קטגוריה: מדינת ישראל

פרשת חטיפתם ותלייתם של הסרג'נטים

חטיפתם ותלייתם של הסרג'נטים

גרמה לסערה גדולה בארץ ישראל בשנת 1947 החטיפה נעשתה בידי אצ"ל בתגובה ישירה לפסק הדין שהוצא כנגד שלושה לוחמים שנתפסו במבצע "פריצת כלא עכו".

החטיפה והתלייה לא באו משום מקום ולא נעשו סתם כך למעשה הייתה היסטוריה. בשנים הראשונות של השלטון הבריטי מערכת היחסים הייתה על מי מנוחות. אבל לאחר פרעות תרפ"ט החלו הבריטים להתנגד בגלוי למדיניות "הצהרת בלפור" וצידדו בצד הערבי. יש אומרים בגלל הקור העז שהיה באנגלית ולערבים היה נפט. בשנת 1938 העלו לגרדום את שלמה בן יוסף שזרק רימון יד (שלא גרם כל נזק) על אוטובוס ערבי ליד צפת. לאחר מכן חזרו והודיעו שאסור לילידי הארץ לשאת נשק בשום מקרה למעט אם קיבל רישיון לכך. העונש הכרוך בנשיאת נשק היה הוצאה להורג.

שני חברי אצ"ל יוסף שמחון ומיכאל אשבל נתפסו בפעולה של המחתרת במחנה הצבא בסרפנד. הם הועברו לכלא עכו והועמדו לדין ביום 13 ביוני 1946 ונידונו למוות בתליה. אישים מהארץ ומהעולם פנו לשלטונות הבריטים שלא לעלותם לגרדום אך נראה היה שהשלטון הבריטי לא התרשם מכל בקשות לחנינה. האצ"ל הבין שרק במעשה של ממש ניתן יהיה להצילם וחטף חמישה קצינים בריטים שישבו בלובי של מלון ירקון בתל אביב. הם הוחבאו ברחוב סלמה בבית מלאכה לייצור צעצועים. הנציב העליון המיר את עונש המוות במאסר עולם. הקצינים הבריטים שוחררו.

בחודש ינואר 1947 תקף האצ"ל את מבצר המשטרה ברמת גן. במסגרת המבצע נפצע קשה ונתפס דוב גרונר הוא נידון למוות בתלייה. ביום 27 בינואר חטפו אנשי אצ"ל את השופט ווינדהם בעודו יושב על כס המשפט בתל אביב. הנציב לא אישר את ההוצאה לפועל והדבר נידחה למועד לא מוגדר. האצ"ל שיחרר את כל החטופים שהיו לו.

הנציב העליון לא המתין רגע והורה להוציאם להורג. בלילה של 16 באפריל 1947 הוצאו להורג דב גרונר, אליעזר קאשני, יחיאל דרזנר ומרדכי אלקחי שעבד בבית החרושת "וולרס" לייצור מיצים וריבות בשכונת מונטיפיורי.

ביום 4 במאי 1947 ביצעה אצ"ל את המבצע הגדול ביותר שלהם פריצה לכלא עכו ושחרור 27 אסירים. השלושה אבשלום חביב, יעקב וייס ומאיר נקר שעמדו בעמדת חסימה לא שמעו את תרועת סיום הפעולה ונתפסו על ידי הבריטים והובאו לכלא עכו. הם הועמדו לדין והיה ברור שיידונו למוות בתליה. אצ"ל חיפשו קצינים לחטיפה. שני שוטרים בריטים ששחו להנאתם בבריכת "גלי גיל" נחטפו אך שוחררו בעזרת חברי "ההגנה". בגלל ביקורה של ועדת אונסקו"פ נדחה ביצוע גזר הדין בכמה ימים.

שני סמלים בריטים מרווין פייס וקליפורד מרטין נהגו להתארח במחנה נופש בריטי שבו עבד אזרח יהודי אהרון ויינברג יליד וינה. השלושה התיידדו מאוד ואהרון נהג להזמינם לעיתים קרובות לבית קפה "גן הוורד" בנתניה שבו התקיימו גם ריקודים. הסמלים היו בעלי דרגה נמוכה אך חשיבותם לשירות הידיעות של ה"הגנה" הייתה מרובה והידידות בין אהרון והסמלים הביאה תועלת. בשנת 1947 הייתה מתיחות רבה בין הצבא הבריטי והיישוב היהודי עקב פעולות של אצ"ל ולח"י ולכן ניתנה הוראה לחיילים שלא לצאת מהמחנה שלהם לבילוי אלא בקבוצות שיהיו מאובטחות.

