קטגוריה: כללי

שכונת מונטיפיורי בתל אביב בת 90 שנים

שכונת מונטיפיורי בתל אביב בת 90 שנים

מגדל מים בשכונת מונטפיוריבשנת 1839 נודע בציבור היהודי, שמשה מונטיפיורי עומד לבקר בארץ ישראל בפעם השנייה וברצונו לרכוש שטח חקלאי גדול להתיישבות יהודית. רבני ארץ ישראל שידעו והכירו את פועלו הרב לטובת היהודים שלחו לו מכתב התראה. "השנה הבאה 1840, תהיה שנת שמיטה מעוברת, זאת אומרת שיהיו בה 385 ימים ולא תהיה אפשרות ליהודים לעבד את האדמה ולכן לא כדאי לך לקנות עכשיו קרקע להתיישבות חקלאית".

משה מונטיפיורי הגיע ארצה ולא קנה דבר אבל התעניין בנושא לעומק שכן היו מספר יהודים שעסקו בחקלאות יחד עם פלאחים מקומיים. כמובן שהוא מיד הוצף בעצות ובהצעות של 'כוללים' שעסקו בחקלאות בעזרת הפלחים הערביים. משה מונטיפיורי עזב את הארץ לאחר הביקור עם מידע רב על החקלאות בארץ ישראל שאותם קיבל מישראל בק, מרדכי צורף, אריה נאמן ויצחק אשכנזי שכל אחד מהם עסק בצורה זו או אחרת בחקלאות ביחד עם פלחים מקומיים. בהגיעו למצרים פנה אל מושל הארץ מוחמד עלי והציע לו כי הוא ירכוש כפרים אחדים שיהיו בבעלות יהודית אבל יעבדו בהם פלחים ערביים מקומיים המושל מוחמד עלי, לא הסכים. בחזרתו לאנגליה כבר החל לטפל בבעיית "עלילת הדם" בדמשק.

גם בשנת 1849 הגיע מונטיפיורי ארצה והוא ממשיך לטפל בהתיישבות יהודית חקלאית בהתאם לרעיונו של קולונל ג'ורג' גאולר, שערך מחקר מקיף על נושא ההתיישבות החקלאית בארץ הקודש שיפתור את מצוקת היהודים.

מונטיפיורי הגיע בפעם הרביעית ארצה בשנת 1855 בזמן מלחמת קרים. מלחמה ארורה בין שתי אימפריות הגדולות של התקופה, האימפריה הרוסית והעות'מני אלפי בני אדם ללא שום תועלת. אף אימפריה לא התקדמה אפילו מטר אחד קדימה. משה מונטיפיורי הבין שבמלחמה זו סובלים כולם אבל בעיקר היהודים כי העות'מנים התייחסו אליהם כנתיני אויב ואילו הרוסים עצרו את משלוח הכסף ארצה כי זו מדינת אויב. משה מונטיפיורי מגיע עם הרבה מאוד כסף. אבל גם עם פירמן (רישיון סולטני) לרכישת קרקע שזה היה מחווה גדולה מאוד לכבודו של מונטיפיורי. שכן העות'מנים אסרו באיסור חמור למכור קרקע ללא מוסלמים. הפירמן ניתן לצורך בניית בית חולים לעניי ירושלים.

סיפור הרכישה הוא משעשע אבל לא נספר עליו כרגע. לאחר שסיים את פעולת הרכישה בא אליו הרב יהודה מירקדו הלוי והציע לו הצעה שמשה מונטיפיורי חיכה לה 15 שנים, לקנות חלקת קרקע חקלאית, שעליה פרדס הדרים, מהמוכן, ולהעניק אותה ליהודי יפו. זו הייתה משאת נפשו של מונטיפיורי מזה 15 שנים. משה מונטיפיורי לא מתווכח בכלל על המחיר ולא שואל איפה הפרדס הוא מאמין לרב, ומשלם, ומעניק את הפרדס ליהודי יפו.

מוחמד עלי מושל מצרים שינה בשנת 1833 את חוק הצבא הפאודלי ובעקבות זה גם את חוקי הקרקע וכל מי שלא עיבד את הקרקע המושל היה מחרים לו את הקרקע ומוכר אותה לכל המרבה במחיר. המושל יכול היה לצוות על בעל הקרקע איזה גידול הוא רשאי לגדל בשטח שלו.

החוק החדש הזה נקרא חוק המחלול שהוא נבע מתוך שאיפת השלטונות למנוע מקרקע שתהפוך שוממה ללא כל ניצול יעיל. מטרת החוק הייתה להרים את קרנה של החקלאות. חוק המחלול קובע שאחרי תקופה מסוימת שהבעלים לא מעבדים את הקרקע ולא מנצלים אותה בצורה יעילה הם מאבדים את הזכות על הקרקע והיא עוברת לידי הסולטן או נציגיו שרשאים להעביר את הזכויות על הקרקע למישהו אחר.

בביקורו השישי בארץ בשנת 1866 היה מונטיפיורי כבן 82 והחליט לבקר בפרדס. הוא נעצב אל ליבו שהפרדס לא נושא את עצמו והוא נאלץ כל שנה להוסיף 40 לירות שטרלינג לאיזון התקציב.

השכונה נוצרה בגלל מלחמת העולם הראשונה. רבי יהודה מרקדו מקבל מעמד של רב העיר בשנת 1840 באותה השנה מתחילות לשוט בים אוניות הקיטור והסולטן מכריז על הנמל כנמל רשמי ופעיל.

כתוצאה מפתיחת תעלת סואץ, המסחר בארץ גובר. רבי יהודה מבין ויודע שמשכורתו לא תהיה גבוהה והוא מחליט לעסוק במסחר כהכנסה צדדית. הוא רוכש ביחד עם עוד שני יהודים שטח לפרדס. הוא לא מבין בחקלאות ולא מבין מה מכרו לו. השטח הוא בעומק של לפחות שלושה מטרים מפני השטח שמסביבו. הוא מקבל הצהרה מקלורינדה מינור שהיא לא תעסוק במיסיון ותלמד את היהודים חקלאות לכן הוא מסכים ללמוד אצלה חקלאות ולומד כיצד שותלים עצי פרי.

בתקופת המלחמה כרתו העות'מנים כל עץ שיכלו לכרות. לאחר המלחמה לא נשארו עצים רבים מניבים בפרדס. דוד ילין החליט שלא לחדש את הפרדס כי אם למכור את הקרקע לציבור שיבנה לעצמו את ביתו.

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

נושא

תוכן ההודעה

הרב נפתלי דוקטורוביץ (חנהל'ס)

נפתלי נולד בשנת תרט"ז (1856) בעיירה בוהופול בפלך פודוליה שבאוקראינה לאביו הרב שאול שלום דוקטורוביץ זצ"ל שנשא לאישה בזיווג שני את חנה בתו של אברהם קלונימוס קלמן שהיה מגזע רבי ברוך ממז'יבוז בן אדל (אש דת למו) בתו היחידה של הבעל שם טוב זצ"ל, נאלץ לברוח מרוסיה והמשפחה עלתה ארצה בהיותו כבן 12 שנים בשנת 1868.

נפתלי חנל'סהמשפחה כשעלתה ארצה התגוררה בירושלים, וכעבור זמן קצר נפטר האב. האם חנה לקחה את בנה ועברה אתו להתגורר בעיר צפת שם למד נפתלי בישיבת הרידב"ז. רבני צפת ראו שהוא ניחן בכישרון לימוד והרבו ללמדו תורה ומצוות עד שקיבל סמיכות כרב. האם חנה עסקה בכל מעשה צדקה אפשרי ודאגה לתלמידי הישיבה ולכל עניי העיר. נפתלי עזר לאמו בעבודתה החשובה והכול הכירוהו כבנה של חנה הצדקת, מכאן שמו נודע בציבור הדתי כנפתלי חנהל'ס. שמו הלך לפניו ברחבי הארץ והיה ידוע ככותל הדמעות בכל עזרה הנדרשת לתלמידי הישיבות. בשנת 1908 נבחר יחד עם עוד נכבדי היישוב בארץ לבחור את החכם באשי ליהודי האימפריה. באספת הנבחרים הזו נבחר הרב חיים אפנדי נחום זצ"ל, כרב הראשי ליהודי האימפריה התורכית.

הוא החל ללמד את ילדי צפת תורה ומצוות ללא קבלת כל טובות הנאה. כמוהל מל את ילדי ראש פינה והסביבה, ללא תשלום, רק כדי לקיים את המצווה. היה חובב ציון מובהק וראה ביישוב ארץ הקודש דבר שבקדושה. קירב את האדמו"רים שישבו בצפת אל הציונות. הקים וייסד מוסדות למען יהודי צפת והסביבה כמו "מושב זקנים" ו"ישיבת בר־יוחאי" במירון. כדי לקרב צעירים ליהדות כתב מאמרים ב"חבצלת".

מאורע שיישאר חרוט בזיכרונם של תושבי צפת.

IMG_1900-003בשבת אחת בבית הכנסת, נודע לו שבאזור ראש פינה יוצאים יהודים חסידים חלוצים לעבוד בנטיעות בשטחי הברון רוטשילד תחת השגחתו של יהושע אוסוביצקי נציג הברון לגליל, שמינה שני פקחים ללמד ולהשגיח על עבודתם בשדה. החלוצים היו יוצאים לפני עלות השחר לעבודתם. בעלות השחר כשהגיע זמן תפילת שחרית המפקחים לא אפשרו להם להתפלל, בטענה שהם מבזבזים את זמנו של הברון. מיד עם צאת השבת יצא נפתלי לראש פינה לדבר עם יהושע אוסוביצקי. הוא הלך רגלי עד לראש פינה שכן לא הייתה עגלה הנוסעת בדרכי הגליל בשעות הלילה. בחצות הליל הגיע לביתו של אוסוביצקי וסיפר לו על מטרת בואו. אוסוביצקי שידע שמתנכלים לו יהודים אחדים ומנסים להבאיש את ריחו בפני הציבור והברון החליט להראות לו שלא ממנו יצאה ההוראה הזו. נתן הוראה לקחתו בכירכרה הפרטית שלו אל אזור הנטיעות ושם שידבר עם המפקחים וכך יראה שלא ממנו יצאה הוראה כזו. נפתלי הגיע לפני עלות השחר לשטח הנטיעות וכשהגיע שעת התפילה הוציא טלית ותפילין והחל להתפלל וכל החלוצים עזבו עבודתם והתפללו עמו. לאחר התפילה הגיע עם הפקחים להסדר שכל פעם שהם יאפשרו לעובדים להתפלל שחרית זה ייזקף לטובתם בישיבה של מעלה. הפקחים הסכימו.

בחודש ניסן תר"פ נסע לירושלים להביא מספר תיבות שהגיעו מאמריקה בעבור תלמידי הישיבה, והוא אסף עוד בגדים מיהודי ירושלים בשביל עניי צפת. הימים היו ממש לפני חג הפסח. ביום שישי היו אמורים להתחיל חגיגות "נבי מוסא" ועל כן החליט לעזוב את ירושלים ביום שלישי ונסע ברכבת לכיוון יפו ומשם היה אמור לחזור לצפת. הערבים חיבלו במסילה שלפני התחנה בלוד והקרונות ירדו מהפסים וחלקם התהפכו. נפתלי חנה'לס היה באחד הקרונות והוא נהרג.

אנשי החברה קדישא מיפו יצאו ללוד לעזור בפינוי ההרוגים והביאו אותו לקבורה בבית הקברות הישן שברחוב טרומפלדור בתל אביב.

הרב נפתלי חנהל'ס זצ"ל נקבר ליד כותל המזרח של בית הקברות. הבריטים לא התירו בתקופת שלטונם בארץ להעביר נפטר מעיר לעיר ועל כן לא ניתן היה להעבירו לקבורה בעיר צפת"ו והביאוהו לקבורה בבית הקברות של תל־אביב – יפו. חדשים אחדים אחריו, ביום י"ח באב תר"פ נפטר ראובן יפה זצ"ל נכדו של בעל הלבושים, שגם הרב אברהם קוק נמנה על צאצאיו, והוא נקבר לשמאלו של הצדיק הרב נפתלי זצ"ל. אחריו מצא מנוחת עולמים גם הצדיק מנחם נחום ינובסקי זצ"ל ביום י"א בסיוון תרפ"א. המקום מצידו הימני של הרב נפתלי נשמר בעבור ראש הקהילה של יהודי יפו הא' שמעון רוקח ז"ל שנפטר ביום י"ב בשבט תרפ"ב. לא הרחק מהם נקבר יוסף־מנדל שמרלינג זצ"ל אחד מצאצאי האדמו"ר בעל התניא.

כאשר נפטר משה בן הרב טוביה הינדס זצ"ל בשנת 1914 והוא נטמן ביום ט' באב תרע"ד בשורה שלפני כותל המזרח כך שנשאר מספיק רווח בין הקבר לחומת בית הקברות. זה איפשר בבוא היום המר לקבור את הרב נפתלי זצ"ל ממש בכותל המזרח.

ציפורה, בתו של הרב נפתלי הלוי דוקטורוביץ (חנה'לס) זצ"ל, נישאה ליואל ברשד ולהם נולדו 8 ילדים. בתם הבכורה חנה שנולדה בשנת 1894 נישאה לזאב פרל שבנה את מלון "הרצליה" בצפת. בשנת 1944 הגיע למלון לחופשת סוף השבוע מנחם בגין שהתמנה זה עתה לשמש כמפקד האצ"ל. למזלו הוא הגיע לחופשה יחד עם יעקב מרידור ובני משפחותיהם. בחדר האורכל היו גם קציני צבא שחיפשו את בגין אך לצערם הרב הם לא ידעו כיצד הוא נראה. פשוט לא הייתה להם תמונה שלו.

מעלה העקרבים

מעלה העקרבים

מתוך הספר "נחלת יצחק"

 בחודש אדר ב' תשי"ד, מרס 1954, נערכו חגיגות במלאות חמש שנים לעיר אילת. עם שחזור הנפת דגל הדיו באום רשרש כיום אילת.

בתום החגיגות באילת, שנערכו ברוב עם, יצא ביום 17 במרס 1954, בשעה 7:00 אוטובוס של חברת אג"ד שמספרו ת-1383 בדרכו חזרה מאילת לכיוון תל־אביב. באוטובוס נסעו 14 נוסעים ועוד 4 חיילי אבטחה. האווירה הפורימית הביאה את החיילים להניח את נשקם על המדפים העליונים באוטובוס ולא להחזיקם בידם. למרות שידעו כי המעבר בכביש הישן בין באר שבע ואילת מצריך כוננות מסוימת.

בערך בשעות הצהרים הגיע הרכב לדרך שנקראה "מעלה העקרבים" והחל לטפס באיטיות במעלה ההר שהיה עם עיקולים אחדים שגרמו לעיכוב בנסיעה. כשהגיע הרכב לעיקול שליד האנדרטה שהקים חיל ההנדסה לכבוד 'פורצי הדרך' ניתכה אש תופת על הרכב מרוביהם של 12 אנשי פידאיון בפיקודו של סעיד איבן בנדק בן לשבט העזזמה שבנגב, שארבו מאחורי האנדרטה.

מעלה עקרביםמעלה עקרבים, הדרך הישנה לאילת, אום רשרש

אפרים פירסטנברג הנהג הראשי של האוטו ואשתו חנה, שישבו בכסא הראשון מצד ימין נהרגו ממטח האש הראשון, נהג המשנה קלמן עשרוני, שנהג ברכב בקטע זה של הדרך למרות שנפגע אנושות ושתת דם רב, הצליח לסובב את ההגה כך שהרכב ידרדר לאחור ויפגע בצלע ההר כדי שהרכב ייעצר ולא יידרדר לתהום. לאחר מטח הירי הראשון עלו שני מחבלים לרכב וערכו שוב וידוא הריגה כדי להיות בטוחים שכולם הרוגים. חיילת אחת נפצעה קשה מאוד, חיים בנו בן 8 של אפרים פירסטנברג נפצע קשה, לאחר מספר רגעים קרא לאחותו ושאל אותה האם הערבים כבר הלכו. המחבלים חזרו לאוטובוס וירו בו עוד כדור בראשו. לאחותו מירי, כבת חמש היה מזל גדול היא ניצלה בזכות חייל שגונן עליה בגופו בכך ששכב מעליה והמחבלים לא יכלו לראותה והיא הבינה שאסור לה להשמיע הגה וכך הערבים לא פגעו בה. עוד אישה אחת שהשימה עצמה כמתה, לא נפגעה קשה.

