קטגוריה: בתי הקברות

מיתוסים ומנהגים בציבור החילוני

מיתוסים ומנהגים בציבור החילוני

 בדת הנוצרית החלו להאמין בחפצים קדושים רק לאחר שהקיסר הרומי קונסטנטינוס הפך את הנצרות ל"דת מותרת" באימפריה הרומית ואז החלו הנוצרים להתייחס אל אלו (מרטירים) שמתו קודם לכן כאל קדושים. האם הדת היהודית קלטה את הרעיון של קדושת קדושים מתים מהנצרות ואולי להיפך מי חכם וידע?

ביהדות, זה ברור שאסור לעלות לקברי צדיקים או לא צדיקים או לעושי נפלאות כמו למשל לעלות ולהשתטח על קברו של יונתן בן עוזיאל בוואדי עמוקה ולבקש ממנו זיווג טוב וכשר. בן עוזיאל עצמו היה רווק ועבר בכך על מצוות התורה הראשונה והחשובה ביותר בדת היהודית. מי יכול היום להגיד לכל אותם מאות ואולי אלפי צעירות וצעירים שלפי הדת היהודית זה אסור.

בנצרות, המנהג הוא להניח זרי פרחים על קברו או מצבתו של הקרוב אותו באו לפקוד בבית הקברות. ביהדות רשאים לפקוד בבית הקברות קרוב, רק פעם בשנה ביום הזיכרון. שם, ליד הקבר צריך להגיד תפילה מיוחדת לעילוי נשמת המת. גם ביחידות. קדיש אין אומרים ביחידות אלא צריך מנין בגלל איזכור בספר בראשית.

ביום הזיכרון השלישי כבר לא באים רבים לפקוד את הנפטר, רק המשפחה הקרובה עולה לקברו של הנפטר. כך שקשה לרכז מניין. מצאו  פיתרון לכך. כל בית הקברות הוא יחידה אחת לצורך אמירת קדיש. כלומר אם יש גברים במספר מקומות שונים בבית הקברות אפשר להגיד קדיש ואין חובה לכנסם למקום אחד. תושיה.

מנהג אחר מושרש בציבור היהודי החילוני. להניח אבן על המצבה בסיום הביקור. יש ששמים גם במצבה שליד שאין לה מבקר. הוא הרי שכן של הקרוב אותו באו לפקוד.

IMG_1826

זהו מנהג פגאני עתיק יומין כימי האנושות. המנהג הזה נולד מהמצב שבו היו קוברים בעת העתיקה מתים. לא תמיד הייתה אפשרות לחפור בור להטמנת הגופה. לכן היו מניחים אותה על גבי הקרקע ועליה מניחים אבנים בכמות גדולה בכדי למנוע מחיות טורפות לגעת בנפטר. המנהג הזה לא יצא מציבור הישראלי החילוני עד היום. יהודי דתי יתפלל ליד המצבה. לא ישים אבן ולא פרחים. כיום כבר מרשים לאחר טקס הלוויה הדתי לציבור לדקלם או לשיר שירים. אי אפשר להילחם כנגד המנהג. כמובן שיהודים טובים מצאו צידוק הדין גם לתופעה הזו כי ברור להם שלא ניתן להפסיק את זה בשום דרך.

לכן יש הסבר.

IMG_1821המבקר ממשיך את פעולת הצבת המצבה והוסיף עוד אבן למצבה. יש גם הסבר נוסף, בארשת פנים רצינית ביותר "אני רוצה שסבא יידע שהייתי כאן וביקרתי אותו" איך סבא יודע ששמת אבן על המצבה הוא יוצא בלילה לבדוק? אם אתה רוצה שיידע שביקרת אותו שזה בהחלט דבר חשוב ויפה. תשים מכתב. גם את זה ראיתי. צעירים מגיעים לבית הקברות ומניחים הזמנה לחתונה וכדי שהקרטון לא יירטב ויתקלקל עד שסבא יראה את זה מכניסים את ההזמנה לתוך ניילון ועל זה מניחים אבן גדולה שהרוח לא תזיז את ההזמנה. זה כבר נשמע לי יותר הגיוני מאשר להניח סתם אבן קטנה ללא הסבר על המצבה. ראיתי גם שאנשים באים לבית הקברות ומניחים פרחים על מצבות שונות. לא פרחים רגילים, פרחים מיוחדים מבד משי.