בליל 4 ביולי ישבו כדרכם הסמלים ואהרון ווינברג בבית הקפה הסמלים באו בלבוש אזרחי על מנת שלא למשוך תשומת לב. שולחן לידם ישב בחור מאצ"ל שהבין שאלו אנשי צבא והוא דיווח על כך מיד לממונים עליו. מפקד האצ"ל בנתניה מינה את בנימין קפלן להיערך לחטיפה. ביום 11 ביולי הוכן נשק וסמי הרדמה והוזמן רכב מתל אביב מאחר והיה ברור שאת מעשה החטיפה יראו תושבי נתניה ולכן אסור להשתמש ברכב המוכר לתושבים. הרכב מתל אביב או מעיר אחרת לא הגיע ולכן ביקשו מחבר חדש באצ"ל יוסף מלר להתנדב ולהעמיד את מוניתו למבצע הזה. הדבר היה כרוך בסיכון רב שכן מוניתו השחורה של מלר הייתה ידועה ומוכרת לכל תושב בנתניה. כמצופה הגיעו הסמלים ואהרון ויינברג לבית הקפה. לאחר חצות יצאו השלושה והסמלים התנדבו ללוות את חברם אל ביתו. הם החלו ללכת ברחוב הרצל וליד בית מספר 15 המתינה המונית וכאשר הגיעו לשם השלושה הם נחטפו והוכנסו לתוך המונית שיצאה לדרך. בניסיון להטעות את העוקבים או את המחפשים שיחפשו את המונית היא פנתה צפונה. את אהרון ויינברג הורידו והשכיבו אותו באחד הפרדסים בצפון נתניה. כדי לטשטש את עקבותיהם הם העבירו את ויינברג יותר מאוחר לפרדס אחר, שם השתחרר מכבליו עם שחר ופנה אל המחנה לדווח על החטיפה.

את הסמלים העבירו לבונקר שנבנה ללא קשר למקרה זה באחת המלטשות המוזנחות שהיו בשכונת טובורוק בנתניה.

מעשה החטיפה נודעה לכל הגורמים ובשבת 12 ביולי כינס ראש עיריית נתניה את מועצת העיר לכינוס דחוף לדון במצב שנוצר. מעל דפי העיתונות נשמעו קריאות של ראשי היישוב וראש העירייה עובד בן עמי לכל אזרח ואזרח לעזור בגילוי החטופים. אצ"ל הודיע ברבים שהחטופים לא ישוחררו עד לקבלת חנינה לנידונים למוות. הצבא הטיל עוצר מחמיר על נתניה וסביבתה.

למרות החיפושים של ההגנה ושל הש"י וכמובן של הצבא הבריטי לא מצאו את מקום המיסתור שבו הוחבאו הסמלים. ביום 29 ביולי הורה הנציב העליון לתלות את שלושת הנידונים. לאצ"ל לא הייתה ברירה הם היו חייבים להפגין נחישות אחרת לא תהיה כל משמעות למעשי חטיפה בעתיד והבריטים יוכלו לתלות כל יהודי שירצו. עמיחי פאגלין הגיע באותו היום לנתניה והורה לתלות את הסמלים בתוך אולם המלטשה. אנשי אצ"ל לא יכלו לתלותם כך שהגופה תיפול מגובה שאז המוות הוא מידי אלא העמידו אותם על כסא ולאחר שקשרו את צווארם בחבל אל אחת מקורות הגג השמיטו את הכיסא הדבר גרם לכך שהם מתו בחניקה.

האצ"ל רצה שהכול ידעו שהסמלים הוצאו להורג בתליה בהתאם לאזהרה שנתנו עם תחילת המבצע ולכן העבירו את הגופות לאחד הפרדסים בצידה המזרחי של נתניה לא הרחק מהמושבה אבן יהודה. כדי להרבות נזק הטמינו חומר נפץ מתחת לגופת אחד הסמלים כך שכאשר ישחררו אותה מהעץ או שמישהו יגש לשחרר את הגופה הוא יפעיל גם את המוקש.