הנהג אפריים פירסטנברג נמצא כשהוא מחזיק באקדחו, ואילו אשתו חנה, גופתה נמצאה מחוץ לרכב כשהיא זרוקה וללא נעליים שכנראה נגנבו, ואצבעות ידה נגדעו כדי לגנוב את טבעת הנישואין.

שמות ההרוגים הם: אפריים פירסטנברג, חנה פירסטנברג, קלמן עשרוני, חנה קירשנבוים, ראובן בוקסנבאום, יוסף דיין, אברהם חזן, ברוך משולם, משה עזרא, פוליטי קלמן ואליהו ליבוביץ.

רכב צבאי ובו שלושה חיילים עבר כעבור זמן קצר באותה הדרך וכאשר ראה את המחזה המחריד נתקף בהלה וברח מהמקום ונסע לבאר שבע שם הם הודיעו על המקרה למשטרה (החיילים הועמדו לדין על נטישת פצועים).

לאחר מכן עבר במקום רכב של חברת האשלג שאסף את הפצועים, מרים לסר שנשארה בחיים תודות לחייל שסוכך עליה בגופו, ואת החיילת אסתר לוי. [היא ירדה מהארץ ולאחר מספר שנים חלתה בסרטן ונפטרה בשנת 2003}.

כוחות צבא שהגיעו למקום אספו את הגופות והסיעו אותן לבאר שבע, אולם התקבלה החלטת ממשלה בראשותו של משה שרת, וניתנה הוראה להחזיר את הגופות למקום ולהביא עיתונאים וצלמים במטרה לצלם שיחזור של האירוע לצורך פרסומו בעולם, התמונות צולמו באותו הלילה.

ביום 10.11.1968 הצליח צה"ל לתפוס את סעיד אבו-בנדק כשהוא מסתתר במערה, ומסרב להיכנע הוא חוסל במקום. ראש הממשלה משה שרת ביקש ממרדכי זעירא לכתוב שיר שיעזור לציבור לעבור את הימים הקשים בעקבות האירוע הקשה. זעירא כתב את "שיר שמח" ויעקב אורלנד הלחין והשיר הפך לחביב הקהל.

הביתן הלבנוני

הביתן הלבנוני

הביתן הלבנוניעד שנת 1932 היו מספר ירידים שבהם הראו את התוצרת של ארץ ישראל. בשנת 1932 הציגו את היריד שקיבל את השם "יריד המזרח", בשטח שהוקצה על ידי העירייה בחלק הדרומי של העיר, כיום שטח התחנה המרכזית הישנה. ליריד הייתה הצלחה גדולה וביקרו בו הנציבים העליונים ואישים חשובים מהארץ והעולם. לכן החליט ראש עיריית תל אביב מאיר דיזנגוף שיש להקים מבני קבע ובהם ניתן יהיה להציג אחת לשנתיים את התוצרת הארץ ישראלית.

בהשפעתו של דיזנגוף העניק הנציב העליון ארתור ווקפ שטח קרקע בחלקו הצפוני של הירקון, ליד השפך שלו אל הים.

הביתן הלבנוניביום 26 באפריל 1934 נפתח בטקס חגיגי היריד בנוכחות הנציב העליון ארתור ווקפ, שתרם את השטח לעיריית תל אביב למטרה מיוחדת זו. ביריד זה השתתפו 30 מדינות שונות וביניהן השתתפה גם ממשלת לבנון בביתן מיוחד משלה. ראש ממשלת לבנון שלח טלגרמה להנהלת היריד ובו פירט את דעתו "שהיריד נועד לטיפוח הידידות המסורתית בין שתי השכנות". בחזית הביתן הלבנוני הוצב תבליט של הפסל אהרון פריבר על עתיקותיה של בעלבך. (לימים, פריבר יקים גם את התבליט לכבודם של מייסדי העיר תל אביב).

בעלבך הוא יישוב הנמצא בחלק העליון של בקעת הלבנון בערך בגובה של 1,200 מטר מעל פני הים. היישוב נמצא על פרשת המים שבין הליטני והאורונטס. האזור הוא בעל קרקע חקלאית פורייה, אך הוא עובר באזור של שבר גיאולוגי, דבר הגורם להרס וחורבן עקב רעידות האדמות שמתחוללות במקום. בזכות השרידים העתיקים שנשארו מההרס ורעידות האדמה שעברו עליה ברבות השנים, בנוסף לאתרים העתיקים שנמצאו בה והמשויכים לאלף השני לפני הספירה, היא משמשת כמקום שתיירים רבים וחוקרים מגיעים לבקר בו. בנוסף לאתרים ההיסטוריים, מייחסים לבעלבך גם אגדות הקושרות אותה לקין, בן האדם הראשון שבנה אותה כמקום מסתור בעבורו. מסורת מוסלמית נוספת משייכת את ייסוד העיר לנמרוד הגיבור, מאחר והמצודה המקומית בנויה מאבנים ענקיות, שאדם רגיל אינו יכול להזיזן אל אתר הבנייה. לכן גם  ייחסו את בניית העיר לאשמדאי שהוא בוודאי יכול היה להזיז אבנים גדולות שכאלו.

שם העיר כפי שהוא נקרא כיום, הוא כנראה לא המקורי כי במקורות התלמודיים מופיע השם "בעל הבכי". יש במקורות גם מקום קבוע לעבודה זרה הנקרא "עין הבכי" הנמצאה ליד היישוב הנקרא "בעל הבקעה" וזו כנראה בקעת הלבנון ואילו התעתיק של בעלבך הוא שיבוש השם לערבית של ימינו.

בתקופה ההלניסטית נקרא המקום הליופוליס שהיה מפורסם במקדש זאוס. המקום קיבל מהקיסר אוגוסטוס זכויות של מושבה רומית. בניית המקדש הסתיימה במאה השלישית לספירה, בימי הקיסרים נירון ואנטוניוס פיוס. בהשפעת הקיסרים הרומים הנאורים תרם גם המלך היהודי אגריפאס הראשון, בנו של הורדוס המלך (שעכשיו גילו חוקרים שהוא ואשתו נקברו בקבר שאנו קוראים לו "יד אבשלום" בירושלים) לשיפור העיר.

הקיסרים הנוצריים קונסטנטינוס הראשון וגם תאודיוס הראשון בנו בה כנסיות אחדות. מכך אנו מבינים שהאזור החל לנטות לנצרות והתושבים נאלצו לעזוב את הפגאניות.

הערבים כבשו את העיר והמחוז במסע לכיוון ארץ ישראל בשנת 635 ולמרות שהיו בעיר נוצרים עד לשנת 1042 שינו את שם העיר הליופוליס ומאז היא נקראת "בעלבך".

בתקופת השלטון התורכי משלו באזור כולו אמירים שונים מטעם השלטון התורכי, הם שייכו את בעלבך לדמשק. כאשר הצרפתים מקבלים את כל האזור תחת חסותם בהתאם להסכמי סייקס – פיקו, הם משייכים את האזור ללבנון הנוצרית.

The Lebanese Booth

In the 1930's several Fairs were held in young Tel Aviv, which were named 'The Levant Fair'.

During The Levant Fair of 1934, which took place at the Port of Tel Aviv area, the Lebanese Government sent a delegation to the Fair, which exhibited at the Lebanese Booth. The Prime Minister of Lebanon at the time sent a special telegram to the Mayor of Tel Aviv, Meir Dizengoff, mentioning the good friendship between both countries.

הנציבים העליונים

הנציבים העליונים

כאשר הצליחה ממשלת בריטניה הגדולה לקבל מהאומות המאוחדות את המנדט על ארץ ישראל היא שלחה מיד לארץ נציב עליון שיחליף את גנרל אלנבי שהיה מושל הארץ מטעם צבא אנגליה.

הנציב משמש כנציגו של המלך והממשלה שבאנגליה בארץ בה הוא מוצב לתפקידו. לא נציב אחד היה כאן בארץ ישראל כי אם שבעה במספר. נספר על כל אחד מהם ועל מה שעשו כאן בתוקף תפקידם.

הנציב העליון הראשון סר הרברט סמואל.

 נולד ביום י"ב בחשוון תרל"א, 6.11.1870, בליברפול שבאנגליה. במשפחה מסורתית שהשתייכה למפלגה השמרנית. אחיו הבכור היה חבר בתנועת "המזרחי". אביו נפטר בהיותו כבן 6 שנים ואמו הייתה שאפתנית וסללה את דרכו מילדות אל הפוליטיקה. הרברט נשלח ללמוד באוקספורד והיה ליו"ר הסטודנטים. סיים בהצטיינות בשנת 1893 את לימודיו באוניברסיטה

הרברט סמואל מחליט להצטרף למפלגה הליברלית וכל בני משפחתו עושים כך. אחיו כתב ספר על הליברליות באנגליה ועל חשיבותה והדבר משפיע חזק על הבחירות שנערכו בשנת 1906 והמפלגה זוכה בשלטון הרברט מתמנה לתפקיד סגן שר הפנים ובתוקף תפקידו הוא מחוקק חוקים בעלי חשיבות הומאניים. חוק האוסר על ילדים מתחת לגיל 16 להיכנס לבתי המרזח, אפילו עם הוריהם.חוק שאסר על הילדים להיות בקרבת האח הבוערת בבית. ואת חוק הפיצויים המחייב את המעביד לפצות כל עובד שנפצע במהלך העבודה.  כאשר בשנת 1909 התמנה לשר הדואר חיבר את כל קווי הטלגראף שלאורך חופי אנגליה פעולה שהועילה מאוד בזמן המלחמה. בשנת 1925 מונה לעמוד בראש ועדה לבדיקת שעות העבודה במכרות באנגליה והוא מוציא הוראה שאין לעבוד במכרה יותר משמונה (8) שעות ביום.

כאיש משכיל הוא מעורב בכל פעילות מדינית במדינה וכותב את דעתו על כל אירוע בחוברת מיוחדת ובהרחבה. יש אומרים שכתב מאות חוברות לרווחת הציבור. על נושא אחד מעולם לא כתב, יהדות.

בשנת 1913 נשלח מטעם הממשלה בשליחות דיפלומטית לקנדה ובדרכו חזרה הוא מבקר גם את נשיא ארה"ב וודרו וילסון והשאיר עליו רושם חיובי מאוד שיעזור לו בעתיד. הוא נשלח לארצות שונות להביא את דבר ממשלתו, למקום אחד לא יכול היה להיכנס, רוסיה, וכאשר השגריר האנגלי נתבקש לברר למה נאמר לו כי סמואל הוא יהודי ולכן נאסרה עליו הכניסה לרוסיה. הוא מעולם לא הסתיר את יהדותו והיה מבקר בכל שבת וחג בבית הכנסת שבמקום מגוריו. את טקס הבר מצווה של בנו ערך ברוב פאר והדר ועל כך דיברו בכל המחוז. בעת משפט בייליס נתקל שוב בבעיה היהודית. אלא שהפעם התייחס לנושא ברצינות והביע את דעתו בחוברת הסבר.

לפני המלחמה העולמית הוא מחוקק חוק גיוס לכל צעיר ולא להמתין ל"רוח ההתנדבות", דבר שעוזר בפרוץ המלחמה. הוא ממליץ לצעירים היהודים להתגייס לגדודים העברים כדי להיות במסגרת אחת מתאימה.

העלייה שלו במעלה המפלגה היה מהיר ביותר

לאישתו לואיזה, הייתה חברת ילדות שנישאה לד"ר משה גסטר יליד רומניה שהגיע ללונדון לקבלת התפקיד של הרב הראשי הספרדי. שני הזוגות היו מתראים לעיתים מאוד קרובות. משה גסטר היה ציוני ואילו הרברט סמואל יהודי דתי.

הרב הראשי הביא להרברט סמואל מתנה נאה את כל כרכי הספר "דברי ימי היהודים" מאת ההיסטוריון צבי הרץ. סמואל הניח את הספרים בארון. לדעתו הוא אנגלי בן דת משה. ד"ר משה גסטר לרה ירפה ובכל מפגש הסביר את מהות הציונות וחשיבותה לעם ישראל.

נחום סוקולוב מראשי התנועה הציונית שהגיע ללונדון נשא נאומים על הנושא ובאחד מהם שבהם היה נוכח הרברט סמואל הוא הסביר. היהודים יהיו היחידים שיפסידו בסוף המלחמה שכן כל עם יחזור למולדתו וישקם מחדש את ההריסות ומשיך את חייו ואילו היהודים אין להם לאן לחזור ואין להם מה לשקם.

הרברט סמואל ביקש מד"ר גסטר לזמן את נחום סוקולוב לשיחה פרטית בביתו. גסטר הביא גם את יחיאל צ'לנוב. לאחר קבלת הסברים מדויקים ולעומק על התנועה הציונית וחשיבותה לעם ישראל בכללו. ביקש ספואל משני האדונים הנכבדים להכין לו תזכיר בכתב ומפורט בעיקר מה הם הדרישות של התנועה. תשובה לתזכיר תקבלו כשאסיים לקרוא את הספרים שהביא לי משה גסטר לפני כעשרים שנים. התזכיר והספרים עשו את העבודה הרברט סמואל הפך לציוני ונרתם לפעולה.

ממשלת אסקוויט נפלה ולממשלה החדשה נכנס הלורד בלפור. בערב 9 בפברואר 1917 מכנס הרברט סמואל בביתו של הרב הראשי ד"ר משה גסטר את ראשי הציונות בלונדון, נחום סוקולוב, חיים ויצמן, לורד נתנאל רוטשילד ואת הלורד ג'יימס רוטשילד. הוא מכין תוכנית פעולה שתביא להקמת מדינה ליהודים בארץ ישראל. לכנס הוא מביא את השר מרק סייקס, שר המושבות, השותף של הצמד סייקס פיקו, בכינוס זה הוחלט שיש להתמקד בדרישה מהממשלה שמיד לאחר המלחמה תאפשר את עלייתם של היהודים להתיישב בארץ ישראל. בהשפעתו של הרברט סמואל ומרק סייקס ניתן המכתב שכתב הלורד בלפור אל הלורד נתנאל רוטשילד נשיא התנועה הציונית באנגליה, ונימסר לידיו של הרב הראשי ד"ר משה גסטר.

הופעתו הראשונה של הרברט סמואל כציוני מוצהר היה בכינוס שערכה התנועה הציונית באולם האופרה בלונדון בתאריך 2 בדצמבר 1917 לציון קבלת מכתבו של הלורד בלפור שיקרא מכאן ואילך "הצהרת" בלפור". ישבו ליד שולחן הנשיאות כל ראשי התנועה הציונית בלונדון. ישראל זנגוויל, חיים ויצמן, נחום סוקולוב, הלורד נתנאל רוטשילד והנואם המרכזי היה הרברט סמואל שסיפר על "לידתה" של ההצהרה. מכאן ואילך הוא מופיע בכל מקום כיהודי וציוני.

גנרל אלנבי שהיה בארץ ישראל בתפקיד המושל הצבאי מבקש לקבל סקר כלכלי על פלשתינה. ביום 11 בינואר 1920 נשלח לארץ הרברט סמואל כמומחה כלכלי ובעיקר לבעיות מים לבדוק את המצב ולהגיש תזכיר מתאים. הוא מגיע לכאן ובודק את הארץ לאורכה ולרוחבה את הממצאים הוא מוסר ללורד אלנבי. הוא עצמו מזהיר את נחום סוקולוב שלא ליצור מצב של עלייה המונית של יהודים לארץ ללא בקרה. לדעתו ניתן לקלוט אלפי יהודים שכן הקרקע היא טובה ויש מערכת של מסילות ברזל רק שיש לקבוע ועדה שתבדוק כמה באים ומתי.

הוועד הפועל הציוני מחליט שהעלייה תהיה מתונה ובהתאם לכושר הקליטה של הארץ. הוא נמצא בארץ בחודש מרס 1920 ובגליל פרצו פרעות והוא מציע כמו ז'בוטינסקי לפנות יישובים עד יעבור זעם וניתן יהיה לחזור ולהתיישב בהשקט ובבטחה.

