הפוסקים והמנהיגים של העם היהודי בדורו.

        הוא נאבק להגנת זכויותיהם של בני עמו. תמך בתנועת "חיבת ציון" ועודד את שיבת ציון ויישוב ארץ۔۔ישראל. אחד מספריו נקרא "נחל۔۔יצחק" ומכאן שם השכונה, שם רחובה הראשי ושם אתרים נוספים בארץ ובחו"ל.

* בהם בלטו יוסף זימן, ליפמן רום, ישראל שטרסבורג, שלמה-חיים לוין ומשה נובוחוביץ שנספה אחר-כך בשואה.

** אחת ממושבותיהם של הגרמנים הטמפלרים (כיום הקריה ומחנה מטכ"ל)

*** משפחותיהם של אלחנן ביצ'יק, ליפמן רום, מאיר אינטריליגטור (בית אריה), צמח שכנובסקי וגליקסון, ולצידן עטרה וישראל טייבר אשר גרו קודם לכן בתל۔אביב ולא השתייכו לגרעין המייסד של האגודה הקובנאית.

6.            מאז ייסודה, הלכה "נחלת۔יצחק" והתפתחה. שטחה גדל, והוא משתרע כיום בין רחובות עליית הנוער במזרח לבין דרך מנחם בגין במערב, ובין רחוב ערבי נחל בצפון לבין רחוב תוצרת הארץ בדרום. בנוסף, למספר אזורים סמוכים יש זיקה היסטורית לשכונה.

        אוכלוסייתה של השכונה הלכה וגדלה. זולת כ-6,000 תושביה הנוכחיים חיו בה, במרוצת השנים, עוד עשרות אלפי אנשים. רבים מבניה של השכונה בלטו בתרומתם לביסוס הישוב העברי בתקופת המנדט ובפיתוח מדינת۔ישראל. כל זאת התרחש תוך כדי תלאות, התמודדות עם בעיות וקשיים לרוב.

7.     הבעיה החמורה הראשונה בפניה ניצבו מתיישבי "נחלת۔۔יצחק" הייתה הקדחת. אמנם, ככל הידוע מחלה זו לא הפילה בהם חללים כפי שארע ביישובים עבריים אחרים בעליות הראשונות, אבל הפילה למשכב כמה מהם והכבידה מאוד על התפקוד בתקופה הקריטית של הנחת היסודות לשכונה.

        זולת עטרה טייבר, שהיה לה ידע רפואי מסוים וטיפלה בחולים, לא היה בסביבה הקרובה מי שיספקו שירותים בתחום הבריאות לתושבים. אולם בתוך 15 – 10 שנים, הלך והשתפר מאוד מצב זה. בוערו יתושי האנופלס – מפיצי מחלת הקדחת, ששכנו קודם לכן בואדי ובשלוליות שעיטרו את השכונה, שופרו תנאי התברואה וההיגיינה, בשכונה השתקעו רופא (ד"ר אייכלגרין) ושני רופאי שיניים (ד"ר הולר וד"ר חביבה שילינגובסקי), וגם נפתח בית מרקחת (ד"ר פישרמן), שהתווסף לזה של ממלוק, שפעל בשכונת בורוכוב הסמוכה. תודות לשיפור הקשר התחבורתי עם ת"א ויישובים נוספים יכלו תושבי השכונה ליהנות גם מהמרכזים הרפואיים שהוקמו בהם. מאז הקמת המדינה, ובמיוחד בעשורים האחרונים, השתפר עוד ועוד המצב בכל הקשור לטיפול הרפואי בשכונה מצד רופאים הגרים בה, רופאים שהקימו בה קליניקות, סניף של קופ"ח (שירותי בריאות כללית) ושני בתי מרקחת שנפתחו בה.

8.     בעיות ביטחוניות הציבו אתגרים כבר בפני המתיישבים הראשונים. במאורעות תרפ"ט (1929) ירו פורעים ערביים, שהתמקמו בפרדסי שרונה, לעבר בתי השכונה. מחמת איום זה, ובהעדר הגנה מספקת, עזבו התושבים את בתיהם ומצאו מקלט, הם יחד עם בהמותיהם, בשכונת בורוכוב הסמוכה. כשחלפה הסכנה הם שבו ל"נחלת۔۔יצחק", אך מטעמי זהירות התבצרו במשך לילות אחדים בבית משפחת טייבר. ירי הפורעים הערבים היה אחד הגורמים שהביאו, בהמשך, למינוי שומרים לשכונה (צבי איציקוביץ וחיים כץ) ולהצטרפות תושבים נוספים ל"הגנה". במאורעות תרצ"ו (1936), כשנישנה האיום מצד כנופיות ערביות על השכונה, כבר יכלו אנשיה לעמוד איתן ואף למלא תפקיד מרכזי באספקת חלב לתושבי תל۔۔אביב. במסגרת פעילותם המחתרתית ב"הגנה" סייעו אנשי השכונה ולצידם בתי חרושת שקמו בה מאז שנות השלושים, לפיתוח התע"ש (תעשייה צבאית) של המדינה שבדרך. זאת, תוך שיתוף פעולה הדוק עם אנשי שכונת בורוכוב. כעבור שנים, הוקמו בפאתי "נחלת۔יצחק" שניים ממפעלי התע"ש החשובים של מדינת۔ישראל. גם בתולדות האצ"ל מילאה "נחלת۔יצחק" תפקיד. יואל פרידלר ("אמנון"), מי שהיה מפקד האצ"ל בעיר העתיקה בירושלים ונהרג שם במלחמת הקוממיות, היה הראשון מבני "נחלת۔יצחק" שנהרגו במלחמות ישראל. בנוסף, בני השכונה התגייסו לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה כדי להילחם בצורר הנאצי, ומאז קום המדינה, לצה"ל ולשרותי בטחון נוספים, והיו בהם מי שנהרגו או נפצעו במהלך שרותם.