אצ"ל מסר הודעה למערכות העיתונים על תלייתם של הסמלים ומציאותם בחורשה האיקליפטוס. הגופות נתגלו רק למחרת היום ,31 ביולי.

קצין לא השתהה, וניגש לנסר את הענף שעליו היה תלוי קליפורד מרטין. בנפול הגופה ארצה, התפוצץ המוקש שהוטמן מתחתיה.

מכתב שהגיע יממה אחרי תלייתם של הסמלים אל מנחם בגין מאביו של מרווין פייס שהסביר שמרווין הוא בן לאם יהודיה. זה היה מאוחר.

חודש לאחר הפרשה התכנס הפרלמנט הבריטי למושב מיוחד על מנת לדון בפרשה והשלכותיה. בפרלמנט הייתה תמימות דעים לגבי הצורך בנטישת ארץ ישראל.

פרעות תרפ"ט – שמחה חינקיס

פרעות תרפ"ט -שמחה חינקיס

לקראת הקיץ של שנת 1929 יצאו ראשי השלטון הבריטי מהארץ לחופשת מולדת באנגליה. גם ראשי התנועה הציוני וראשי היישוב היהודי בארץ יצאו לחו"ל כדי להשתתף בקונגרס הציוני ה־כ"א. בשנת 1927 וגם 1928 עלו יהודים רבים לארץ והערבים חשו שהארץ נשמטת מתחת לרגליהם. בכל השיחות שניהל דוד בן־גוריון עם מוסא עלמי, עסקן בכיר ברשות הפלסטינית בארץ ישראל על מצב של שלום בין היהודים לערבים בארץ ישראל דרש תמיד האחרון להפסיק את העלייה הציונית ארצה כתנאי להשמת שלום ואחווה בין היהודים לערבים. מוסא עלמי ניהל את השיחות בחסות או ברשות חג' אמין אל חוסייני וזה דרש ממנו לא לוותר על קוצו של י' בעניין העלייה הציונית לארץ.

ביום 23 באוגוסט 1929 החלו פרעות קשות ביותר מצד הערבים כנגד היהודים בעיקר בערים חברון וצפת. עשרות נרצחו עד שהצבא הבריטי הסכים להתערב ולהביא את הסדר הציבורי למצב שניתן להמשיך ולחיות בארץ ישראל. בחברון נפסק היישוב היהודי שהיה בעיר מאז הגיע לשם אברהם בן תרח מחרן.

גם ביפו התפרעו הערבים ותקפו את בית החרושת "היוצק" שהיה לא הרחק משער הכניסה למקווה ישראל, ואת בית החרושת לספירט שהיה בפאתי שכונת אבו כביר.

ארבעה בחורים חברי "ההגנה" בתל אביב בנימין גולדברג, משה הררי, ברוך רוזין ויצחק פיינגולד יצאו להגיש להם עזרה ולחלץ אותם מתוך בית החרושת. כל הארבעה נרצחו על ידי ערבים בהתקפה זו.ברחוב סלמה התארגנו ערבים בתוך פרדס שהשתרע מרחוב העלייה ועד לרחוב גבעת הרצל לקראת פריצה לתוך תל־אביב. ברחוב סלמה פינת העלייה הייתה תחנת משטרה שבה שרת קצין יהודי בשם שמחה חינקיס הוא הצטייד ברובה ויצא עם עוד שוטרים לקראת הערבים וירה לכיוונם. השוטרים ראו בכך סיום תפקידם ושמחה המשיך לתוך הפרדס ופרץ לתוך בית שהיה בפרדס וירה והרג ערבים אחדים.

פעולה זו לא מצאה חן בעיני השלטון הבריטי והמפקד הבריטי של משטרת יפו ריגס, ערך חקירה מהירה ומצא שהיורה הוא שמחה חינקיס והעמידו למשפט. הוא נידון למוות והולבש בבגדים אדומים. בערעור שהוגש בעזרת עו"ד שהעמידה "ההגנה" לרשותו הומר העונש והוא נידון ל-15 שנות מאסר. בשנת 1935 זכה בחנינה במסגרת החנינה הכללית של השלטון הבריטי.

