כל הפוסטים של ymarkel

מעלה העקרבים

מעלה העקרבים

מתוך הספר "נחלת יצחק"

 בחודש אדר ב' תשי"ד, מרס 1954, נערכו חגיגות במלאות חמש שנים לעיר אילת. עם שחזור הנפת דגל הדיו באום רשרש כיום אילת.

בתום החגיגות באילת, שנערכו ברוב עם, יצא ביום 17 במרס 1954, בשעה 7:00 אוטובוס של חברת אג"ד שמספרו ת-1383 בדרכו חזרה מאילת לכיוון תל־אביב. באוטובוס נסעו 14 נוסעים ועוד 4 חיילי אבטחה. האווירה הפורימית הביאה את החיילים להניח את נשקם על המדפים העליונים באוטובוס ולא להחזיקם בידם. למרות שידעו כי המעבר בכביש הישן בין באר שבע ואילת מצריך כוננות מסוימת.

בערך בשעות הצהרים הגיע הרכב לדרך שנקראה "מעלה העקרבים" והחל לטפס באיטיות במעלה ההר שהיה עם עיקולים אחדים שגרמו לעיכוב בנסיעה. כשהגיע הרכב לעיקול שליד האנדרטה שהקים חיל ההנדסה לכבוד 'פורצי הדרך' ניתכה אש תופת על הרכב מרוביהם של 12 אנשי פידאיון בפיקודו של סעיד איבן בנדק בן לשבט העזזמה שבנגב, שארבו מאחורי האנדרטה.

מעלה עקרביםמעלה עקרבים, הדרך הישנה לאילת, אום רשרש

אפרים פירסטנברג הנהג הראשי של האוטו ואשתו חנה, שישבו בכסא הראשון מצד ימין נהרגו ממטח האש הראשון, נהג המשנה קלמן עשרוני, שנהג ברכב בקטע זה של הדרך למרות שנפגע אנושות ושתת דם רב, הצליח לסובב את ההגה כך שהרכב ידרדר לאחור ויפגע בצלע ההר כדי שהרכב ייעצר ולא יידרדר לתהום. לאחר מטח הירי הראשון עלו שני מחבלים לרכב וערכו שוב וידוא הריגה כדי להיות בטוחים שכולם הרוגים. חיילת אחת נפצעה קשה מאוד, חיים בנו בן 8 של אפרים פירסטנברג נפצע קשה, לאחר מספר רגעים קרא לאחותו ושאל אותה האם הערבים כבר הלכו. המחבלים חזרו לאוטובוס וירו בו עוד כדור בראשו. לאחותו מירי, כבת חמש היה מזל גדול היא ניצלה בזכות חייל שגונן עליה בגופו בכך ששכב מעליה והמחבלים לא יכלו לראותה והיא הבינה שאסור לה להשמיע הגה וכך הערבים לא פגעו בה. עוד אישה אחת שהשימה עצמה כמתה, לא נפגעה קשה.

הנהג אפריים פירסטנברג נמצא כשהוא מחזיק באקדחו, ואילו אשתו חנה, גופתה נמצאה מחוץ לרכב כשהיא זרוקה וללא נעליים שכנראה נגנבו, ואצבעות ידה נגדעו כדי לגנוב את טבעת הנישואין.

שמות ההרוגים הם: אפריים פירסטנברג, חנה פירסטנברג, קלמן עשרוני, חנה קירשנבוים, ראובן בוקסנבאום, יוסף דיין, אברהם חזן, ברוך משולם, משה עזרא, פוליטי קלמן ואליהו ליבוביץ.

רכב צבאי ובו שלושה חיילים עבר כעבור זמן קצר באותה הדרך וכאשר ראה את המחזה המחריד נתקף בהלה וברח מהמקום ונסע לבאר שבע שם הם הודיעו על המקרה למשטרה (החיילים הועמדו לדין על נטישת פצועים).

לאחר מכן עבר במקום רכב של חברת האשלג שאסף את הפצועים, מרים לסר שנשארה בחיים תודות לחייל שסוכך עליה בגופו, ואת החיילת אסתר לוי. [היא ירדה מהארץ ולאחר מספר שנים חלתה בסרטן ונפטרה בשנת 2003}.

כוחות צבא שהגיעו למקום אספו את הגופות והסיעו אותן לבאר שבע, אולם התקבלה החלטת ממשלה בראשותו של משה שרת, וניתנה הוראה להחזיר את הגופות למקום ולהביא עיתונאים וצלמים במטרה לצלם שיחזור של האירוע לצורך פרסומו בעולם, התמונות צולמו באותו הלילה.

ביום 10.11.1968 הצליח צה"ל לתפוס את סעיד אבו-בנדק כשהוא מסתתר במערה, ומסרב להיכנע הוא חוסל במקום. ראש הממשלה משה שרת ביקש ממרדכי זעירא לכתוב שיר שיעזור לציבור לעבור את הימים הקשים בעקבות האירוע הקשה. זעירא כתב את "שיר שמח" ויעקב אורלנד הלחין והשיר הפך לחביב הקהל.

סביל אבו נבוט

סביל אבו נבוט

סביל היא מילה בתורכית עותמנית אבל לקוחה לחלוטין מהשפה העברית. דת האיסלאם נולדה במדבר הגדול ובתוכה גם ארץ ישראל ולכן מצווה גדולה באיסלאם להעניק מים להלך המהלך בדרכי המדבר. כל מושל עיר ראה לנגד עיניו את המצווה הזו והקים מתקן לשתיית מים בדרך. גם מושל העיר יפו מוחמד אגא שאמי שהגיע לכאן בשנת 1807 כמינוי של סולימאן מושל עכו והחליט לשפר את העיר שנהרסה לאחר קרבות נפוליון כנגד תושבי העיר.
סביל אבו נבוטגם מוחמד החליט להעמיד סביל בעיר ומיהר לשפץ ולשחזר את הסביל שהיה בשער הכניסה לעיר וקרא לו על שמו של מיטבו סולימאן פחה. בערך בשנת 1814 או 1815 בנה סביל בצד הדרך ליפו (כיום רחוב בן צבי) הסביל לא מוקם ממש על הדרך כי אם בצד הדרך כלומר שביל קצר מוליך מהדרך הראשית אל הסביל.
לאחר שנת 1832 החלו להקים את שכונת אבו כביר שנשארה במקומה עד לשנת 1948 ואז פורקה במרכזה עובר רחוב גבעת הרצל שמצטלב עם הדרך הראשים מיפו לירושלים.
לאחר קום המדינה נמסר שטח קרקע צנוע לפסל יגאל תומרקין והוא הקים במקום גן פסלים שכולם מעשה ידיו להתפאר. הגן קרוי על שמו של מושל יפו מוחמוד אבו נבוט ששלט ביפו משנת 1807 ועד לשנת 1820. מבנה הסביל הוא בסגנון סלג'וקי בצידו המערבי קבועה קשת משיש ובמרכזה קבועים ברזי השתייה ומעליהם כתובת ההקדשה שהכול ידעו מי בנה את המבנה.

גן סביל אבו נבוט
"מה שירצה אללה היֹה יהיה.
בשם אללה הרחמן והרחום, מקום שתייה זה נבנה בימי המלך המנצח, כבוד אדוננו, הסולטאן ירום הודו "מחמוד כאאן",
יתמיד אללה מלכותו בכל הדורות והזמנים…
בריאות לכל שותה..
שנת 1230 להיג'רה.

מוחמד א-שאמי. מושל יפו.
"אבו נבוט" נולד בשנת 1770 בקווקז והיה כנראה ממוצא צ'רקסי, ככל הנראה הובא לתורכיה ונמכר לאחמד את ג'אזר כעבד ממלוכי.אחמד שהיה מושל עכו הטיל עליו משימות שונות שבכולן הצטיין מאוד. בשנת 1807 מינה אותו סולימאן פחה יורשו של אחמד אל ג'זאר כמושל יפו. מוחמד הגיע לעיר והחל מיד בשיקומה וקימום הריסותיה. הוא לא בחל בשיטה שבה הצטיין בעכו והחזיק בידו תמיד נבוט בנוסף לשומרי הראש שהילכו ליד. כשפקד על מישהו לבצע עבודה כלשהי לשיפור פני העיר והלז לא הבין טוב את הפקודה הסביר לו מוחמד בעזרת הנבוט שבידו את פירוש הפקודה. שאר תושבי העיר כבר הבינו היטב את הנאמר כדי שלא להיפגש עם האלה שבידיו. כל הבניינים העומדים עד היום ברחבי העיר העתיקה הם תוצאות פועלו של מחמוד ברחבי העיר בעזרת אלתו.

האמן: יגאל תומרקין
יגאל תומרקיןנולד ביום 23 באוקטובר 1933 בדרזדן שבגרמניה. בשם פיטר מרטין.
אביו מרטין היינריך הלברג היה שחקן ובמאי תיאטרון בגרמניה. יגאל עלה ארצה בהיותו כבן שנתיים עם אמו, ברטה גורביץ, שבארץ נישאה בשנית למהנדס הרצל תומרקין; שאימץ אותו והעניק לו את שם משפחתו, תומרקין. את שנות בחרותו בילה בשפת הים בבת- ים ושירת בצה"ל בחיל הים. בשנת 1954, השתחרר מהצבא, והחל לעבוד אצל הפסל והמורה רודי להמן, בעין הוד. כעבור שנה יצא לגרמניה לפגוש את אביו ועבד כשנה כתפאורן בתיאטרון "ברלינר אנסבל" אצל ברטולט ברכט. כאמן הוא עוסק גם בציור, בגרפיקה ובעוד מגוון רחב של תחומי אמנות.
בשנת 1956 חזר לארץ. בעידודו ובהשפעתו של יצחק דנציגר יצר את פסל הברזל הראשון שלו, שני ינשופים היושבים זה מול זה, כסמלה של אתֵנה [אתנה Athena – היא אלת החוכמה והמלחמה במיתולוגיה היוונית והינשוף מייצג אותה. היא נחשבת לפטרון של האמנויות וחכמת הקרב, היא מסומלת בעץ הזית].
לאחר מכן הוא נסע לעבוד בפיסול בגרמניה, בהולנד ובפריס.
הוא חזר לארץ והכין דגמים לפסלי חוץ בעבור דימונה וערד, שלהן התאים פסלים המתאימים לערי מדבר. משנת 1964 פיסל בכל חומר אפשרי מחלקי נשק ותחמושת ועד לבובות מחלונות ראווה, מפוליאסטר ועד ליציקות ברונזה. לאחר מלחמת ששת הימים התקרב לסגנון אדריכלות האדמה ובנה פסלים העשויים מחלקי בניין שונים.
הוא היה בין מייסדי סניף "הפועל-ים" שהיה בחוף הים (Sea Palace) בבת־ים.
פרסים רבים הוענקו לו על עבודותיו, פרס סנדברג הוענק לו מטעם מוזיאון ישראל בירושלים. הוענק לו פרס על בניית אנדרטת יורדי הים בחיפה. פרס הוענק לו על האנדרטה "לשואה ולתקומה" בתל־אביב, ועל אנדרטה לנופלים בבקעת הירדן. פרס ראשון הוענק לו בביאנאלה לרישום ביוגוסלביה. בשנת 1984 הוענק לו אות הצטיינות מטעם נשיא איטליה, על תרומתו בקשרי האמנות בין שתי המדינות. בשנת 1992 הוענק לו פרס רודן במוזיאון הפתוח ביפן. בשנת 1997 הוענק לו פרס "צלב המצוינות" מטעם נשיא גרמניה. בשנת 1998 הוענק לו פרס זוסמן בווינה, אוסטריה.
הוא הציג את עבודותיו הרבות בתערוכות בארץ וברחבי העולם; והשתתף בביאנאלה בוונציה בשנת 1964, ובביאנלה בסאו פאולו בשנת 1967.
בשנת 2004, הוענק לו פרס ישראל באמנות.
הוא העמיד את יצירותיו במספר גני פסלים ברחבי הארץ. ביניהם גם גן הפסלים "אבו נבוט" שקיים ליד הסביל הידוע העומד בדרך מיפו לירושלים.