הוא עזב את הארץ וכעבור חודש פרצו פרעות נבי מוסה בירושלים. הוא נסע לאיטליה לעיירת הקייט סן רמו, שם התכנסה ועידת השלום שטיפלה בנושא ארץ ישראל. ראש הממשלה ג'ורג' דויד לויד שהיה בוועידה שמע על הפרעות בארץ וביקש ממנו לקבל על עצמו את תפקיד הנציב העליון לארץ ישראל. ראש הממשלה הבין שהוא לא יכול להתמהמה יתר על המידה עם כתב המנדט ומסכים לקבלו מהאו"ם עם מכתב ההצהרה בסעיף הראשון. הרברט סמואל מודיע כל היהודים יכולים לעלות ולהתיישב בארץ ישראל. פייסל בן עבדאללה שמע את ההודעה על מינויו של הרברט סמואל לנציב עליון ונבהל והוא פונה לראש ממשלת אנגליה לברר אם הידיעה נכונה והאם ראש הממשלה מבין את ההשלכות שיש למינוי כזה של ציוני ויהודי כנציב עליון.

ב-30 ביוני 1920 הגיע הרברט סמואל, בתפקידו החדש, לנמל יפו ומשם עלה לירושלים והתיישב באגף של בית החולים "אוגוסטה ויקטוריה" שעל הר הזיתים. (באותו הזמן סולק פייסל מכהונתו כמלך בסוריה). כעבור מספר שבועות הוזמן להתפלל בבית הכנסת "החורבה" בפרשת "בהעלותך" וקיבל לעלות לתורה "מפטיר" שבו אומרים את נחמו נחמו עמי. זו גם השבת שבה נולד מנחם בגין ומכאן שמו.

כאשר הגיע הנציב לנמל יפו והוא כבן 50 התקבצו כל ראשי היישוב לקבל את פניו ומאיר דיזנגוף נשא נאום ברכה, בהזדמנות זו קיבל הנציב את השם החדש "נחמיה שמואל" על שם הנביאים שהביאו גאולה לעם ישראל. כך ראו היהודים בארץ את בואו כנציב העליון, "הראשון ליהודה" כך קראו לו. האופוריה ביישוב הייתה כל כך גדולה לרגל בואו שארגון "ההגנה" פסק מלפעול. ארגון "השומר" נסגר בפקודת ההסתדרות ולכל יישוב שהגיעו אנשי ה"הגנה" כדי לטפל בנושא כלשהו הם הוחזרו כלעומת שבאו בטענה שאין צורך בכלום "הנציב העליון הוא משלנו"

כנציב עליון הבין הרברט סמואל והזהיר מראש את ראשי התנועה הציונית, שאין זה "טוב ליהודים" שיהודי יהיה הנציב העליון שכן עליו להיות "ניטראלי". בארץ יש גם יהודים וגם ערבים שהם הרוב באוכלוסיה.

אחת הפעולות הראשונות שהוא נאלץ לבצע בתפקידו כנציב עליון שהוא למעשה ראש המדינה, היה למנות את ראש הקהילה הערבית. הוא ממנה את חג' אמין אל-חוסייני לתפקיד מופתי בירושלים, למרות שהוא לא זכה בתפקיד במערכת הבחירות. תוך זמן קצר היה חג' אמין אל-חוסייני גם ראש הוועד הערבי העליון. הנציב מינה אותו מתוך שיקול שאולי הדבר יגרום לשקט וימנע תסיסה בקרב הערבים. בן למשפחה היריבה משפחת נאששיבי היה ראש עיריית ירושלים ועל פניו היה נראה כאילו שיהיה איזון. חודשים מספר לאחר מינויו כנציב עליון פרצו פרעות ביפו. ב۔1 במאי 1921 רצחו הערבים ופצעו יהודים רבים וביניהם את הסופר והמורה יוסף-חיים ברנר.

בשנת 1921 הגיע סמואל פעמיים לבקר בתל۔אביב בפעם הראשונה במחצית חודש מרס 1921 ביחד עם שר המושבות סר ווינסטון צ'רציל, ובפעם השנייה בגמר שנת הלימודים שאז הגיע לתל۔אביב לכבד בנוכחותו את טקס חלוקת התעודות בגימנסיה "הרצלייה", שנערכה ב – 16 באוגוסט 1921. הדגל כחול לבן הונף מעל לבית הוועד בשדרות רוטשילד, וראש הוועד מר מאיר דיזנגוף נשא נאום ברכה. במסגרת ביקורו זה הוגש לו אלבום תמונות של העיר והוא אמר שהוא מקווה שבביקור הבא יקבל אלבום עוד יותר גדול.

בני הזוג סמואל שלחו מכתב תודה על קבלת האלבום.

הרברט סמואל ביקר בתל אביב מספר פעמים. ביקוריו הרשמיים העיקריים היו ב-19 בספטמבר 1922 ובאוקטובר 1923. לקראת ביקורו ב-1922 החליטה עיריית תל אביב לקרוא על שמו את קטע רחוב אלנבי היורד עד שפת הים. תוכנית הביקור כללה סיור ברחובות תל אביב: הרצל, נחלת בנימין, אחד העם, שדרות רוטשילד ואלנבי. תושבי רחובות אלה התבקשו לקשט את בתיהם בשטיחים ובדגלים בריטים ועבריים לכבוד האורח הנכבד.

שר המושבות וינסטון צ'רציל כינס ועידה בקהיר ובה הוחלט בהמלצת הנציב סמואל, לצמצם את העלייה היהודית לארץ. באותה הזדמנות גם הפרידו בין ארץ ישראל המערבית והמזרחית, אותה קיבל משר המושבות צ'רצ'יל כאות הוקרה על פועלו בזמן המלחמה. ביטולו של הג'יהד של הסולטן התורכי. במגעים שנערכו בין השריף חוסיין לבין הנציב העליון של מצרים מק-מהון סוכם על איגרת הסכמה ובה נאמר שהבריטים מכירים בכך שלערבים מגיע השטח מהים התיכון ועד למפרץ הפרסי למעט מקומות קטנים שבהם תשלוט בריטניה. בעקבות איגרת פיוס זו קיבל בנו של חוסיין פייסל את השלטון על דמשק, ואילו אחיו עבדללה קיבל את השטח ממזרח לירדן, שהופרד מארץ ישראל המנדטורית. כל ההחלטות הללו נתקבלו בקהיר ויצאו לאור בספר הוראות שנקרא "הספר הלבן של צ'רצ'יל". שר המושבות עזב את הארץ כשבוע ימים לפני פרוץ פרעות מאי 1921.

למרות שנאלץ לשמור על איזון בין היהודים לערבים עשה רבות למען יישוב ארץ ישראל וניתן לרכז את הדברים:

  • איפשר מכירת קרקעות ליהודים. היה אמנם בפיקוח ממשלתי, אך ניתן היה לעקפו בנקל.
  • נתן הכרה למוסדות היישוב – "הוועד הלאומי", "אספת הנבחרים", ו"הרבנות הראשית" – כלומר    הכיר באוטונומיה אדמיניסטרטיבית של היישוב.
  • הממשל הבריטי בימיו הפך את ירושלים לבירת הארץ ומכאן שירושלים הייתה בראש סולם          העדיפויות בכל הנוגע לטיפוחה, יותר מכל עיר אחרת.
  • סייע לכלכלתם של עולי העלייה השלישית בכך שסיפק עבודות ציבוריות כגון סלילת כבישים.
  • תמך בהקמת האוניברסיטה העברית בירושלים. קבע את מכסת ההגירה השנתית ל -16,500 עולים.
  • הכיר בעברית כשפה הרשמית של הארץ.

 

תקופת נציבותו של סר הרברט סמואל תיזכר בתודעה הציונית כתקופה של תחילת יישום רעיון "הבית הלאומי" בארץ-ישראל.

לאחר שחזר לאנגליה בשנת 1925 שב לשרת בפרלמנט הבריטי ולאחר מכן הנהיג את המפלגה הליברלית וקיבל תואר אצולה ויקונט אותו הוריש בבוא יומו לבנו אדוין שנשא לאישה את הדסה, בתו של מחבר המילון העברי הגדול יהודה גור (גרזובסקי).

סר ויקונט הרברט לואי סמואל נפטר ביום י"א בשבט תשכ"ג, 5.2.1963.

הנציב העליון

הנציבים העליונים

כאשר הצליחה ממשלת בריטניה הגדולה לקבל מהאומות המאוחדות את המנדט על ארץ ישראל היא שלחה מיד לארץ נציב עליון שיחליף את גנרל אלנבי שהיה מושל הארץ מטעם צבא אנגליה.

הנציב משמש כנציגו של המלך והממשלה שבאנגליה בארץ בה הוא מוצב לתפקידו. לא נציב אחד היה כאן בארץ ישראל כי אם שבעה במספר. נספר על כל אחד מהם ועל מה שעשו כאן בתוקף תפקידם.

שמרלינג

אלטר-שניאור-זלמן שמרלינג

נולד ביום י' בכסלו תר"מ, 25.11.1879; בחברון. נפטר ביום כ' בחשוון תשט"ז, 5.11.1955.

שמעון שמרלינג, היה ראש השושלת של משפחת שמרלינג והגיע לארץ בשנת 1817.

שמרלניג
שמרלניג

מחלוקת קשה פרצה בין אברהם מקליסק לבין רבי שניאורֿזלמן מלאדי (רש"ז) לגבי חלוקת כספי התרומות, ולכן חסידי חב"ד לא יכלו להמשיך ולהתגורר ביחד עם שאר החסידים בגליל. כנראה שבשנת 1817 שיגר ר' דוב בער האדמו"ר האמצעי של חב"ד שליח לא"י לחפש מקום להקמת סניף של חב"ד בארץ הקודש. על פי המסורת המשפחתית השליח היה סוחר הטקסטיל שמעון שמרלינג משקלוב שבפלך מוהילוב שברוסיהֿהלבנה. שמעון הגיע לחברון והחליט כי בעיר זו צריך להקים את מרכז חב"ד בארץ.

לאחר שנבחרה חברון הורה הרבי ב-1819 לחסידיו מהגליל לעבור ולגור בחברון. בשנת 1823 הגיעו עוד משפחות מחסידות חב"ד להתגורר בחברון. בשנת 1844 הגיעה משפחת הרב יעקב סלונים ורעייתו מנוחהֿרחל שהייתה בתו של הרבי האמצעי דוב בער, להתגורר בחברון.

בתֿשבע שמרלינג

אשת יחיאלֿאביגדור ואמו של ישראלֿמלך

עלתה לארץ עם אמהּ ואחיה בשנת תרכ"ז והם התיישבו בחברון. בחודש ניסן תרכ"ט נישאה ליחיאלֿאביגדור שמרלינג בן חייםֿשמואל שנקבר בהר הזיתים בירושלים, עברה להתגורר איתו ביפו. לאחר זמן מה רכשה המשפחה חלקת קרקע והקימה עליה חצר עם חומה למגורי כל המשפחה בשכונת מנשייה.

ישראל-מלך שמרלינג, הוא אחד מילדיהם

הוא למד תורה בתלמודֿתורה "שערי תורה" ביפו, שיסד הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל ואצל מורים פרטיים. בצעירותו החל לעבוד בבית המכס ביפו.

במלחמת העולם הראשונה גורש מיפו כמו כל יהודי יפו שלא רצו להתעת'מן, לאלכסנדריה ושם עבד במחנות הצבא הבריטי. לאחר המלחמה חזר ליפו וקיבל ביחד עם אחיו אברהםֿיוסף את ניהול חברת עמילות המכס של אביהם.

בשנת 1923 היה בין המתיישבים הראשונים ב"עין גנים" שתהפוך תוך זמן לא רב לעיר רמתֿגן. בשנת 1925 כאשר קיבל המקום מעמד של מועצה מקומית נבחר לראש המועצה. שימש בתפקידו כשנה עד לבואו של אברהם קריניצי לקבל את התפקיד ומאז היה לסגנו שנים רבות.

כשנוסד ב-1943 סניף לתנועת "המזרחי" היה מהפעילים הראשונים. היה חבר המועצה הדתית ברמתֿגן, והיה חבר ה"חברהֿקדישא" – גחש"א בתלֿאביב והמחוז. רחוב ברמתֿגן נקרא על שמו.

סיור מזמר בעקבות נתן אלתרמן

סיור מזמר בעקבות נתן אלתרמן

סיור מזמר בתל אביב בעקבות שירתו של נתן אלתרמן. הסיור הוא מעגלי וניתן להתחיל ולסיים בכל נקודה.

משוררים רבים כתבו על ערים שונות בעולם. אלתרמן כתב את שירתו על תל אביב ונלך בעקבות שירתו ונוכל לראות את התפתחותה של עיר.

דויד המלך כתב שירתו על ירושלים, אלתרמן כתב על תל אביב. מה מבדיל בין ירושלים לתל אביב. הים. ת"א ללא ים כמו סוס ללא עגלה לירושלים אין ים ואין חוף ים ולכן נתן ראש העירייה שלמה להט, לחוף אלנבי "חוף ירושלים" לכבודו של טדי קולק ולכבודה של ירושלים. זהו החוף היחידי בתל אביב שרצועת החוף לא נקראת בשם הרחוב היורד אליו. הים מצא את ביטויו בשירים אחדים. בדרך כלל הים סוער, רוגש, רגוע. אך אלתרמן כתב שיר הלל לים התיכון.

תחנה ראשונה: כיכר הרברט סמואל.

 {כאן צריך להשמיע את השיר: "קשה להיות ים"}.

מסביב לחוף ירושלים יש מספר אתרים חשובים.

בית אוסישקין,

בנין האופרה

האתר בו עמד בנין "הקזינו".

(על כל אחד ניתן לספר בקצרה).

שכונת רוזנפלד (כיום מגרש חניה גדול)

בדרך אל בית הקפה "שלג הלבנון",

נעבור ליד ביתו של המשורר והמלחין מרדכי זעירא שהיה מבין ידידיו של אלתרמן.

 בדרך אל התחנה השנייה נעבור ליד בית מנחם אוסישקין שעומד בקרן הרחובות הירקון אלנבי. בנין בסגנון איסלמי אקלקטי. את הבניין בנה אוסישקין למגוריו בארץ. לאחר זמן קצר הוא חזר לרוסיה וחזר ועלה לארץ בשנת 1924 והתיישב בירושלים בשכונה היוקרתית רחביה. גם שם בנה בית גדול ומרהיב ביופיו. אוסישקין דרש בכל תוקף להחליף את שם הרחוב בו הוא התגורר לרחוב שיקרא על שמו, רק לאחר שהפעיל לחץ כבד על העירייה הוחלף שם הרחוב.

כיום מתארגנים תושבי הרחוב במטרה להחזיר עטרה ליושנה ולהחזירן לשמו המקורי של הרחוב,

 התחנה השנייה: ביתו של מרדכי זעירא (הירדן 15)

נולד בשנת 1905 בקייב שברוסיה. הסופר הרוסי מקסים גורקי עוזר לו לצאת מרוסיה בשנת 1924 והוא עולה לארץ. בעידודו של משה הלוי מנהל ומייסד תיאטרון "האוהל" עבר לתל אביב ולמד משחק ואחר כך למד הלחנה שיריו סיפרו את הנעשה בארץ. שירו "על גבעות שייח' אברק" הוא תגובה לרצח אלכסנד זייד. "חמישה יצאו מולדת לבנות" הוא על רצח חמישה יהודים שיצאו לעבוד ביערות קק"ל ונרצחו בידי פורעים ערבים, שלזכרם נקרא קיבוץ מעלה החמישה. זעירא עבד בחברת החשמל כקורא מונים וכתב שיר הלל למנהל ומייסד החברה פנחס רוטנברג, "שיר הרשת" שהכול קוראים לו הזקן מנהריים.

בתים אחדים במעלה הרחוב במספר 18 התגורר הסופר מכס ברוד. ברוד הכיר אישית את תומס מסריק ועזר באמצעותו ליהודי צ'כיה. מכס ברוד עלה לארץ בשנת 1939. עיבד למחזה את הספר "החייל האמיץ שוויק" של ווצלאב האשק. כידיד נעורים של הסופר פרנץ קפקא ערך את כתביו וכאשר ביקש קפקא ממנו להוציא לפועל את צוואתו, בה נאמר שיש להשמיד את כל יצירותיו, לא קיים את הסעיף הזה בצוואה.   

 

תחנה שלישית: בית הקפה "שלג הלבנון". (אלנבי מספר 15)

כנראה שהיה זה בית הקפה הספרותי הראשון בתל אביב. המלצרים בבית קפה זה היו הראשונים להכריז על שביתה. המטרה : לקבל באופן רשמי תשר אז קראו לזה טיפ בגובה 10% ממחיר ההזמנה.