שמחה חינקיס

נולד ברובנה, שבפלך ווהלין, ביום כ"ט בתמוז תרס"ז. הוא למד ב"חדר" ומילדותו נטה למעשי כוח וגבורה. בן 14 יסד עם חבריו קבוצת כדור רגל בעירו ושיחק בו כשלש שנים. אח"כ עבר לשחק בקבוצת ה"חשמונאים" ב"מכבי". הצטרף לתנועת "החלוץ" של הציונים הכלליים ברובנה, עשה שנה אחת בהכשרה וב-1925 עלה ארצה ועבד בתל-אביב בבנין והמשיך בפעילות ספורטיבית ככדורגלן ב"הכח" ואח"כ הצטרף ל"הפועל-אלנבי" בתל אביב. הוא נענה לקריאת מוסדות היישוב אל צעירי ישראל שיתגייסו למשטרה, והתגייס ב-1927 למשטרה ונשלח לשרות ביפו, שרת כקצין בתחנת המשטרה באבו-כביר.

בחודש יוני 1935 נערך משחק כדור רגל בין קבוצת "הפועל אלנבי" לבין קבוצת כדור רגל נבחרת מצרית. המשחק נערך לכבודו של שמחה חינקיס. תזמורת ניטגנה לפני תחילת המשחק והוענק לו זר פרחים גדול והוא הוזמן לרדת לכר הדשא ולבעוא את בעיטת הפתיחה. (הפועל ניצחה 3:0).

האב השכול יצחק לייב גולדברג העניק לשמחה חינקיס מגרש לבניית ביתו בשכונת תל בנימין שהנדיב הקים לזכרו של בנו בנימין שנרצח בהתקפה שעצר שמחה חינקיס.

אנחנו היינו כאן לפניכם ונהיה פה אחריכם

"אנחנו היינו כאן לפניכם ונהיה פה אחריכם"