9.     בעיות ומשברים כלכליים ליוו את תושבי השכונה מאז הקמת האגודה שייסדה אותה. בתחילה התעוררו קשיים בגיוס כספים לרכישת הקרקע עליה הוקמה, כך שמקצת מחברי האגודה העדיפו לוותר על מגרשים שהוקצו להם. לאחר העלייה על הקרקע נאלצו המתיישבים הראשונים להתמודד עם אחד המשברים הכלכליים הראשונים שפקדו את הארץ בתקופת המנדט הבריטי ואשר האטו את העלייה אליה ואף גרמו לירידה ממנה. הכנסותיהם של המתיישבים הללו היו קטנות מהוצאותיהם. היו קשיים בשיווק התוצרת שהתחילו להפיק ממשקיהם ובהשגת מחירים נאותים עבורה, ולעיתים הם נאלצו למכור במחירי הפסד פרות שקנו קודם לכן. התגברות על מכשולים רבים נדרשה כדי לקבל הלוואות למימון ההוצאות השוטפות ולקניית פרות חדשות. היו מתיישבים שהעדיפו בנסיבות אלה, להעתיק מגוריהם למקומות אחרים. במהלך שנות ה-30 חלף משבר זה. הושגו מקורות מימון חדשים לאחר שנמכרו מגרשים ציבוריים ופרטיים. הן למפעלים שהוקמו בשכונה והן למתיישבים חדשים. נבנה גשר "נחלת۔۔יצחק" והחלו להיסלל כבישי השכונה, כך ששופרו מאוד נתיבי השיווק לתוצרת שהופקה בה. הביקושים לתוצרת זאת גדלו, תודות לגאות הכלכלית שהושפעה מאוד מהעלייה המוגברת לארץ במסגרת העלייה החמישית (1929 – 1939).

        אחת מתוצאותיה המבורכות של עליה זו הייתה הגידול במספר תושבי השכונה. מצאו בה את ביתם הן עולים חדשים – בעיקר מגרמניה, אך גם ממדינות אירופאיות נוספות שנפגעו מנאציזם ומגלי האנטישמיות והן ותיקים יחסית. חלק הולך וגדל מהמתיישבים החדשים הועסקו במשקים ובמפעלים שקמו בשכונה. כבר ב-1934 נמנו בשכונה כ-100 משפחות, בהשוואה לכ-15, חמש שנים קודם לכן. ב-1945 גדל המספר לכ-250 משפחות, כ-900 נפש. בנוסף התגוררו בפנימייה של בית הספר ויצ"ו, שהצטרף ל"נחלת۔יצחק", עוד 120 תלמידות.

10.        בעת שתכננו את "נחלת۔۔יצחק", ייחסו מייסדיה תפקיד חשוב למשקי העזר שביקשו להקים בצמוד לבתיהם. ואכן, מלכתחילה נשא הישוב אופי כפרי. המתיישבים הקימו רפתות ולולים קטנים, נטעו פרדסים, שתלו תירס וזרעו ירקות ומספוא. במרוצת השנים, פותחו בשכונה גם ענפים חקלאיים נוספים וענפים נלווים. כך למשל, הוקמו משתלות ובתי מסחר למספוא, הופעל בית מטבחיים בקרבת השכונה (בשטחה של העיר רמת۔גן) ואחדים מתושבי השכונה מצאו את פרנסתם בשינוע זבל אורגני שנאסף מרפתות ומלולים. תודות למוניטין שרכשו הרפתות המקומיות כמקור אספקה עיקרי של חלב לתל۔אביב והסביבה, הפכה השכונה לאתר מבוקש עבור עולים חדשים ואחרים שביקשו להקים בה  רפתות. אמנם, מהרפתות הראשונות שהניחו את היסוד לענף החלב לא נשארה אף אחת, אבל את מקומן תפסו, בשנות השלושים והארבעים עשרות רפתות חדשות. רבים מהרפתנים שהיו בשכונה ובמקומות סמוכים, התאגדו והקימו את "טרה" – מחלבה שנשענה על החלב מהרפתות הללו והפכה לשם דבר. כמו-כן הוקמו בשכונה ובקרבתה מספר מחלבות קטנות. אפילו חברת "תנובה" הגדולה בחרה להקים, בשנות החמישים, את אחת ממחלבותיה סמוך לגבול השכונה. אולם, בראשית שנות ה-60, בתוקף מדיניות חדשה של ממשלת ישראל בתקופת כהונתו של משה דיין כשר החקלאות, נאלצו בעלי הרפתות והלולים שבשכונה לסגור את משקיהם. רבים מהם העתיקו בעקבות זאת את מגוריהם למקומות אחרים. השכונה חדלה לשאת את האופי הכפרי, ו"ריח הזבל, ניחוח חציר", נמוג ממנה.

11.        ענף התעשייה היה תחום נוסף בו התאפיינה "נחלת۔۔יצחק" מאז שנות ה۔30. נוכח הקשיים הכלכליים נעשו מאמצים להשיג מקומות עבודה למתיישבים, ועבור השכונה בכללה מקורות מימון לפעילות השוטפת ולמיזמי הפיתוח. כבר ב-1928 הוחכרה אדמה ציבורית, עליה הוקם ביח"ר לבושם, אלא שזה נכשל וננעל כשנה לאחר מכן. בשנים הבאות הוקמו עוד מספר מפעלים כגון מאפיה, בית חרושת לדגים מעושנים, בית חרושת לתמרוקים ובית החרושת לברגים "הבורג". התנופה הגדולה בתחום זה החלה באמצע שנות ה۔30. קבוצה של יזמים* רכשו מהשכונה אדמה ציבורית** והקימו בית חרושת גדול לשמן ולמוצרים נלווים (סבון ועוד) בשם "יצהר" שהעסיק מאוד עובדים. לרבות תושבי השכונה, ורכש לעצמו מוניטין מעולה במשך עשרות שנים. במקביל הוקם על גדת הוואדי, בית חרושת חדשני לשיניים תותבות, על ידי יזם ונדבן יהודי אמריקני יליד ליטא. בתוך שנים ספורות הוקמו בשכונה או הועתקו אליה עשרות מפעלים, ולצידם מאפיות, טחנות קמח, מחלבות ועשרות בתי מלאכה. ערב הקמת המדינה הועסקו כ-1,500 עובדים בכ-50 מהמפעלים שפעלו בשכונה.