גלריית תמונות מהגן ומהפסלים של האמן: יגאל תומרקין

 

 

הביתן הלבנוני

הביתן הלבנוני

הביתן הלבנוניעד שנת 1932 היו מספר ירידים שבהם הראו את התוצרת של ארץ ישראל. בשנת 1932 הציגו את היריד שקיבל את השם "יריד המזרח", בשטח שהוקצה על ידי העירייה בחלק הדרומי של העיר, כיום שטח התחנה המרכזית הישנה. ליריד הייתה הצלחה גדולה וביקרו בו הנציבים העליונים ואישים חשובים מהארץ והעולם. לכן החליט ראש עיריית תל אביב מאיר דיזנגוף שיש להקים מבני קבע ובהם ניתן יהיה להציג אחת לשנתיים את התוצרת הארץ ישראלית.

בהשפעתו של דיזנגוף העניק הנציב העליון ארתור ווקפ שטח קרקע בחלקו הצפוני של הירקון, ליד השפך שלו אל הים.

הביתן הלבנוניביום 26 באפריל 1934 נפתח בטקס חגיגי היריד בנוכחות הנציב העליון ארתור ווקפ, שתרם את השטח לעיריית תל אביב למטרה מיוחדת זו. ביריד זה השתתפו 30 מדינות שונות וביניהן השתתפה גם ממשלת לבנון בביתן מיוחד משלה. ראש ממשלת לבנון שלח טלגרמה להנהלת היריד ובו פירט את דעתו "שהיריד נועד לטיפוח הידידות המסורתית בין שתי השכנות". בחזית הביתן הלבנוני הוצב תבליט של הפסל אהרון פריבר על עתיקותיה של בעלבך. (לימים, פריבר יקים גם את התבליט לכבודם של מייסדי העיר תל אביב).

בעלבך הוא יישוב הנמצא בחלק העליון של בקעת הלבנון בערך בגובה של 1,200 מטר מעל פני הים. היישוב נמצא על פרשת המים שבין הליטני והאורונטס. האזור הוא בעל קרקע חקלאית פורייה, אך הוא עובר באזור של שבר גיאולוגי, דבר הגורם להרס וחורבן עקב רעידות האדמות שמתחוללות במקום. בזכות השרידים העתיקים שנשארו מההרס ורעידות האדמה שעברו עליה ברבות השנים, בנוסף לאתרים העתיקים שנמצאו בה והמשויכים לאלף השני לפני הספירה, היא משמשת כמקום שתיירים רבים וחוקרים מגיעים לבקר בו. בנוסף לאתרים ההיסטוריים, מייחסים לבעלבך גם אגדות הקושרות אותה לקין, בן האדם הראשון שבנה אותה כמקום מסתור בעבורו. מסורת מוסלמית נוספת משייכת את ייסוד העיר לנמרוד הגיבור, מאחר והמצודה המקומית בנויה מאבנים ענקיות, שאדם רגיל אינו יכול להזיזן אל אתר הבנייה. לכן גם  ייחסו את בניית העיר לאשמדאי שהוא בוודאי יכול היה להזיז אבנים גדולות שכאלו.

שם העיר כפי שהוא נקרא כיום, הוא כנראה לא המקורי כי במקורות התלמודיים מופיע השם "בעל הבכי". יש במקורות גם מקום קבוע לעבודה זרה הנקרא "עין הבכי" הנמצאה ליד היישוב הנקרא "בעל הבקעה" וזו כנראה בקעת הלבנון ואילו התעתיק של בעלבך הוא שיבוש השם לערבית של ימינו.

בתקופה ההלניסטית נקרא המקום הליופוליס שהיה מפורסם במקדש זאוס. המקום קיבל מהקיסר אוגוסטוס זכויות של מושבה רומית. בניית המקדש הסתיימה במאה השלישית לספירה, בימי הקיסרים נירון ואנטוניוס פיוס. בהשפעת הקיסרים הרומים הנאורים תרם גם המלך היהודי אגריפאס הראשון, בנו של הורדוס המלך (שעכשיו גילו חוקרים שהוא ואשתו נקברו בקבר שאנו קוראים לו "יד אבשלום" בירושלים) לשיפור העיר.

הקיסרים הנוצריים קונסטנטינוס הראשון וגם תאודיוס הראשון בנו בה כנסיות אחדות. מכך אנו מבינים שהאזור החל לנטות לנצרות והתושבים נאלצו לעזוב את הפגאניות.

הערבים כבשו את העיר והמחוז במסע לכיוון ארץ ישראל בשנת 635 ולמרות שהיו בעיר נוצרים עד לשנת 1042 שינו את שם העיר הליופוליס ומאז היא נקראת "בעלבך".

בתקופת השלטון התורכי משלו באזור כולו אמירים שונים מטעם השלטון התורכי, הם שייכו את בעלבך לדמשק. כאשר הצרפתים מקבלים את כל האזור תחת חסותם בהתאם להסכמי סייקס – פיקו, הם משייכים את האזור ללבנון הנוצרית.

The Lebanese Booth

In the 1930's several Fairs were held in young Tel Aviv, which were named 'The Levant Fair'.

During The Levant Fair of 1934, which took place at the Port of Tel Aviv area, the Lebanese Government sent a delegation to the Fair, which exhibited at the Lebanese Booth. The Prime Minister of Lebanon at the time sent a special telegram to the Mayor of Tel Aviv, Meir Dizengoff, mentioning the good friendship between both countries.

רכבת לירושלים

ידיעה קטנה בעיתון האומרת שמסלול הקידוח לכרית מנהרה בעבור הרכבת לירושלים תיעצר לתקופה בלתי ידועה מאחר ונמצא כי כריית המנהרה סטתה מדרך הישר בערך 60 ס"מ. ניערתי את ראשי להרגיש שאני קורא ידיעה בשנת 2013 ורצתי אל התנ"ך כי גם שם יש סיפור על כריית מנהרה רק שאז קראו לה ניקבה.

חציבת מנהרות הרכבת לירושלים

המלך חזקיהו ידע והבין שכל כמה שנים פורצת מלחמה ולכן החליט שנים אחדות (כנראה 710 לפ"ה) לפני בואו של סנחריב מלך אשור בשנת 703 לפני הספירה לכבוש את ירושלים, לחצוב מנהרה שתזרים את מי נחל קדרון אל תוך העיר הבצורה לתוך בריכה. "וְיֶתֶר דִּבְרֵי חִזְקִיָּהוּ וְכָל גְּבוּרָתוֹ וַאֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַבְּרֵכָה וְאֶת הַתְּעָלָה וַיָּבֵא אֶת הַמַּיִם הָעִירָה הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה" (מלכים ב,כ', כ).

כמובן שבימי שלום אין בעיה לשאוב מים מהבריכה וזה גם יותר קרוב לבית ובימי מלחמה זה יהיה מאוד בטוח לעשות את פעולת השאיבה בתוך העיר. הוראה דומה ניתנה בירושלים בשנת 1946 לכל בית להכין בור לאגירת מי גשמים שמא ניזדקק לזה. כשניתנה ההוראה צחקו או לא הבינו הרי יש מים למה צריך לאגור מי גשמים? במצור הבינו הכול כמה זה היה נכון.

חזקיהו המלך עשה שישה דברים חשובים בימי חייו. על שלושה הודו לו ועל שלושה לא הודו לו.

א.      הודו לו כי גנז ספר רפואות,

ב.      כתת נחש הנחושת

ג.       גירר עצמות אביו על מטה של חבלים.

על שלושה לא הודו לו.

1) סתם מי גיחון   "וְהוּא ְחִזְקִיָּהוּ, סָתַם אֶת-מוֹצָא מֵימֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן, וַיַּישְּׁרֵם לְמַטָּה מַּעְרָבָה, לְעִיר דָּוִיד;                                                   וַיַּצְלַח חִזְקִיָּהוּ, בְּכָל מַעֲשֵׂהוּ" (דברי הימים ב, ל"ב, ל').

2)       קצץ דלתות היכל ושיגרם למלך אשור.

3)       עבר ניסן בניסן ולא הודו לו.

מכאן אנו מבינים שחזקיהו המלך הוא זה שנתן את ההוראה לכרות את הניקבה ומאחר ומיהר לעשות את הדבר כרו את המנהרה משני הצדדים ולא היה אז לחוצבים מכשירי מדידת מרחקים וכיוונים והם היו מתחת לפני הקרקע במקום שאין תאורת חשמל ואין בידם שום מכשור מודרני אלא כנראה אזמלים או גרזנים ובכל זאת הגיעו החוצבים ככתוב האחד כלפי השני. כל הסיפור הזה נכתב בטבלת הנצחה שהונחה על קיר התעלה במקום המפגש. הטבלה נמצאה בשנת 1880 על ידי קונרד שיק. כעבור שנתיים החליט מישהו שדברים עתיקים צריכים להיות אצלו בחצר ובעזרת תושבי הכפר השכן סילואן הוא חצב את הטבלה שכמובן נשברו חלקים ממנה ולקח ושם אותה אצלו בגן הסלעים הפרטי שלו. הדבר נודע לשלטונות העות'מנים שלא אוהבים דברים כאלה גם אם אתה איש חשוב ולקחו לו את הטבלה והעבירו אותה למוזיאון המלכותי שלהם באיסטנבול ושם היא עד עצם היום הזה.