על פי החוק היה נסגר בית קפה בתקופה ההיא בשעה 19:00 כדי לאפשר לאורחים להגיע לביתם למנוחה לקראת יום העבודה החדש.

האמנים שישבו ב"שלג הלבנון" החליטו יום אחד להגיש עצומה לשלטונות הבריטיים, לאפשר את פתיחת בתי הקפה עד לשעות יותר מאוחרות. טענתם הייתה שרק בשעה 09:00 נכנסים לקולנוע, כולל מוגרבי להצגה שנייה, וכאשר יוצאים בסביבות 23:00 אין בית קפה פתוח בסביבה הקרובה. ב"שלג הלבנון" העמידו בשנת 1931 דפי "עצומה" להחתמה ועליה חתמו 411 אישים מכל רחבי העיר למען הארכת שעות הפתיחה.

נתן אלתרמן, מרדכי זעירא ויעקב אורלנד היו מבאי בית הקפה הקבועים. כאן כתב אלתרמן את השיר "שלג בלבנון" והלחין שלמה ארצי.

באחד הימים ישב מרדכי זעירא, שגר בסמוך, יחדיו עם ידידו יעקב אורלנד בבית הקפה. מאחר וסיפורים רבים היו על חיי האמנים ובעיקר על אלתרמן. החליטה גברת זעירא שמוטב שהיא תצטרף אל בעלה בבית הקפה. כך ישבו שלושתם אורלנד זעירא ואשתו ושתו תה בבית הקפה. לבית הקפה נכנסה גברת שמכרה פרחים לפרנסתה. אורלנד התרומם מכיסאו קנה פרח אחד והגיש באבירות לאשתו של זעירא ההמום שלא הבין מה מקורו ותכליתו של המחווה הזה. גם הוא מיהר לקנות פרח והגיש לאשתו. אורלנד התיישב וכתב מיד את השיר "שני שושנים", לזעירא לא הייתה ברירה הוא הלחין אותו, ואנחנו הרווחנו שיר נחמד.

  תחנה רביעית:

בניין קולנוע מוגרבי (כיום מגרש חניה)

את הבניין בנה שלמה מוגרבי ובכיכר שלידו עמד שעון. לימים בגלל התנועה ההולכת וגוברת במרחבי העיר ביטלו את הכיכר והזיזו את עמוד השעון ליד מדרגות הכניסה לקולנוע. ליד עמוד השעון ישב זמר אופרה מווינה ומכר נקניקיות. על השעון כתב אלתרמן את שירו "הילד ניסים".

על המרפסת מול מוגרבי נאם מנחם בגין לראשונה לאחר שעלה מהמחתרת. מוגרבי היה מקום האכסניה לתיאטראות ; הקומקום, המטאטא, לי-לה-לו, האוהל, הבימה והקאמרי.

בקפה נוגה, פינסקר 4 היה בית הקפה שבו החל את דרכו אורי גלר במעשי קסמים בחגיגות שונות בר מצווה או ימי הולדת.

 

תחנה חמישית:

קפה אררט ברחוב בן יהודה 9 נפתח בשנת 1937 בידי גב' לובה גולדברג לאחר שנפרדה מקפה "כסית" שהיה במעלה הרחוב בפינת מנדלי. קפה אררט היה בית הקפה של קבוצת האמנים שנקראו "יחדיו" והיו תחת ארגונו של אברהם שלונסקי. ביניהם היו מנשה לוין, יוסף אריכא, מרדכי זעירא והצייר משה קסטל. אביגדור המאירי ישב באררט ותרגם את "הרומן הזעיר" שיצא בספרונים קטנים בשנות השלושים. החברים שאלו את שלונסקי מנין לקח את השם אררט בעבור בית הקפה? הוא ענה כרגיל במליצות. אררט זה ראשי תיבות של "אני רוצה רק טה".

חבריו של ביאליק יוסף אהרונוביץ, לופמן שטיינברג שהיה גיסו של יוסף טרומפלדור וכולם היו קשורים לירחון "מאזניים", נהגו גם הם לשבת כאן.

הנאמנות לעיתון היה בלתי מסויגת. באחד מימי שישי שבו נהגו להיפגש בבית הקפה "באדר" שהיה ליד "שלג הלבנון", העלה המשורר יצחק למדן הצעה לייסד עיתון חדש שיקרא "גיליונות" זעמו של ביאליק הביא לחיסול ההצעה עוד לפני שהועלתה.

 

תחנה שישי:

ליד קברו של יצחק אלטרמן, אביו, בבית העלמין טרומפלדור נספר את שורשיו של נתן.

אריסטו אמר שאין לדעת מה קדם למה? האם התקופה היא שיוצרת את האישיות או שהאישיות יוצרת את התקופה. על בסיס זה אני שואל מה הופך את המשורר לאישיות דגולה המילים או המנגינה, המפרסמת את השיר.

נתן אלתרמן נולד בשנת 1910 בוורשה בירת פולין, בבית יהודי, עברי, ציוני ותרבותי. אביו יצחק אלטרמן הגיע לוורשה כשנה קודם לכן כדי ללמד בבית הספר לגננות שבניהולו של יחיאל הלפרין. מוצא המשפחה היה מאזור הומל שהיה אזור מוכה פרעות בתקופת חמלניצקי. הומל הייתה עיר שמחצית מתושביה היו יהודים רובם משתייכים לחסידות חב"ד.

 בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ברחה המשפחה לרוסיה והתיישבה בעיר קישינב. שם פתח האב יצחק גן ילדים שבו דיברו הילדים עברית. בין המחנכים בגן ילדים זה נמנו יעקב פיכמן, הלל צייטלין, בוקי בן יוגלי וחיים נחמן ביאליק. כדי להמחיש לילדים עצמים או דברים אחרים, למשל את התיש, שהם לא יכלו לראות בעין כתב את השיר "יש לנו תיש" שבו פירט אותו ובכך המחיש זאת לילדים.  

המשפחה הגיע לארץ בשנת 1925 והתיישבה בתל אביב. האב נתמנה למפקח העירוני על גני הילדים ובנו נתן החל את לימודיו בגימנסיה הרצלייה. בעצת אביו נסע נתן לאחר סיום הגימנסיה ללמוד רפואה בפריס. כעבור שנת הלימודים הראשונה החליט האב שבנו צריך ללמוד חקלאות ולא רפואה. מתוך רעיון אידיאולוגי של התחברות אל הציונות שראתה בחקלאות את השיבה אל ארץ האבות. הוא סיים את לימודי החקלאות שלו באוניברסיטת ננסי. כשחזר לארץ פנה לעבוד כאגרונום מוסמך בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל". לאחר השבוע הראשון הבין שהוא אגרונום לא יהיה ורצונו להיות משורר. גם בהיותו בצרפת כתב שירים רבים שהופיעו בעיתונו של אברהם שלונסקי "כתובים". לפרנסתו עבד כעורך לילה בעיתון "דבר" וביקש לפרסם את שיריו בעיתון. העורך המיתולוגי של "דבר" ברל כצנלסון הסכים וקבע לנתן מקום קבוע בטור האחרון של העיתון שהיה השביעי. כאלף (1,000) שירים הדפיס בעיתון. נתן כתב גם שירים אחדים בעבור ילדים שפורסמו ב"דבר לילדים".

פריז גרמה לנתן אלתרמן הלם מוחלט. הבחור המופנם נפתח לשני דברים עיקריים בפריס. נשים ויין. משני הדברים סבל כל חייו. מסופר עליו שבאחד הבקרים כשהגיע לקפה אררט יצא לקראתו המלצר והתהלל בפניו שהבוקר הגיע משלוח חדש של קוניאק, ויסקי, סליבוביץ וודקה 45 וכו', נתן ענה לו: "הסדר לא משנה, רק תביא".

 

 

 

תחנה  שביעית:

המצבה של שושנה דמארי.

השיר "כלניות" שנכתב בידי נתן אלתרמן כשיר טבע בעבור תיאטרון "לי-לה-לו" שאליו הצטרפה שושנה דאמרי בשנת 1943. משה וילנסקי הלחין ושושנה שרה את השיר במסגרת ההצגה. כלניות הפך לשיר המזוהה איתה. הצמד וילנסקי ואלתרמן כתבו שירים אחדים לתיאטרון שאותם ביצעה שושנה דאמרי.

 

תחנה שמינית ליד בית כנסת (רחוב חברון פינת טרומפלדור)

כאן יש להשמיע את השיר "עוד חוזר הניגון".

שירים אחדים כתב אלתרמן ברוח הדת שכן משפחתו הייתה מזוהה עם חסידות חב"ד. השיר הזה נכתב בהשראת הסיפור המופיע בספר שמואל ב' פרק י"ב פסוקים ד' עד ז'.

זהו שיר ההתקדשות של אלתרמן והוא מופיע הראשון בספרו "כוכבים בחוץ" הספר שהפך אותו למשורר לאומי.

 

תחנה תשיעית (פינסקר פינת אידלסון)

כשנתן אלתרמן חזר מפריס הוא התגורר עם הוריו ברחוב אלנבי 19. בשנת 1935 התחתן עם צעירה נאה ומוכשרת, שחקנית בתיאטרון הקאמרי בשם רחל מרכוס. בני הזוג גרו זמן קצר בדירה שבבית זה שבפינת הרחוב. בשנת 1941 לאחר 4 שנות נישואין שקטים אירעו לו שני דברים שהוא לא ידע כיצד להתמודד איתם. נולדה לו בת תרצה, וצעירה יפיפייה ומוכשרת מתאהבת בו ללא גבולות ומקדישה למענו את חייה.

 

תחנה עשירית: (ליד בית ביאליק).

ביאליק הוא המשורר הלאומי של העם היהודי הוא מסמל את המודל הישן הגלותי. אלתרמן הוא משורר לאומי מודרני של הישראלים לכן הוא גם משנה את שמו מאלטרמן הגלותי לאלתרמן הצברי. נתן רצה מאוד להיות "צבר". שני המשוררים יש להם מושא הערצה. גורו. לביאליק את אחד-העם לאלתרמן את בן-גוריון. אחד-העם הוא המנתב את ביאליק להיהפך למשורר הלאומי, לאחר פרעות קישינב, לאלתרמן עושה את זה בן גוריון. השוני ביניהם הוא בכתיבת הביוגרפיה האישית דרך השירה. כך עושה ביאליק. אצל אלתרמן אין דבר כזה הוא כותב על תל אביב עירו האהובה ומספר עליה לא על עצמו. בן גוריון אמר עליו שהוא סיסמוגרף למאורעות.

 

תחנה אחת עשרה: (ליד בית העירייה הישן בכיכר ביאליק)

בשלהי שנת 1949 עלו ארצה רבבות עולים מכל הארצות. עליית התימנים במטוסי ענק שנקראה "מרבד הקסמים" משפיעה על שירתו. בטור השביעי מיום 11 בנובמבר 1949 כתב אלתרמן את השיר "בואי תימן" ולאחר מכן כתב את "בכרמי תימן" ו"מרים בת יוסף" כולם שירי הלל לעליית התימנים.

 

תחנה שתים עשרה: ליד קצין העיר תל אביב

כאן צריך להקריא את שירו "אנחנו מגש הכסף" שיר זה הופיע בטור השביעי ביום 19 בדצמבר 1947. השיר משמש כנבואה לכך שתהיה מלחמה ואנחנו ננצח בה.

כשהחלה המלחמה היה אלתרמן כבן 38 והיה פטור משירות צבאי. אלתרמן כתב שירים אחדים על פעולות הפלמ"ח מתוך אהדה וכבוד שרחש לידידו יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח. כשפרצה המלחמה דרש מיצחק שדה לגייס אותו והוא עבר קורס רגמים, והגיע לדרגת סגן רגם מומחה. כשהחל הקרב נפלו מספר פגזים בקרבת ה"עמדה" בא היה אלתרמן ויצחק שדה נבהל שעוד יקרה לו משהו ומיהר להחזירו לתל אביב. אפשר גם להשמיע את השיר "זמר הפלוגות".

 

תחנה שלוש עשרה: גן מאיר (להשמיע את השיר "בשבילי גן מאיר")

בגן מאיר בוצע הרצח והאונס הראשון במדינת ישראל. ביציאה מהגן לכיוון רחוב המלך קינג ג'ורג' החמישי צריך להשמיע את השיר "גן השקמים" הנמצאים עדיין ברחוב.

 

תחנה ארבע עשרה: שוק בצלאל

כאן להשמיע את השיר "שוק המציאות"  שהלחין סשה ארגוב.

למרבה הפלא שמו של השוק נלקח משם הרחוב הסמוך שהפך לרחוב טשרניחובסקי לאחר מות המשורר.

 

תחנה חמש עשרה: קפה עטרה – ברחוב אלנבי מול רחוב ביאליק.

ביום חתונתה של תרצה לעודד קוטלר בכה אלתרמן ללא הפסק ויעקב אורלנד ידידו הטוב לקח אותו החוצה מהאולם והם ישבו כאן ליד קפה "עטרה" ואלתרמן בכה ליד עצי האיקליפטוס עד השעות הקטנות של הלילה.

 

 

עץ הזית

עץ הזית

 עץ הזית קדוש לכל שלושת הדתות המונותיאיסטיות, הוא מופיע בתנ"ך לפחות 23 פעמים. הוא נימנה על שבעת המינים שבהם התברכה ארץ הקודש. כפי שנאמר בספר דברים פרק ח': "אֶרֶץ חִיטָּה, וּשְערָה, וְגֶפֶן, וּתְאֵנָה, וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית, שֶׁמֶן, וּדְבָש".

הפעם הראשונה שהזית מופיע בתנ"ך זה כאשר היונה מביאה "עלה זית בפיה" כאות לסיום המבול. ספר שופטים מראה את חשיבותו הרבה של העץ. במשל יותם מסופר על העצים שחיפשו להם מלך, ופנו בראשונה אל עץ הזית. שכן העץ הוא העץ שממנו מפיקים שמן להקדשת מלכים.

עץ הזית נקרא בקוראן "העץ המבורך", לפי האמונה המוסלמית אללה עצמו ברך את העץ, ולכן אסור לגדוע אותו. (זאת אחת הסיבות שהערבים מרבים לגדלו בכפריהם) גם התורה אסרה זאת.

 

      שמן הזית משמש למספר מטרות:

א. מאור.           אחת המצווה הראשונות לבני ישראל היא לקחת שמן זית זך להעלות אור בנר התמיד.

ב. פרי למאכל.  הזית משמש למאכל מזין (יחזקאל ט"ז) וְרִקְמָה סלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן אָכָלְתְּ וַתִּיפִי בִּמְאוד                             מְאד ותצלחי למלוכה.

ג. סיכת הגוף.   (שמואל ב'). וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה וַיִּקַּח מִשָּׁם אִישָּׁה חֲכָמָה וַיּאמֶר אֵלֶיהָ הִתְאַבְּלִי-נָא                                  וְלִבְשִׁי-נָא בִגְדֵי-אֵבֶל וְאַל-תָּסוּכִי שֶׁמֶן וְהָיִיתְ כְּאִישָּה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל-מֵת:

ד. לרפואה.       (ישעיהו א'). מִכַּף-רֶגֶל וְעַד-ראשׁ אֵין בּוֹ מְתם פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה לא-זרוּ וְלא                                 חֻבָּשׁו וְלא רֻכְּכָה  בַּשָּׁמֶן:

ה. למסחר.        (הושע י"ב). הוא מיוצא למצרים. ככתוב: "ושמן למצרים יובל". או כמופיע בספר                                 יואל. "ומלאו הגרנות בר והשיקו היקבים תירוש ויצהר"

 

עלי הזית מופיעים בסמל המדינה וגם בסמל צה"ל.

 

תקופת קטיף הזיתים היא בת 100 ימים בחודשים אוקטובר עד דצמבר. לקטיף הזיתים קוראים בעברית מסיק ויש להתייחס אל העץ ופריו בתקופה זו בעדינות וחסד. מכאן בא הביטוי "100 ימי חסד"

עצי הזית העתיקים ביותר שנמצאו בארץ הם בגת שמנים בירושלים ויש האומרים שאלו הם העצים שלידם ישב ישו בלילה האחרון לפני שהוסגר לשלטונות הרומיים.

אגדות ומקומות נקשרו בשמו של הזית.

'עין זיתים', 'בית זית', 'כפר זיתים', 'נווה זית', 'זיתן', מושב 'בן שמן', 'ביר זית', 'תל זית' והחשוב שבכולם הר הזיתים ממזרח לירושלים.