12.        האטרקטיביות הגוברת של "נחלת۔۔יצחק" עבור יזמים בתחומי התעשייה והמלאכה, הושפעה במידה רבה מהצלחתם של פרנסי השכונה להתגבר על קשיים בתחום התחבורה. משהוקמה, טרם היה קשר תחבורתי ישיר ונאות בינה לבין הכביש הראשי תל۔۔אביב-פתח תקווה (דרך מנחם בגין של ימינו, שבתקופת המנדט הבריטי כונתה בשם "הכביש השחור" ). אנשי השכונה שנזקקו להגיע לדרך פתח-תקווה, לשיווק תוצרתם לתל۔אביב או למטרות אחרות, נאלצו לחצות רגלי או עם עגלותיהם את  הוואדי, ולעבור בדרך עפר צרה שהובילה לכביש. דרך זאת עברה בסמוך לפרדסים של התושבים הגרמניים העוינים משרונה. בזמן מאורעות תרפ"ט (1929), וגם לאחר מכן , היה חשש שערבים חמושים יתנכלו משם לעוברים ושבים. בעונות החורף בהן הוואדי היה מוצף, נדרשו אנשי "נחלת۔۔יצחק" לדרכים עוקפות, דרך שכונת בורוכוב ורמת۔۔גן. לפיכך, כבר ב-1930, בדרכי תחבולה, נקנו מגרמנים בני שרונה מספר דונמים סמוך לדרך האמורה, השטח הוכרז כאדמה ציבורית ונסלל בו כביש. ב-1934, תוך שיתוף פעולה עם החברה קדישא התל۔۔אביבית*** נמתח גשר "נחלת۔۔יצחק" ונסלל המשכו של הכביש האמור לאורך כל רחוב "נחלת۔۔יצחק" של ימינו, בואכה בית הקברות.

* בהם בלטו יוצאי ליטא

** במקום בו מתנשאים כיום "מגדלי תל۔۔אביב".

*** שהקימה בית קברות אזורי חדש לגבולה הדרום-מזרחי של השכונה.

13.        זאת ועוד, במרוצת השנים הלך והשתפר עוד ועוד מצב התחבורה בשכונה. כבישים ובהם בני מספר נתיבים, החליפו שבילים ודרכי עפר, עליהם פסעו עד קום המדינה שיירות גמלים ושעליהם נסעו גם שנים ארוכות לאחר מכן עגלות רתומות לסוסים. בצמתים מסוימים הותקנו רמזורים לוויסות התנועה הסואנת. לאורכם של הכבישים נמתחו מדרכות, דבר שאיפשר להולכי רגל לוותר על נעילת מגפיים ולהימנע מהתבוססות בבוץ בעונות הגשומות. עם סלילת גשר שיפמן, הוקלה מאוד הגישה אל אזור תחנת הרכבת "ארלוזורוב" והכבישים הראשיים הסמוכים. הקמת "נתיבי איילון" פתרה את בעיית ההצפות של הוואדי שניתקו לא אחת את הקשר התחבורתי בין השכונה לתל۔אביב ופגעו במיוחד בתושבים שעבדו או גרו בקרבת הוואדי. מספר קווי אוטובוס עוברים כיום בשכונה, בהשוואה לאחד בלבד ששימש את תושביה בתקופת המנדט הבריטי, מה עוד שבימינו רבים מהתושבים אינם נדרשים כלל לתחבורה ציבורית, אלא משתמשים ברכבם הפרטי.

14.        ככל ששופרו קשרי התחבורה בין נחלת۔۔יצחק לבין תל۔۔אביב ויישובים סמוכים היא נעשתה אטרקטיבית יותר, לא רק עבור יזמים שביקשו להקים שם את מפעליהם ובתי המלאכה שלהם, אלא גם עבור אנשים שבחרו להעתיק לשם את מגוריהם. על אלה נמנו הן עולים חדשים והן ותיקים יחסית, לרבות תושבים של ישובים סמוכים ובני משפחות של ותיקי ומייסדי השכונה. תושבים חדשים רכשו מגרשים בשכונה או שכרו חדרים בבתים ובצריפים מהם עברו הוותיקים לבתי אבן ובלוקים.בעקבות חיסול הרפתות והלולים בראשית שנות ה-60 התפנו מגרשים רבים, שעליהם נבנו בהדרגה יותר ויותר בתים משותפים. ככל שגדל מספר התושבים כך גברו הלחצים לפינויים מהשכונה של בתי החרושת במיוחד אלה, כמו שני בתי חרושת לעישון דגים, שהיוו מטרד אקולוגי. נוספו לכך שיקולים כלכליים של בעלי המפעלים, ובכלל זאת עליית ערך הנדל"ן בשכונה. על רקע זה, יותר ויותר בתי חרושת מיושנים יצאו מהשכונה. את מקומם החליפו בנייני משרדים ותעשיות היי۔טק, מוסכים ובתים רבי קומות, לרבות מגדלי מגורים. עם זאת, פה ושם נותרו צריפים, בתי מגורים ומבני תעשייה מתקופות קודמות.

15.        ככל ש"נחלת۔۔יצחק" גדלה, כן גברה יכולתה לפרנס בתי עסק ובעלי מלאכה שונים, ששרתו את תושבי השכונה, את העובדים והעוברים בה וגם תושבי שכונות סמוכות. בשנות ה-40 וה-50 למשל, לצד השרברב השכונתי (מר מונין המיתולוגי) שהיה אחראי על הבארות ומתקני המים הציבוריים, היו בה עגלונים, פחח, צורף, נפח, נגרים, חשמלאים, זגגים, מתקני אופנים ואופנועים, סנדלרים, מסגרים וסַפר, שבשלב מסוים אף העסיק עוזר ואשר השכיל להתקין תספורות של נשים וגברים כאחד. בנוסף פעלו בה חלבנים (מחלקי חלב) ופקדו אותה באופן שגרתי מחלקי נפט, משחיז סכינים, ואפילו מחלקי קרח. אולם רבים מאנשי "נחלת۔۔יצחק" העדיפו לרכוש קרח בבית۔החרושת "בדולח" בשכונת קיסלמן הקטנטנה שמול קצהו המזרחי של רחוב "נחלת۔۔יצחק". קרוב לשם, גם כן בשטח השיפוט של גבעתיים, אך עם זיקה ל"נחלת۔۔יצחק", התרכזו רוב עושי המצבות ועבודות השיש.

16.        בשכונה פעלו מספר חנויות מכולת, צרכניה, אטליז, חנות דגים, ואפילו חנות נעליים וגלנטריה, כמו-כן היו קיוסקים אחדים ומסעדות עממיות ספורות, שבהן שברו את רעבונם עובדי מפעלים שקמו בשכונה ואשר גרו מחוצה לה.  במסעדת "שובע" (בפינת רחוב אלון – נחלת۔۔יצחק) סעדו את לבם גם חיילים בריטים בתקופת המנדט. כמו-כן ארוחות צהרים, למשל למנהלי בית-החרושת "יצהר", הוגשו גם בבתים פרטיים מסוימים.  לעומת זאת, בתחומים אחרים נאלצו תושבי השכונה לכתת רגליהם לשכונות סמוכות או לנסוע לתל۔۔אביב או לרמת۔۔גן. זאת למשל, כדי לקבל מכתבים רשומים או חבילות, באותן תקופות בהן לא פעל סניף דואר ב"נחלת۔۔יצחק".