[כתובת חציבת השילוח מלמדת אותנו עוד דבר חשוב מהי אורכה של אמה המופיע במספר מקומות בתנ"ך נכון שכל אחד יכול למדוד את האמה שלו ויראה שזה בערך בין 40 ס"מ ועד ל- 45 ס"מ והייתה בתקופת התנ"ך גם אמה שהילכה על שתי רגליה והכתובת הזו פותרת בעיה מה אורכה של "אמה". ברור שהמרחק ממוצא הנקבה ועד לבריכה 1,200 אמות ואורכה כפי שניתן למדוד כיום 533 מטרים כלומר כל אמה היא בעלת 44,5 ס"מ].

אַחֲרֵי הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה בָּא סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיָּבֹא בִיהוּדָה וַיִּחַן עַל הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת וַיֹּאמֶר לְבִקְעָם אֵלָיו: וַיַּרְא יְחִזְקִיָּהוּ כִּי בָא סַנְחֵרִיב וּפָנָיו לַמִּלְחָמָה עַל יְרוּשָׁלִיָם: וַיִּוָּעַץ עִם שָׂרָיו וְגִבֹּרָיו לִסְתּוֹם אֶת מֵימֵי הָעֲייָנוֹת אֲשֶׁר מִחוּץ לָעִיר וַיַּעְזְרוּהוּ: וַיִּקָּבְצוּ עַם רָב וַיִּסְתְּמוּ אֶת כָּל הַמַּעְיָינוֹת וְאֶת הַנַּחַל הַשּׁוֹטֵף בְּתוֹךְ הָאָרֶץ לֵאמֹור לָמָּה יָבוֹאוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר וּמָצְאוּ מַיִם רַבִּים: וַיִּתְחַזַּק וַיִּבֶן אֶת כָּל הַחוֹמָה הַפְּרוּצָה וַיַּעַל עַל הַמִּגְדָּלוֹת וְלַחוּצָה הַחוֹמָה אַחֶרֶת וַיְחַזֵּק אֶת הַמִּילּוֹא עִיר דָּוִיד וַיַּעַשׂ שֶׁלַח לָרֹב וּמָגִנִּים: (דברי הימים ב' פרק ל"ב א'- ו')

רק גמרתי לקרוא את כל סיפור המעשה בתנ"ך ונזכרתי שגם כיום לפני שנים אחדות עשו דבר דומה בעולם המודרני.

הרצון או הרעיון לחבר מחדש בחיבור יבשתי את אירופה עם אדמת אנגליה הועלה בזמנו על ידי נפוליון אבל לתכנון מעשי של המבצע ניגשו רק בשנות ה-50 המאוחרות של המאה העשרים וביקשו מאזרחי צרפת ואנגליה לממן את המבצע על ידי קניית מניות של החברה המבצעת. חפירת התעלה נעשתה לפי הדגם של חזקיהו המלך משני צידי התעלה וביום 1 בדצמבר 1990 נפגשו החוצבים במחצית הדרך ללא כל סטייה.

כעבור 4 שנים החלה לפעול בתוך המנהרה רכבת מהירה הקושרת את לונדון ופריז.

איך הצליחו החוצבים בהרי  ירושלים לטעות במרחק של 60 ס"מ ומי ישלם בעד הטעות.

חציבת המנהרה לרכבת לירושלים

שלושה אנשים חברים שהקימו את המשטרה העירונית הראשונה בתל אביב

שלושה אנשים חברים שהקימו את המשטרה העירונית הראשונה בתל אביב

 שלום פחטר
שלום פחטר, אברהם קריניצי, סעדיה שושני, הקימו את המשטרה העירונית הראשונה בתל אביבנולד בכ"ה שבט תרמ"ג (1883) בכפר קטן, בפלך גרודנה, שברוסיה. לאביו פרץ שהיה חסיד ליברלי, ציוני וסוחר ביערות. הסבא מצד אמו היה בעל מפעל לייצור טבק ברוסיה. שלום גדל בבית שהיה מרכז לציונים ולמד ב"חדר" ומפי מורים פרטיים רכש השכלה כללית.
הוא עמד בראש אגודת הנוער הציוני בעירו והשתתף בועידת "התחייה" במינסק ובוועידת הלסינגפורס הידועה. אגודת הנוער שעמד בראשה פעלה בחשאי מפני השלטונות הרוסיים וארגנו פלוגות להגנת יהודי העיר מפני התנכלויות הגויים.
בשנת 1910 עלה ארצה ונתקבל על-ידי חברו דוד פניג שהתגורר בנס ציונה. כעבור כשנה באה ארצה מסמיאטיץ ארוסתו שושנה, והם נכנסו לחופה בנס ציונה.
בסוף שנת 1910 יסד בית חרושת מכני בשותפות עם קלמן הופמן והשותפות קיבלה לרשותה גם את בית-המלאכה לרהיטי ברזל של ברוך טולצ'ינסקי, (ממייסדי אחוזת בית) ועל אף הקשיים, הצליחו למצוא קונים לתוצרתם אפילו בבירות, ובייחוד ייצרו קרוניות ומריצות וכבשו למפעלם מעמד של כבוד בין התעשיינים בארץ.
בעלותו ארצה הצטרף למפלגת "הפועל הצעיר". הצטרף ביחד עם אברהם קריניצי, דוד סברדלוב וסעדיה שושני לאגודת 'מרכז בעלי מלאכה'.
משפרצה מלחמת העולם הראשונה שערערה את מעמד הישוב העברי פעלה קבוצה זו בארגון סודי לסיכול מזימות השלטונות התורכיים העוינים, ולהקלת המשבר. הם ארגנו גרעין הגנה מבין בוגרי הגימנסיה הרצליה, ביניהם אליהו גולומב, דוב הוז ועוד, ובייחוד בארגון יציאת התושבים היהודים בסדר ובמשמעת מיפו ותל אביב בעת גזירת הגירוש מטעם השלטון הצבאי התורכי ביום ז' בניסן תרע"ז, ובארגון המתנדבים לשמירת הרכוש היהודי בתל אביב.

 לאחר המלחמה השתתף באספה המכוננת שהתכנסה לראשונה בתמוז תרע"ח ביפו. השתתף בהנחת אבן הפינה להקמת האוניברסיטה העברית בירושלים, כנציג בעלי המלאכה בארץ, היה חבר הוועד הזמני הלאומי, היה חבר אספת הנבחרים הראשונה והוועד הלאומי ובמועצה הראשונה והשנייה של העיר תל אביב.

 בשנת 1921 התקבל אישור משלטונות המנדט להקמת משטרה עירונית בתל אביב. שלום פחטר השתתף בצוות שיסד את המשטרה העירונית הראשונה. עד לשנת 1926 בה חלה במחלה קשה ונאלץ לפרוש מכל פעילות ציבורית.

 במפעלם המשותף של פחטר והופמן ייצרו בין היתר גם עמודי חשמל מברזל וקרוניות להובלה סחורות כבדות. פנחס רוטנברג בדק ומצא שתוצרת המפעל היא טובה והשתמש במוצרים אלה להקמת תחנת הכוח הראשונה שלו בנהריים.

בהמלצת רוזה כהן העמיד את מפעלו שהיה במקום שכיום נקרא רחוב מרכז בעלי מלאכה, לטובת עבודת "ההגנה" בלילות לצורך מילוי והכנת רימוני יד.

 אברהם קריניצי

נולד בגרודנה, הנמצאת בגבול המדינות בלרוס, ליטא ופולין, ביום כ"ט בכסלו תרמ"ז (1886), למד ב"חדר" עד שנתו ה-15. לאחר מכן עבד כשוליה אצל נגר ולמד את מלאכת הנגרות. הצטרף למפלגת "פועלי ציון" מיד בתחילת דרכה, הצטיין בפעילותו ונבחר לוועד המרכזי בעירו. השתתף בארגון ההגנה העצמית היהודית ובפעולותיה בימי הפרעות נגד היהודים.

בשנת 1904 החלה עלייה לארץ מעיר מגוריו וגם הוא ניסה לעבור את הגבול כדי לעלות ארצה אך המשטרה תפסה אותו והחזירה אותו הביתה. אביו חתם על תעודה שבה הוא מאשר כי בנו יתייצב לשרות הצבא ואז קיבל רישיון עלייה ארצה.

 חברי הוועד המרכזי באודסה ניסו להניאו מלעלות לארץ בגלל המצב הכלכלי הקשה אך הוא התעקש ועבד זמן מה כנגר באיסטנבול והגיע ארצה בחנוכה תרס"ו.

ארגן את שביתת פועלי היקב בראשון לציון והתוצאה הייתה שהוא פוטר מעבודתו וגם לא השכירו לו חדר למגורים. התגורר במחסן אצל ברוך פפירמייסטר עד יעבור זעמם של פקידי היקב.

בצר לו ירד למצריים ועבד בבית חרושת לנגרות שהיה בהנהלת איטלקים. למרות שקיבל משרת מנהל עבודה החליט לחזור ארצה לאחר כשנה ועבד בפתח תקווה בכל עבודה מזדמנת.

בהגיעו לגיל 18 התייצב לעבודת הצבא בגרודנה בהתאם להתחייבות אביו. למזלו שוחרר מהצבא בפקודת הרופא ומיד חזר ארצה.

פעולת ההגנה הראשונה שלו הייתה בפורים תרס"ח הוא אירגן מספר בחורים עם נשק קר. כאשר הגיעו הפורעים לאזור בית החרושת של ליאון שטיין כדי להתנפל על היהודים החוגגים, הבחורים שהתכוננו לכך הפליאו מכותיהם בפורעים כולל שוטרים ערבים שהגיעו במהרה לעזור לפורעים. במלחמה זו נדקר ערבי אחד ומת והמשטרה ביפו ידעה שאברהם קריניצי מעורב בזה וחיפשוהו הרבה זמן.

היה בין מייסדי שכונת נחלת בנימין ובנה את הבית השני למגוריו.