 כדי להסיר עוול ממי ששגה ולא במזיד נזכיר שבמסכת "עדויות" כתוב:

 "ואת מי נידו? את אליעזר בן חנוך, שפקפק בטהרת ידיים וכשמת שלחו בית דין והניחו אבן על ארונו מלמד שכל המתנדה ומת בנידויו היו סוקלין את ארונו.

גם הרב הראשי, הרב יונה מצגר, טוען בסיפרו  ("מים ההלכה" חלק ד' סימן כ"ט) כי ככל הנראה השתרבב המנהג של הנחת עפר ורגב אדמה למנהג הנחת האבן ואפשר שהניחו האבן על רגב האדמה כדי שלא יעוף ברוח, וכך נותר המנהג להניח אבן על קבר.

כמו כן ניתן לבדוק את ההלכה ב"פתחי תשובה" יורה דעה סימן שס"ד ס"ק ג'.

לא יעזור דבר אסור לקלקל מיתוס יפה ומנהג נאה בעובדות אפורות.

הפנתיאון של תל-אביב

הפנתיאון של תל-אביב

לא מקום טיולים מלבב הוא בית קברות. לאנשים רבים פחדים ודעות קדומות על בתי קברות. אך בתי קברות ישנים הם המקומות היחידים שבהם ניתן "לפגוש" סופרים, אמנים, ואנשי שם שהלכו לעולמם.  גם לנו, בתל אביב, בית קברות שהוא 'פנתיאון', אשר בו טמונים אישים חשובים מהעשייה הציונית, מהספרות העברית, מהאמנות ומשאר תחומי החיים, אשר הטביעו את חותמם ב"ימי הבראשית" של תל אביב וטרום המדינה.

הפנתיאון נוסד בראשית תרס"ג (1902) כשבע שנים לפני שנוסדה העיר תל אביב, כתוצאה ממגפה קשה שפרצה לאורך מישור החוף ופגעה בעיקר ביפו. בפקודת השלטונות החלו יהודי יפו לקבור את מתיהם בבית קברות. המצבה הקדומה ביותר שמצאתי היא מחודש חשוון תרס"ג.

בימי מלחמת העולם הראשונה פורסמה הוראה מטעם המושל הכללי ג'מאל פָּשה, להרוס את כל בתי הקברות ביפו, מפחד שבעקבות המלחמה יחזור הנגע של המגפה. בהשתדלותו של "הראשון לציון", הרב בן-ציון-מאיר-חי עוזיאל זצ"ל, לא נהרס בית קברות זה, והוא קיים עד עצם היום הזה.

בבית הקברות בולטות מספר מצבות מונומנטאליות, שהוקמו על-ידי הפַּסָּל אברהם מֶלניקוב. שהגיע ארצה כחייל ב"גדוד קלעי המלך ה-ל"ט".

שורות הקברים אינן מסודרות, ואולי זהו ייחודו ויופיו של בית הקברות, המכיל כ-5,000 קברים, שחלקם מתמוטטים בגלל רוחות הים הנושבות והשנים שעברו עליהם. לצורך זה נרתמה החברה קדישא של תל אביב לשפץ ולשחזר מצבות אחדות.


בתי העלמין העתיקים

בתי הקברות

  אם רצונך ללמוד היסטוריה לך אל בתי הקברות העתיקים של העיר שם נמצאת ההיסטוריה במיטבה…

 סוף כל אדם למות, אין דרך למנוע את התופעה הזו. אמנם שלמה המלך, החכם מכל אדם אמר, "טוב יום מותי מיום חיי", נכון שלאחר מות האדם בא החידלון שמנסה לטשטש את כל העבר ואת כל העשייה של האדם. לכן יש לשמור ולזכור את בתי העלמין שבהם קבורים כל העושים במלאכה.