את המשפט הזה אמר ח"כ ג'מאל ז'חאלקה מעל דוכן הנואמים באולם המליאה בכנסת. הוא לא בדק את משמעות המשפט כי הוא שמע אותו פעמים אחדות בעבר מפי בכירים מבין ערביי ישראל ומפי ערביי השטחים. עוד אימרה יש לערבים שעיקרה כאשר מזכירים את מלחמת העצמאות הם מיד טוענים שזו הייתה מלחמת "הנכבה". "האסון" שנפל עליהם. הם רק שכחו שהם בכלל לא יצאו למלחמה הם ישבו בבית. לצערי ישראלים ויהודים לא מגיבים למשפטים אלו והם הופכים לאט לאמת צרופה. כנראה, לכן החליט בּיבּי לעלות לדוכן ולהעמיד דברים על דיוקם ואמר לו לח"כ ז'חאלקה: חלקו הראשון של המשפט הוא לא נכון והחלק השני לא יהיה. אני לא אחראי על נבואתו של ביבי למרות שהוא ראש ממשלתנו, אבל מזה כ-2,000 שנים נעלמה הנבואה מעל ארץ הקודש. לכן אין לדעת מה יֵלד יום חדש. אבל כדאי לשים סוף למשפט הזה ולסדר את העניינים.
לא צריך לפנות להיסטוריונים כי כל צד יטען שההיסטוריון האחר מסלף את הדברים. אז בבקשה מחברי הכנסת הערביים שיפנו לאפיפיור (בקרוב הוא יבוא לבקר כאן) וישאלו אותו אם הוא זוכר או יודע שבערך 6 שנים לפני תחילת הספירה נולד בארץ יהודי שקיבל את השם ישוע והמלך היהודי ששלט בדיוק בתקופה זו בארץ, הורדוס, שמו, רצה להרוג אותו ולכן הילד הקטן בעזרת הוריו ברח למצריים. האפיפיור לא יכחיש את הדברים שפירושם הפשוט שכבר לפני 2,000 שנים חיו כאן בארץ הקודש יהודים ואפילו הייתה להם ממלכה ומלך.-אני לא יודע כמה שנים קודם לכן חיו יהודים בארץ ישראל –  הנציב העליון מטעם שלטון רומא פונטיוס פילטוס שלפני זמן מה מצאו את כיסאו בקיסריה העלה את ישוע על הצלב ומעל לראשו כתב "ישוע מנצרת מלך היהודים" כדי שלא יהיה איש שיגיד שלא מבין מה קרה פילטוס בכבודו ובעצמו כתב זאת בשלוש שפות. עברית, יוונית ולטינית. זאת אומרת  שיש לנו עוד מלך יהודי בארץ ישראל.
אחרי שנת 324 לספירה פרחה הדת הנוצרית בארץ ובשטחי ממלכת רומא, והם קבעו את מהלך החיים באזורינו. מלחמות רבות ואכזריות באו על העם היהודי. הרומאים טבחו בהם עם סיבה כלשהי ולפעמים גם ללא סיבה. אבל הם היו כאן.
את ארץ ישראל החלו המוסלמים לכבוש בשנת 628 בתחילה את עזה ולאחר מכן הם מתקדמים דרך לוד עד שהסולטן אבו עמר כובש את ירושלים בשנת 638 מידי הביזנטים. זו למעשה הפעם הראשונה שמגיעים לארץ ישראל ערבים בני דת האיסלאם שנולדה שנים אחדות קודם לכן במדבריות ערב ולאחר שהצליחו לבסס את שלטונם על הערים מדינה ומכה הם יוצאים לכבוש את שאר העולם בהתאם לציווי המופיע בספר הקדוש "הקוראן".
מלחמות קשות מתחוללות בכל רחבי ארץ ישראל בין משפחות המוסלמים על השאלה מי ישלוט בארץ ישראל. הבעיה הזו נפתרת בהופעתם של הנוצרים מאירופה שנושאים על גופם את סימן הצלב. ביום 15 ביולי 1099 נכנסים הלוחמים הצלבנים לתוך ירושלים ופשוט שוחטים את כל התושבים ללא הבדל אם הוא יהודי או ערבי. הצלבנים שולטים על הארץ וקוראים לממלכתם "ממלכת ירושלים". בשנת 1187 מצליח הסולטן המצביא צ'לאח אל דין לאחד את הכוחות המוסלמים גם היושבים בסוריה וגם אלו שבמצריים תחת שלטונו. והוא מצליח לנצח ולחסל את כל הצבא הצלבני הנמצא בארץ בחודש יולי 1187 בקרב הידוע כקרב קרני חיטין. בקרב זה בא הקץ לשילטון ממלכת ירושלים הראשונה. מתוך כוונה למנוע מסעי צלב נוספים הוא השאיר את כנסיית הקבר על מכונה ואפילו שיפץ אותה אך את מפתחות הכניסה לכנסייה הפקיד בידי שתי משפחות מוסלמית המחזיקות במפתח עד עצם היום והן שפותחות את דלתות הכנסייה כל יום.