 

אגדה מוסלמית מספרת: "כאשר מת הנביא מוחמד התאבלו כל העצים והשילו את כל עליהם. "עץ הזית" לא. שֶכּן הוא עץ 'ירוק עד'. באו אליו כל העצים בתואנה ושאלוהו, כיצד זה? הנביא מת, אנו בוכים והשלנו את עלינו, ואילו אתה העץ המבורך לא מתאבל עליו, כמונו? השיב להם הזית: "הסתכלו לתוך גופי ותראו עד כמה לבי דואב". הסתכלו וראו כי גזע העץ חלול ושחור. הבינו כי העץ מתאבל כל הזמן על מותו של הנביא.

 

בעץ הזית אין מתום כל פרט שבו מביא תועלת. מהגזע והבדים עושים מזכרות לתיירות. העלים היבשים משמשים לבערה ולבישול. מהזיתים מוסקים שמן שממנו ניתן גם לעשות סבון ריחני וטוב. מהגלעינים ניתן לעשות מחרוזת שבה משתמש המוסלמי לספירת שמות האל. משאריות הגלעין לאחר הפריכה שנקרא בעברית גפת אפשר להשתמש לבערה ולחימום.

 

מחפירות ארכיאולוגיות מסתבר שגידול הזית החל כ-4,000 שנה לפני הספירה. הזית גדל על קרקע קרטונית רכה, במורדות ההרים בגובה מתחת ל-800 מטר ובאפיקי הנחלים וזקוק למשקעים מעל ל-300 מ"מ בשנה, וטמפרטורה נמוכה יחסית בחורף וחום בינוני בקיץ. העץ מאריך ימים ומגיע למאות שנים והוא בעל יכולת להתחדש משורשיו ע"י נצרים הצומחים סביב הגזע. העץ מתחיל להניב לאחר כ-15 שנה.

 

הפקת השמן.

      הפקת השמן נעשתה מקדמת דנא. תהליך ההפקה מתבצע כך:

  1. פריכה, (כתישה),
  2. לחיצה,
  3. הפרדה
  4. איסוף השמן.

     צורת ההפקה הקדומה ביותר הייתה כתישת הזית באבן, אחד אחד. הדבר טוב לצורכי שימוש ביתי. כאשר היה צריך כמות שמן יותר גדולה, שמו את הזיתים בתוך כלי, (מכתש ועלי) וכתשו אותם. לאחר מכן שמו את הזיתים הכתושים במים חמים והמשיכו לחמם את המים. בשלב שני נתנו למים להתקרר והשמן צף למעלה. כעת נשאר רק להפריד את השמן ולהשתמש בו.

עם חלוף הזמן, החלו לכתוש כמויות יותר גדולות של זיתים. שמו את הזיתים בתוך שקע בסלע, בחצר או בשדה ליד הבית, ובאמצעות אבנים גדולות פרכו אותם. בשלב השני שמו את הזיתים לתוך סלי נצרים, אותם הניחו ע"ג משטח אבן שקצותיו היו מוגבהות. על הסלים הניחו לוח עץ רחב שיכסה את כל הסלים ומעליהם הניחו מוט עץ ארוך שקצהו האחד היה תקוע באבנים גדולות שנקראו בתולות, או לתוך סלע. מרכז המוט (בעברית: "בד") לחץ על לוח העץ שעל הסלים. בקצהו השני של המוט תלו אבנים ולחץ זה גרם להפקת השמן שזרם דרך תעלה לבור האיסוף. בתוך הבור, צף השמן למעלה והמוהַל נשאר מתחתיו. היו אוספים את השמן לתוך כדים גדולים. את עבודת הפקת השמן היו עושים בבית מיוחד למטרה זו. הנקרא 'בית הבד'. ע"ש מוט העץ הארוך בעזרתו לוחצים את הזיתים. עם ההתפתחות התעשייתית החלו לפתח שיטות פריכה והפקה נוספות ומשוכללות יותר. את הפריכה הראשונית עושים באמצעות שתי אבנים גדולות ועגולות (ים ומֶמל) האחת שוכבת, ובה בתוך השקע הניחו את הזיתים, ומעליהם הניחו את האבן הפוכרת, באמצעות מוט עץ סובבו את האבן בכוח אדם או בהמה, בדרך כלל חמור או סוס.

עם התפתחות הטכנולוגיה התעשייתית ואפשרות יצירת בורג מעץ החל השימוש במכבש לחץ להפקת השמן. דבר זה הגביר את תפוקת השמן. כיום מפיקים את השמן באמצעים מכאניים והידראוליים מודרניים משוכללים.

 

הבילויים

חברי בילו מתל אביב לגדרה

אלכסנדר השני נרצח ביום 13 במרס 1881 על ידי מתנקש שלאחר מכן התברר שהיה חבר במחתרת המהפכנית "נרודיה ווליה". במחתרת זו היו הרבה יהודים ביניהם מאיר דזנגוף ומניה שוחט. ב-27 באפריל החלו פרעות שהקיפו את כל רחבי אוקראינה ועברו גם לרוסיה. בפרעות אלו נפגעו כ-60 אלף יהודים וכנראה שגם כ-225 כפרים של יהודים, חלקם נמחקו מעל פני האדמה. הנזק היה עצום. הפרעות נמשכו כ-3 שנים.

למעשה, יש כאן דבר משונה, הצאר אלכסנדר השני, נחשב לאבא של היהודים ולמרות זאת היהודים מעורבים במותו וגם שילמו את המחיר על כך. בציבור הטענה הייתה שהיהודים מנצלים את הארץ וגורפים ממנה הון. הצאר אלכסנדר השני ביטל ב-7 ספטמבר 1856 את "צו הקנטוניסטים" בכך ביטל את חטיפת ילדי היהודים.

בעיתון "המגיד" בגיליון מספר 14 – 18 בשנת תרכ"ג, כותב ההיסטוריון היהודי שמעון דובנוב שעל היהודים להגר לאמריקה ולא לישראל. כי לטענתו הטובים נסעו לאמריקה והנפל אלה שלא הייתה להם ברירה נסעו לישראל. בהתהלכו ברחוב בריגה ירה בו שיכור. הנהירה או ההגירה של היהודים מרחבי אירופה באה כתוצאה מתחושת האמנציפציה שנוצרה אצל השלטונות ומתן זכויות. רק שמת הזכויות הזה הפך את המצב לרדיפה על רקע כלכלי ולכן החלו יהודים להגר בהמוניהם מתוך מזרח אירופה. רובם נסעו לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

יחיאל-מיכל פינס טען בשנת 1876 שהגיע השעה לעזוב את רוסיה ואת הגלות ולעלות לארץ-ישראל, לארץ הקודש.

היהדות החרדית טענה שאסור ליהודים לעלות לארץ הקודש עד שתבוא על כך הודעה מפורשת מהשמיים. לפי הכלל המופיע בפרשנות לתלמוד, "שאין לעלות בחומה" ואסור להרגיז את השלטונות הגויים. אבל היו רבנים חרדים, שהצטרפו לרבני גרמניה בכמיהה לארץ הקודש. כמו שמואל מוהליבר רבּה של ראדום, או הגאון ר' מרדכי-גימפל יפה מרוזנוי. רבנים אלו טענו שניתן ורצוי לחזור לארץ אבותינו. לטענתם זה יזרז את הגאולה. המשכילים היהודים הצטרפו לקריאה רק לאחר הפרעות.

בתוספת לכל הצרות הרגילות שמגיעות על עם ישראל, שרר רעב כבד בשנים 1867 – 1869 בליטא ובפולין,.ובנוסף לכך פשטה מחלת החולירע. גם זה דחף יהודים להגר מתוך המקומות שבהם הם ישבו. ב-1874 הוחל חוק הצבא וזרם המהגרים גַבַר ועד לסוף שנות השבעים היגרו כ-40,000 יהודים לארה"ב ב-9.09.1881 היה יום ההגירה הגדול. כמעט כל שבוע היגרו יהודים לארה"ב.

כל ישראל חברים (כי"ח) ישבה על המדוכה לגבי שלושה מקומות הגירה. פנים רוסיה, ארה"ב או ספרד. ארץ-ישראל לא עלתה בכלל על הפרק. כי היה ברור שללא תמיכה מסיבית אין כל אפשרות ליהודי לחיות בארץ-ישראל. קרל נטר היה הממונה על הגירת היהודים לארה"ב מטעם חברת כי"ח. הוועדים בארה"ב שקיבלו את היהודים התרגזו שכן נשלחו הרבה זקנים וחולים ולא היה להם כוח להחזיק אותם. יהודים רבים שלא הצליחו בארה"ב החלו לסבול מכל מיני צרות, וביקשו לחזור לרוסיה וארגון היא"ס החל לטפל בהחזרת משפחות גדולות לרוסיה. הרעיון לפתרון בעיית היהודים בהגירה היה שהם יעסקו בחקלאות. לא חשוב לאן יהגרו. שתי הדרכים לפתרון, בין באמריקה ובין בארץ-ישראל, יהיה בהתיישבות חקלאית. בפברואר 1882, נוסדה מושבה יהודית בלואיזיאנה.

"עם עולם"

בחג השבועות תרמ"א הקימו באודסה שני משכילים את אגודת "עם עולם", אליהם הצטרפו עשרות בחורים צעירים תועי דרך ביהדות. כולם היו "חוזרים בשאלה" כולם בוגרי "ישיבה". מרדכי רבינוביץ בעל שם עט סופרים 'ריש גלותא', הוא הסופר מרדכי בן-עמי גם הוא היה חבר ב"עם עולם". בספטמבר 1882 יצאה קבוצה מקרמצ'וג לדקוטה שבארה"ב והקימה שם יישוב יהודי בשם "בית לחם יהודה" למעשה הקבוצה הזו הייתה כמו אגודת ביל"ו רק שהם התיישבו בארה"ב.

בדרך כלל היה ברור שיהודים לא יכולים להיות עובדי אדמה, לעסוק בחקלאות. יהודים ידעו רק להתעסק עם כספים או מסחר. קבוצת חברי "עם עולם" רצתה להוכיח שיהודים מסגלים לעבוד בחקלאות ולהתפרנס מזה. שאול סוקולובסקי מראשי "עם עולם" אמר שהרעיון לעבוד בחקלאות הוכח ולא חשוב איפה זה קרה. בעמק הלבנון, באמריקה או על גדות הדנייפר. למרות שהקבוצה התפרקה לאחר 18 חודש.

לאחר הפרעות בשנים 1881 – 1882 (הסופות שבנגב) הגיעו ליפו כמה אלפי יהודים כנראה כ-5,000 אין לדעת את המספר המדויק. הסיבות לעליה היו בין היתר גם בעקבות הופעתו של לורנס אוליפנט וגם בגלל שאנגלים אספו כספים למען היהודים בארץ-ישראל. גם רעיון מסילת הברזל מטריפולי לדמשק שהיה משנת 1789 ושיהודים התיישבו לאורך המסילה. ההגירה לארץ החלה גם בגלל מחיר הנסיעה שהיה שמינית ממחיר הנסיעה לארה"ב. גם היה שיקול שזה לא נסיעה מעבר לאוקיאנוס. כי אם לא רחוק מהבית. מאירופה. בקלות ניתן לחזור הביתה.

לארץ-ישראל הגיעו שלוש קבוצות של עולים עוד לפני שעלה רעיון ביל"ו. הקבוצה הראשונה מוינישטי רומניה, שהובטחה בקונגרס בברלין 1878 לתמוך בשמירת היהודים ונגד האנטישמיות. אבל בפועל לא נעשה דבר, למרות שלא היו פרעות ברומניה. ליהודים היה ברומניה מעמד של זרים. אלעזר רוקח שהגיע לרומניה כדי לאסוף תרומות ולעזור למתיישבים בגיא-אוני. הוציא לאור עיתונים בעברית ובאידיש ופעל רבות למען העלייה לארץ-ישראל. בדצמבר 1881 הגיע דוד שו"ב לארץ לחפש קרקע עבור יהודי רומניה. נציג הקבוצה השלישית, אליעזר-מרדכי אלטשולר, הגיע מהעיר סובלאק לחפש קרקע להקמת מושבה. עוד בשלהי 1881 הוקמה אגודה "חלוצי יסוד המעלה" בסובלאק כשהמטרה היא יישוב ארץ-ישראל. הקבוצה ביקשה את עצתו של יחיאל-מיכל פינס שהיה מזכירו של משה מונטיפיורי והגיע ארצה בשנת תרל"ח. הוא צבע את עצותיו בצבעים ורודים ביותר. כתוצאה מכל הנהירה ההמונית לארץ-ישראל מצד יהודי רוסיה, הוציאה טורקיה ב-28 באפריל 1882 איסור על התיישבות והתנחלות של יהודי רוסיה רבתי.

זלמן-דוד לבונטין הציע למרדכי אלטשולר להצטרף אליו לעלייה לארץ רק שאלטשולר לא הסכים. כך נוצר המצב שרק קבוצה מיהודי 'מזריץ' הקימו את "ארגון חלוצי יסוד המעלה". לבונטין עלה לבדו לארץ כדי לנסות ולארגן את קבוצתו. המודעה שלו בעיתון לא נשאה פרי ולכן החליט לארגן בקרמצ'וג, עירו, כ-15 משפחות לעלייה לארץ. לאחר מכן עבר לחרקוב, גם שם החלה התארגנות של 26 איש וביניהם ישראל בלקינד. מאחר ולבונטין היה חסיד שמעשה א"י לא אפשר לו לעסוק מספיק בדת, עזבה אותו אשתו וחזרה לבית הוריה, בכך היה לזלמן-דוד לבונטין זמן לנסוע לארץ-ישראל. ז"ד לבונטין הגיע ליפו ב-8.03.1882 והקים את 'ועד חלוצי יסוד המעלה'. רעיונות כבירים היו לו ללבונטין אך הוא הצליח להקים את 'ראשון-לציון' שלושה שבועות לפני העלייה לקרקע הגיע קבוצת החלוץ של אנשי ביל"ו.

יחיאל-מיכל פינס רצה שמרכזו של "ועד חלוצי יסוד המעלה" יישב בירושלים, והוא יהיה אחד מחברי הוועד. אבל לבונטין לא רצה. כי לא רצה שהרבנים יתערבו לו במעשיו, וכך נוצר ריב בין לבונטין לבין פינס.

תנועת ביל"ו

ראשיתה של תנועת ביל"ו בעיר חרקוב כגרעין של צעירים משכילים.

בתחילת דרכם התחברה קבוצת המשכילים לעוד קבוצה ובכך יצרו אגודה גדולה שנקראה דבי"ו (דבר אל בני ישראל וייסעו) הקבוצה החלה במסע נאומים והרצאות ברחבי רוסיה. לכלל מעשים לא הגיעו. חלק קטן מהקבוצה הזו שבראשם עמד ישראל בלקינד החליטו להיפרד מהאגודה הגדולה וקראו לקבוצתם הקטנה ביל"ו. הקבוצה נוסדה כנראה ביום 6 בפברואר 1882. לאחר שעברו את כור ההיתוך מנתה הקבוצה כ-50 איש. הרעיון והרצון היה לעלות לארץ ולהקים מושבה חקלאית ולאחריה עוד הרבה התיישבויות חקלאית כך שכל חברי ביל"ו ורבים אחרים שיצטרפו לאחר מכן, יוכלו להתיישב בארץ ישראל. אחד החברים משה מינץ, היה פעיל מאוד ועודד את חבריו להפיץ את הרעיון ברחבי רוסיה. ברוסיה הוקמו קבוצות של תנועת ביל"ו. בגרודנו, חרקוב, טגנרוב, יקאטרינוסלוב, מוהילוב, מוסקבה, מליטופול, ניקולאייב, סבסטופול, פולטבה, רומני, רוסטוב וביאליסטוק. הקבוצה בכללה מנתה כ-500 איש.

הרעיון המרכזי של ביל"ו היה להעלות לארץ כ-3,000 נפש חלקם משפחות וחלקם רווקים. הדבר יעשה מתוך מימון של עשירי היהודים, כמו הברון רוטשילד והברון הירש. אבל כספים לא הגיעו. יהודים שהבטיחו לתרום לא תרמו גם את מאה הרובל, שהיו אמורים לתרום. לכן הוחלט שלארץ-ישראל יעלו רק צעירים רווקים שיכולים לממן את הנסיעה ויכולים להתקיים מעבודה במשך החודשים הראשונים, עד שתבוא הרווחה.