רב אמר: "אין המת משתכח מן הלב, אלא לאחר שנים۔עשר חודש". (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נח ע"ב)

בעיר יפו הייתה בימי בית שני עיר מחוז שאליה הביאו ממרחק מתים לקבורה בבית קברות גדול שהיה במקום שכיום נמצא באיזור אבו۔כביר. יש מספר מצבות שנתגלו בחפירות המעידות על כך.

יפו נחשבת לאחת הערים העתיקות ביותר בעולם יש שמייחסים אותה עוד לתקופה שמלפני המבול, ואילו לפי אגדות חז"ל נוסדה יפו לאחר המבול על ידי יפת בנו של נוח. כך או כך ברור שיפו הייתה עיר שגרו בה יהודים בשחר ההיסטוריה.

יפו נזכרת ארבע פעמים בתנ"ך. בפעם הראשונה בחלוקת הארץ לשבטים והיא עלתה בגורל שבט דן. מאז ועד לימינו אלה תמיד התגוררו יהודים ביפו. לא תמיד בחדווה וגיל ולא תמיד בהסכמת שכניהם הגויים שהתנכלו להם מדי פעם בכל מיני צורות והביאו עליהם צרות שונות ומשונות.

עד לשנת 1840 היה מקובל שאין קוברים את המת בעיר יפו אלא מוליכין אותו לירושלים זאת בגלל שרבני ירושלים לא התירו ליהודים להתיישב ביפו ולא הסכימו להכיר בה כעיר יהודית. לטענתם יפו שנפלה בחלקו של שבט דן לא נכבשה על ידי בני דן ולכן אין להתיישב (גם בתוכנית החלוקה לא הייתה יפו חלק מארץ۔ישראל) בה. לא פשוט היה להעביר את הנפטר לקבורה בירושלים. כדי להודיע בירושלים שיש נפטר היו משיאין משואות ואז היה מגיע ליפו הרב יהודה הלוי מירקדו שטיפל בנפטר והעביר אותו לירושלים על גבי גמל או סוס.

בשנת 1822 הגיע ליפו השולחני ישעיהו אג'ימן ורכש מכספו בית שקיבל את השם "דאר אל יהוד" ובו השתכנו כל מוסדות היישוב היהודי הקטן שביפו. זו למעשה ראשית התחדשות היישוב היהודי ביפו. בשנת 1839 הגיעו ליפו בני משפחת שלוש (על המשפחה יסופר להלן בהרחבה) והקהילה היהודית החלה לפרוח ביפו.

במשך שנים מספר היה הרב יהודה הלוי מטפל בכל הבעיות שהיו ליהודי יפו והוא היה למעשה הנציג של חכמי ירושלים ביפו. בשנת 1839 פרצה מגיפה ביפו והקהילה היהודית הקטנה כמעט והתפרקה. הרב יהודה הלוי החל לשקם אותה שוב מחדש וקיבל מינוי מהרב אברהם חיים גאגין שהיה החכם באשי בירושלים לשמש כפקיד כולל ירושלים ביפו" בשפתנו כיום אפשר לומר ששימש כרה ליהודי יפו הספרדים. רבי יהודה הלוי מראגוזה (את התוספת לשמו אותה אנו אומרים "מראגוזה" נתן לו לודוויג אוגוסט פרנקל שהגיע לירושלים להקים בית۔ספר) טיפל בכל חיי היהודים ביפו. חזר והקים תלמוד۔תורה בית۔כנסת ובעיקר את בית הקברות היהודי. הרב אברהם חיים גאגין נפטר בחודש אייר תר"ח ובזה הסתיימה התלות של יהודי יפו ברבנות של ירושלים. הרב יהודה הלוי היה הרב של יהודי יפו במשרה מלאה.