17.        הבינוי והאכלוס המסיביים בשכונה ובסביבתה גרמו לשינויים מפליגים בנוף החי והצומח. צמחי הנחלים שעיטרו את גדות הוואדי ופלגיו נעלמו. מעצי האיקליפטוס שצמחו בעיקר שם נותרו ספורים. הפרדסים נכרתו ומעצי הברוש שהיתמרו בגבולותיהם לא נשארו אלא בודדים. כך היה גם גורלם של עצי התות, עצי הדקל ויתר עצי הפרי שניטעו בשכונה. כיום, אין כמעט זכר גם למרבדי פרחי הבר, לקוצים, לשיחים וליתר צמחי השדה שגדלו בחצרות, בשולי הדרכים ובין המבנים המעטים שהיו בשכונה. במקביל, נכחדו או עברו למקומות אחרים בעלי חיים ובעלי כנף שהשדות, הרפתות, הלולים, הוואדי והשלוליות היו בתי הגידול שלהם. התנים שייללו בלילות, הנמיות, הנחשים, החולדות, עכברי השדה, החפרפרות, הצבים, הצפרדעים והאילניות כמו גם הצרצרים השלדגים, העורבים, החוחיות, הדוכיפתים, הבולבולים, הנחליאלים והסנוניות נעלמו ואינם.

18.        כחניכי הקהילה היהודית בליטא שהצטיינה במסורת מפוארת של השכלה יהודית וכללית הקדישו מייסדי "נחלת۔۔יצחק" תשומת לב מיוחדת לתחום החינוך. הילדים הראשונים בשכונה, נאלצו לכתת רגליהם לגנים ולבתי ספר מחוצה לה(בעיקר בשכונת בורוכוב). אולם בשנת 1935 נבנו ב"נחלת۔۔יצחק" בית ספר עממי וגן ילדים, בהם למדו גם ילדי שכונות סמוכות ובמיוחד משכונת "חאפּ" (כיום קריית יוסף – גבעתיים) שקמה כשנה קודם לכן, גבעת רמב"ם ושכונת רוזנשטיין שהוקמו לאחר מכן. בית הספר שהיה בתחילה בעל מגמה דתית ותחת פיקוח הוועד הלאומי – כנסת ישראל, הוציא בשנת 1942 (תש"ב) את המחזור הראשון שלו שמנה תשעה (9) תלמידים בלבד. באותה עת לימדו בו שישה מורים (כמספר הבוגרים במחזור שסיים בשנת תש"ו)  ובראשם המנהל המיתולוגי יהושע סולץ. בהמשך, הלך בית۔הספר והתפתח, תודות לגידול במספר ילדי השכונה ולמוניטין המעולה שרכש לעצמו וגם משום שטרם הוקמו בתי ספר עבור ילדי שכונות סמוכות. התפתחותו נסתייעה גם בכך שבית הספר הדתי "תחכמוני", שנפתח בשכונה בסוף שנות השלושים ושלמדו בו גם ילדים משכונת "חאפּ", נסגר בראשית שנות ה-40 בשל קשיי מימון.בסוף שנות ה-40 ובראשית שנות ה-50, כאשר הוקמו והחלו להתפתח השכונות החדשות "רמת۔۔ישראל" ו"בצרון", נהרו גם מאות ילדיהן לבית הספר שנקרא בית הספר העממי (היסודי) "נחלת۔۔יצחק" וכבר נשא אופי ממלכתי (חילוני), תחת פיקוח משרד החינוך של המדינה הצעירה. בגלל המספר הקטן של חדרי הלימוד, נערכו הלימודים בשתי משמרות, בכיתות צפופות ומאוכלסות מאוד. חלק מכיתות הלימוד מוקמו במגדל המים שבמתחם בית۔הספר וחלקן במבנה נפרד ("הסניף") ברמת۔۔ישראל. בעיית הצפיפות הוחמרה באמצע שנות ה-50, בעקבות הקמת שיכון ערבי נחל שילדיו צורפו אף הם לבית۔הספר, שכבר נקרא "איילון".

19.        בשלהי שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60 נפתחו בתי ספר חדשים בגבעתיים וב"בצרון". אליהם עברו ילדי החוץ שלמדו עד אז ב"איילון" והצפיפות פחתה. בשנים הבאות אף פחת עוד מספר תלמידי "איילון" עד שנשקלה אפשרות לסוגרו ולשלוח את ילדי השכונה לבתי ספר אחרים. רעיון זה הוסר מעל הפרק לאור תנופת הבניה למגורים בשכונה, אשר הביאה בעקבותיה לגידול מבורך במספר ילדי השכונה. לעומת זאת, הועבר אל מחוץ ל"נחלת۔۔יצחק" בית הספר ויצ"ו על-שם חנה יפה שפעל במשך עשרות שנים ברחוב יגאל אלון של ימינו, ובו למדו ועבדו גם אנשי (ובעיקר נשות) השכונה.

20.        בית۔הספר "איילון" , המציין השנה 70 שנים להקמתו, הוא בית۔۔ספר משגשג. לומדים בו כיום 352 תלמידים, ועובדות בו 32 מורות ועוד 13 אנשי מינהלה וסייעות.

        במחזור שסיים בקיץ 2005, היו 73 בוגרים ובוגרות. כמו-כן פועלים בשכונה כמה וכמה גני ילדים ופעוטונים, לעומת אחד בלבד ב-1935. חניכי ובוגרי "איילון" לדורותיהם מילאו וממלאים תפקידים חשובים בחברה: נמנים עליהם – כמו גם על מוריהם מי שהיו לשם דבר בתחומי עיסוקיהם.