בתקופת המלחמה היה נאמנו של ג'מאל פחה מושל הארץ ודאג לאספקת עצים להסקת קטרי הרכבת התורכית. מרכז עבודתו היה בדמשק ולשם גם הגיע ידידו הטוב סעדיה שושני וקיבל ממנו מטען של רימוני יד ומוקשים שלא הגיעו בסופו של דבר ארצה.

בהיותו ביפו בתקופת המלחמה הצליח לסקל את האשמתו של השייח' ביאדס שביתו היפה והגדול עמד עד לא מזמן בשכונת מנשייה, על כך, שהיהודים מאותתים לצבא האנגלי ובכך גורמים נזק לצבא התורכי.

לאחר המלחמה החזיר את הפעילות לבית החרושת שלו לרהיטים שהיה בשותפות עם גורלסקי וייצר רהיטים מעולים (גילוי נאות: אמא שלי קנתה אצלו כסאות שאני עדיין שומר עליהם)

בשנת 1926 התבקש על ידי תושבי שכונת עיר גנים לבוא ולנהל את שכונתם שהפכה ברבות הימים לעיר רמת גן.

'גן אברהם' בעיר רמת גן נקרא על שמו ובו התמקם המטה הכללי של צה"ל בימיו הראשונים.

בהתאם להצעת ראש עיריית תל אביב מאיר דיזנגוף הקים ביחד עם שלום פחטר וסעדיה שושני את המשטרה העירונית והעמיד בראשה את חיים הלפרין.

 סעדיה שושני

נולד בבריאנסק שבפלך אוריול ברוסיה, ביום י"ט באדר א' תרמ"ט, 20.2.1889; למד ב"חדר" ורכש השכלה כללית בביתו ממורים פרטיים. לאחר שקיבל תעודת גמר עלה ארצה בחשוון תרס"ח (1907). היה מראשוני אגודת "מכבי יפו" וממייסדיה. הוא היה ממייסדי "התאחדות בעלי התעשייה" ו"התאחדות בעלי הבתים בתל אביב".

היה ממקימי "ההגנה" בתל אביב בשנת 1921. חבר וראש ה"קבוצה היפואית", הגרעין ממנו נוצרה "ההגנה", שארגנה את השמירה בתל אביב בעת גירוש תושביה לגלות בגליל בזמן השלטון התורכי ובאותה קבוצה היה חבר גם אליהו גולומב, שלימים עמד בראש ה"הגנה" – ודב הוז. הוא שימש כסגן ראש העיר בתקופתו של חיים לבנון, (1953) שימש כמנהל מחלקת התיעול והביוב וכמנהל מחלקת הגנים של העירייה. הוא דאג להביא ארצה את המהנדס ווטסון מלונדון, לצורך תכנון מקיף לפתרון בעיית התיעול ומערכת הביוב של העיר שהלכה וגדלה. מערכות אלו היו יקרות מאוד ואז הקים קרן על שמו, 'קרן סעדיה שושני לתיעול וביוב'.

דודו היה אהרון איתין שהביא בית דפוס עברי ראשון ליפו, והיה ממייסדי "אחוזת-בית". סעדיה, שימש כנשיא 'ארגון בעלי תעשיית הדפוס בישראל וממייסדי "בנק הלוואה וחסכון בתל אביב".

בעקבות המרד הערבי, בשנים 1936/39 הוקם מוסד שנקרא: "כופר היישוב" וסעדיה שימש כראש "ועדת כופר היישוב". על פועלו הרב למען היישוב קיבל את "אות המתנדב" מידי דוד בן-גוריון. כמו-כן ניטע יער על שמו ועל שם אשתו ביערות לטרון בדרך לירושלים. הוא היה אזרח כבוד של העיר תל אביב.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה, קראה הסוכנות, להתגייס לצבא הבריטי וסעדיה נתמנה לעמוד בראש לשכת הגיוס. הוא היה גם חבר המפקדה העליונה של ה"הגנה". גן ציבורי בשכונת הדר-יוסף נקרא על שמו.

יסד ביחד עם אברהם קריניצי ושלום פחטר את המשטרה העירונית בתל אביב ומינה את חיים הלפרין לעמוד בראש המשטרה.

נפטר ביום כ"ח בכסלו תשל"ה.

רבי יהודה הנשיא

רבי יהודה הנשיא

גדולתו וחשיבותו בכל הדורות הייתה כל כך גדולה עד שמספיק היה לומר רבי והכול ידעו למי הכוונה. רבי ערך את המשנה וקבע אותה לדורות בערך בשנת 200 לספירה. גם אם היו עוררין על פסיקתו היא לא מוצאת את ביטויה בספרי התלמוד. הוא היה בנו של רבן שמעון בן גמליאל, נצר ישיר להלל הזקן ולמעשה היה אחרון התנאים. מקובל שהוא נולד בתקופת הגזרות הקשות ביותר שהיו לעם ישראל גזרות השמד של אדריאנוס הקיסר שבאו בתגובה למרד שמעון בר כוכבא במאה השנייה לספירה.

רבי, למד מגדול הדור בתקופתו רבי שמעון בר יוחאי, ואחרים. כנראה שרבי נפטר לבית עולמו בשנת 220 כעשרים שנים לאחר שסיים את סגירת המשנה. כנראה שנקבר בציפורי שכיום היא גן לאומי שבחפירות הארכיאולוגיות שהחלו במקום כבר משנת 1931 מצאו ממצאים רבים המוכיחים שציפורי הייתה עיר גדולה והתקיימה כעיר יהודית לפחות עד המאה החמישית. פסיפסים רבים נמצאו באתר ובהם יש גם דמויות של נשים.

יש הטוענים שנקבר בבית שערים ולא בציפורי.

רבי יהודה הנשיא, היה ראש הסנהדרין המקובל לא רק על היישוב היהודי כי אם גם על שרים ושועים מהשלטון הרומי בארץ ישראל. הוא הוציא פסקי הלכה שדרשו מהיהודים לנהוג בכבוד בשלטון הרומי ולא לרמות את מס ההכנסה של הרומים. מבחינה פוליטית הוא העביר את מרכז שילטונו לציפורי והסנהדרין היה מתכנס בציפורי. מאחר והיה חכם ומקובל על העם הוא שלט על הסנהדרין וכל פסקי הדין היו בהתאם להנחיותיו.

כנשיא הסנהדרין הוראותיו הועברו לקהילות ישראל בתפוצות ומי שלא קיבל את פסיקתו היה צפוי לעונש מלקות ונראה שיהודי התפוצה לא הימרו את פיו. נשיא הסנהדרין היה קובע את עיבור החודש וכמובן שגם את עיבור השנה והייתה לו הסמכות להטיל חרם ויותר חשוב מכך לבטל חרם או נידוי שהוטל על ידי חכמים.

רבי יהודה היה ידוע בעושרו העצום והוא נהג לתמוך בבתי המדרש ובתלמידים שידם לא הייתה משגת לשבור שבר. השאלה הגדולה היא מנין עושרו הרב? שהרי היה תלמיד חכם שלמד כל חייו. מסתבר שהלל הזקן היה עשיר ובמשך הדורות היו בני המשפחה צוברים עוד ועוד שטחי קרקע חקלאי, ולמשפחה היו כרמי גפנים, שדות חיטה ומטעי זיתים חלקם הגדול באזור העיר לוד.

עיקר עושרו בא מגידול האפרסמון שאותו גידלו בעמק הירדן עוד מתקופת הורדוס וקליאופטרה ולברך 'בורא מיני בשמים' אפשר וצריך רק על האפרסמון של רבי.

מעמדו של רבי היה כל כך חזק שחז"ל מספרים כי הקיסר אנטוניניוס (ואולי היה זה רק המושל) שישב דרך קבע בטבריה היה נוהג לבוא לביתו של רבי בציפורי דרך מנהרה שהובילה מביתו של המושל בטבריה ועד לביתו של רבי בציפורי. מקובל שהקיסר התייעץ בו בעיקר ביחסים שבינו לבין משפחתו ושריו הקרובים. הקיסר התלונן בפני רבי שהשרים מפריעים לו במערכת השלטון המסובכת גם ללא ההפרעה. הצעתו של רבי הייתה פשוטה להרוג את המפריעים אבל את התשובה הוא נתן בהדגמה אישית מוזרה. רבי היה לוקח את הקיסר לטייל עמו בגינתו הגדולה ושם היה עוקר מהשורש ירק אחד בכל פעם עד שהקיסר הבין את הרמז "לא את כולם בבת אחת אלא כל פעם אחד מהשרים".

מעמדו הנכבד של רבי בא לו מכך שהוא היה זה שחתם את המשנה – התורה שבעל פה. זהו מפעל חשוב ביותר שהחל לאחר חורבן בית שני כאשר היה ברור לחכמים שלא ניתן יהיה לקיים את הילכות הדת כפי שהיה נהוג בבית המקדש שאיננו יותר ויש להחליף אותם במשהוא אחר שירכז את ערכי הדת.

מעניין, אבל רבי התנגד לכל ניסיון של מרד או עימות כנגד השלטון הרומי. בוטל הרצון לבנות את בית המקדש מחדש כדי שלא ליצור מצב של ניגוד אינטרסים עם השלטון הרומי.

בתקופתו של רבי, הביא רבי יוסי בן חנינא ציטטא מפי הקדוש ברוך הוא עצמו כהוראה מפורשת "שאין למרוד באומות העולם" "אגודת ישראל" בתחילת דרכה אמרה ש"אין לעלות בחומה" וזו אותה הכוונה.

שכונת התקוה תל אביב

הגנת שכונת התקווה

הגנת שכונת התקווה

בסוף שנת 1947 מינה המופתי חג' אמין אל חוסייני למרות שלא היה פיזית בארץ, את חסאן סלמֶה כמפקד כל הכוחות הערביים באזור רמלה – לוד. שזה כולל את אזור יפו. בניין המפקדה שלו היה ברמלה.

שכונת התקווה הוקמה בשנת 1935 על אדמות בלתי מעובדות שנקנו מתושבי כפר סַלמֶה. בתחילה היו יחסי שכנות טובים. כאשר החלו פרעות בשנת 1936 נוצר מצב חדש שבו צעירי הכפר תקפו את תושבי השכונה ובזזו מה שרק יכלו. כדי להגן על תושבי השכונה נשלחו בחורי ה"הגנה" לשמור וליצור חיץ בין השכונה לכפר. בשוך הפרעות נרגעו גם הרוחות הסוערות בין הצדדים.