לפי המפקד שעשה השר משה מונטיפיורי היו ביפו בשנת 1839 כ۔122 נפש והם הגיעו על פי עדותם במפקד מקושטא, סלוניקי, מבולגריה, מצרים, ועוד. ביפו היו מספר דמויות כמו יעקב שירוזין שהיה פקיד ממונה על עיר הקודש יפו. חתנו שלמה ברוך שהיה השוחט של יפו, החכם חיים-אברהם פרג'ון שהגיע לעיר בשנת 1827, חכם חיים-ברוך שהיה יליד ירושלים, וסניור אהרון עזריאל ששימש כמתורגמנו של נפולאון בונפרטה. מאיר מטלון שהיה בנקאי.

בשנת 1855 התגוררו ביפו רק 4 משפחות אשכנזיות. ברוך אשכנזי שהגיע מצפת. אברהם ברוידא שעלה לארץ בשנת 1842. משה יעקב בלטנר שהיה בעל בית۔מלון. גם משפחת גר۔הצדק דוד ישראל קלרסן התגוררה בעיר ואפשר גם אותם למנות כמשפחה אשכנזית.

בשנת 1817 הגיע ליפו מאיר המבורגר. בשנת 1865 הגיע ליפו חיים שמרלינג מחברון. שיסד בית כנסת אשכנזי ועסק במסחר הטבק ובעיקר בעמילות מכס. כנראה שהיו עוד משפחות אשכנזיות אך הן לא נזכרות במפקד מונטיפיורי.

הרב יהודה הלוי נפטר לבית עולמו ב۔י"ז באב תרל"ט (6.08.1879) בזה תם פרק בחיי היהודים ביפו ונפתח עידן חדש. הוקמו בתי כנסת נוספים והקהילה התפתחה וגדלה. בשנת 1886 נבחר רבי נפתלי הרץ הלוי כרב הקהילה האשכנזית בעיר. וכעבור כשנה נוסדה גם שכונה חדשה בעיר יפו היא "נווה۔צדק".

טרומפלדור

בשנת 1900 ייסדו העות'מנים את העיר באר۔שבע והוציאו הוראה שאסור לבידואים לעלות צפונה מהעיר אשקלון. הבידואים נהגו להגיע בכל קיץ אל נמלי הים۔התיכון עזה ויפו לצורכי מסחר. והעות'מנים החליטו להפסיק זאת.

בקיץ 1902 הציפו הבידויים את פרדסי יפו. מספרי קורות העיתים מספרים שפרדסי יפו היו עמוסי בני אדם (הוצפו באלפי אנשים) יותר מתפוזים. מערכת ההיגיינה לא הייתה מהמשופרות ולכן כנראה פרצה מגיפת הכולרה בכל עוזה.

המגפה פרצה בחודש אוקטובר 1902 והרופאים ביפו היו אובדי עצות ולכן הגיע משלחת רפואית מעיר הבירה קונסטנטינופול – שהיהודים קראו לה מתוך חיבה או לשם הקיצור "קושטא" – שבהתייעצות עם הרופא הלל יפה שחקר את מחלת הכולירה בארץ הוחלט שאסור להמשיך ולקבור את מתי המגיפה בבתי הקברות שבעיר יפו. לצורך זה הקציבה הממשלה שטח שבו ייקברו מתי המגפה. הא' שמעון רוקח שהכירו את שועי הארץ וידע כיצד להתהלך ביניהם הצליח להסיר את רוע הגזרה ובהתאם להוראה שהגיע מירושלים ניתנה לקהילת היהודים ביפו חלקת קרקע בת 12 דונמים רחוק מאוד מהעיר ובלב הדיונות. בתאריך 10 בחודש נובמבר 1902 נפטר שמואל-דויד גרשנזון והוא ראשון הנפטרים שהובא לקבורה באזור המזרחי של בית הקברות הזה. כל הנפטרים שנפטרו אחריו נקברו באזור זה בערך עד לשנת 1922. אחרי שנת 1922