במוסקבה הייתה אגודה שהתארגנה לעלייה לארץ-ישראל. בקבוצה המוסקבאית, היו חברים מנחם-מנדל אושיסקין, יחיאל צ'לנוב ואחיו, יחיאל-יוסף לבונטין הוא "חושי הארכי" ואחיו של ז"ד לבונטין ויעקב מזא"ה. הקבוצה מנתה 25 איש שהתכוננו לעלות לא"י. יחיאל צ'לנוב היה זה ששכנע את חיסין (הוא היה תלמיד הכיתה השביעית בגימנסיה) שלא לנסוע לאמריקה כי אם להצטרף לקבוצה ולעלות לארץ. חיסין הסכים להצטרף לקבוצה בגלל שחברתו האהובה פאני הייתה חברה בה, והוא לא רצה להיפרד ממנה. לכן בואו של בוריס פלייש למוסקבה לבקשם להצטרף לאגודת ביל"ו הייתה על קרקע פורייה. כל הקבוצה כאיש אחד הצטרפו לתנועת ביל"ו.

יעקב צ'רטוק שהיה אחד החברים באגודה חשב שהישועה לעם היהודי ברוסיה תבוא מההשכלה. בכך היהודים ייהפכו לשאור שבעיסה בכל העולם – ולכן כאשר נוסדה החברה לתמיכת יהודים עובדי אדמה ובעלי מלאכה ברוסיה, שממנה צמחה לימים "אורט". החליט ללכת וללמוד באקדמיה חקלאות.

יעקב צ'רטוק הגיע ביחד עם הלל מינץ, אח של משה, עוד לפני הקבוצה הראשונה של חברי ביל"ו. הקבוצה אספה כסף וביניהם היה הסוחר האמיד אליהו קפלן. כסף לא הצליחו לאסוף רק 200 רובל וכך יצאה לדרך קבוצה קטנה. ביל"ו עמדה בתוקף על הגשמה אישית ומידית ולכן נקבע יום היציאה לדרך 9 במאי 1882 והנהלת הקבוצה הועברה מחרקוב לאודסה, עיר הנמל שממנה יוצאות האוניות לארץ ישראל. בראשם עמדו שני חברי חרקוב שלמעשה ברחו מהגיוס לצבא.

בנו של ג'ורג' גולר, קולונל ג'והן גולר הציע להקים חוות חקלאיות ליישוב א"י על ידי יהודים. אבל גם זה לא צלח, ולכן הקים משה מונטיפיורי את "קרן משה מונטיפיורי" בשנת 1874. בן אחותו של משה מונטיפיורי חיים גדליה שהיה אחד מבעלי ההון באנגליה ועמד בראש הוועד המפקח על חובות טורקיה לאנגליה הציע בשנת 1875 לשר התורכי מיידאת פשה, שכתב את החוקה הטורקית – אלא שסולק מהר על ידי עבדול חמיד השני – למכור את אדמות הג'יפטליק, תמורת החוב של הסולטן אך גם זה לא הצליח בגלל המלחמה בין טורקיה לרוסיה.

לורנס אוליפנט שישב בקושטא והזמין את זלמן-דוד לבונטין אליו כדי לדון ביישוב ארץ-ישראל. בתקופה זו עקב גל העלייה הגדול הוציא הסולטן צו האוסר על מכירת והתיישבות של יהודי רוסיה בארץ ישראל. לבונטין החליט שאין זה מתאים לו להיפגש עם גוי ושלח אליו את חיים אמזלג. לפי דברי אוליפנט האיסור לעלייה לארץ-ישראל ליהודי רוסיה תופס רק לגבי ירושלים והסביבה. את זה כותב לילינבלום בעיתונו, מתוך מטרה להרגיע את היהודים, שימשיכו לעלות לארץ. לורנס אוליפנט בדרכו לקושטא עבר ביאסי, ביום 4 במאי 1882 נפגש עם 28 ועדי יהודים הרוצים לעלות לארץ. בנוכחותו נאספו 23,000 פרנק למטרת העלייה, וביום 11 במאי הגיע לקושטא שמח בהצלחת שליחותו. היו רבים שהתנגדו לאוליפנט והסבירו שהוא שרלטן.

חברי ביל"ו תלו תקוות בכל גורם שהם חשבו שיכול לעזור להם לעלות לארץ ולהתיישב בה. הבילויים התמהמהו ביציאה לדרך ובנוסף לזה אוליפנט אמר להם להמתין עד שיתבהר המצב באם הם יכולים להתיישב בארץ-ישראל בגלל האיסור לעלייה לארץ. מתברר, שהבילויים סמכו על אוליפנט והתברר שהוא לא יכול לעזור להם בכלום. משלחת בת 5 חברים יצאו לקושטא כדי לנהל מו"מ עם לורנס אוליפנט בקושטא כבר ישבו מספר חברי ביל"ו שהגיעו קודם לכן בדרכם לעלות לארץ ישראל ובגלל האיסור התעכבו בעיר. כולם ניסו כוחם בהידברות עם אוליפנט שבעצם לא יכול היה לעשות דבר. כול חברי ביל"ו  סמכו ידיהם על הלל מינץ ויעקב צ'רטוק, אבל אותם לא מצאו בקושטא.

הרעיון של הבילויים היה שצריך להוכיח שתחיית העם בארץ-ישראל תהיה ללא עזרתו של המשיח, ולכן הם רוצים להעלות. כ-300 משכילים רופאים מכל הסוגים סטודנטים ומורים. ההרגשה של חברי ביל"ו שאוליפנט העמיס עליהם שהם יקבעו את עתיד ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל ועם הרגשת השליחות הזו הם חיים עד הסוף.

בינתיים הגיעו עוד חברי ביל"ו מניקולאייב לקושטא. פרוקס, יהודה-מאיר בורוכוביץ, וולף קושניר ודבורה סירוט והתמקמו בעיר לפני עלותם לארץ. מאחר ונוצרה סחבת בשיחות עם אוליפנט החליטו הבילויים הנמצאים בקושטא לעלות לארץ ואחר כך נראה מה יהיה. ב-28 ביוני 1882 התכנסה אספה בקושטא בנוכחות כל חברי האגודה שהיו באותו זמן בעיר. הם החליטו שכולם, כלומר 14 חברים ייסעו מיד ליפו. למעט חברי המשלחת אל אוליפנט, שתישאר בקושטא, להמשיך את השיחות איתו, אולי בכל זאת הוא יצליח להסדיר להם את ההתיישבות בארץ.

אלה הם הנוסעים:

1.                  ישראל בלקינד ו

2.                  יהודה סאנדומירסקי מחרקוב,

3.                  פרידל אפשטיין,

4.                  יהודה מאיר בורוכוביץ,

5.                  דבורה סירוט,

6.                  בנימין פוקס,

7.                  פרוקס,

8.                  וולף קושניר,

9.                  גריגורי רובנוביץ מניקולייב,

10.              משה גרינברג מליטופול,

11.              י' אורלוב

12.              אליהו סברדלוב מפולטאבה,

13.              ברוך ברודני שמוצאו לא ידוע.

לקראת העלייה נכתב תקנון מקוצר ונאספו כ-500 רובל ולחברי המשלחת שנשארו בקושטא ניתנה הוראה לעזור ולטפל בחברי ביל"ו שיגיעו בדרכם לעלות לארץ, ולנסות להשיג פירמן (רישיון) לקרקע חינם מהסולטן.

ב-29 ביוני 1882 יצאה החבורה לדרך על האוניה האוסטרית צ'רס. כזכור עוד קודם לכן יצאו לארץ יעקב צ'רטוק והלל מינץ. למעשה היה המרכז הביל"ויי באודסה. כאשר חברי הסניף שנוצר בקושטא החליטו לעלות בכל מחיר התרגזו באודסה על כך. החברים שישבו במרכז באגודה באודסה, לא הסכימו לעלייה לארץ בצורה לא מסודרת בגלל איסור ההתיישבות וחוסר הכסף למימון העולים. אודסה גם כעסה למה לא הודיעו לסניף בחרקוב על רעיון העלייה המזורז לארץ-ישראל. מכאן אנו למדים שהסניף בחרקוב הוא למעשה המרכז הראשי.

גם לורנס אוליפנט התייאש מישיבתו בקושטא מבלי לראות תוצאות מעשיות. החליט לעלות לארץ ביחד עם אשתו אליס ומזכירו האישי נפתלי הרצל אימבר, בנובמבר 1882.

למעשה קרה מה שקורה בכל ארגון גדול שאין בו מנהיגות חזקה. כל סניף חש או חשב שהוא הסניף הטוב ביותר ושהוא חותר לקראת העלייה לארץ-ישראל. אבל כאשר חברי הסניף שהיו בקושטא החליטו לעלות לארץ ולא הודיעו ולא קיבלו רשות מהמרכז בחרקוב, הם התרגזו ושאלו לפי איזו החלטה אתם עולים לארץ. הסניף באודסה ניסה למנוע את העלייה לארץ, עד שלא יתקבלו המסמכים מהסולטן. מאחר ולא אוליפנט וגם לא שגריר ארה"ב בקושטא יכלו לעזור במשהו אצל הסולטן החליטו 14 בחורים לעלות. מה יש להם לשבת בקושטא ולסבול, יסבלו בארץ-ישראל. החיים בקושטא היו קשים מאוד שכן לא היה להם כסף לקיום אישי. הדבר הביא למאבקי כוח בין הסניפים. היו סניפים שלא ידעו על המאבקים והמשיכו לשלוח לארץ את מי שיכול היה, או רצה לעלות, עם מעט כסף ובעיקר עם רצון.

חברי ביל"ו שהגיעו ליפו:

אבגוסטובסקי, , שמשון בלקינד, דרובין, אפשטיין, זאב דובנוב, צלליכין, רוזובסקי, חיים חיסין, בריליאנסקי שנשא לאישה את דבורה, מאירוביץ, יעקב צ'רטוק, שהיה ממינסק והגיע בגיל 22, רובנוביץ, צ'רנוב, משה מינץ, דבורה סירוט.

בתקופת העלייה הראשונה עלו לארץ כ-25,000 איש והם הקימו כ-28 התיישבויות ואילו אנשי ביל"ו עלו לארץ 14 איש ובמקרה הכי טוב 49 איש והקימו יישוב אחד וגם זה לא מדויק את גדרה הקים יחיאל מיכל פינס ומאחר והיו תחת ידו או תחת שלטונו אנשי ביל"ו הוא נתן להם להתיישב במקום. לא בקלות הוא הצליח לנהל את חייהם של אנשי ביל"ו.

הסולטן אסר את ההתיישבות בא"י על יהודי רוסיה. לא רק בגלל הדיבורים על הרבים על ההתיישבות, אלא גם בגלל סיבות אחרות. כגון ההשתלטות של אנגליה על מצריים וייפוי הכוח או החסות, שנתנה אנגליה ליהודי רוסיה בא"י. דבר שיצר קו מחבר בין הדברים.

זלמן-דוד לבונטין מצליח לארגן קבוצה חדשה מיהודי רוסיה. יוסף פיינברג, שהיה כימאי ושימש גם כגזבר של האגודה.  צבי-הירש לבונטין, יהודה-לייב חנקין וראובן יודלביץ הללו מקרמצ'וג. רעיון ההתיישבות היה להראות לכל יהודי רוסיה שניתן להתיישב בארץ ולא חייבים לנסוע לאמריקה. העם היהודי יכול לעסוק בחקלאות ולחיות ממנה. זה גם הרעיון של קבוצת ביל"ו. בארץ נשארה בכל זאת קבוצה קטנה של יהודים וביום י"ב בתמוז תרמ"ב (29.06.1882) נקנתה אדמת "עין הקורא" שתיקרא לימים ראשון-לציון. לכן זה נראה כאילו שכאשר הגיעו הבילויים כשלושה שבועות לאחר מכן כבר הייתה עבורם קרקע להתיישבות. הרעיון של הבילויים היה להיעזר בחברת "ועד חלוצי יסוד המעלה" לצורך רכישת אדמה. .

הבילויים הגיעו ביום 6.07.1882 ליפו. י"ט בתמוז תרמ"ב

כאשר הם ירדו מהאוניה קיבל את פניהם לבונטין, והוא חשב שהם מביאים איתם הרבה כסף. אך התברר לו שאין להם כסף וגם מה שהיה, נשדד מהם. כך שלבונטין נתן להם 100 פרנק כדי שיוכלו לאכול משהו.

אליהם מצטרף יעקב צ'רטוק וכול הקבוצה מתגוררת בביתו של אנטון איוב* בקומה השנייה. שם היו 2 חדרים ומרפסת. בחדר אחד התגוררה הבחורה ובחדר השני התמקמו הבחורים. בגלל הצפיפות הרבה שהייתה בחדר שלהם, הם יצאו גם למרפסת.

*) בני משפחת אנטון איוב, ערבית נוצרית, קיבלה אותם במאור פנים  כפי שמספר חיים חיסין בזיכרונותיו: "קבלו אותנו בשמחה רבה, בעל הבית הציג אותנו לפני אשתו, כלתו, ובנותיו. הללו הושיטו לנו את ידיהן מתוך הארת פנים. בכל גברת התמזגות עדינה של תרבות מזרחית ואירופאית. הגישו לכל אחד נרגילה, וקפה בספלי קהווה (קפה) קטנים והתחילה שיחה מלאה בצרפתית, גרמנית וערבית…"

הלל מינץ נשאר בירושלים. למעשה, בזמן שהגיעו הבילויים ליפו לא היו בכלל מושבות יהודיות. רק ארבע מושבות של הטמפלרים שרק אחת מהן הייתה חקלאית, שרונה. לא הייתה להם שום ברירה הם היו חייבים ללכת לעבוד במקווה-ישראל ולמזלם קרל נטר ראה את פועלם בעין טובה. לא כולם היו חקלאים ולכן היו צריכים ללמוד את העבודה. במקווה-ישראל היו כ-60 נפש. את העבודה החקלאית בשדה ובפרדס עשו הערבים ועליהם מצטרפים תשעת חברי ביל"ו. מנהל מקווה ישראל שמואל הירש, שניהל את מקווה משנת 1879 עד למותו 1891.

הם היו יוצאים לעבודה בבוקר ואוכלים את ארוחת הבוקר תוך כדי הליכה לחם וענבים או תפוזים. לאחר מכן היו עובדים יום מפוצל עם מנוחה של שלוש שעות באמצע היום.

במקווה-ישראל עובדים רק עשרה בחורים. כי ליד דבורה צריך להישאר מישהו לשמור עליה. ישראל בלקינד וצ'רנין…. היו שליחים שניהלו את הקבוצה ועוד אחד בתורנות שהיה עוזר בעבודות הבית.

ביום 21.09.1882 הגיעו עוד חברי ביל"ו שמשון בלקינד, שהיה עוזר רוקח במקצועו.

פאני בלקינד

זאב דובנוב אחיו של ההיסטוריון שמעון דובנוב.

טריץ שלא ברור מי הוא.

 הרעב והחובות של הקבוצה גברו מאוד והלל מינץ אחיו של משה נכנע למיסיון והתנצר כדי להציל עצמו מרעב.

ב-27 באוקטובר 1882 חל פילוג בקבוצה שהייתה בארץ. בין ה"פשוטים" לבין ה"שליחים". הפשוטים דרשו מישראל בלקינד שכל פעולה תעשה לפי החלטות הרוב, אבל הוא סרב, בטענה שהוא הממונה על תנועת ביל"ו בכל רחבי רוסיה, ולכן הוא לא יכול להישמע לדרישות של קבוצה קטנה. : "ממונה בתור בא-כוח של כל אגודות ביל"ו הנמצאות עדיין ברוסיה. אתם קומץ קטן ממנו, ואין לכם רשות לקבוע סדרים. ביד הגורל עצמו הופקדתי על משמרתי וניתנה לי שליטה מלאה בכל עניני האגודה. אם אינכם רוצים בכך, אבדל מכם".