*                                           *                                         *

21.   למתיישבים הראשונים ב"נחלת۔۔יצחק" הייתה זיקה חזקה לדת ולמסורת ישראל. אך בשנים הראשונות, מאחר והיו מעטים ומצבם הכלכלי טרם שפר עליהם התרכזו חיי הדת הקהילתיים בחדר קטן שנבנה מתחת למגדל המים הראשון, אשר הוקצה לשמש כבית כנסת. ב-1934, לאור הגידול במספר תושבי השכונה ושיפור המצב הכלכלי, אירעה "קפיצת מדרגה" בתחום זה. הוקם (ברחוב עמק ברכה של ימינו) בית הכנסת הגדול על-שם הרב יצחק-אלחנן. טכס חנוכתו נערך בחג החנוכה, כ"ח בכסלו תרצ"ה (05.12.1934). באירוע החגיגי נכנס לתפקידו הרב הראשון של השכונה, הרב יצחק-אייזיק פרידמן (נולד בשנת 1874 ברוסיה) שהיה קודם לכן מרבניה הבולטים של ליטא. לאחר פטירתו ב-1944, התמנה הרב ישעיהו חלמיש* (קיזלשטיין) לתפקיד רב השכונה. במשך ארבעים שנות כהונתו ב"נחלת۔۔יצחק" עד מותו בכ"א בכסלו תשמ"ד (1984), היה הרב חלמיש האישיות המרכזית בחיי הדת בשכונה, לרבות בכל הקשור לכשרות חלב שהופק מרפתות ותוצרת של מפעלים שפעלו בה. כיום מכהן כרב השכונה הרב מיכה הלוי, מבני הדור הצעיר של הרבנים הציונים. בבית۔הכנסת גם שוכנת "מדרשת אביב" – בית מדרש תורני לנשים.

* הרב חלמיש, נולד ב-1912 בפולין, למד בישיבת חברון מהאסכולה הליטאית, חווה את הטבח שביצעו פורעים ערביים ביהודי חברון במאורעות תרפ"ט, ושימש עד להשתקעותו ב"נחלת۔۔יצחק" כרבה הראשון של בנימינה.

22.   ככל שגדל מספר תושבי נחלת۔۔יצחק ובאי בית۔הכנסת, כן באו לביטוי הבדלים וחילוקי דעות ביניהם בנושאי דת. צעירים וקבוצה של תומכים מבוגרים הפעילו מנין משלהם הפועל בשבתות ובחלק מהחגים, במבנה הצמוד לבנין בית הכנסת וזה התמסד במרוצת השנים ונקרא "המניין הקטן" או המניין הראשון.

        בעלי זיקה ל"תנועת החסידות" ול"הפועל המזרחי" הרחיקו לכת, תרתי משמע, מעבר לכך והקימו בצריף ששכן כמה מאות מטרים צפונה משם (ברחוב זימן) בית כנסת נפרד. בית۔הכנסת עבר מספר גלגולים ומקומות. בשלב מסוים השתלב בו למשך שנים אחדות , מוסד חינוכי תורני בשם ישיבת "תורה ומלאכה". למן ראשית שנות ה-40, ובמשך עשרות שנים, הונהג בית הכנסת על ידי הרב יואל דורף, שהתגורר בגבעתיים. מבנהו החדיש של בית כנסת זה, הממוקם כיום ברחוב נהלל, נושא את שמו של הרב דורף.

23.        בבתי הכנסת הללו התפללו גם אחדים מבני עדות המזרח שהחלו להשתקע בנחלת۔۔יצחק ובשכונות סמוכות, החל משנות ה-30. אולם, בעשורים האחרונים כשגדל מספרם, הם העדיפו להקים את בית۔הכנסת הספרדי – "היכל שלמה", השוכן במתחם בית۔הספר.

24.        בתי הכנסת בעשורים הראשונים, על רבניהם והפונקציונרים הנוספים שפעלו בהם (גבאים, שמשים, חזנים ועוד) היוו מוקד חיי הדת וגם מרכזים קהילתיים. בימי חול, בין מנחה למעריב, נוהלו בבתי۔הכנסת שעורי תורה. בשבתות ובחגים פקדו אותם גם תושבים שנחשבו חילוניים, לרבות משכונות סמוכות, ובכבישים הסמוכים שבתה כמעט כליל תנועת כלי הרכב.  ב"ימים הנוראים" פקדו המונים את בתי۔הכנסת, ולו לפחות לשמיעת "כל נדרי" והתקיעה בשופר. ילדים שלא השתתפו בתפילות, נאספו בחצר בית הכנסת ובכביש הסמוך, ואיש מהם לא העז לרכוב על אופניים. לקראת הפסח נערכה "הגעלת כלים" בחצר בית۔הכנסת הגדול, ותושבי השכונה הלכו אל הרב שלהם "למכור חמץ". במתחם בית הכנסת הגדול היה צריף קטן,של שוחט, שאליו היו מביאים תרנגולות לשחיטה כשרה. שוחט זה, ר' דוד, וגם הרב דורף, הכינו בני י"ג לבר מצווה שלהם. הרבנים חיתנו לא מעטים מבני השכונה והשתתפו בשמחות נוספות שלהם, ולהבדיל גם הספידו את המתים וניחמו את האבלים. כך, למרות הבדלים ומחלוקות, תרמו בתי۔הכנסת וההוויה הדתית לחיזוק האופי הקהילתי, השכונתי, של נחלת۔יצחק.

25.        מוסדות החינוך והדת ב"נחלת۔۔יצחק" היוו אבן שואבת גם לתושבי שכונות סמוכות ומילאו תפקיד ביצירת הוויה ייחודית ל"נחלת۔۔יצחק". כמו-כן הם תרמו להנחלת ערכים כגון הזיקה למסורת וליהדות, טיפוח התודעה הלאומית, ויעדי הציונות לרבות הגשמה, חלוציות, עבודת האדמה, עבודה עברית, התנדבות למשימות לאומיות והעדפת צרכי הכלל, תוך נכונות להקרבה אישית. העברית נהייתה לשפה הדומיננטית לא רק אצל "הצברים" והצעירים האחרים, אלא גם בקרב רבים מהוותיקים, שעברית לא הייתה שפת אמם. ניכרו תופעות של שיתוף פעולה, עזרה הדדית וסיוע לעולים חדשים חסרי כל, שהגיעו לשכונה מאז שנות ה-30. היו תושבים שפינו חדרים בדירותיהם הצנועות כדי לשכן בהם משפחות של שארית הפליטה משואת אירופה. במקרים מעטים, הצטופפו שתי משפחות בדירה קטנה בת כשני חדרים. היו מי שטרחו למצוא שידוך מתאים לנשים עריריות שאכלסו את משק הפועלות (בית החלוצות) ואחר-כך את אולפן בורוכוב, שבסמוך לשכונה. בתקופת המנדט הבריטי היו מי שהתגייסו, כאמור, לארגוני המחתרות ולבריגדה. כספים נתרמו למטרות לאומיות, כגון גאולת קרקעות על ידי הקק"ל, "כופר הישוב" או "קרן המגן". כספים נתרמו גם לנזקקים ולמוסדות דת וחינוך, ורבים רכשו דברי סדקית – אפילו כאשר לא הצטרכו לכך – מרוכלים, שבדרך זאת התפרנסו בכבוד ולא הידרדרו לפשיטת יד.