במסע הצלב השלישי כעבור כ-4 שנים שיצא מאנגליה בפיקודו של המלך ריצ'רד לב ארי, נוצח צ'לאח א-דין בקרב על עכו. עיר אחר עיר נכבשה על ידי המלך האנגלי והדבר הביא לחתימת חוזה בין צ'לאח לבין ריצ'רד ברמלה בשנת 1192 שבה הוחלט כי ירושלים תהיה תחת שלטון מוסלמי אבל לנוצרים תהיה הזכות לבקר בה כיחידים ולהתפלל בכנסיית הקבר. בשנת 1193 מת צ'לאח א דין ונקבר בדמשק. הוא נשאר בזיכרון כמצביא החשוב והחזק ביותר שהיה למוסלמים.
הצלבנים גורשו סופית מארץ ישראל ביום 15 ביולי 1291 כאשר במחווה קצת תיאטרלית ירד לסירה הצלבן האחרון כשהוא עוטה את מחלצותיו, מנמל עתלית והסירה הייתה אמורה לקחת אותו בחזרה לאירופה. אך עם צאת הסירה לים הפתוח בא גל וקילקל את ההצגה והצלבן נפל למים וטבע.
את הארץ כובשים בסערה המונגולים וכעבור זמן קצר הממלוכים ולאחר מכן מגיעים העות'מנים שכבשו את תורכיה והשתלטו עליה והחילו את שלטונם עליהם (בדיוק כמו העלווים בסוריה) בשנת 1416 כובש סלים הראשון את הארץ וכעבור שנים אחדות בשנת 1420 ירש סולימן המחוקק את הסולטנות ונותן הוראה לבנות מחדש את חומות העיר העתיקה בירושלים. ליד שער יפו יש שני קברים של מוסלמים שהיו בעלי הבניין שבחצרם נקברו ומדריך כלשהוא המציא אגדה יפה שסולמיאן הורה להרגם בגלל שלא הכלילו את שטח הר ציון בתוך החומות.
בגלל שיקולי כלכלה החליטו האנגלים לצאת למלחמה כנגד גרמניה. האנגלים עשו מאמצים גדולים לצרף אליהם את צרפת ואת רוסיה. הגרמנים הסכימו ממש בלא רצון לצרף אליהם את תורכיה. (מזלנו הוא שהתורכים הצטרפו לגרמניה ולא לאנגליה. כי אז הם היו שולטים פה עד היום) מלחמת העולם הראשונה שינתה את מפת המזרח התיכון, שם ומעמד שהעניקו הבריטים לאזורינו. מתוך רצון לקרב את הצרפתים חתמו על הסכם סייקס פיקו שחילק את השטח עוד לפני הניצחון ובו סוכם כי הצרפתים יקבלו את חלקו הצפוני של הארץ. הם לא התמהמהו וייסדו מדינה חדשה, לבנון. כדי לקרב אליהם את הבדווים החולשים בהמוניהם על המדבר הערבי וכדי למנוע מהם לחבל בעבודת הצבא הבריטי. הבטיח בהצהרת כוונות הנציב העליון הבריטי במצריים מק-מהון לשריף חוסיין שלאחר הניצחון הוא יקבל ריבונות על שטח במדבר הערבי.
בלחץ כבד של הרברט סמואל נרתם השר סייקס לעזרת התנועה הציונית שישבה בלונדון והצליח לקבל מהלורד בלפור מכתב עם הצהרת כוונות דומה למכתב שניתן לשריף חוסיין. התנועה הציונית לא שקטה על שמריה וחיים וייצמן שעמד בראשה פעל להסביר לכל אחד שהמכתב הוא התחייבות של בריטניה להעניק מדינה לעם היהודי. סייקס פעל לקבל אישור של הממשלה הבריטית למכתב כך שהמכתב הוא כבר לא מכתב פרטי של לורד אחד לחברו כי אם מסמך ממשלתי. לעזרתו של וייצמן בא סיום המלחמה בניצחון מוחץ של הבריטים. הם ביקשו לקבל תחת חסותם את השטח שכבשו. אך הוסבר להם שיש מוסד מפקח שנקרא "חבר הלאומיים" המוסד שהיה לפני האו"ם. ראשי חבר הלאומיים הסבירו לבריטים שניסו להתחמק שיש לקיים את מכתב הכוונות של הלורד בלפור. רק לאחר שראש הממשלה קלמנט אטלי הבין שלא יצליח להתחמק והרברט סמואל שהיה בריטי, ציוני ודתי הסכים לשמש כנציב הבריטי העליון למזרח התיכון, אטלי הסכים לקבל את המכתב והוא נכנס לכתב המנדט בסעיף הראשון. כך יצא שהחיילים הבריטים שהגיעו לכאן וגם הנציב הבינו שהם באים להעניק ליהודים מדינה משלהם.