הריב הגדול היה מי יקבע את הנוהל והסידורים בכל המגעים שבין הסניף ביפו, לבין הסניף שישב עדיין בקושטא. לטענת הפשוטים שישבו ביפו ועבדו. לא הייתה קיימת יותר אגודת ביל"ו. כי הם בכל מקום שהם נמצאים לא עושים דבר למען העלייה לארץ-ישראל ואילו הסניף ביפו שבעצם הגשים את הרעיון ולכן כל השאר לא קיים ושלא יכתיבו לנו מה עלינו לעשות. בכל אגודה או קבוצה של חברים הרוב קובע. לכן דרשו מישראל בלקינד לקבל החלטות לפי דעת הרוב של היושבים ביפו. מאחר ובלקינד לא קיבל את דעתם החליטו הרוב להדיח את השליחים. את צ'רנין שהיה יד ימינו של בלקינד, את כל בני משפחת בלקינד ואת זאב דובנוב. לטענת חיים חיסין: הרוב לא הדיח את בלקינד כי אם את עצמו למרות שבלקינד וחבריו עברו להתגורר במבנה אחר בפרדס אחר. שכן בלקינד הוא ראש ביל"ו ואין אפשרות לסניף המקומי להדיחו.

כאשר החלה ההתיישבות בראשון-לציון, מכר צבי-הירש לבונטין לשש משפחות עניות ביותר שלא היה להם מה לאכול שש חלקות קרקע.

המצב בראשון-לציון היה כל כך גרוע, שביום 15 באוגוסט 1882 יצא יוסף פיינברג לאירופה לנסות ולגייס כסף למען המתיישבים. הוא הגיע לפריס ב-2 באוקטובר יום לאחר מותו של קרל נטר. למזלו של פיינברג, קרל נטר המליץ עליו בפני הרב צדוק הכהן שהיה רבה הראשי של פריס. וזה הפגיש אותו עם הברון רוטשילד, יוסף פיינברג ידע ודיבר צרפתית. ביום 18 באוקטובר נפגש פיינברג עם הברון.

הברון הסכים לתת כ-25,000 פרנק עבור שש המשפחות והסכים לממן חפירת באר מים. בנוסף לכך שלח את הגנן ז'וסטין דיגור שהיה קתולי צרפתי. הברון דרש שתרומתו לא תפורסם ברבים מתוך פחד מפני השלטונות וכך הוא מקבל את השם "הנדיב הידוע".

בתאריך 28.09.1882 פנה הרב מוהליבר אל הברון בבקשה להציל את יהודי רוסיה מהפרעות הקשות שעוברות עליהם. הברון נתן את הסכמתו להקמת מושבה חקלאית בארץ-ישראל, בתנאי שהיהודים יבואו לארץ מרצונם החופשי. כך באה לעולם המושבה עקרון.

ב-20.10.1882 שלח הברון מכתב לשמואל הירש מנהל מקווה-ישראל להגיש עזרה למתיישבי ראשון-לציון. הבעיה הייתה שהאדמה לא התאימה לחקלאות פלחה ולהבין בחקלאות הבין רק יהודה-לייב חנקין שהיה אגרונום בהכשרתו. שמואל הירש הגיש את כל העזרה למתיישבים והוא גם רותם את הברון לנושא.

אברהם בריל הביא למושבה מתיישבים מרוסיה כדי שיילמדו חקלאות ואחר כך הברון יקים להם מושבה משלהם. הוא גם רצה שהבילויים יעזבו את מקווה-ישראל ויעברו לחיות בראשון. לראשון-לציון הגיעו 16 חברי ביל"ו בתאריך 7.11.1882 והוחלט שהריב הקודם שהיה ביניהם לבין מתיישבי ראשון-לציון, ימחק וכולם יחיו במשותף. אבל לחברי ביל"ו הייתה השפעה על בחורי המושבה.

בלקינד הודיע לקושטא כי אנחנו נפרדים מכם כי אתם יושבים לכם שם ולא עושים כלום ואילו אנחנו כאן סובלים למען א"י. בלקינד המשיך לא לעבוד כי אם לעסוק בכל מיני דברים אחרים רק לא עבודה פיזית. למרבה הפלא את העזרה להתיישבות חברי ביל"ו מיפו בראשון-לציון מסדרים סניף קושטא. על סמך העבודה של סניף יפו יכלו חברי הסניף בקושטא לקבץ כספים עבורם. רק שהכספים לא תמיד הגיעו ליעדם. תרומות גדולות הגיעו בעקבות מאמריו של בלקינד ב"העולם" וביל"ו הפכו להיות נותני הטון לנוער בראשל"צ. כאן נוצרה בעיה כי הם היו בחורים צעירים שעזבו את הדת, בחורי המושבה היו דתיים. גם במושבה ראשל"צ היו חילוקי דעות בין חברי ביל"ו חלקם לא הסכימו לישיבה בראשל"צ כי זה כאילו "חלוקה" הרי קיבלו אדמה ומקבלים כסף וחלקם דרשו שביל"ו תידבק במטרה הראשונית לשמש דוגמא להמוני בית ישראל להתיישבות חקלאית בא"י ולכן צריך להקים מושבה משלהם.

חלק מהקבוצה עברו לירושלים וקראו לעצמם "שיבת החרש והמסגר" (שה"ו) הם היו חמישה וחיו בהרמוניה. פינס נטל את חסותו עליהם ודאג להם וכך יכלו ללמוד מקצוע. בירושלים ישב גם הלל מינץ שהגיע לשם מיד עם עלותו לארץ ולא ישב בכלל ביפו.

כך כותב זאב דובנוב לאחיו:

"המטרה הסופית היא להשתלט על כל ארץ-ישראל ולהחזיר ליהודים את העצמאות והיוזמה המדינית —-אל תצחקו אין זו הזיה. יש לשאוף לכך שכל האדמה וכל הייצור יהיו בידי היהודים. — עוד יקומו יהודים ובנשק ביד יכריזו על עצמם כאדוני הארץ הזאת אין הכרח שיום נהדר זה יגיע בעוד 50 שנה או יותר. 50 שנה אחדות מה הן לעומת מפעל כזה?".

פינס ניהל מאבק למען אתרוגי הארץ כנגד אתרוגי קורפו. הוא ניסה לעזור לבני הארץ לעסוק בחקלאות אבל לא הצליח הוא עזר ליואל משה סלומון לחזור ולהתיישב בפתח-תקווה.

לשכת קושטא ראתה בפינס בעצם ממשיך דרכה ולכן הם פונים אליו שיקבל על עצמו את הטיפול בחברי ביל"ו. בפסח תרמ"ג עלו אל פינס חברי ביל"ו שהתנגדו להתיישבות בראשל"צ וביקשו ממנו שיקבל אותם תחת חסותו. הוא חיבר להם המנון חדש. שזה בעצם השיר "חושו אחים חושו" שזה תרגם של שיר רוסי פופולארי.

הם מקימים אגודה חדשה "חברת ביל"ו ויחיאל מיכל פינס מתמנה לנשיא האגודה החדשה ומחבר להם המנון חדש התירוץ שלו שהוא הסכים להיות נשיא כי הם חזרו בתשובה. אגודת "חובבי ציון" בווילנה שלחה ליחיאל-מיכל פינס 300 רובל בשביל ביל"ו אבל הוא לא נתן להם את זה עד שמינוהו לנשיא עליהם והסכימו לבוא לירושלים.

משה מינץ שישב ברוסיה שלח לארץ את יעקב הרצנשטיין (שהיה לימים ממייסדי שכונת מונטיפיורי) שלמד משפטים ואת ד"ר מרק שטיין בן 28 שהיה רופא והסכים לעבוד בירושלים או כאשר תקום מושבה בילויית יעבוד בה ללא תשלום. הרצנשטיין לא החזיק מעמד בעבודה הקשה במקווה-ישראל ועזב כעבור כשנה את הארץ. לעומת זאת שטיין הצליח לקבל כעבור כשנה מינוי של רופא מטעם הברון בעקרון עם הקמתה. יום עליית הבילויים לארץ י"ט בתמוז תרמ"ב נחשב בעיניהם לציון דרך והכן כך זה היה למרות כל המריבות וההתנכלות והפילוגים בקבוצה. השם ביל"ו שימש כמקור של אור ליהודי רוסיה ורבים שאפו לעלות לארץ והיו רבים ששלחו תרומות לארץ. לא תמיד זה הגיע לפלג הנכון. אבל השם ביל"ו היה חשוב ביותר

 זלמן-דוד לבונטין (זד"ל) נסע לרוסיה לסידורים אישים. נשאר שם 20 שנה. יהודה-לייב חנקין נסע לסידורים קטנים וחזר לארץ. הם נפגשו בקושטא. זד"ל הטיח דברים קשים באחד מחברי ביל"ו שפגש שם והסביר לו שאין שום סיכוי להצלחה לרעיון ביל"ו. חברי ביל"ו בכללם היו צעירים מאוד ולא ידעו בעצם כיצד לנהל מערכת כל כך גדולה עם רעיון כביר. אנשי "חובבי ציון" היו הרבה יותר מיושבים ועשו את מעשיהם עם יותר אחריות, ולכן הקימו מספר מושבות. ביל"ו רבו ביניהם והתפלגו למרות שיכול להיות שבלקינד הבין שהרעיון הוא יפה אך בלתי ניתן לביצוע ולכן רצה משהו קטן ולא בומבסטי. ברליאנסקי ישב בראשל"צ והכין במשך שבועיים תקנון לחברת ביל"ו. הוכנו שני תקנונים. האחד היה מיועד לברון ואנשיו, והשני לשימוש פנימי של חברי ביל"ו בארץ. רק התקנון שנישלח לברון ולרב צדוק כהן שרד. בחודש אוקטובר נבחרה הנהלה חדשה לחברת ביל"ו. להנהלה נבחרו משה מינץ, בריליאבסקי ובורוכוביץ והוחלט שיחיאל מיכל פינס הוא הנשיא ויקבל 10 פרנק לשבוע. (למה?)

ג. המרידה הראשונה וסירוב הברון לעזור לבילויים

המכתב אל הברון יצא לדרכו בדיוק כאשר פרץ המרד בראשל"צ חלק מהתושבים התלוננו על הגנן דיגור שהוא קונה להם פרדים מסוג ב' ולא סוג א'.

המכתב של מאירוביץ מופיע בעיתון המליץ מספר 100 מיום י' בטבת תרמ"ד. בתשובה על מכתבי המרד כותב להם הברון ובתוך מכתבו הוא כותב כך: "אתם מסוג האנשים שה' לא מצאם ראויים ללכת לארץ הקודש וביקש להניחם למות במדבר". הברון דרש את גירושו של ישראל בלקינד והתושבים התנגדו לכך אבל לבסוף עזב בלקינד מרצונו כדי שכל המפעל לא יירד לטמיון. בינתיים חלו שינויים בכל המערכת. לראשל"צ הגיע יהושע אוסוביצקי במקום בן שימול, שנשלח לראש פינה. מדריך נוצרי צרפתי קוולן בא במקום דיגור. היה עוד דבר אחד מפריד. אחד הסעיפים בתקנון היה שהחברים לא יתחתנו כל זמן שהם נמצאים בקומונה ודבר זה הוא בניגוד לדת. התקנון והמכתב של בלקינד היה שהם רוצים הנהלה עצמאית תחת חסות הברון, ולזה לא הסכים הברון. שמלכתחילה הציב תנאי שאף אחד אין לו זכות לנהל בראשל"צ משהו. רק הוא המנהל של המושבה. בעקבות המרד החליט הברון שלא להקים או לתמוך יותר במושבות חדשות עד שאלו שהוא תומך בהם כרגע יעמדו על רגליהם ולא יהיו זקוקים יותר לנדיבותו.

ברליאבסקי וסירוט החליטו להתחתן ולכן החליטו לעזוב את הקבוצה. בעקבות כל המריבות הוחלט על סילוקו של משה מינץ מהקבוצה אבל אליו הצטרפו עוד כמה, כמו בורוכוביץ, אפשטיין, ספקטור ובני הזוג החדש.

ב-21 במרס 1884 יצאו הפורשים לפריס במימון שמואל הירש תוך התחייבות שלא ליפול יותר למעמסה על כי"ח. יצחק וילבושביץ, אחיו של גדליה היה גם כן זמן קצר חבר ביל"ו. אחיו משה, טוען כי אייזיק התאבד בשנת 1885 בגלל אהבה נכזבת.

אנשי ביל"ו התנהגו במקווה-ישראל בצורה מחפירה, הם התעללו בערבים. בדיבורים לא יפים והערבים שהיו רוב העובדים, וגם עבדו בזול מאוד פנו לשמואל הירש, והודיעו לו שאם הדבר לא יפסק הם יעזבו את העבודה. הנה עוד סיבה לגירוש משה מינץ וחבריו ממקווה-ישראל.

שמואל הירש נתן להם כסף כדי לנסוע לארה"ב. כדי להוכיח לכולם את צדקתו שאין בני-ישראל מסוגלים לעבודת האדמה.

המצב הפך בלתי נסבל עבור חברי ביל"ו. לכל הזרמים שלו. הם לא עשו בעצם כלום. מתוך הרעיון שלהם בסיכומו של דבר הם שכירים בכל מקום, ולכן קמה זעקה בעיתונות שצריך להקים לפחות מושבה אחת. אם לא, כל המפעל שנקרא ביל"ו יירד לטמיון בקול בושה גדולה. השעה הייתה פשוט מוכנה להקמת גדרה.

אה על המפעל כולו.

פינס החל לחפש ברצינות גמורה ובמהירות קרקע עבור הבילויים. תחילה מצא ב'מוצא' כ-300 ד' שהתאים רק לכרמים ולא היה מספיק. לאחר מכן בהר-טוף. את זה הצליחו לקנות נוצרים וגם הם לא הצליחו ליישב במקום יהודים מומרים. הוא ממשיך לחפש ומצא אותה ב'קטרה' כפר ערבי. שבה מכר הקונסול של צרפת פרדינדד פילבר בשביל חברת "עזרא" שהיא אג' "חובבי ציון" מחראקוב. אגודת "חובבי-ציון" בוורשה, שלחו כסף ועוד קהילות נרתמו למאמץ האחרון להציל את המפעל הגדול. למדידת השטח נשלח מרדכי לובמן והדבר פורסם בעיתונות התקופה. פינס רכש את הקרקע על שם הרב עזריאל הידלסהיימר, ולשם התיישבות במקום נבחרו 15 איש. השטח שנרכש היה בן 3,000 דונם והוא חולק ל-25 חלקות. מתוך 15 הבילויים שהיו אמורים להתיישב בגדרה ויתרו 6 על הרעיון. שטיין שירת כרופא בראשל"צ, יחזקאל קנטור נסע בלי לשוב. אלכסנדר הרכבי, יעקב צ'רטוק שלא יכול היה לעבוד עבודה פיזית בגלל מחלת האסטמה שלו, ונשאר בירושלים. כדי לאסוף כסף הכינו תמונות של משה מונטיפיורי עם שיר של יל"ג ומכרו את הגלויות הללו למען הקמת מושבה בארץ-ישראל.

בשנת 1885 הגיעו 6 בחורים שנבחרו על ידי "חובבי-ציון" ללמוד אגרונומיה ולעבוד לאחר מכן במושבות.

1) מיכל-שלמה פוחצ'בסקי

2) גרשון הורביץ

3) משה ורהפטיג

4) יצחק אפשטיין שהיה פדגוג ובלשן נודע,

5) א' הלפרין

6) ליאון יגלי.

חלקם חלו ונאלצו לעזוב את זיכרון-יעקב. שלושה המשיכו כמדריכם פוחצ'בסקי, הורביץ וורהפטיג והפכו ברבות הימים לאיכרים בעצמם.

ב-19 בנובמבר 1884 שמונה ימים לאחר סיום ועידת קאטוביץ וללא כל קשר אליה החליטו הבילויים שכולם יעזבו את בית אנטון איוב ויעברו לגדרה.

המושבה

כאשר עלו תשעת הבילויים ל'קטרה' היו בארץ שבע מושבות חקלאיות. ראשל"צ ראש פינה,

עשרת הראשונים הגיעו מיפו עם חמור שנסע את המטען שלהם. כמה טוריות ומעדרים. חמישה בחורים ליוו את החמור בדרכו מיפו לגדרה. פינס הקים במקום צריף למרות שהיה בידיו רישיון להקמת בתים. אבל לא היה לו כסף לכך, וכולם גרו בתוך הצריף. יעקב-שלמה חזנוב שהיה בעל מלאכה מוכשר בנה עוד חדר בקדמת הצריף עבור החמור וכלי העבודה. מאחר ולא היו להם זרעים לא יכלו לזרוע כלום ומסרו את הקרקע בחכירה לערבים, ולקחו שתי גבעות וניסו לטעת כרם. אבל החלו מריבות ולכן חילקו את הכרם וכל חבר קיבל 4 דונם כרם. כחודשיים לאחר לידתה נפטרה התינוקת של חיים חיסין ומאחר ופינס לא רצה לקבלו לגדרה בטענה שאין קרקע עבורו. הסיבה האמיתי הייתה שהוא היו לו דעות אפיקורסיות ורק באם יסכים לרכך את דעותיו יתקבל. אבל חיסין היה עקשן ולא היה לו כסף לכן לקח את אשתו ושניהם נסעו לרוסיה.