26.        עם זאת, בהווי של השכונה היו גם תופעות שליליות. לצד השתמטות מגיוס לצה"ל במלחמת השחרור, כולל על ידי ירידה מהארץ, ומעורבות ב"שוק השחור" בתקופת הצנע, בלטו במגזר החקלאי-רפתני של השכונה "שחיטה שחורה" ומהילת מים בחלב, שסביבה נוצר פולקלור ייחודי. בהווי הייחודי הופנתה תשומת –לב מיוחדת גם להפצצת "יצהר" במלחמת השחרור ולאסונות, כגון טביעת ילד (הבן של נודלר) במדמנת הוואדי, שיטפון בוואדי שהציף חלק ניכר מהשכונה, נפילת אוטובוס לוואדי מגשר "נחלת۔۔יצחק", והתפוצצות קטלנית בבית החרושת "יצהר". בתקופה בה אירועים פליליים אלימים היו נדירים במדינה, בלט גם שוד שבוצע בסניף בנק הפועלים, ששכן באותה עת ברחוב שביל החלב.

27.        ההווי של השכונה, בעשורים הראשונים, בא לביטוי גם בפוליטיקה הפנימית שלה, בה ניכרו מתיחויות, יריבויות ומאבקים בנושאים שונים. בתקופת המנדט בלטו אלה בין אנשי "הישוב המאורגן" שהיו קשורים ל"הגנה" לבין הרוויזיוניסטים, חברי ותומכי האצ"ל. עד לסיפוח הסופי לת"א באוגוסט 1962, ובתקופה הקצרה בה הייתה השכונה מסופחת לגבעתיים, בלטו אלה שבין אנשי תנועת העבודה, שהעדיפו את הזיקה לשכונת בורוכוב ולגבעתיים "הפועלית" (בהנהגת מפא"י ) לבין בורגנים וזעיר בורגנים, אנשי המחנה האזרחי-ליברלי, שביכרו סיפוח לתל۔אביב שבראשה עמדו אנשי "הציונים הכללים". עד לחיסול הרפתות, ניכרו גם הבדלים בין הרפתנים, "בעלי הבתים", לבין שכירים. בתקופות שונות התפרצו גם מחלוקות בסוגיות דתיות, כגון: האם לסגור את הגשר וכבישים מסוימים לתנועת כלי-רכב בשבתות או האם לאלץ רפתנים להעסיק נוכרים לשם הכשרת החלב שנחלב בשבתות?

*                                    *                                     *

28.   אופן בילוי שעות הפנאי של תושבי השכונה הלך והשתנה במרוצת השנים. האזנה לשידורים המעטים שנקלטו במקלטי הרדיו הספורים שהיו לחלק מהתושבים, הייתה אמצעי בידורי עיקרי. מעת לעת עברו בשכונה צוענים נודדים (נוואר) שעשו "הצגות" עם קופים מאולפים, ובתמורה קיבלו מספר פרוטות. תושבי "נחלת۔۔יצחק" הלכו להצגות תיאטרון שהועלו ב"חצר אלדמע" בשכונות בורוכוב, ומאוחר יותר צפו בסרטים שהוצגו בבתי הקולנוע שהוקמו בגבעתיים וברמת۔۔גן, אשר בחלקם היו מעורבים אנשי השכונה. "הזירהטרון" שפעל אף הוא ברמת-גן היווה יעד נוסף לבילוי. "החורשה" הצמודה לבית-הספר שימשה אתר לטיולי אמהות עם עולליהן, ואחד ממגרשי המשחקים לילדים הגדולים. במערכות הבחירות לכנסת הושמעו שם נאומי בחירות, וכדי למשוך קהל, נערכו הופעות או הוקרנו סרטי קולנוע לאחר הנאומים. בליינים צעירים מעטים ביקרו בקפה "צליל" (הצריף הירוק) בגבעת רמב"ם, שם החלה יפה ירקוני (גוסטין) את הקריירה המוזיקלית שלה. בשבתות טיילו המשפחות גם לאתרים מרוחקים יותר, כמו "שבע טחנות" "הר נפולאון" ו"גן הקופים" (גן שאול) ברמת۔۔גן. בקיץ הלכו רבים לבריכת השחייה בגבעת רמב"ם ולבריכת "גלי-גיל" ברמת-גן. או נסעו לשפת הים. עם זאת, הבילוי בתל۔۔אביב היה ככלל, פחות אטרקטיבי בגלל ריחוקה היחסי והעלויות הנסיעה אליה. לאחר שעות העבודה העדיפו רבים לקרוא ספרים בביתם, גם כאשר נאלצו לעשות כן, בשנים הראשונות לאור עששיות נפט. ספרים נשאלו בספריית בית-הספר, בספרייה שהעמיד "יצהר" לרשות תושבי השכונה, או בספריות השאלה בגבעתיים וברמת۔۔גן. מכל מקום, הספריות הפרטיות של תושבי השכונה הלכו וגדלו עם כל חגיגת בר۔۔מצווה של אחד מילדיהם, מאחר שספרים היו המתנה השכיחה שהוענקה לילדים.