כל זה החזיק כמה רגעים היסטוריים. בשנת 1922 הגיע שר המושבות וינסטון צ'רצ'יל לירושלים והתיישב במשרד הנציב באוגוסטה ויקטוריה שעל הר הזיתים ושירטט על המפה את השטח שינתן לבנו הצעיר של חוסיין החלקה קיבלה את הכינוי "עבר הירדן" כעבור זמן בהסכמת בן גוריון הכריז עבדללה על מדינתו כממלכה והוא הפך למלך ירדן.
הערבים שנשארו בארץ מהים ועד הירדן קראו נכון את המפה שהשטח הנותר יימסר ליהודים כמדינה והחלו להתקומם במלחמות קשות ומרות. המלחמות הגדולות היו 1 במרס 1920 בתל חי, כעבור חודש 4 באפריל 1920 בירושלים, 1 במאי 1921 ביפו, 3 באוגוסט 1929 בחברון ובצפת. מלחמה ארוכה החלה ביום 19 באפריל 1936 ונעצרה רק עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. גם בין המלחמות הנזכרות לעיל היו מעשי רצח ושריפת שדות. כל המלחמות הללו הביאו את הבריטים להבין שלא יוכלו לשלוט כאן בנחת ולכן הביאו לכאן ועדה שתחליט כיצד ניתן לפתור את הבעיה. הוועדה החליטה בתמיכתו ובעידודו של חיים וייצמן לחלק את הארץ בין שני העמים היושבים בה. כדי לרצות את הערבים וגם בגלל שהם היו הרוב בארץ הוועדה המליצה לתת להם יותר שטח. (למזלנו) חג' אמין אל חוסייני וההנהגה הערבית לא רצתה בכלל לשמוע על חלוקת הארץ. הם רצו את הכל ושהיהודים ילכו לים, והקרבות בין היהודים לערבים נמשכו עד אוגוסט 1939.
לאחר המלחמה העולמית והאסון שנפל על העם היהודי התערבה אמריקה בנעשה פה וביקשה לאפשר ליהודים להיכנס לארץ. הבריטים בהמלצת הערבים התנגדו לכך נמרצות. החלה תנועת העפלה של עולים מאירופה ניצולי המלחמה. הגיעו לכאן 220,000 יהודים. הבריטים לא יכלו להשתלט על הנעשה בארץ. הם החליטו להתחכם ולהעביר את הבעיה לאו"ם שהוא יחליט מה ואיך ניתן לשלוט על תושבי הארץ המרדניים. הבריטים כנראה חשבו שהם יקבלו מנדט חדש יותר משופר מבחינתם. העולם חשב אחרת וביום 29 בנובמבר 1947 הוחלט על חלוקת הארץ לשני העמים היושבים בה. שוב הערבים התנגדו. אבל הבריטים הבינו שהם צריכים לעזוב ובהחלטת הממשלה הבריטית נקבע יום 15 במאי 1948 בחצות הלילה יעזבו הבריטים את הארץ. שני העמים היושבים כאן שמחו כל אחד מסיבותיו הוא. ברגע שהבריטים הודיע שהם יעזבו כינס בן גוריון את מועצת מפא"י והם קיבלו החלטה שאסור להפסיד רגע כי אין מצב של ואקום בפוליטיקה ואם הבריטים עוזבים אנחנו נכריז על מדינה. ערביי ארץ ישראל התנגדו וסרבו לקבל את הדבר שתוכרז מדינה יהודית בארץ ישראל. ערביי הארץ פנו אל מדינות ערב הסובבים אותנו וביקשו את עזרתם. מדינות ערב התנגדו להכרזת מדינה והודיעו שיתקפו את המדינה ביום לידתה וכך עשו. חיל האוויר של מצריים תקף את תל אביב ונהרגו ונפצעו יהודים רבים. כשצה"ל הוקם הוא יצא להגן על גבולות המדינה ונלחם כנגד 7 מדינות ערב שתקפו אותנו. ערביי הארץ לא השתתפו במלחמה הם חיכו שהצבא הסדיר של מדינות ערב יעשו להם את העבודה. זה לא הצליח ומדינת ישראל חיה וקיימת.
עכשיו בא ח"כ זחלקה וטוען שהוא היה כאן קודם.