לאחר קבלת ההחלטה באו"ם על הקמת שתי מדינות בשטח ארץ ישראל החלו שוב פרעות והדבר משפיע גם על מערכת היחסים שבין תושבי הכפר לתושבי השכונה.

חסן סלמה חשב שיוכל לתקוף בעזרת כארבע מאות לוחמים מתוך כפר סלמה את שכונת התקווה ולהמשיך עד להתחברות הכוחות עם כוחותיו שישבו ביפו.

ה"הגנה" התכוננה להתקפה מעין זו ומינו את ישראל שחורי כמפקד החזית בכל שכונות הדרום, (נהרג בעלות הג'יפ שבו נסע עם עוד שני קצינים על מוקש. על שמו נקרא רחוב השלושה בתל אביב).

את קו ההגנה של האזור קיבלה חטיבת גיבעתי שהתכוננה להדוף את ההתקפה שנערכה ביום 8 בחודש דצמבר 1947 על ידי לוחמים ערביים בפיקודו הישיר של חסן סלַמֶה את השכונה, כוחות מוגברים של גבעתי הדפו את התוקפים. אבידות כבדות נגרמו לתוקפים והם נסוגו בחזרה לתוך הכפר.

בתחילת דצמבר החלו יריות מכיוון הכפר לעבר השכונה כנראה כהכנה לקראת המתקפה הגדולה ב-5 בדצמבר נשלחה חוליה אל הקו כדי להפריד בין המחנות הלוחמים ולהפגין נוכחות ונחישות לערבים שהגדוד 53 של גבעתי ישמור על השכונה. בחילופי האש נהרג ניסים עזיז וגופתו נשארה בשטח. לצורך הוצאת הגופה משדה הקרב נשלח פטרול נוסף של חיילים. בעקבות הירי המסיבי הגיע לאזור משוריין בריטי שירה על החיילים המחפשים את הגופה ומירי זה נהרג מיכאל פישר. המשוריין לא ראה בכך סיום תפקידו כי אם ערך סריקה קצרה בשטח ומצא באחת העמדות עוד מספר בחורים נושאי נשק. הסמל של המשוריין הבריטי, סמל פלאוור (Flower) (שרצח את ברכה פולד). ירה ממרחק נגיעה באחד הלוחמים והרגו זה היה יעקב שיף לידו עמד שלום שפילמן שאליו כיוון הסמל את נשקו אך קצין בריטי שהיה במשוריין צעק עליו שיחדל ממעשיו וכך ניצלו חייו של שלום שפילמן.

2013-05-09 12.43.57שלושת ההרוגים מהקרב על הגנת שכונת התקווה נקברו בבית הקברות בנחלת יצחק. על שמם הקימה העירייה כיכר בתל אביב.

  נסים עזיז בן ז'ויה ויעקב, נולד ביום ט"ו בתשרי התרצ"א, 7.10.1930, באיסטנבול שבתורכיה. משפחתו עלתה ארצה באוקטובר 1934, והם התיישבו בתל אביב. בצעירותו התגייס ל"הגנה" ויצא לקורס מדריכי נוער. בסיום הקורס היה למנהל מועדון "ביאליק" במסגרת הגדנ"ע בדרום תל אביב. על שמו נקראה קבוצת הכדורגל "השחר-נסים" ומחולק גביע נודד לקבוצת כדורגל.

 מיכאל פישר בן ברכה ומשה, נולד ביום כ"ח בניסן התרפ"ו, 12.4.1926, בתל אביב למשפחת פועלים המעורה בהווי הארץ ותנועת הפועלים. בהיותו כבן 10 הצטרף לתנועת הנוער "השומר הצעיר". היה גם חבר ב"הפועל" והצטיין בהופעותיו הספורטיביות. כמו כן היה חבר בלהקת הריקודים של "הפועל" והשתתף בהופעותיה בקיבוץ דליה, ועוד. מיכאל אהב מוסיקה וניגן בכינור ובמפוחית. כחבר בתנועת הנוער, וכן כחבר ב"הגנה", הירבה לשוטט בארץ. תקופה קצרה שירת גם בנוטרות. בתקופת המנדט, והמאבק בבריטים השתתף במבצעי "הגנה" שונים, כגון "ליל וינגייט".

יעקב שיף בן פנינה ואליעזר, נולד ביום ז' בכסלו התרפ"ט, 20.11.1928, בתל אביב. בעת לימודיו בבית ֿספר תיכון התגייס ל"הגנה" והשתתף בפעולות הגנה שונות.

שכונת התקוה תל אביבכיכר השלושה    כתובת: רחוב בני דן, קרן רחוב ויצמן.

האמן: רפי פלד

נולד ביום י"א בתמוז התש"ד, 2.7.1944, בקיבוץ הזורע שבעמק יזרעאל.

לאחר שסיים את שרותו בצבא, שירת בשרות הביטחון הכללי ולאחר פרישתו התגייס למשטרה. בחודש אפריל 1993 מונה למפכ"ל ה-11 של המשטרה. במאי 1994 התפטר מתפקידו כמפכ"ל.

בינואר 1995 התמנה למנכ"ל חברת החשמל לישראל ושירת בתפקיד זה עד אפריל 2000. כיהן חודשים אחדים כמנכ"ל משרד ראש הממשלה.

בשנת 2001 פנה לעסקים פרטיים שקרסו כעבור שנה והשאירו חובות של מיליוני שקלים. קבוצת בעלי העסקים הועמדה למשפט בעוון מרמה והפרת אמונים.

שנים רבות עסק בציור ובפיסול כתחביב והיה חבר באגודת הציירים והפסלים בישראל. הוציא לאור שני ספרים העוסקים באמנות.

Picture 265

קברי המקבים

קברי המקבים
היכן הם קברי המקבים?
התורה אוסרת עלינו להפוך קברים למקומות של עליה לרגל ולהתפלל אל קברים או לבקר בהם. כמו שנאמר בספר דברים: "כי עם קדוש אתה", "ודורש אל המתים". לכן אנחנו לא יודעים היכן קבור משה רבנו. רק תתארו לכם מה היה קורה אילו מצאנו את קברו? מה שקורה בקברי צדיקים בגליל זה כסף קטן. כך גם את קברי המקבים טוב שאנו יכולים רק לשער ולהעריך היכן הם.
בספר המכבים, מסופר ששמעון התרסי בנו של מתתיהו שמשום מה כולם קוראים לו החשמונאי אולי בגלל שלסבא שלו קראו חשמונאי, בספר מספר ההיסטוריון של התקופה יוספוס פלוויוס, ששמעון  בנה מבנה קבורה גדול ומרשים בעל 7 מבננים לכל בני המשפחה והמבנה הוא במודיעים שלפי התלמוד במסכת פסחים נמצאת בערך 15 מילין מירושלים. (כנראה בקו אווירי).
macbim1כיום מגיעים לאתר שבו נמצאות מספר שוחות קברים ויש גם שלט מאיר עיניים שכאן קברות המכבים.

האתר שבו הדליקו משנת 1945 את הלפיד חניכי תנועת "המכבי" .

כולם באים אל האתר הנקרא "קברות המכבים" ומתפעלים מיופים למרות שברור שאלו קברים מהתקופה
הביזנטית. אם כן כיצד נולד המיתוס הזה.
האזור ידוע כבר בערך למעלה מאלף שנים שכאן באיזשהו מקום הייתה העיר מודיעים ובה נבנה קבר מונומנטאלי אבל איפה ?
תיכף נגלה!
בשנת 1908 הגיעו למקום תלמידי גימנסיה "הרצליה" מתל אביב. במסגרת טיול שנתי שהמציא מנהל הגימנסיה יהודה מטמן כהן. כשהגיעו לאיזור זה חיפשו את קברות המקבים ולא מצאו אבל לעומת זאת מצאו רועה ערבי שטייל עם עדרו ושאלו אותו האם ידוע לו היכן הם קברות המקבים? הוא ענה להם בשאלה "האם אתם מחפשים את קברות היהודים" כן ענו כולם במקהלה. הרועה לקח אותם לאתר הנקרא בפי הערבים 'קובור אל יהוד'. כלומר קברות היהודים.
התלמידים הדליקו במקום נר ראשון של חנוכה ולעת ערב התפנו לכפר בן שמן ללינת לילה. מכאן ואילך הגיעו כל שנה להדלקת נר ראשון והמקום נחקק בראשם של האנשים. "קברות המקבים", מאחר והמקום נקרא בפי הערבים "קובור אל יהוד" הדבר התאים לכולם.
macbim2משנת 1945 קבעה תנועת מכבי העולמית את האתר כנקודת זינוק למרוץ לפיד החנוכה, והלפיד מגיע לירושלים או לתל אביב להדלקת חנוכיות.
לא חשוב שהקברים הנדונים הם מהתקופה הביזנטית.
ברור שבאזור זה הייתה באמת העיר מודיעים הדבר מוזכר במפת מידבא מהמאה השישית לספירה. באזור זה ערך יהודה המקבי *1 – שמו בא לו מהיותו החזק מבין האחים וידו הייתה כמקבת – את מלחמותיו כנגד אנטיוכוס אפיפנס שגזר גזרות שהעם היהודי לא יכול היה לעמוד בהם וגם ניצח אותו. הקרבות שבו נלחם יהודה המקבי כנגד היוונים בגלל הגזרות החמורות שהטיל אנטיוכוס בעיקר בגלל מצוקות שלו והפחד שלו מפני הרומאים. על פי המסורת יהודה  ניצח אותם ושיחרר את אחיזתם בבית המקדש. טיהר אותו ורצה להדליק לפיד של אור אבל לא מצא שמן טהור לבסוף  מצא פכית קטנה. כשרצה להדליק את המנורה שעמדה בבית המקדש גילה שגם אותה לקחו היוונים. לכן החליט להעמיד מוטות ברזל כאילו שזו המנורה ובראשם תקע גזרי עץ ועליהם שפך קצת שמן והדליק את גזרי העץ. על פי המסורת הספיק השמן לשמונה ימים ולכן חוגגים עד לימינו אלה את חג החנוכה שמונה ימים.
בנוסף לכל זה הרי חג החנוכה הוא חג של אור גם בגלל שהימים הם ימי החורף והיום קצר ולכן יש להאיר אותו. יש להניח שגם בעמים אחרים יש חג של אור.  לצורך זה כתבה שרה לוי תנאי את הפזמון
"באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש".