29.   אורח החיים של ילדי השכונה לדורותיהם, דומה בדרך-כלל לזה של בני גילם בישובים אחרים במדינה. זהו המצב כיום בעידן הטלוויזיה, האינטרנט והטלפונים הסלולרים, וכך גם הווה קודם לכן. אולם מאפיינים מסוימים שהיו ב"נחלת۔۔יצחק" ובסביבתה בעשורים הראשוניים, העניקו לאורח חיים זה ייחוד חלקי. כך למשל, ילדי רפתנים ולולנים – כמו ילדי חקלאים אחרים – סייעו להוריהם בעבודה כדי למנוע או לצמצם תלות בעובדים שכירים. ילדות השכונה נהגו לקטוף פרחי-בר (בטרם הוגדרו כמוגנים) ולייבשם בתוך ספרים ומחברות וכך התקינו אחד מסוגי האוספים שרווחו באותה העת. לשם איסוף "זהבים", נסתייעו הילדות בבונבוניירות פגומות מבית۔החרושת "פישינגר" לדברי מתיקה ששכן ברחוב נחלת۔יצחק. בנים הירבו לצוד בעלי כנף, בעיקר כאלה שנמשכו בהמוניהם לטחנות הקמח המקומיות. לשם הכנת ה"רוגטקה" (קלע לצייד ציפורים) נעשה שימוש בענפי עצים ושיחים שגדלו בשפע בשכונה, ובבניית רובי החוליות – בציוד של נגרים מקומיים. לעשיית "טיירות" (עפיפונים) השתמשו בקנים שצמחו על גדות הוואדי. מהפסולת של מפעלי השכונה – לרבות בתי החרושת לנשק – נאספו נחושת, מתכות נוספות ועוד גרוטאות, שנמכרו ל"אלטע-זאכן" שהירבו להסתובב באזור.

30.   דמי הכיס שימשו את הילדים בין היתר, לקניות בקיוסקים המקומיים, לרבות אצל משפחת אטלס שנודעה בגלידה שלה. אטרקטיביים לא פחות היו מאכלים ומעין מאכלים שניתן היה להשיגם בשכונה חינם אין כסף, כגון: פרי עצי הדומים והתות, קלחי תירס ש"נלקחו" משדהו של אלסטר וכן בוטנים שנלקטו מהמספוא או מערמות חומר הגלם שהובא ל"יצהר". ילדים נועזים הרחיקו לכת מתחומי השכונה לכיוון שרידי השדות ב"בצרון" וב"יד۔אליהו", לקטוף "סברס", אולם בדרך-כלל נשארו הילדים בתוך השכונה.

       במגרשים הריקים הגדולים שהשתרעו בין הבתים הספורים שיחקו כדורגל ומשחקים אחרים. וכאשר היו רוצים לקרוא לחבר, לפני שהותקנו טלפונים, היו הולכים לביתו ושורקים לעבר החלון את ה"שריקה של השכונה".

*                                               *                                     *

31.        את הנשים בשכונה בעשורים הראשונים, ניתן לחלק בחתך גס לשלוש קבוצות עיקריות. האחת הורכבה בעיקר מנשות הרפתנים ובעלי בתי עסק, שסייעו לבעליהן בעבודתם המפרכת. על השנייה נמנו נשים מעטות, יחסית, שיצאו לעבודה מחוץ לבית. בקבוצה השלישית, הגדולה ביותר, היו עקרות הבית, שהשקיעו את רוב מרצן בענייני הבית והמשפחה. בנות שלוש הקבוצות גם יחד התמודדו עם הקשיים הרבים בחיי היום-יום שהתאפיינו במחסור ובטכנולוגיה פרימיטיבית. עם זאת, הדבר לא הפריע להן למלא תפקיד מרכזי בחינוך ילדיהן.

32.   כשאוכלוסיית "נחלת۔۔יצחק" הייתה קטנה, היא נשאה אופי קהילתי של שכונה. "כולם הכירו את כולם", ולכל הפחות את שכניהם, דיירי הרחובות הסמוכים ובעלי התפקידים הרשמיים, כגון: חברי ועד השכונה. תושבים השתתפו בשמחות של שכניהם, ניחמום באבלם וסייעו להם בעת הצורך. גם ניכרה מעין תחושת גאווה קולקטיבית כאשר נודע על הצטיינות כלשהי של מי מבני השכונה ושל אנשים, כמו מורי בית۔הספר, שמילאו בה תפקידים. זאת, בשונה מהמצב כיום, בו רבים מהתושבים אינם מכירים אפילו את שכניהם, ורק מעטים מודעים להישגים אליהם הגיעו חניכי בית۔הספר השכונתי.

*                                               *                                              *

31          במשך שמונים השנים שחלפו מאז הקמת "נחלת۔۔יצחק" התחוללו בה שינויים מפליגים בכל תחומי החיים. בדומה למה שהתרחש בארץ בכלל. רק חלק מהתמורות הללו צויינו בקצרה בחוברת זאת. אנו תקווה שנוכל להרחיב את היריעה בפרסומים הבאים המתוכננים לצאת מטעם "מרכז רנרט לתרבות ולמורשת "נחלת۔۔יצחק

שכונת נחלת יצחק

מרכז רנרט לתרבות ולמורשת נחלת۔۔יצחק

לוח כרונולוגי – תאריכים מרכזיים בהתפתחות נחלת۔۔יצחק

מול מאורעות בארץ ובעולם.

 כתב: גלעד כספי

משנת 1914 עד שנת 1918. מלחמת העולם הראשונה,
                   שבה כבשה בריטניה הגדולה מידי האימפריה העות'מנית (תורכיה) את ארץ۔۔ישראל.

 1917 – בעקבות עצמאות ליטא ולאור המדיניות הליברלית שהנהיגה כלפי היהודים בתחומה, התחזקה הפעילות הציונית בקרבם.

1919 – 1923  ۔۔  העלייה השלישית.

1923 – קבוצת יהודים מהעיר קובנה אשר בליטא, הקימה אגודה שמטרתה לרכוש קרקע בארץ۔۔ישראל ולהתיישב בה. נציגי האגודה נסעו ארצה ואיתרו את השטח שעליו הוקמה לאחר מכן המושבה "נחלת۔יצחק".

1924  ۔۔  1928 העלייה הרביעית.

1925 – לאחר רכישת הקרקע, חלוקתה למגרשים והקצאתם לחברי האגודה. עלו ארצה מייסדי השכונה  והניחו ב۔۔16 במרס, את אבן הפינה לבית הראשון – תאריך שנקבע כמועד הקמת הישוב.

1929 – מאורעות תרפ"ט

תחילת העלייה החמשית ۔۔ גל של התקפות מצד הערבים על הישוב היהודי בארץ۔۔ישראל.

המתיישבים הספורים שישבו ב"נחלת۔۔יצחק" נאלצו לעזוב את בתיהם ולמצוא מחסה בשכונת בורוכוב מחמת האיום מצד פורעים ערביים.

1933 – עליית המשטר הנאצי בראשות היטלר בגרמניה והתחזקות האנטישמיות באירופה. התגברות תנופת העלייה ארצה.