שליחותו של קלונימוס זאב ויסוצקי.

ועד מזכרת משה מונטיפיורי, היה מורכב מ-18 חברים. כל אחד מהחברים רצה לנסוע לארץ ישראל. אבל כסף לא היה בקופה כדי לממן את הנסיעה. הציע קלונימוס ויסוצקי לנסוע על חשבונו האישי. הוא בחר במזכיר אישי באלעזר רוקח, והשניים יצאו לדרך. בדרכו עבר בקושטא ולאחר שיחות עם נכבדי היהודים במקום שלח ללילנבלום הצעה. כל העולים לארץ, יקבלו על עצמם את הנתינות העות'מנית כדי שיתקבלו בארץ בצורה נאותה. הוא הציע שלא לשלוח אל השולטן שליחים בעלי נתינות צרפתית או אנגלית, כי מדינות אלו מחכות למפלת האימפריה, ולכן הסולטן שונא אותם עוד לפני שהחלו לדבר. ויסוצקי שביקר בפתח-תקווה וראה את הצרות שהיו שם בין החברים. הציע להעביר את המשפחות העניות לגדרה, ולתת להם שם בתים, והבילויים שיושבים בגדרה יעבדו אצלם כשכירים, כי הם רווקים. מזלם של הבילויים ש"חובבי-ציון" לא קיבלו את הרעיון הזה אחרת הייתה גדרה נעלמת ממפת ביל"ו.

מאחר וויסוצקי היה אמור לעזור להתיישבות מטעם ועד "חובבי ציון" ולכן אמור היה לייסד ביפו ועד פעולה. החלה מחלוקת איפה ישכון הוועד. כל אחד רצה את הוועד בעירו, מצד אחד ניסו חברי ביל"ו שיתמוך בגדרה ולא בפ"ת, ואילו יושבי פ"ת רצו שיתמוך בהם. כך יצא שלא עשה דבר, וישב ביפו 4 חודשים ומינה את אברהם מויאל לשמש כנציג הוועד. כדי להבין את היחס המחפיר של הערבים אל ההתיישבות היהודית ניתן לקרוא את דבריו של אברהם מויאל:

"סגן הקונסול הצרפתי הא' פיליבר הילווה כספים בריבית לתושבי הכפר הערבי קטרה. החובות עלו כפורחת והיו על צוואריהם עד כי נאלצו לתת את אדמתם כפתרון לבעיית החוב. למרות שבלי האדמה הזו לא יכלו להמשיך ולהתקיים. כל עוד היה הוא פיליבר, בעל הקרקע והשאיר אותם באריסות על הקרקע לא קרה שום דבר חמור לערבים. אבל ברגע שהאדמה נמכרה לפינס ועל הקרקע עלו חברי ביל"ו והם מנסים לעבדה לבדם. המצב נהיה גרוע מאד, ולכן הערבים התנכלו להם למתיישבי גדרה. מצבם הרע של מתיישבי גדרה היה בכך ששני הכפרים היו כתף אל כתף שלא כמו בשאר ההתיישבויות שהיה מרחק כלשהו ויכלו לעשות דברים שהשכנים הערבים לא ראו, בגדרה הקירבה הייתה מידית ולא ניתן היה להסתיר דבר. הם הכבידו עליהם בהספקת מים כי לגדרה היה אסור לחפור באר והם הלשינו כל בניית בתים כמו שעשו לוויסוצקי שרצה להקים צריפים מחומרים שקנה פינס והחביא בראשל"צ אבל לא ידע שאין רישיון, ולכן הורה להעביר את החומרים לגדרה ולבנות. מיד הלשינו הערבים והעבודה נעצרה והחומר נירקב ונעלם. גדרה הייתה גם תחת שלטון עזה ושם לא היה ליהודים כל השפעה ולא היה כסף לבקשיש וגם לא היה למי לתת. באלול תרמ"ה רצו אנשי גדרה להקים לול מיד הגיעו ערביי קטרה. אברהם מויאל קנה עבורם מספר סוסים והם רצו לבנות עבור הסוסים אורווה אבל לא יכלו. בעצת אברהם מויאל חפרו בור ורצו לעשות לבור גג. מויאל אמר להם כאשר יבוא הקצין עם חייליו תזכירו לו את שמי ותגידו לו שהוא צריך להחזיר את החוב בסך של 200 לירות, שהקצין הממונה קיבל ממויאל. הוא רצה לעזור להם בעוד דברים אך מת ולא יכול היה יותר לעזור. אבל כאשר פרצה שריפה בכפר הערבי והשכנים היהודים באו לעזור בכיבוי השריפה הערבים טענו שה' נתן להם עונש על שהרעו ליהודים בעוד היהודים עוזרים להם".

ביום ב' דחנוכה תרמ"ו 4 בדצמבר 1885 נחשב כיום השנה לעליית הבילויים לגדרה.

ישראל בלקינד צורף לגדרה מבלי לשאול את המתיישבים כי זה היה עוד לפני שרכשו את הקרקע ויסוצקי קנה עבורו חלקה והוא קיבל כספים מכל מיני מקומות וכך היה בלתי תלוי באחרים או בחיבתם אליו. אל גדרה הוסיף ויסוצקי גם את לוליק פיינברג ואישתו פני. המתיישבים לא רצו אותו כי לא היה שומר מצוות באותה הדרך צירף גם סימנוביץ וגם את יעקב חנקין ואישתו. שלא יכול היה להישאר בבית אביו יהודה-לייב בראשל"צ. גם יהושע חנקין צורף לאחר זמן. ב-25 באוגוסט 1885 הגיעה לארץ אחותו של סברדלוב רבקה ועברה מראשון ללול של גדרה בו ישבה יחד עם אחיה. גם מרדכי הנקין שהיה הפועל העברי הראשון ועבד בנחלת האחים סמולצ'נסקין. את אברהם סולומינסקי הביא לארץ מיכל היילפרין שהגיע לראשונה לארץ ביום 30.06.1885. את חיים חיסין קיבלו תמיד בסבר פנים יפות למרות שירד מספר פעמים. כאשר הגיע חיסין העבירו את החמור למקום אחר ונתנו לו את החדר של החמור שבו השתכנו 4 משפחות. צבי הורביץ נשא לאישה את לאה בננסון בעיר מינסק. כאשר קיבל רשות מיוחדת מחברי ביל"ו לנסוע ולהתחתן במינסק והוא בדרכו חזרה מביא אותה והיא מתגוררת בראשון-לציון כי בגדרה אזל הכסף ואת הנשים העבירו לראשון. אפילו שעורה לסוסים לא היה כסף לקנות.

המרידה השנייה בראשון-לציון

הברון החליט לעזור לראשון-לציון ולקנות עוד חלקת קרקע ממערב לעיר. בעיון-קרא. שטח בגודל של 3,500 דונם. את השטח מכרו בחלקות לבעלי אמצעים והברון נתן את רשותו לרוכשים החדשים להשתמש בשירותים של ראשון. בתקופה זו מסתובב בראשון המשורר נפתלי הרץ הימבר ומחבר שירים מספר אותם הוא מפרסם בירחון "ברקאי" למזלנו בחור בשם ליאון יוגלי שנישלח עם עוד חמישה בחורים לעזור וללמד את מתיישבי זיכרון-יעקב חקלאות חלה בקדחת והוא עובר לראשון-לציון לתקופת התרפאות ומחבר לשיר משמר הירדן מנגינה.

 בתוך ראשון נמצאת גם חברת ביל"ו אוגלה בלקינד האחות הבכירה, שהגיעה ארצה ב-26.10.1886 והתגוררה בראשון-לציון. קבוצת "רודף שלום" דרשו מהברון את סילוקו של אוסוביצקי מניהול המושבה הם מערבבים גם את שמואל הירש וגם את פינס. הברון לא עובר על זה לסדר היום וכאשר לא מאפשרים להירש ואוסוביצקי שליוו את זימל להיכנס לתוך המושבה ראשון-לציון, הברון מתרגז ודורש לסלק את המורדים מראשון. זהו הזמן שלראשון-לציון מגיע מיכל היילפרין.

הברון דורש לסלק מיד את יוסף פיינברג מראשון-לציון. אל הברון בפריס יצאה משלחת עם בקשה להדחת אוסוביצקי. הם לא פגשו אותו כי הברון יצא לארץ-ישראל והגיע ליפו ב-1 במאי 1887 כך שהמשלחת לא יכלה להיפגש איתו ולא למסור לו את הבקשה. הברון יצא מיד לבקר בירושלים ובתאריך 8 במאי הגיע לראשון-לציון לפגישה עם המתיישבים. הוא מכנס את כולם בבית הכנסת הגדול וכמובן כל הנשים לבשו את הפרוות שלהם כי זו הייתה ההזדמנות היחידה ללבוש את הבגדים היפים ביותר שלהן. הברון מטיח בהם האשמות כי הם עצלנים וחיים חיי מותרות והוא לא מבין למה האישה לא עובדת ביחד עם הבעל בעבודות המשק. את יוסף פיינברג הוא מגרש מבית-הכנסת ודורש לסלקו מהמושבה. בסוף הדיון הוא מודיע להם שאוסוביצקי עוזב את תפקידו במושבה כולם מחאו כפיים לשמע הידיעה הזו. אך הברון הסביר להם שאוסוביצקי עוזב לא בגלל בקשתם כי אם בגלל שהוא בעצמו ביקש לעזוב. בתאריך 19 במאי מגיע במקום אוסוביצקי מנהל חדש, חיים דויד. הוא מציג שלוש דרישות התחייבות מצד המתיישבים:

א.     אסור למתיישב להשתייך לשום אגודה אחרת ללא קבלת רשות מיוחדת מפריס.

ב.     אסור לארח ולהלין שום אדם ליותר מ-24 שעות ללא רשות מהפקידות.

ג.      אסור להעסיק עובדים זרים ללא רשות מהפקידות

שלושה לא הסכימו לחתום על כתב הכניעה הזה. ולאחר דין ודברים ארוך הם נאלצו לעזוב את ראשון-לציון. להם עוזר בעיקר בתמיכה מוסרית ומוראלית, משה-לייב לילינבלום מאחר והשלושה לא רצו לעזוב הוא מחליט להגיש נגדם משפט על כך קיבל מכתב הזהרה אנונימי שמתחיל במילים "אזהרה ראשונה". הירש הגיש את התפטרותו מניהול המושבות. גם ארלנגר הודיע שבעקבות כך גם הוא מתפטר מהטיפול באגודת "חובבי ציון" כך שמשה לילינבלום נאלץ לסגת מהלחץ וביקש מהשלושה לעזוב את ראשון-לציון.

לייב חנקין – עבר ליפו ופתח חנות לגלנטריה.

ל' אייזנברנד שירד לרוסיה ולימים חזר ועלה והתיישב בחיפה.

  שמשון בלקינד שלקח את כל בני משפחתו ועבר למושבה גדרה.

אלעזר רוקח, שהיה מזכיר "חובבי ציון" ואישיות דינאמית, החליט לעזור למורדים בפקידי הברון בעזרת כספים שהיו ברשותו בעיקר מאגודת "עזרת ישראל" שהוא הקים ביחד עם אחיו שמעון ביפו לצורך הקמת שכונת "נווה-צדק". על כך הוחלט לגרשו מהאגודה. אלעזר רוקח שהיה כותב מאמרים בכל עיתוני התקופה וידע לכתוב יפה החל לכתוב מאמרים ביקורת ושיטנה נגד הברון ועל כך פינס, רב איתו קשות. שמואל הירש פיטר את הרופא ד"ר שטיין מתפקידו בגלל שהיה חברו הטוב של אלעזר רוקח. ד"ר שטיין פנה לברון ודרש לשלם לו משכורת עבור חצי השנה האחרונה מתוך שלוש השנים שעבד ללא משכורת כדי שיוכל לעבור מבחנים בקושטא ולפתוח פרקטיקה פרטית. כעבור זמן קצר פתח פרקטיקה פרטית.

פינס טיפל בגדרה בצורה נכונה והסכים לבניית מבני האבן ללא רשות מלייב פינסקר למרות שפינסקר הוא ראש "חובבי ציון". הרעיון של פינסקר היה שאם יש כסף צריך לשמור אותו לצורך הרחבת ההתנחלות, ולא לשיפור החיים. פינס שחי בארץ רצה להיטיב את חיי המתנחלים ולשפר את חייהם על ידי הקמת מבני אבן ולנצל את הרישיון שלא ילך לאיבוד.

לאחר שהוסדרה הבעלות על הקרקע, הוחל ב-12.03.1888 בחפירת באר בגדרה. ארבע שנים לאחר העלייה לקרקע. בנוכחות נכבדים ביניהם גם המנהל החדש של ראשון-לציון אדולף בלוך. רצו לקרוא לבאר על שם הברון "באר בנימין" אך הברון התנגד ולכן הקימו חברה שנקראה ב.א.ר. ברון אדמונד רוטשילד. החפירות נמשכו בערך שנה בעומק של 45 מטר מצאו מים.

בממשלה התורכית חלו שינויים לאחר נובמבר 1887 שר הפנים התורכי נתן הוראה לנציגו בארץ, הואלי של דמשק, לעזור למתיישבים ולא להפריע להם, וכך ניתנו רישיונות בניה מאבן. בנוסף השגריר בקושטא הוא אוסקר שטראוס יהודי אמריקני עשה הכול כדי לאפשר לעולים החדשים לקבל "פיתקה אדומה" לשלושה חדשים ולא 30 יום כפי שהיה עד כה. במשך שלושה חדשים יכול לקרות הרבה דברים והדבר הקל על העולים. פינס העלה הצעה לרכוש עוד 1,000 דונם כדי להרחיב את גבולה של גדרה. אגודת "חובבי ציון" שבראשה עמדו רבנים דרשו ממתנחלי גדרה לשמור מצוות ולא להפקיר את הדת. הוחלט בהתאם, לבקש מהנצי"ב לשלוח לגדרה שוחט. נבחר מר יחזקאל ליבוביץ אביו של הבילויי דב ליבוביץ. תפקידו של השוחט לשמור על כשרות ועל כך שהיהודים לא ישכחו להתפלל בזמן. לכן היו צריכים לחזור מהשדה ביום שישי כשלוש שעות יותר מוקדם. לארץ עלה בשנת תרמ"ח, הגאון ר' מרדכי גימפל יפה, שהתיישב ביהוד שנעזבה מתושביה שחזרו לפתח-תקווה.

הבעיה הקשה שעמדה בפני המתנחלים הייתה מה יהיה בשנה הבאה זו שנת שמיטה והם פנו גם לר' גימפל וגם לרב של קובנה הרב יצחק-אלחנן ספקטור שטען שאפשר למכור את הקרקע לנוכרי. הברון דרש מכולם לעבוד בשנת השמיטה כדי לא להמיט אסון על כל החקלאות הברון הסתמך על פסיקת הרב ספקטור. הרב גימפל יפה אסר על עבודה בשנת שמיטה ומתיישבי עקרון הפרו את הוראת הברון ולא עבדו. הברון הודיע להם כי יפסיק את התמיכה שלו. מאחר והקרקע בראשון-לציון ובגדרה התבררה כלא מתאימה לחקלאות פלחה הוחלט על דעת הברון לטעת גפנים.

הרב שמואל מוהליבר טען שהברון מאס במתיישבי גדרה בגלל חילוניותם. אך מצד שני יכול גם להיות שזה קרה בגלל הרב מוהליבר. בגלל שגדרה הפרו את ההוראה שלו הוא אסר עליהם להביא את הענבים ליקב בראשון-לציון. ככל שגדרה התפתחה היה יותר רכוש ולכן פינס מביא לגדרה שומר ערבי שהיה מקובל על הגנבים. מתיישבי גדרה ראו ביחיאל-מיכל פינס אב, פטרון, מנהיג רוחני ושופט עליון.

המרחק מביתו של אנטון איוב ועד למקווה ישראל היה כעשרים דקות הליכה. גם החדרים והמרפסת פנו לכיוון מקווה.