כל בני המשפחה מקבלים את השם מקבים – שזה תרגום מיוונית – משמו של יהודה. כשם שמתתיהו קיבל את השם חשמונאי משמו של סבו.
אבל היכן באמת נמצאת העיר או המקום שבו נולדו מתתיהו ובניו. ידוע שסבו של מתתיהו היה חשמונאי כהן גדול והיה ממשפחת יהויריב והם התגוררו במודיעים. שלפי הגמרא במסכת פסחים הייתה במרחק של 15 מילין מירושלים.
לפי מפת מידבא נמצאת העיירה או הכפר של המקבים בין ירושלים לבין העיר לוד ושם היא נקראת 'מודיתה' כך שהגיוני מאוד שהכפר 'אל מידיה' הערבי הנמצא כאן באזור משַמר את השם והוא באמת מקומה של מודיעין העתיקה.
כמובן שחוקרים רבים הגיעו לארץ הקודש ובין היתר חיפשו את מודיעין העתיקה. למשל ויקטור גרן חוקר צרפתי שהגיע ארצה בשנת 1870 (שנת הקמתה של מקווה ישראל)  בדק את הכפר 'אל מידיה' והיא לא מצאה חן בעיניו והוא החליט שממול במקום שמסומן במפה כתל-א-ראס, יש שרידים למבנה גדול ועתיק והחליט שזהו הקבר הגדול שהקים שמעון התרסי האחרון לבית חשמונאי לבני משפחתו. ויקטור גרן ניסה לשכנע את ממשלת צרפת לרכוש את המקום לתפארת העם הצרפתי שצריך לזכור שהוא ברובו קתולי והמקבים נחשבים כמרטירים הראשונים הרי גם להם הם חשובים. הרעיון שלו לא החזיק זמן רב כי הגיע חוקר צרפתי אחר קלרמון גנו, שחפר קצת והחליט שזה לא זה.
בזמן הרחבת כביש 443 בשנת 1998 נמצאה בצד הדרך מערה עם ארונות קבורה. כל הסממנים הללו מראים שכאן באזור זה הייתה העיר מודיעים העתיקה ורק לאחר שאגף העתיקות יבצע במקום חפירה מסודרת נדע את האמת.
סימוכין למיקומה של מודיעים מופיע בדבריו של התנא  עולא בתלמוד: "מן המודיעים לירושלים חמשה עשר מילין".

macbim3במרחק לא רב נמצא קבר שייח' שמקבל את השם שייח' עירבאוי. (המערבי)

קלרמון גנו וויקטור גרן סברו שזהו שריד מאתר הקבורה שבנה שמעון. שכן בכל האזור מסביב לקבר השייח' יש סימנים ארכיאולוגיים לכך שבמקום היה מבנה קבר גדול. אך ללא חפירה מסודרת לא נדע דבר.

 

 

 

 

macbim4ליד הקבר נמצא טבלת הנצחה לזכרם של 23 חיילים שנפלו כאן בעת ששמרו על משלט 219.

האתר הזה נמצא במקום גבוה 219 מטר מעל לפני הים ממנו גם ניתן לראות את הכפר "אל מידיה", וזה גם הגבול שבין שטח השליטה של לוד לעומת ירושלים והיה ברור שבית חשמונאי היה באזור שבין הנחלאות.

לא לדאוג בקבר השייח' כבר יש סימוכין לקברו של מתתיהו החשמונאי כפי שנרשם במקום על ידי "האגודה לקברי צדיקים"

נראה גם שחסידי רבי נחמן מברסלב מבקרים במקום. הפכו את הקבר לבית כנסת ואם יקימו שם "ישיבה" אולי יהיה תקציב לבצע במקום חפירה ארכיאולוגית מסודרת וניתן יהיה למצוא את קברות המקבים.

1* על פי המסורת קרא מתתיהו " מי לה' אלי" וברח עם בני משפחתו אל ההרים. מזה נולד המשפט המופיע בספר שמות "מי כמוך באלים ה" ומהצרוף הזה עשו ראשי תיבות מכב"י.

סיור בעקבות הפסלים היכל התרבות, כיכר הבימה, כיכר מסריק, רחבת כיכר רבין

סיור בעקבות הפסלים

במסלול: היכל התרבות, כיכר הבימה, כיכר מסריק, רחבת כיכר רבין

 "התרוממות" בכניסה לרחבת היכל התרבות

פסל של מנשה קדישמןרוב פסליו של מנשה קדישמן בדרך כלל גדולים, והם עשויים מתכת כבדה, היא פלדת קורטן. הפֶסל הזה ניתן במתנה לעיר תל אביב. הפֶסל מוצב באזור התרבות של העיר, ליד תיאטרון "הבימה" ו"היכל התרבות". הפסל מראה לנו, כי אפשר להתרומם מעל לכוח המשיכה של כדור הארץ ולא ליפול. אם אפשר להתנתק מכוח המשיכה של כדור הארץ, אפשר לשנות את הדרך. הפסל יוצר ברגע הראשון של ההתבוננות אפקט של הפתעה מוחלטת: האם הפסל עומד לקרוס? האם כוח המשיכה של האדמה יאפשר לו להמריא? הפסל עשוי פלדה הנראית כאילו העלתה חלודה. הדבר מקנה הרגשה של מקוריות, כי הפסל אינו צבוע, וזאת בניגוד לאהבתו הגדולה של קדישמן לצבעים. גובהו 15 וקוטר כל עיגול הוא 5 מטרים.

 האמן: מנשה קדישמן, נולד בשנת 1932, בתל אביב.

קדישמןשתי תקופות בחייו משפיעות על יצירתו לאורך השנים: תקופת היותו רועה צאן בקיבוץ מעיין ברוך בעת שרותו כחייל בנח"ל, ותקופת חייו בתמנע במשך כשנתיים. הוא ידוע בעיקר בפיסול ובציור של כבשים, שאותם ראה ורעה ליד הגבול הבין לאומי של הארץ. הפריע לו מאוד, כי גם הכבשים סובלות מהגבול הבין לאומי.

קדישמן החל את עבודתו האמנותית בציור הדפסים, שהראשון שבהם יצר בעת לימודיו בלונדון. שם התוודע לצורת אמנות זו. מאז, בכל שלב בחייו האומנותיים חזר תמיד להדפסים. הוא תרם כמאתיים עבודות הדפס שלו לאוניברסיטת תל אביב, כדי שהסטודנטים לאמנות יוכלו ללמוד באמצעותם וגם להכיר את עבודותיו הלא מפורסמות.

בתחילת שנות ה 60 הוא החל לפסל פסלים על יסוד הנוף שראה והלימוד שלמד בעת שהותו בתמנע.

בשנת 1967 הוענק לו הפרס הראשון בתחרות הפיסול בביאנאלה בפריז. בשנת 1968 ייצג את מדינת ישראל בתערוכת ה"דוקו-מנטה" בגרמניה.

בשנת 1973 חזר מנשה קדישמן לארץ, לאחר שהציג את עבודותיו בגלריות מכובדות בעולם, והחל לייצר כאן פסלים גדולים עשויים מתכת ועץ. ברבים מפסליו הגדולים יש מוטיב מרכזי של אדמה וכוח המשיכה שלה. גם בבחינת "מן העפר באת ואל העפר תשוב".

בשנת 1982 החל לפסל את פסלי העקדה, בעיקר עקב המצב הכללי שהיה בארץ. הוא עצמו שימש פעם כמודל לפסל עקדה, בתור אברהם אבינו, בעבור האמן היהודי – אמריקני ג'ורג' סיגל, שקרא לפסל שלו "עקדת יצחק".

בשנת 1985 יצר בעצמו פסל "עקדת יצחק" והוא הועמד ברחבת הכניסה ל"מוזיאון היהודי" בניו יורק. אותו פסל הקים גם בהולנד בשנת 1986, ורק בשנת 1987 נוצרה הגרסה הישראלית לפסל זה העומד ברחבת המוזיאון לאמנות בתל אביב.

פרסומו הרב ביותר של קדישמן בא לו מהפסלים ומהציורים של הכבשים הצבועים שלו. הכול החל בביאנאלה בוונציה שנערכה בקיץ 1978. שם הוחלט, שהמוטיב המרכזי יהיה אמנות וטבע. קדישמן, שהיה בנעוריו רועה צאן בגליל, החליט שהוא יעשה פסל מיוחד במינו מעין פסל חי. את הביתן הפך לדיר כבשים, שאותן הביא מהרי יוגוסלביה, צבע את גבן בצבע כחול לבן, וישב ביניהם כרועה צאן כפי שהיה רגיל והכיר אישית. מובן, שמייצג זה היה מקורי ביותר, ועוד לא הוקם בשום מקום אחר קודם לכן. הדבר משך את כל מבקרי הביאנאלה, ונתן לו פרסום עולמי, ובכך העמיד אותו כאחד מבכירי הפַסלים בישראל. לאחר מכן ייצר הדפסים, תמונות ופסלים המבוססים על המייצג האמור.

בשנת 1995 הוענק לו פרס ישראל בתחום הפיסול.

 "רחבת התרבות" בין היכל התרבות ובית "הבימה"

בקצה שדרות רוטשילד נמצאת רחבה חדשה אותה תכנן האמן דני קרוון שפסליו הם גדולים ובעלי משמעויות. כאן ברחבה שבין התיאטרון הלאומי "הבימה" והיכל התרבות הוא תכנן מקום שתושבי העיר שמחים לבוא ולראות ולטייל בה.

מועד הפתיחה הרשמי של הכיכר נדחה פעם אחר פעם וקרוון מלא תלונות – כלפי הקבלנים, הספקים ועיריית תל אביב, שאינה מציבה לטענתו די שמירה כדי למנוע מהתושבים לעשות שימוש לא נאות בכיכר. קרוון עשה את הרחבה כאילו שהיא טבלית המתארת משהו. רק שכאן הטבלית היא על גבי הקרקע, ונמצאת מעל לחניון תת-קרקעי.

מצד ימין לרחבה עומד עץ סגלון על גבי גבעה מלאכותית שבאה לסמל את הגבעה שעליה עומד כיום היכל התרבות. מהגבעה הגדולה נשאר שריד שאותו רואים בגן יעקב. גבעה זו היה מקום המפגש של שיירות הגמלים שעבדו בהובלת זיפזיף לבניית העיר תל אביב.

על הקרקע רואים משטחים גדולים של מתכת. אלו מדרגות החירום לצורכי מילוט מתוך החניון התת־ קרקעי. (אצל מי המפתחות של הדלתות?)