1934 – התיישבות מוגברת של יוצאי גרמניה ואחרים. בשכונה כבר חיו כ۔۔ 100 משפחות (בהשוואה ל۔۔5 בשנת 1929). במקביל, עברו לנחלת۔۔יצחק יותר ויותר מפעלים, בהם בלט "יצהר" שהוקם בשנת 1934.

1935 – הקמת גן۔۔ילדים ובית۔۔ספר, שאחר۔۔כך קיבל את השם "איילון". למדו בו גם ילדי שכונות סמוכות כגון "שכונת חאפּ" (קריית יוסף).

1936 – 1939 מאורעות תרצ"ו – תרצ"ט (המרד הערבי הגדול) – ערביי ארץ۔۔ישראל (פלשתינה) מורדים בשלטון הבריטי, תוקפים את הישוב היהודי ונלחמים זה בזה.

1936– במסגרת התפתחות מחתרת ה"הגנה" הצטרפו אליה גם תושבים מהשכונה ומילאו תפקיד בהגנה עליה מפני פורעים ערביים. הדבר אפשר לרפתני השכונה לשמש מקור עיקרי לאספקת חלב לתל۔۔אביב במהלך המאורעות.

1939 – סוף העלייה החמישית.

1939 – 1945 מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה התחוללה שואת יהודי אירופה והוצבו איומים על קהילות   יהודיות במזרח התיכון ובצפון אפריקה.

בתקופת המלחמה – צעירים מנחלת۔۔יצחק נמנו על המתגייסים לצבא הבריטי, כדי להילחם בצורר הנאצי. כמו۔۔כן הושט סיוע לפליטים מאירופה שהשתקעו בשכונה.

תושביה הגרמנים של "שרונה" השכנה, ביניהם שונאי ישראל, עזבו את הארץ. חלקם מרצון ורובם גורשו לאוסטרליה.

מספר תושבים מהשכונה הצטרפו לאצ"ל.

 ב۔۔כ"ט (29) בנובמבר 1947, העצרת הכללית של האו"מ אישרה את חלוקת הארץ לשתי מדינות: יהודית וערבית.

בעקבות זאת התחילו הערבים המקומיים, שנסתייעו במתנדבים ממדינות ערביות ואחרות, להילחם בישוב העברי. התחילה מלחמת העצמאות (הידועה גם כמלחמת הקוממיות, מלחמת השחרור ומלחמת תש"ח).

ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948) – המנדט הבריטי הסתיים ודוד בן۔۔גוריון הכריז על הקמת מדינת۔۔ישראל. בעקבות זאת פלשו לארץ צבאות של מדינות ערביות כדי לחסל את המדינה היהודית. במקביל הוקם צה"ל על בסיס ה"הגנה" (כולל הפלמ"ח) תוך צרוף אנשי שתי המחתרות הנוספות – אצ"ל ולח"י.

          במלחמת השחרור השתתפה השכונה במאמץ המלחמתי של הישוב העברי ורבים מתושביה, כולל נשים, התגייסו לצה"ל, חלקם נפלו במערכות ישראל. הוסר האיום הפוטנציאלי מצדם של כפר סלמה וישובים ערביים נוספים.

1949 – מלחמת העצמאות נסתיימה. היחסים בין מדינת۔۔ישראל לבין שכנותיה הערביות הוסדרו בהסכמי שביתת۔۔נשק.

בין תוצאות המלחמה: לא קמה מדינה ערבית (פלסטינית). על שטחים שיועדו לה על פי תוכנית החלוקה השתלטו מצרים (רצועת עזה), ממלכת עבר۔۔הירדן (הגדה המערבית, דהיינו יהודה ושומרון) וישראל. מאות אלפים מתושביה הערבים של ארץ۔۔ישראל נעקרו מבתיהם, ונוצרה בעיית הפליטים הפלסטינאים.

1949  ۔۔  1951 – עלייה המונית למדינת۔۔ישראל, בעיקר של שרידי השואה ושל בני קהילות יהודיות ממדינות ערביות. כך שהוכפל מספר תושביה היהודים של המדינה. מחמת המצוקה הכלכלית החריפה, נאלצה הממשלה לשכן רבים מהעולים החדשים במעברות ולהנהיג משטר של צנע – קיצוב מוצרי מזון בסיסיים.

        אכלוס מוגבר של השכונה. בית הספר השכונתי קולט יותר ויותר תלמידים גם משכונות סמוכות, לרבות "בצרון" ו"רמת۔۔ישראל".

       הוטל פיקוח על הרפתות, המחלבות והלולים בשכונה במסגרת המאבק ב"שוק השחור" ובמהילת חלב במים.

 ב۔۔29 באוקטובר 1956 – ישראל פתחה ב"מבצע קדש" (מבצע סיני, מלחמת סיני) במהלכו כבש צה"ל, בתוך כחמישה ימים את רצועת עזה ורוב חצי האי סיני מידי המצרים. זאת כדי לשים קץ להסתננות של ערבים חמושים ("הפדיון") מהמדינות השכנות, לפתוח את מיצרי טיראן לשייט ישראלי חופשי ולפגוע בתהליך ההתעצמות של מצרים שנועד להקנות לה יכולת ליזום מלחמה בישראל. המבצע נעשה בתיאום עם בריטניה וצרפת שניהלו במקביל מבצע צבאי משלהן נגד מצרים. בתוך חודשים ספורים נאלצה ישראל לסגת מהשטחים הכבושים וזאת תחת לחץ בינלאומי כבד ובמסגרת התחייבויות והסדרים להבטחת השייט הישראלי בים۔۔סוף ולהרגעת הגבול הישראלי – מצרי.

באמצע שנות ה۔۔50 – השכונה תוגברה על۔۔ידי הקמת שיכון ערבי נחל.

        סוף שנות ה۔۔50  –  התחיל משבר בבית הספר "איילון" לאחר שהפסיקו ללמוד בו ילדי שכונות סמוכות ובראשן "בצרון" ו"רמת۔۔ישראל".

        ראשית שנות ה۔۔60 – בתוקף מדיניות ממשלתית חדשה נסגרו הרפתות והלולים ב"נחלת۔۔יצחק" והתפוגג אופייה הכפרי.

  • הסכם לפיו הסתפחה השכונה לתל۔۔אביב.
  • השכונה נהייתה לפרבר של תל۔۔אביב ובו תמהיל של בתי מגורים (כולל רבי קומות) בנייני משרדים ובתי מלאכה ותעשייה.