הדרך להקמת המדינה חלק א'

הדרך להקמת המדינה – חלק א'

אני מציין את שנת 1840 כשנת "קו פרשת המים" שנה זו ואילך, לא דומה למה שהיה לפני כן. בשנה זו מצליחים המעצמות (קרי, בריטניה הגדולה) להחזיר לסולטן התורכי עות'מני את השליטה על ארץ ישראל. זה לא דבר פשוט וקל שלקחו את הארץ מתחת שלטונו של הסולטן, צריך לזכור, שמי שלוקח את ארץ ישראל מהסולטן זה עבד, אמנם לבן, אבל זה לא חשוב זה עבד שקם על אדוניו והצליח להשתלט על חלק מהאימפריה שלו.

כדי לנקום ואולי כדי להראות שהוא הסולטן, הוא עדיין הסולטן. לכן הוא מכריז על נמל יפו כנמל רשמי של הים התיכון. מה היה ביפו לפני 1840? שובר גלים? מסוף? רציף אולי מחסנים. כלום. אבל כדי להוריד את נמל עזה מגדולתו, שהוא שייך לריבונות המצרית, את הבכורה באזור זה של העולם, הסולטן מכריז על נמל יפו כנמל לכל דבר. יש לו גם מזל לסולטן בשנה זו מתחילות הספינות לנוע על פני הים בעזרת הקיטור ולא בעזרת הרוח או המשוטים.

פעילות הנמל מביאה ליפו עשרות אנשי מקצוע מכל הסוגים נגרים, פחחים, רופאים וכמובן מורים. היישוב ביפו גדל במהירות ערבים לצד יהודים. בעיקר מגיעים יהודי המאגרב חסידי הרב ביבאס, אלקלעי ואחרים שקראו ליהודי צפון אפריקה לעלות לארץ הקדושה.

המזל תמיד מגיע בשלשות, ובשנת 1861 פרצה מלחמת אזרחים שהשביתה את הייצור החקלאי באמריקה למשך כמעט 4 שנים. נמל יפו פורח. סחורה רבה יוצאת לאמריקה וסחורה נכנסת. בכל צרה יש גם מי שמרוויח. שנים אחדות לאחר סיום מלחמת האזרחים מחליטים בחברת 'כל ישראל חברים' היא ",אליאנס" שבצרפת שצריך לעזור ליהודים בכל מקום בעולם. סיסמתם היא "האחד למען כולם וכולם למען האחד". דבר ראוי ונכון הוא שיש להקים בית ספר לחקלאות בארץ ישראל. דבר שיעזור ליהודים ולחלוצים שיגיעו לארץ ללמוד כיצד לעבד את האדמה. ביפו נפגשו רבי יהודה הלוי מירקדו הידוע בכינויו רבי יהודה הלוי מרגוזה, והצרפתי היהודי קרל נטר. רבי יהודה משכנע את נטר לבנות את בית הספר באזור יפו. הוא מבין שהדבר יעודד יותר ויותר יהודים להתיישב בסביבות יפו. הרב עוזר לנטר למצוא את חלקת הקרקע הדרושה ועוזר לו לרכשה. לא עובר זמן ובשנת 1882 מתחילה עלייה מסוג חדש לגמרי לארץ הקודש. אנו קוראים להם עליית ביל"ו או העלייה הראשונה. יהודים אלו היו צעירים חדורי רצון עז להתיישב בארץ ולעבדה ולשמרה כמו שכתוב בתורה. הראשונים שביניהם נעזרו בקרל נטר ועבדו תקופה קצרה בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל" ולאחר מותו של נטר הם עברו לעבוד בירושלים. הרב יחיאל מיכל פינס איש חב"ד לוקח אותם תחת חסותו ועוזר להם להקים את ההתיישבות הראשונה שלהם במושבה שנקראת עד היום "גדרה". לצערי חלקם חזרו וירדו מהארץ אבל רבים אחרים שבו ועלו ארצה בנו והקימו יישובים שונים. כמעט 25,000 יהודים עולים במסגרת העלייה הראשונה עד לחודש דצמבר 1903.

בדצמבר 1903 מגיע מאיר בלקינד לרוסיה ואוסף, פשוטו כמשמעו את היתומים הרבים שמסתובבים בכפרים ובערים כתוצאה מהפרעות שפרצו בדרום רוסיה. היה ברור לו שאם הוא לא יאסוף אותם ויציל את היתומים הם יילקחו לצבא ובזה יסתיים גורלם כיהודים. מאיר בלקינד מביא את היתומים ומצליח ליישב את חלקם במושבה מאיר שפיה.

משנת 1904 ועד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה מגיעים עוד יהודים חלוצים ארצה והם מייסדים התיישבויות חקלאיות אבל גם התיישבות עירונית.