מצד שני את האור לתוך החניון מכניסים דרך פסי זכוכית הנמצאים ליד מדרגות הכניסה הרגלית לחניון. לפי דעת האמן מאחר ובמקום הייתה משתלה שבה למדו ילדי בתי הספר שבסביבה הקרובה חקלאות או עבודות גינה (לגנן הראשי קראו קוהלת) הוא יצר בתוך הרחבה גינה קטנה מושקעת בתוך הרחבה כדי שתהיה הפרדה בין שטח הטיולים לבין הגינה ושתל בה צמחייה בעלת צבעים המשתלבים האחד בשני. מסביב לגינה יש ספסלי ישיבה כך שניתן לשבת ולהנות ממראה הפרחים והצמחייה.

בצידה המזרחי של הרחבה קיימות 3 במות עשויות בטון ובהם יש את כל האביזרים הדרושים להפעלת הבמה צריך רק להביא את הנגנים והזמרים לעלות ולהופיע בפני הקהל. קרוון מצא דרך להביא לרווחת הצופים ומעל לספסלי ישיבה יש מתקן המאפשר להניח בחודשי הקיץ בד להגנה מפני השמש.

קרוון התנגד בתוקף להעמיד במרכז הרחבה בית קפה או כל מתקן למכירת אוכל. מסביב יש מספר בתי קפה לנוחיות הקהל.

נתקדם במעלה הרחבה ונמצא בריכת מים שמשקפת את העומדים ומסתכלים לתוכה  כולל גם את היכל התרבות ובית "הבימה". לתוך המים הכניסו חומרים כימיים מיוחדים המונעים מאצות למיניהם להתפתח במים עומדים. ליד הבריכה נמצאות מדרגות הכניסה לחניון המוגנות בקירות זכוכית.

בחניון קיימת תאורה חשמלית וגם אור הנכנס דרך קירות ופסי זכוכית. כל רכב שנכנס לחניון לא צריך לחפש מקום פנוי על כך דולקת מנורה שמציינת איפה יש מקום פנוי לחנייה.

הקבלן הראשי לביצוע העבודות ברחבה הוא "אלקטרה – בנייה" ואת המרצפות עשו בבית החרושת של אקרשטיין.

 ציור קיר ענק של הצייר שוובל – על קיר היכל התרבות צייר שוובל ציור המתאר את תל אביב בראשיתה. שיני הזמן כירסמו בציור וקצת קשה כיום לזהות ולרות את המקומות שבציור.

שדרות חן

פסל "ללא שם" שדרות ח"ן ליד בית מספר 39 , הפסל נבנה בשנת 1989, והוא עשוי פלדת אל־חלד ללא צבע. אורכו 8 מטרים.

האמנית סיגל פרימור הוציאה אל חוצות העיר את הסלון שלה, כדי לשתף את הקהל. הפסל מורכב משלושה חלקים. מצד אחד רואים וילון או פרגוד המסתיר את הנעשה במטבח. מצד אחר, רואים את הספה שבסלון, אך הספה פונה החוצה אל הרחוב, לא לתוך הבית. במרכז אנו רואים שידה עם מגירות. החלק הימני גם דומה לפסנתר כנף המוצב בסלון. השידה היא עם מגירות פתוחות. הכול גלוי לעין כול. גם הווילון פונה החוצה. הפסל הזה הוא הסלון של אחד הדיירים הגר בסביבה או הסלון של הפסלת המתגוררת לרוב בארה"ב. הפסלת נישאה לאודי אלוני בנה של שולמית אלוני, וכבר הספיקה להתגרש.

סיגל פרימור נולדה בבאר שבע ישראל. למדה בבית  ספר לאמנויות "בצלאל" בירושלים. הציגה מעבודותיה בגלריות שונות.

 עמוד, בורג וברווזים בכיכר מסריק

את הפסל הזה יצר האמן: מוטי מזרחי בשנת 1989, והוא עשוי צינור פלדה אל-חלד, וברווזים עשויים בברונזה. גובהו 4.5 מטרים.

הפסל מוצב בקצה הגינה על ֿשם תומס מסריק, שהיה נשיא צ'כיה, ולא במרכזה. ליד הפסל בריכת מים ובה מזרקה. האם יש קשר בין הבריכה לבין הפסל? לא ברור, העמוד עליו מוצבות שלושה ברווזים הרוצים לעוף לאן? לבריכה? את העמוד עשה האמן לגובה רב להראות את האפשרות להתרומם, והמשפך שבקצהו יונק לתוכו כלפי מטה את השאיפות שלנו.

מוטי מזרחי נולד בשנת 1946, בשכונת שבזי בתל אביב.

בשנת 1948 עברה המשפחה להתגורר בשכונת רמת ישראל שהייתה מעבר לואדי מוסררה [כיום: נתיבי איילון], במזרחה של העיר. עד היום מנהלת אשת האמן בבית המשפחה מרכז אנתרופוסופי ללמידה וטיפול אישי.

בשנת 1969 החל את לימודיו בבית ספר לאמנויות "בצלאל" בירושלים. הוא סיים בשנת 1974 והתמחה בעיקר באמנות מושגית, פרפורמנס בווידיאו ובצילום. היה הראשון שהחל לטפל בעיצוב תדמיתי ודימוי עצמי של האמן היהודי.

בגלל נכותו הקשה החל את דרכו האמנותית כצייר. רק לאחר זמן עבר לפיסול. כשנתיים לאחר סיום לימודיו העניק לו מוזיאון ישראל את פרס קולינר(Beatrice S Kolliner)  כפַסַל הישראלי הצעיר.

כשבע שנים לימד בבית ספר לאמנות "בצלאל" בירושלים ובבית ספר למורי אמנות ברמת השרון. בשנת 1987 העניק לו מוזיאון ישראל את "פרס סנדברג".

הציג את יצירותיו בשנת 1986 בביאנאלה בסאו פאולו, ברזיל, וכעבור שנה ב-1987 בביאנאלה בוונציה, איטליה.

 "השואה והתקומה" ברחבת כיכר רבין

את הפסל הזה עשה יגאל תומרקין לאחר שזכה בתחרות לעיצוב השואה והוא בחר לציין את השואה והתקומה של עם ישראל. לכן עשה "פירמידה הפוכה" להראות שהדברים הם הפוכים. הפירמידה פתוחה כלפי השמיים, לגבי התקומה השמיים הם הגבול. משנות ה-ֿ70 יצירותיו של תומרקין הן בעלות אמירה פוליטית. האמן משתמש ליצירת הפסל בעיקר בחומרים מקומיים. הרעיון של הפסל כשמו כן הוא. עליו להראות את המעבר: מן השואה אל התקומה. תומרקין אוהב להשתמש בעבודותיו בשלושה צבעים: צהוב, אדום וכחול. ברוב פסליו תמצאו את הצבעים הללו.

הצהוב: מסמל את המחלות, את הרוע;

האדום: את המלחמה, את הדם;

הכחול: את האופטימיות, את השמים, ואת העתיד.

הפסל נראה בעינינו כמעין תא מעצר, שאפשר להיכנס לתוכו ואפשר גם לצאת ממנו. השלבים מסביב הם הסורגים המקיפים את בית הסוהר, אך הם מתאימים גם לאותם הבגדים שלבשו במחנות ההשמדה: פסים פסים, לבנים ושחורים. השלבים יכולים גם להזכיר את פסי הרכבת ואת השלבים של התריס הסוגר עלינו.

מסביב לפסל יש שיחים ירוקים, שמסמלים את העתיד.

כאשר נכנסים לתוך הפסל, רואים משולשים מבטון. מסביב צבע צהוב. במרכז שחור. עליו מונחת חלק של מתכת חיבור קרונות רכבת. עליהם רואים כוכב מגן  דוד, המילה "זכור" והרבה חיצים המסמלים את כיוון ההליכה.

מתוך מרכז הפסל היו צריכים לזרום מים החוצה, המסמלים את המשכיות החיים, והם היו צריכים לזרום דרך שלוש תעלות מתכת לתוך חריצי השקיה היוצרים שוב משולשים.

 האמן: יגאל תומרקין נולד בשנת 1933 בדרזדן גרמניה. אביו היה שחקן ובמאי תיאטרון בגרמניה. יגאל עלה ארצה בשנת 1935 עם אמו, שנישאה שנית בארץ, למהנדס הרצל תומרקין  וזה אימץ אותו והעניק לו את שם המשפחה שלו, תומרקין.

כשהשתחרר מהצבא, החל לעבוד אצל הפסל והמורה רודי להמן, בעין הוד. כעבור שנה יצא לגרמניה לפגוש את אביו ועבד כשנה כתפאורן בתיאטרון "ברלינר אנסבל" אצל ברטולט ברכט. כאמן הוא עוסק גם בציור, בגרפיקה ובעוד מגוון רחב של תחומי אמנות.

חיבתו הרבה לים הביאה אותו להיות בין מייסדי סניף "הפועל-ים" שהיה בחוף הים (Sea Palace) בבת ים.  פרסים אחדים הוענקו בעבור עבודותיו.

בשנת 2004, הוענק לו פרס ישראל באמנות.

 אנדרטת השלום  בכניסה לבית העירייה

ככר רבין במקום בו נרצח, אנדרטת השלום בכניסה לבית העירייה

פסל סביבתי, שהוא אנדרטה לזכרו של ראש הממשלה יצחק רבין, שנרצח במקום הזה ביום 4 בנובמבר 1995.

רעיון התכנון לפסל הוא של קלוד גרונדמן ברייטמן שהיא יו"ר אגודת המוזיאונים בישראל.

את העיצוב הסביבתי הכין האמן דוד טרטקובר. הפסל תוכנן והוקם בשנת 1999. בפסל רואים אבנים גדולות ושחורות שמתחתיהן בוערת אש. קירבת האבנים לקרקע מסמלות את קרבת יצחק רבין אל האדמה, בהיותו תלמיד בבית הספר החקלאי על שם כדורי. האבנים מסודרות כאילו חלפה בהם באותה העת רעידת אדמה. זו ההרגשה, שחשו אז כל תושבי המדינה לאחר הרצח.

זהו המקום שבו רצח יגאל עמיר את יצחק רבין אשר היה אז ראש הממשלה המכהן, בשלוש יריות אקדח שנורו אל גבו. במייצג אפשר לראות את מקומו ואת צעדיו של ראש הממשלה ואחריו את צעדיו של הרוצח. האירוע הנורא גרם לזעזוע קשה בקרב הציבור הרחב, ובעיקר בקרב הנוער. הם ביטאו את תחושתם הקשה בתגובה לאירוע, בציורי קיר.

האמן: דוד טרטקובר  צייר, מעצב גרפי, אספן ומומחה לתקשורת חזותית

נולד בשנת 1944, בחיפה. בשנת 1964 למד באקדמיה לאמנות "בצלאל" בירושלים. בשנת 1966 למד עיצוב גרפי באקדמיה London College of Printing. הציג את עבודותיו במקומות אחדים: במוזיאון ישראל, ירושלים; במוזיאון תל אביב, בביתן הלנה רובינשטיין. במוזיאון תל אביב לאמנות. בשנת 1976 היה מרצה בכיר בבית ספר לאמנות "בצלאל" בירושלים.

אצר תערוכות רבות בארץ, והציג בתערוכות רבות בארץ ובעולם. עבודותיו נמצאות באוספים של מוזיאונים ברחבי העולם.

בשנת 1978 זכה בפרס הראשון על הכרזה "שלום" במסגרת שנת השלושים למדינה. זכה במדליית זהב ובמדליית כסף בביאנאלה לכרזות בפינלנד.

פרסם ספרים אחדים בנושא כרזות ועיצוב. יצר ועיצב בשנת 1989 את קיר הקרמיקה במרכז סוזאן דלאל9; וכן עיצב את קיר הכניסה בנמל התעופה על שם בן גוריון. יצר קיר זיכרון לכנסת הראשונה, ובו תמונה המראה את ישיבת הכנסת הראשונה. תמונת הקיר מוצבת בכניסה בבניין, שבעבר הייתה במקום האופרה, ברחוב אלנבי 1 בתל אביב, ושקודם לכן, עם קום המדינה, שכנה בו הכנסת. בשנת 2002 הוענק לו פרס ישראל.

פסל פסל תרדוף לאורך שדרות רוטשילד

פסל פסל תרדוף לאורך שדרות רוטשילד

סיור בעקבות פסלי חוצות המוצבים בתל אביב – יפו.

לאורך שדרות רוטשילד. שדרה כמוזיאון פתוח.

על הפסל הראשון שבשדרה אפשר להתווכח האם זה בכלל פסל? אבל בקרן רחוב הרצל הציבה העירייה את דמותו של הקיוסק הראשון שעמד בשדרה בשנות העשרה של המאה העשרים. עד שיצא קצפו של מר שלמה להט (צ'יץ) שהיה בדיוק בזמן הקצף ראש העירייה.

דיזנגוף רוכב על סוסתו

 "דיזנגוף רכוב על סוסתו" ליד בית מספר 20

נלך לאורך השדרה לכיוון התיאטרון הלאומי "הבימה" נפגוש את ראש העירייה המיתולוגי של העיר תל אביב מר מאיר דיזנגוף רכוב על סוסו החום. איתו יצא כמעט כל בוקר לבקר ברחובות העיר לבדוק בעיקר את ניקיונן. את דיזנגוף על הסוס אנו יכולים לראות בזכותו של האמן דוד זונדלביץ שנולד בשנת 1950 בליטא. עלה ארצה בשנת 1990 ויסד במושב בית ינאי בית ספר לפיסול "בסיס". על ביצוע היצירה "דיזנגוף רכוב על סוסתו התחרו 10 אמנים והוא זכה. אני סבור שסוסתו של דיזנגוף נהגה לנוע במתינות מתוך יחס של כבוד ליושב על גבה אבל דיזנגוף נתן לה את השם "מהירה".

 במרחק מטרים ספורים מהפסל עומדת האנדרטה לכבודם ולזכרם של מייסדי העיר העברית הראשונה. את האנדרטה עיצב האמן אהרון פריבר שעלה ארצה בשנת 1922 והיה מבין תלמידיו המצטיינים של האמן אברהם מלניקוב שלימד פיסול בבית הספר "בצלאל".

תחרות לעיצוב האנדרטה נערכה במלאת 40 שנים לייסודה של העיר. ביום 23 בחודש מרס בשנת 1951 נחנכה האנדרטה ברוב עם שבה השתתפו אחרוני המייסדים. האנדרטה נמצאת בתוך "כיכר המייסדים", ציון לכך הוא בציון החרוט באבן המוצב בקצה הרחבה.

מצידה האחד של האנדרטה מופיעים שמם של כל 66 המייסדים. מצידה האחר יצר האמן תבליט של ארבעת השלבים שחלו, בדרכו של המקום עליו ניצבת כיום העיר ללא הפסקה.

"אקוודוקט" ליד בית מספר 27

נמשיך בדרכנו בתוך השדרה.

במרכז השדרה נמצא פסל שלא שייך אליה והובא לכאן בגלל שלא היה מקום להציבה במקום ההתרחשות. זהו פסלו של האמן ערן שקין שנולד בשנת 1962 במדינת ישראל. ערן שקין אוהב פסלים  וציורים הקשורים בנושא מים.

הפסל נעשה לאזכור המקרה שקרה ביום האחד במרס 1993 שבו הגיע זייאד סלמה צעיר כבן 19 משכונת זייתון שברצועת עזה לתל אביב במונית, לחפש עבודה. לא היה לו עבר כמפגע והוא לא היה חשוד במעשי חבלה, גם אישור כניסה לחיפוש עבודה היה לו רק שפג תוקפו יומיים קודם לכן. המונית הורידה אותו ברחוב העלייה בתל אביב. כשירד מהמונית בשעה מוקדמת של אותו בוקר ראה מולו מעברו השני של הכביש שני אנשים עומדים בפתחה של מספרה. לאחר מכן הוברר שהיו אלה נתן עזריה בעל המספרה וגרגורי אברמוב שעלה ארצה שלושה חדשים קודם לכן והמתין לפתיחת המספרה בכדי להסתפר. זייאד סלמה ראה אותם ורץ אליהם ודקר אותם בסכין שהייתה בידו. שניהם התמוטטו מיד ונפלו ארצה. הוא המשיך את מסע ההרג והנקם שלו במעלה רחוב העלייה. דקר עוד 8 אנשים שנקרו בדרכו פנה ועבר לרחובות סמוכים והמשיך בצעקות "אללה הוא אכבר" וניסה לדקור עוד עוברי אורח. בעל מוסך שראה את מעשיו והבין שיש לעצור את ההרג נטל מוט ברזל וחבט בו בראשו. זייאד נפל ונעצר בידי הסובבים אותו עד לבוא המשטרה.

מזל גדול היה שהוא פנה במעלה רחוב העלייה ולא דרומה. באותה שעה הגיעו ילדי בית הספר הנמצא במורד הרחוב אל בית ספרם.

הרעיון של האמן בייצרו את הפסל היה שהוא קטע את זרם המים שזורם באקוודוקט שמסמל את זרימת החיים והראה את זה בזרימת המים. ברגע שנפסקה זרימת המים באקוודוקט נפסקו החיים. היפה בפסל ובמיקומו שמאחוריו ניתן לראות דקל הצומח מעלה מעלה ומראה לנו שצריך להתגבר ולהמשיך את הצמיחה.

 "חלון לשדרה" ליד בית מספר 39

חלון לשדרהפסל זה נעשה על ידי האמן בוקי שוורץ שנולד בישראל. למד במכון "אבני" ולאחר מכן נסע להשתלם בלונדון וזכה בפרסים אחדים, ביניהם פרס גוגנהיים.

פסל זה מורכב משני חלקים שכל אחד מהם יכול לשמש כפסל חוצות. בכדי לקבל את חווית הפסל צריך לשבת על הכסא המוצב ברום המדרגות שבשדרה ולהשקיף על חלקו השני המוצב בחצר "בית ציון" ולראות חלון הנשקף אל מרכז העסקים התל אביבי.

כסא בשדרה

 "עורבים על דקל" ליד בית מספר 76

עורבים על דקלהאמנית מאיה כהן-לוי הכינה פסל מלוחות פלדה המרותכים ביניהם ויוצרים דמות של עץ הדקל שהוא סמל המזרח. על ענפי העץ עומדים עורבים בתנוחה כאילו כרגע הם הגיעו לעץ או עכשיו הם פורחים מכאן. האם הפסל יבלבל את העורבים הנמצאים בין עצי הפיקוס שבשדרה?

 "מקהלה" בבית מספר 96

האמנית עפרה צימבליסטה הוזמנה לעצב את כל הבניין בשדרות רוטשילד 96. בעלי הבית ביקשו גם פסל שיעביר את המסר על יופיו של הבית, והאמנית הציעה להעמידו במרפסת הבית בקומה ב'. בפסל רואים שתי נשים וגבר אחד מתוך מקהלה, השרים בקול רם. הצבעים שבהם צבעה את הפסל הם צבעי פסטל בהיר, צהוב, כחול ואדום.

  "שיר" בגן אלאלוף בפינת רחוב אנגל

שירשיר שכתבה נעמי שמר בשנת 1958 לתל אביב העיר הלבנה הוצב בתוך הגן לכבודו של נתן אלאלוף בפינת רחוב אנגל שהיה מלחין מחונן שכתב את המוסיקה ל"הדיבוק". עלה ארצה בשנת 1924 והלחין שירים של ביאליק וטש'רניחובסקי.

בשנת 1982 הוענק לה פרס ישראל בזמר העברי.

 "אביב" מול בית מספר 113

אביבהאמנית דרורה דומיני נולדה בישראל וזכתה להקים את הפסל הראשון בשדרה בשנת 1989. את הפסל עיצבה האמנית בצורת שער, השער לשדרה או אולי השער לעיר המחדשת את פניה. השער עומד על ספלי קפה המזכירים לנו את מנהג המזרח לכבד את ההלך בספלון קפה וכוס מים. מבעד לשער רואים את בריכת דגי הזהב המשרים שלווה על המתבונן. הפסל הוקם בין ביתו של ראש העיר מצד אחד, וביתו של סגן ראש העירייה מצידו השני. אולי לסמל את הקשר לעיר.

 "יסוד" מול בית מספר 129

האמן מיכה אולמן נולד בתל אביב ולמד בבית הספר לאמנות "בצלאל" שבירושלים. לימים היה מורה בבית הספר.

הפסל הזה הוא חריג מכל פסלי החוצות המקובלים. הפסל עשוי יסודות בטון הקבורים באדמה. כאילו שזה ייסוד העיר שאותה יגלו הארכיאולוגים בבואם לחפור את העיר העברית. הפסל מציין את "בית ארבעת המרחבים" שהוא הבית הישראלי מתקופת הברזל. בכל אחד מארבעת חדרי הבית הציב האמן צורה גיאומטרית שונה.